ורחל היתה (אשת) יפת-תואר? / שמעון וולף ותמיר גרנות

א.  פרשת כי תצא

בפרשת כי תצא ישנה רשימה ארוכה מאוד של מצוות שלקורא במבט שטחי קשה מאוד למצוא את הקשר ביניהן. חז"ל, במדרש תנחומא, מנסים לקשר בין המצוות השונות מתוך סמיכות הפרשיות, ובמיוחד מפורסמים דבריהם על הקשר שבין שלוש הפרשיות הראשונות:

"שנו רבותינו: מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה. 'וראית בשביה וגו'...' מה כתיב בתריה - 'כי תהיינה לאיש שתי נשים וגו'...' מה כתיב אחריו - 'כי יהיה לאיש בן סורר ומורה..'".   (תנחומא כי תצא א')

המדרש רואה קשר של סיבה ומסובב בין פרשייה לחברתה, וממילא יש כאן קשר הדוק-הן מצד הבעיה המוסרית, והן מצד השתלשלות הדברים באופן טבעי ועל ידי ההשגחה הא-לוהית. לדעת המדרש מרמזים הפסוקים כי אם ישא אדם אשה יפת תואר סוף שנאה לבוא, וכיוון שישנאה יש לצפות שאף את בנה הבכור, לא יבכר על פני בני אשתו האהובה, כדרך כל בשר, והבן הבכור הלז שזוכה להסתרת פנים ולהתכחשות מאת אביו, סופו שיהיה בן סורר ומורה אשר איננו שומע בקול אביו ובקול אמו.

לביסוס דבריו מביא התנחומא דוגמה הסטורית אותה הוא רואה כמייצגת תופעה זו:

"... שכן כתב בדוד, על שחמד מעכה בת תלמי מלך גשור, בצאתו למלחמה, יצא ממנו אבשלום שבקש להורגו ושכב עם עשר פילגשיו... ועל ידו נהרגו מישראל כמה רבבות ועשה מחלוקת בישראל..." (תנחומא שם)

דוד נשא את בת תלמי, אותה רואה המדרש כ"יפת תואר" ובסופו של הסיפור נולד אבשלום שכולנו יודעים את רוע מעלליו ומרדו כנגד אביו. אין כאן המקום להאריך מדוע בחר המדרש דווקא בדוגמה חלשה לכאורה כמו זו של אבשלום, אך דומה שישנו סיפור אופייני הרבה יותר למסגרת של אשת יפת תואר ובן סורר ומורה, ואף ניתן להראות שהפסוקים יוצרים זיקה בינו לבין פרשת כי תצא.

אם נחשוב על אדם בתנ"ך שנשא שתי נשים, ומערכת היחסים בינו ובין שתיהן היתה מורכבת, וסוף דבר שהבכור הביולוגי לא זכה לבכורה, נדמה שהראשון שעולה על דעתנו הוא יעקב אבינו. ועתה ננסה לבדוק שלב אחר שלב האם יש לאסוציאציה זו ביסוס הן מבחינת הכתובים והן מבחינה רעיונית. 

ב.   בין פרשת ויצא ופרשת כי תצא

כאשר אנו מתבוננים בפסוקים אנו מוצאים שהכתובים יוצרים זיקה סגנונית בין פרשת יפת תואר לבין פרשת יעקב ושתי נשותיו ובעיקר הפגישה עמהן. לבן מאשים את יעקב בהתייחסות אל בנותיו כשבויות, וייתכן שאין זו מליצה בלבד, אלא יש כאן רמז מסוים. ה'ראייה' המביאה לנישואים נזכרת בשתי הפרשות, ואף הביטוי יפת תואר (שלמרות הנדמה לנו אינו מופיע פעמים רבות בתנ"ך) [1] משתף את הפרשות. ולבסוף חודש ימים של המתנה לחתונה שהוא דין השייך באופן מובהק לפרשת יפת תואר, והתנחומא אף מוסיף שלאה בוכה כמעט כפי שציוותה התורה בפרשת כי - תצא...

אבל הקשר בין פרשת יעקב ופגישתו עם רחל לבין התופעה של אשת יפת תואר נוגע לא רק למישור הסגנוני גרידא, אלא יש כאן גם דמיון מהותי. הרב חיים שמואלביץ בעל ה"שיחות-מוסר", מבאר בפרשת אשת יפת תואר שהאדם שזנו עיניו אחריה:

"הולך אחר נטיית לבו... ואין זו אלא אהבה התלויה בדבר..." (מאמר כ"ז תשל"ג).

ובמקביל נאמר בתנחומא:

"אין לך נאה מן רחל ובשביל נויה ביקש יעקב לישא אותה"   (ויצא ו').

רואים אנו שהתורה מתארת את פרשת יעקב רחל ולאה בדיוק כנאמר בפרשת כי תצא. שתי נשים לו ליעקב, האחת אהובה, והאחת, כפי שמעיד הכתוב - שנואה. הקב"ה משגיח והכל פועל לפי התסריט הצפוי מראש, הבן הבכור - ראובן, אכן נולד ללאה, האשה השנואה. עתה צריכים אנו רק לבדוק האם גם במערכה השלישית של בן סורר ומורה "משחק" הבן הבכור על פי התפקיד הצפוי לו. 

ג. בן סורר ומורה

  אם נחזור ונעיין בתנחומא המקשר בין שלוש הפרשיות הראשונות בפרשת כי תצא, והדוגמה המובאת שם, דומה שיישפך אור על שאלתינו.

התנחומא כותב שאבשלום היה בן סורר ומורה שבגד באביו ומרד בו. ובמה מרד?

"ושכב עם עשר פלגשיו..." (תנחומא כי תצא א')

האסוציאציה המיידית המתעוררת אצלנו במקביל היא כמובן מעשה ה"בכור" ראובן בסוף פרשת וישלח:

"וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו" (בראשית, ל"ה, כב)

ראובן ממלא אחר ה"ציפיות" שלנו. הוא אכן בן סורר ומורה, הוא בוגד באביו ושוכב עם פילגשיו. ואת תוצאות מעשהו נבדוק בהמשך. 

ד.   חילוף הנשים

ראינו עד כה הקבלות רבות בין הפרשיות אך עדיין נותר דבר אחד מוקשה. על פי טענתנו היתה רחל "אשת יפת תואר" וכך מוצגת הפרשה בינה ובין יעקב. אך אם כן מדוע לאה היתה זו השנואה ומדוע בן סורר ומורה כראובן, יצא דוקא הימנה? "מדוע אין השחקנים שלנו משחקים על פי התסריט הכתוב להם?"

התשובה לכך טמונה בהחלפת לאה ורחל על ידי לבן בליל הכלולות הראשון. לא רק גופן הוחלף באותו לילה אלא גם גורלן! דבר זה אמנם לא ניכר מתוך הכתובים אך עולה מכמה וכמה מדרשים, ונביא לכך כמה דוגמאות.

כמובן שעיקר טענתנו שבשל החילופין היתה לאה במעמד של אשת יפת תואר במקום רחל, שהרי סוף דבר היא זו שנישאה ליעקב כאשת יפת תואר, גם אם לא מרצונו, ולכן בנה הבכור הוא הבן השנוא שסופו להיות "בן סורר ומורה".

והנה דוגמאות נוספות: 

רואים מכאן שלפני החילוף לאה היתה אמורה לינשא לעשו ואחר החלוף נראה שרחל היתה אמורה לזאת.

  ושתיהן נמלטו מגורלו של עשו על ידי תפילות.

אנשים ראו רק את הצד החיצוני שלהן ולא הכירו בצד הפנימי והאיכותי שלהן!

הנה שגורלן של לאה ורחל מתחלף בהתחלף גופן עם נישואי יעקב הראשונים.  

עתה לאחר שביססנו את הקשרים הסגנוניים והמקריים, לכאורה, בין יעקב,   נשותיו, ותולדותיו לבין תחילת פרשת כי תצא, עלינו להסביר את הקשר הרעיוני המהותי שבין הפרשות.

ניתן לבאר את ההקבלה בשתי דרכים, אין האחת סותרת את חברתה:

א. יתכן שהכתוב רומז את דעתו על העדפת יעקב אבינו את יוסף על פני בכורו - ראובן, ויש בכך ביקורת סמויה על העדפת בן האהובה על פני בן השנואה.

ב. יתכן שיש כאן רובד עמוק יותר, ובשביל להבינו עלינו לחזור לפרשת כי תצא   על מנת לברר מה המוטו המרכזי של הפרשה, ומשם נשוב ליעקב ותולדותיו. 

ד. כי תצא

פרשת כי תצא - כפי שכתבנו בתחילת מאמרנו, גדושה מצוות וקשה למצוא את החוט המחבר את כולן מבחינה רעיונית. חז"ל אמנם ניסו לדרוש סמיכות פרשה לחברתה, אך נראה שיש רעיון בסיסי שקושר - אם לא את כל המצוות שבפרשה, לפחות את רובן.

אדם יכול לפעול מתוך שני הקשרים וצורות של פעילות:

א. הוא יכול לפעול מתוך הכרה ומודעות למעשיו וליצוק בתוכם את אישיותו ופנימיותו. זוהי עשייה רצינית המעידה על עומק של עשיה ומביאה בדרך כלל להתמדה ולדביקות במעשה.

ב. האדם יכול, לעומת זאת, לפעול מתוך התפעלות והתרגשות פתאומית האוחזת בו מתוך משיכה חיצונית או פנימית. התורה מזהירה את האדם שאין זו אישיותו הבוקעת ויוצאת בפעולה הזו. יצרו הוא שמעוררו, מעודדו לפעול ברגע של חולשה. מכוונת התורה את האדם לא להסתכל רק על הרגע העכשוי, והאור שאולי קיים בו; אלא על ההשלכות והמשמעויות לעתיד לבוא, ולהתמודד עם ביצוע המעשה בלי לתת לכוחותיו הרגשיים והיצריים להניעו לפעול. רק אדם שחוזר על מעשה פעם אחר פעם, וקובע אותו כחלק ממנו, מביע בכך את אישיותו ופנימיותו. אדם שמשקיע זמנו בעניין אחד ולא ניגש אליו כך סתם מתוך בהילות ופזיזות הדעת, הרי הוא מעיד על ערך אותו עניין בעיניו ובכך מראה על אישיותו.

נביא עתה מספר דוגמאות לתופעות שבהן יש למעשה ולאותו מטבע שני צדדים:

  המצווה הראשונה בפרשת כי תצא היא "אשת יפת תואר". חז"ל אמרו על מצווה זו: "דיברה תורה כנגד יצר הרע". אדם הנמצא בעת מלחמה, כאשר יצר הכיבוש והשלטון פועל בו מחד, ומאידך תאוות המין מתגברת בו, לא רצה הקב"ה לומר לו: 'האשה אסורה לך!', התורה מתירה את האשה אך בתנאי: "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים".

  דבר תימה הוא! מדוע לחכות חודש ימים עד שיקחה, והרי דיברה תורה כנגד יצר הרע? הדברים נהירים וברורים על פי מה שכתבנו למעלה. אדם בזמן מלחמה מונע על ידי רגשות ולחצים פתאומיים. כנגד זה התירה התורה את לקיחת אשת יפת תואר. ואולם, לאחר שהשביע אדם את תאוותו באופן חלקי (שהרי על פי דעות רבות מותרת בעילה ראשונה עוד לפני שלושים יום), הוא צריך לחכות חודש ימים. בחודש הזה הולך ונעלם לו הלחץ היצרי הפתאומי, ואדם יכול וצריך לחזור לאיתנו ולאישיותו הפנימית המהותית. מתוך המתנה שנותנת משקל של קביעות ורצינות אדם מכיר האם זו היא באמת האשה שהוא רוצה...

  דוגמה נוספת מובהקת היא פרשת אנוסה. במבט ראשון נדמה שהעונש של האונס, לקחת את האשה לכל ימיו הוא מוזר. האם עונש הוא זה לו? ואם עונש הוא זה האם יועיל למנוע מרשע זה את מעשהו? התורה אינה מדברת כאן לא כנגד רשעים גמורים ולא כנגד צדיקים גמורים. התורה פונה אל האדם הממוצע, הבינוני. כאשר היצר מתלבש בו, באדם, ומנסה להניע אותו לפעול מתוך יצריות והתרגשות פתאומית, התורה מדגישה ומחזקת: דע-לך, זהו רגש פתאומי. אל תאמר לעצמך - אני באמת אוהב את האשה הזו. התורה עושה זאת דרך העונש, שהוא בעצם לא כל כך עונש. כאשר יודע האדם שאם יאנוס את האשה, יצטרך לשאתה לאשה, נעלם במידה רבה, אם לא לגמרי, המימד הרגעי והפתאומי של המעשה. מעתה יש צורך לשקול את ההשלכות העתידיות ובאה ההכרה לאותו אדם שהפעולה שהוא עומד לעשות אינה באמת רצונו, אלא היצר הפתאומי שדוחף אותו, ויימנע ממנה!

  הצד השני של המטבע הוא ריבוי המצוות שבפרשה. על כל צעד ושעל, בכל פינה ובכל מעשה, ממתינה לאדם מצווה, וכאשר כל חייו של אדם מלובשים במצוות הוא נהפך ל"אדם של תורה", עם אישיות ופנימיות של מצוות. ההתמדה והקביעות מראות מה חשוב לו לאדם באמת, ואף קובעות את הפעולות בדברים פנימיים, ולא בפעולות רגעיות וזמניות שהן חיצוניות.

כעת נשוב ליעקב ותולדותיו:

אמרנו למעלה שראובן הוא למעשה מעין בן סורר ומורה. אבל ניתן להעניק את התואר המפוקפק גם לשמעון וללוי. כאשר לאה מעניקה את השמות לבניה בשלוש הפעמים הראשונות היא עושה זאת מתוך המציאות של שניאותה בעיני בעלה:

"ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי..." "ותאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי... ותקרא שמו שמעון" "ותאמר עתה הפעם ילוה אישי אלי... על כן קרא שמו לוי" (בראשית, כ"ט, לב-לד)

אך בבן הרביעי מפעמת בה רוח חדשה:

"ותאמר הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה" (שם, לה)

כיוון ששלושת הבנים הראשונים נולדים בתוך מציאות של שניאותה בעיני יעקב, נגזר גורלם להיות במעמד מסוים של בנים "סוררים ומורים". אצל ראובן, כפי שכתבנו כבר, הביטוי לכך הוא ששכב עם בלהה פילגש אביו. בשמעון ולוי מוצא הדבר את ביטויו בריבם עם שכם:

"ויקחו בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר".(בראשית ל"ד, כ"ה)

בברכת יעקב בא לביטוי הרעיון, שהמניע לפעולותיהם של שלושת הבנים, היה הבהילות והפזיזות הרגעית. הדא הוא דכתיב:

"ראובן בכרי אתה... פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך... כי באפם הרגו איש... ארור אפם כי עז..." (בראשית, מ"ט, ג-ז)

ואם כן חטאם של שלושת הבנים קשור לפזיזות ולבהילות ובכך הוא קשור גם-כן למסר המרכזי של פרשת כי תצא.

  נמצא שיעקב שוגה אולי בהעדפתו את יוסף בן האהובה שאינו בכור על פני בני השנואה ראובן שמעון ולוי שהיו אמורים להיות בכורי יעקב בדין, שהרי מאחר שניטלה בכורה מראובן היתה צריכה להינתן לשמעון ולוי, ובסופו של דבר גם מהם ניטלה.

  אך בעוד שראובן שמעון ולוי נידחים באופן הצפוי, על פי פרשת כי תצא, מאחר שהם נולדים כבני שנואה מצד אחד, הם גם הופכים ל"בנים סוררים ומורים" על פי התנהגותם מצד שני, וגם זאת על פי הצפוי בפרשת כי תצא.

סופו של סיפור שנשארה הבכורה בידי יהודה ובידי יוסף. יהודה שלא נולד כבן שנואה וממילא אין גורלו כגורל בני שנואה לא מצד הבכורה ולא מצד מעשיו, ויוסף שהוא בן האהובה וככזה יעקב בוחר בו כבכורו. ואולי ההסטוריה הוכיחה שאכן יהודה הוא הבכור, שהרי לו ניתנה מלכות ולא ליוסף וממילא נתקיים משפט התורה:

"כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה". 

ובנימה דרשנית ניתן להוסיף:

"ויהי בבוקר והנה היא לאה ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רימיתני"   (בראשית, כ"ט, כה)

ניתן ללמוד את הפסוק כמשל לפעולת היצר, ואת הביטוי "ויהי בבוקר" נסביר בעקבות פירוש הגרי"ד סולוביצ'יק ז"ל בספרו "על התשובה" [2]. אדם שרץ אחרי היופי החיצוני או הרגש הפתאומי (במקרה זה רחל) ולבסוף הוא משיג אותו, כאשר קם הוא בבוקר, לפתע מתגלה לו שכל עמלו לשווא היה. כל מה שטרח עבורו, ועמל אחריו, לא היה מה שהוא חשב - כדכתיב: "והנה היא לאה", ועתה הוא פונה אל היצר שתקף אותו ושואל:

"הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רימיתני?" 

---