לעילוי נשמת אמי מורתי זהבה בת הלל
ולעילוי נשמת ד"ר יונה כהן מייסד ומנהל מוסדות "חורב"
יום פטירת - י"א באלול ת.נ.צ.ב.ה
מאכלי חלב בשבועות / שמואל לורנץ
מנהג קדום הוא לאכול מאכלי חלב בחג השבועות. טעמים רבים נאמרו למנהג זה (עיין בנספח למאמר זה) אך אנסה להתעכב על טעמו התמוה, לכאורה, של הרמ"א:
"ונוהגין בכמה מקומות לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות, ונראה לי הטעם שהוא כמו השני תבשילין שלוקחים בליל פסח זכר לפסח וזכר לחגיגה, כן אוכלים מאכל חלב ואחר כך מאכל בשר וצריכין להביא עמהם ב' לחם על השולחן שהוא במקום המזבח, ויש בזה זיכרון לב' הלחם שהיו מקריבין ביום הביכורים" (או"ח סימן תצב סעיף ג)
מפורש ברמ"א (וכן הבינו האחרונים בפירושו) שהמנהג לאכול מאכלי חלב (ואחריהם מאכלי בשר - כמובן) הוא מעין אמצעי לגרום לאדם להביא שני לחמים - אחד לסעודה החלבית ואחד לסעודה הבשרית, כשהמניע הכללי הוא זכר לקרבן שתי הלחם שהובא בשבועות, בזמן שבית המקדש היה קיים.
על הסברו של הרמ"א מתעוררות כמה תמיהות:
א. לשם מה אנו זקוקים ל'אמצעי זירוז' אלו כדי שיביאו ישראל שני לחמים לשולחנם בשבועות, הרי היה מספיק להנהיג בפשטות שיביאו שני לחמים, כמו בכל שבת, ששמים 'לחם משנה' על השולחן - ללא אמצעי זירוז כלשהם.
ב. להלכה נפסק שאף ביום טוב חייבים בלחם משנה:
"...וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת... וחייב לבצוע על שתי כיכרות" (שו"ע או"ח סימן תקכט סעיף א)
הטעם מבואר בבית יוסף, שכמו שבשבת נוהגים בלחם משנה זכר למן שלא ירד בשבת ואספוהו ביום ששי בכמות כפולה - 'לחם משנה' - כן ביום טוב לא ירד מן ואספו בערב יום טוב כמות כפולה ולכן נוהגין אף ביום טוב בלחם משנה.
אם כן - כיוון שבשבועות חייב בלחם משנה - כבכל המועדים, זכר למן, מה צורך כלל במנהג אכילת מאכלי החלב על מנת לגרום שיביאו שני לחמים?
ג. נראה שמנהג זה מחטיא את מטרתו - שהרי כיוון שיש לאכול את שני הלחמים בסעודות נפרדות - בשרית וחלבית, הרי בכל סעודה משתמשים בלחם אחד בלבד ומה זיכרון יש בכך ל'שתי הלחם'?
השלמה מסוימת למנהג מופיעה ברמ"א כבדרך אגב בהקשר שונה לגמרי. ביורה דעה (צ"ז, א) כתב השולחן ערוך:
"אין לשים עיסה בחלב שמא יבא לאוכלה עם בשר, ואם לש כל הפת אסור אפילו לאכלה לבדה... ואם היה דבר מועט... מותר".
מוסיף הרמ"א:
"ולכן נוהגין ללוש פת עם חלב בחג השבועות... כי כל זה נחשב כדבר מועט...".
המגן אברהם בהלכות יום טוב (שם) הביא גם הוא את המנהג (ללא ציטוט מהרמ"א ביו"ד) וביאר טעמו:
"ולכן נהגו לאפותו (את הפת שיאכל עם החלב) עם החמאה דאז בודאי יצטרך להביא לחם אחר לאכול עם בשר".
בהמשך דבריו, מזהיר המגן אברהם מכל הבעיות ההלכתיות שנוצרות מאפיית הפת עם חמאה (חוץ מהבעיה העיקרית שהועלתה בשו"ע - שגזרו לא לאפות פת עם חלב):
א. שצריך להיזהר להסיק התנור אחר כך היטב, כדי שמה שיאפה אחר לחם זה לא יהיה חלבי, ב. צריך מרדה חדשה.
שוב מתגברת התמיהה - מנהג כה מסובך לשם מטרה כה פשוטה: לחם משנה?!
נראה שחלק מהתשובה טמון בשאלה:
אכן, חייבים בלחם משנה בשבועות מדין לחם משנה שנוהג בכל שבת ויום טוב.
דווקא לפיכך, אם היו מנהיגים שלחם זה הוא גם זיכרון לשתי הלחם - לא היה הדבר ניכר ולא היה בכך זיכרון לשתי הלחם. לכן צריכים היו למצוא דרך מיוחדת שתדגיש את יחודן של החלות בשבועות כזיכרון לשתי הלחם - על ידי מנהג המזכיר במיוחד את אופיו של קרבן שתי הלחם.
המשנה הראשונה בפרק שתי הלחם (מנחות צ"ד, ע"א) מתארת את תהליך יצור שתי הלחם:
"שתי הלחם נילושות אחת אחת ונאפות אחת אחת...".
כמו כן, באכילת שתי הלחם מציין הרמב"ם (תמידין ומוספין, פ"ח הי"א):
"וכן שתי החלות נוטל כהן גדול אחת מהן, והשנייה מתחלקת לכל המשמרות...".
רואים אנו שבתהליך הייצור של שתי הלחם, הן בלישה והן באפייה, עוברות שתי הלחם מסלולים נפרדים. גם בחלוקתם לכהנים, נפרדות דרכיהן - חלה אחת לכהן גדול, וחלה אחת לשאר משמרות הכהונה.
אפשר שלכן נהגו לאכול את שתי הלחם בסעודות שונות בחג השבועות, אחת בארוחה חלבית ואחת בבשרית, ואף ללושם ולאפותם בנפרד: פת אחת הנילושה בחמאה נאפת בנפרד - ונאכלת עם מאכלי החלב, ופת שניה תילוש בנפרד כדי שתוכל להאכל עם מאכלי בשר. תהליך זה מזכיר במיוחד את קרבן שתי הלחם, ששתי הלחם נילושות ונאפות בנפרד, ואף נאכלות על ידי אישים שונים.
מעניין לציין מנהג אחר המובא ברמ"א, מנהג שתפקידו גם כן לציין זיכרון לקרבן קדום - ועושה זאת בדרך דומה.
בהלכות פסח (שו"ע, תע"ה, סעיף ז' בהג"ה):
"ונהגו לעשות שלוש מצות של סדר מעישרון, זכר ללחמי תודה".
מנהג זה, זכר ללחמי תודה, ניכר על ידי אפיית המצות (המשמשות את עורך הסדר בליל הסדר) - על ידי כמות של עישרון קמח - דבר המזכיר את לחמי התודה שאף הם נעשין מעישרון קמח. יוצא, שאף על פי שהרואה את המצות על השולחן סתם, ודאי לא יזכור מעצמו את לחמי התודה, בכל זאת המנהג החשיב את דרך הכנת המצות כגורם שיזכיר את מה שרצו לזכור - לחמי התודה.
בדומה לכך הוזכר במאמר זה המנהג באפיית שני הלחמים לחג השבועות, בנפרד, (שהרי באחד מהם נותנים חמאה) זכר לאפיית שתי הלחם שנילושו ונאפו "אחת אחת" - כלשון המשנה.
נספח - הטעמים לאכילת מאכלי חלב בשבועות
מצאתי למעלה מעשרים טעמים נוספים למנהג זה והם מועתקים כלשונם:
א. "יש הרבה טעמים ומ"כ הטעם דאיתא בזוהר שאותן ז' שבועות (בין פסח לשבועות) היו לישראל שבעה נקיים דוגמת אשה המיטהרת מנידתה כידוע שדם נעכר ונעשה חלב, והינו מדין לרחמים" (מגן אברהם תצ"ד ס"ק ו ובערוך השולחן תצ"ד סעיף ה בדומה).
ב. "ואני שמעתי עוד בשם גדול אחד שאמר טעם נכון כי בעת שעמדו על הר סיני וקיבלו התורה... וירדו מן ההר לביתם לא מצאו מה לאכול תיכף כי אם מאכלי חלב, כי לבשר צריך הכנה רבה לשחוט בסכין בדוק כאשר צוה ה' ולנקר חוטי החלב והדם ולהדיח ולמלוח ולבשל בכלים חדשים, כי הכלים שהיו להם מקודם שבישלו בהם באותו מעת לעת נאסרו להם, על כן בחרו להם לפי שעה מאכלי חלב ואנו עושים זכר לזה" (משנה ברורה או"ח תצ"ב ס"ק י"ב, טעמי המנהגים ח"א על ידי סימן תרכ"ג, בסגנון מעט שונה וכן בספר מטעמים עמוד 59 אות פ"ה).
ג. "עוד טעם כי חלב רומז לחסד גוון לובן, ומה שנתן לנו את תורתו הוא מצד החסד הגמור והרחמים כי גבר חסדו עלינו להודיע לבריותיו ומסטורין דיליה והנה להגיד בבוקר חסדיך ר"ת חלב" (טעמי המנהגים, שם בשם ה"בני יששכר" וכן בספר מטעמים עמוד 60 אות צ"ז בשמו).
ד. "עוד טעם דאיתא במדרש: ח' שמות יש להר (סיני) וחד מנהון "גבנינים" מלשון נקי כגבינה. על כן אוכלין גבינה בשבועות כי אז קיבלנו התורה על הר ששמו כן. בשם הרב הקדוש הגאון המקובל מוהר"ר שמעון מאסטריפאליע זצוק"ל" (שם, סימן תרכ"ד).
ה. "עוד טעם, משום שהתורה אי אוהבת אלא שפלות, לכן בימים קדמונים היו לומדים על הארץ, ומאכל חלב הוא קטנות" (בשם הרב הצדיק הקדוש מוהר"ר פנחם מקטוריץ זצוק"ל" - שם, סימן תרכ"ה).
ו. "מהר"י טירנה כתב רמז כי "מנחה חדשה לה' בשבועותיהם" (במדבר, כ"ח, כו) ר"ת חלב" (מובא בשמו בסידור הגאונים והמקובלים כרך י"א, עמוד ק"פ, וכן בערוך השולחן או"ח סימן תצ"ד סעיף ה', וכן בספר מטעמים עמוד 59 סימן פ"ב).
ז. "גם נהגו לאכול דבש וחלב בחג השבועות מפני שהתורה נמשלה לדבש וחלב כמו שכתוב: 'דבש וחלב תחת לשונך'" (כל בו סימן נ"ו).
ח. טעם שאוכלין מאכלי חלב בשבועות ואחר כך בשר, להורות דאנחנו אין אנו עושים כמו שעשו המלאכים שהיו אצל אברהם אבינו שאכלו שם בשר בחלב ועל כן לנו ראוי ליתן התורה וכן ניתנה להם התורה בשביל זה" (ספר המטעמים עמוד 58 אות פ' בשם "באר היטיב").
ט. "טעם אחר כי כתוב בשו"ע יו"ד כי יש לעשות סעודה בכל גמר מצווה, ואסרו חג הוא גמר סעודת מצוות יום טוב ואם כן צריכים לעשות סעודה בגמר ספירת העומר ואי אפשר לעשות סעודה בבשר כי אינו ניכר שהיא נעשית לשם כך רק לכבוד יום טוב ועל כן עושין סעודה ממאכלי חלב" (שם, אות פ"א בשם הבית אהרן).
י. "עוד טעם: חלב בגימטריה ארבעים רמז לארבעים יום שניתנה בהם התורה והלוחות" (שם, אות פ"ד).
יא. "עוד טעם שהיתה החלב חידוש שהתירה אותה התורה כי נאסר להם אבר מן החי, עוד מקודם מתן תורה כשהיו בני נח, וחלב הוא כמו אבר מן החי ועיין במסכת חולין, ועכשיו הותר ועל כן אכלו חלב לזכרון" (שם, אות פ"ו).
יב. "עוד טעם לפי שמשה רבינו עליו השלום קיבל הארה מן השמים על ידי מאכלי חלב שאכלו המלאכים אצל אברהם אבינו, כי איתא במדרש שצר הקב"ה דמותו של משה לאברהם אבינו עליו השלום ואמר להם אל תגעו בו הלא זה הוא האיש אשר אכלתם אצלו" (שם, אות פ"ח).
יג. "עוד טעם כי ביום זה משו את משה מן המים ולא רצה לינק חלב מן הנכרית, משום פה שידבר עם הקב"ה ויקבל הלוחות, עד שהביאו את אימו ותניקהו מחלבה ועל כן עושין לזכר ואוכלין חלב לכבוד משה רבינו עליו השלום" (שם, אות פ"ט).
יד. "עוד טעם כי לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה, ותיכף משקיבלו עליהם עול התורה נעשו תשושי כוח שהתורה מתשת כוח, ועל כן אכלו חלב לרפואה שהיא מאכל תינוקות" (שם, אות צ').
טו. "עוד טעם לפי שנתגיירו ביום הזה ונעשו ברייה חדשה וכקטן שנולד ונעשה להם טבע חדשה ועל כן אכלו חלב שהיא מאכל חלב ורפואה לקטן" (שם אות צ"א).
טז. "עוד טעם מפני שבשבועות ניתנה התורה תרי"ג מצוות, דבש חלב קמח בסמידא - עולה תרי"ג (בגימטריה)" (שם, אות צ"ב בשם החיד"א).
יז. "עוד טעם לפי שכתוב 'דבש וחלב תחת לשונך', דבש אדום וחלב לבן לרמז שבתורה נמצא מידת הדין ומידת הרחמים, זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה נעשת לו סם המוות. או לרמז לב' פנים בתורה נגלה ונסתר... גם ירמוז ל'דודי צח ואדום'" (שם, אות צ"ג).
יח. "עוד טעם על פי מה דאיתא בחז"ל: אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש, ובראתי לך יצר הרע ובראתי תורה תבלין, ועל ידי התורה יכול האדם לעשות מיצר הרע יצר טוב כמו שהדם נעכר ונעשה חלב ומטמא נעשה טהור" (שם, אות צ"ד בשם ישועות יעקב).
יט. "עוד טעם לרמוז שאז במתן תורה היו עוד בקטנות המוחין כתינוק היונק משדי אמו. והשכל הישר להשגת התורה השיגו רק בארבעים שנה אחר זה, כי אין אדם עומד על דעת רבו רק עד אחר ארבעים שנה, וכן אמר להם משה 'ולא נתן לכם ה' לב לדעת וגו'" (שם אות צ"ה).
כ. "עוד טעם מפני שמאכלי בשר משתהה להתעכל ומי שלא ישן כל הלילה הוא רעב ולכן ראו לתקן מאכלים שבישולם נגמר מהרה" (שם, אות צ"ו).
כא. "עוד טעם משום הכתוב בתורה "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' א-להיך", ואחר כך: "לא תבשל גדי בחלב אמו", רמז לשבועות שאז הביאו ביכורים שאוכלים חלב, לא יאכלו בשר בחלב" (שם, אות צ"ח בשם ה"דברי צדיקים" בשם השל"ה).
כב. בכלבו, ובמנהגי דבי מהר"ם מרוטנבורג
כתוב, שאוכלים דבש וחלב בחג השבועות, והם פירשו טעם מנהג זה מפני שהתורה שניתנה בחג
השבועות נקראת דבש וחלב. אולם כפי שהובא בשולחן ערוך: "שנהגו לאכול מאכלי חלב ביום
ראשון של שבועות" - הדבר תמוה שהרי מתן תורה היה ביום שני של שבועות, כלומר בשבעה
בסיון (שבת פ"ו ע"ב), ולמה לא הנהיגו לאכול חלב ודבש אלא ביום ראשון?
ונדמה כי
מנהג זה מקורו במצוות ביכורים שהתחילה בו ביום, ושלפיכך נקרא "יום הבכורים" (במדבר,
כ"ח, כ"ו).
הנה בפרשת מקרא ביכורים אומר הקורא: "ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת
חלב ודבש" (דברים, כ"ו, ט) ולפיכך אמרו חכמים ש"אין מביאין ביכורים מעבר הירדן
שאינה ארץ זבת חלב ודבש" (ביכורים פ"א מ"ו), ואף כי דעת רבי יוסי היא ואין חכמים
מודים לו, הרי לדעת הרמב"ם לא נחלקו חכמים אלא לחייבה מדרבנן, אבל מן בתורה לכולי עלמא שאין מביאין ביכורים מעבר הירדן. ולפיכך הנהיגו לאכול מאכלי חלב ודבש בחג הביכורים בכדי להודות ולהלל לה' על כי נתן לנו ארץ זבת חלב ודבש, ויחד עם זה לעשות זכר להבאת בכורים בזמן המקדש שאינה אלא מארץ ישראל שהיא ארץ זבת חלב ודבש (ספר זמנים לרב מרדכי יהודה ליב זק"ש, עמוד נ"א).