דין ביאת מים בטבילה / הרב אליקים קרומביין 

  ידוע שהטובל חייב להכניס כל גופו למים, ואפילו נשאר אבר קטן בחוץ-טבילתו פסולה (רמב"ם, הל' מקואות, פ"א ה"ב). האם יש צורך גם שהמים יגיעו לכל מקום גלוי בגוף הטובל?

  החזון איש סבור שיש צורך כזה. הוא דן באשה שטובלת כאשר ראשה מכוסה בעור דג שאינו חוצץ (יו"ד סי' צד). דעתו שאין לטבול כך, היות ויש חלל בין הכיסוי לבין השערות ועור הראש: "כיוון דעל כרחה ישאר בבשרה ובשערה מקומות יבשים שאין עור הדג נוגע בהן, נמצא שלא באה כולה במים, הגע עצמך אילו נשאר צד אחד מן שערה אחת חוץ למים הרי אין כאן טבילה, והכא אפילו כי חשבת לעור הדג כמים מכל מקום לא הקיף המים כל שער ושער מכל צדדיו", ע"ש שהאריך עוד.

  אפשר להביא ראיה לצורך בביאת מים על גופו בתור דרישה נפרדת, מעבר לצורך להכניס כל גופו למים, ממה שאומרת הגמרא שבית הסתרים לא צריך ביאת מים - "מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי" (קידושין כה ע"א), והטבילה כשרה למרות שחלל בית הסתרים מפסיק בין בית הסתרים לבין המים, אלמא דשאר הגוף צריך ביאת מים. ואם יעלה בדעתך לדחות, שכוונת הגמרא היא שבית הסתרים אינו צריך טבילה כלל ואינו צריך אפילו להכניסו מתחת למים, אין זה מסתבר, וכן כתב החזון איש מסברה בסי' צה, שבית הסתרים צריך להיות במים (ומעין זה בנחל אשכול סי' סא). ונראים הדברים, שכן כל הגוף חייב להיטהר, ועל כן אפילו מקומות הבלועים ובית הסתרים צריכים להיות במקוה. ותדע, שבית הסתרים אמנם אינו צריך ביאת מים, אבל צריך להיות ראוי לביאת מים (קידושין, שם, נידה סו ע"ב), דהיינו בלי חציצה. ואם כי הגמרא מסבירה דין זה משום כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, על כל פנים קשה מאוד לקבל שחציצה יכולה לפסול במקום שמופקע ממעשה הטבילה. ולכן נראה שכל הגוף צריך להשתייך למעשה הטבילה וצריך להכניסו למים, ורק ביאת מים ממש אין צריך במקומות הבלועים ובבית הסתרים. והואיל ובית הסתרים חייב להיכנס מתחת למים, ובכל זאת אינו צריך ביאת מים, אלמא דביאת מים היא דין בפני עצמו, ובמקומות גלויים צריך ביאת מים ולא רק כניסה למקוה.

  ברם יש לשאול, מה המקור לצורך בביאת מים בכל הגוף, הקיים לדעת החזון איש? בפשטות יש לומר שכיוון שלמדנו מהפסוק "ורחץ במים את כל בשרו" שאסור שתהיה חציצה על הגוף בזמן הטבילה (עירובין ד ע"ב), מובן מאליו שצריך שהמים יגיעו לכל מקום בגוף, כי מטעם זה עצמו פוסלת חציצה המונעת את ביאת המים על גופו.

  אך לפי זה קשה, שכן יש כמה מקרים של חציצה שאינה פוסלת על פי דין, כגון שהחציצה היא על מיעוט גופו ואינו מקפיד, ומדאורייתא סגי אפילו באחד משני אלה, אף על פי שאין ביאת מים באותו מקום? אולם על זה כבר ענה החזון איש, שם: "כשיש על ראשה דבר שאינה מקפדת, אז נחשב פני החציצה כבשרה ממש, וכשהמים עוברים על   החציצה חשיב כמים עוברים על בשרה" (מה שאין כן כאשר יש חלל בין בשרה לחציצה, אפילו אם אין פסול בחציצה עצמה על כל פנים אין ביאת מים באותו מקום).

  אלא שצריך עיון מדברי הרמב"ן בקדושין (כה ע"א). הגמרא שם מזכירה את החיוב שבית הסתרים יהיה ראוי לביאת מים עקב הכלל של ר' זירא כל שאינו ראוי וכו', והרמב"ן הקשה שאין מקור בתורה ליישם כלל זה לגבי טבילה. ותירץ: "ואפשר דהואיל ומצינו לעניין טומאה שהוא גלוי (ר"ל שהנוגע בשרץ בלשונו נטמא ואינו מגע בית הסתרים), אף לעניין טבילה גלוי הוא, שצריך שיהא ראוי לבוא בו מים". הרמב"ן טוען שהפסול בחציצה בבית הסתרים הוא משום שמשווים בית הסתרים למקום גלוי [1]. וסברה זו קשה, שהרי לפי הבנתנו לעיל, אין שום משמעות לחציצה אלמלא הצורך בביאת מים, כי כל יסוד פסול חציצה הוא מניעת ביאת מים. והלא בית הסתרים אינו צריך ביאת מים, ואם כן ההבדל בינו לבין מקום גלוי הוא תהומי ממש, ואם כן איך יכול הרמב"ן להסביר שאיסור חציצה בבית הסתרים הוא משום ש"לעניין טבילה גלוי הוא"? ולפלא על הסברו של הרמב"ן, שהגמרא לעיל מיניה אמרה בשם עולא: "הכל מודים בלשון לעניין טומאה גלוי הוא וכו' לעניין טבילה כטמון דמי." ודברי עולא מובנים, שהואיל ואין צורך בביאת מים אם כן אינו דומה כלל למקום גלוי, ואם חציצה פוסלת בבית הסתרים חייבים למצוא לזה הסבר אחר. 

ראוי לביאת מים בכל הגוף

  אך לעניות דעתי נראה שהרמב"ן כלל לא הבין שההבדל בין בית הסתרים לכל הגוף הוא בצורך בביאת מים, וזאת משום שלדעתו אין דין כזה, גם לא בשאר מקומות שבגוף. הדרישה היחידה הקיימת היא אותה דרישה שמזכירה הגמרא לגבי בית הסתרים, דהיינו שיהיה כל הגוף ראוי לביאת מים.

  הבאנו לעיל את הגמרא בעירובין הלומדת דין חציצה מהפסוק: "רחץ במים את כל בשרו' - שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים". עמדנו על כך שלפי דרכו של החזו"א, מפסוק זה לומדים שיש דין של ביאת מים על כל גופו, ומכאן מסיקה הגמרא שחציצה פוסלת בכך שהיא מונעת ביאת מים. אבל הרמב"ן לא הבין כך, שהרי כאשר הגמרא בקדושין אומרת שחציצה פוסלת בבית הסתרים משום שאינו ראוי לביאת מים, מפרש הרמב"ן שלעניין זה בית הסתרים דינו כמקום גלוי. ואם כך גם לגבי מקום גלוי, אין להבין את הפסוק "ורחץ במים את כל בשרו" כפשוטו להצריך ביאת מים, אלא יש לבארו על פי הכלל של רבי זירא "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו". התורה מצריכה רק   אפשרות של ביאת מים, לשון אחרת: שלא תהיה חציצה, והוא המצב אשר אנו מכנים "ראוי לביאת מים". לכן יש רק השלכה אחת מן הפסוק הזה - והיא אמנם ההשלכה היחידה המוזכרת בגמרא בעירובין - היינו "שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים". ואין כאן זכר לביאת מים בפועל [2].

  ומעכשיו כאשר ניתקל בחציצה שאין בה קפידא, שאינה פוסלת את הטבילה, לא נזדקק להסברו של החזון איש שהמים העוברים על פניה כאילו עוברים על הבשר. אין שום צורך שהמים יעברו על פני הבשר. אלא שיש דברים החוצצים בין הגוף לבין המקווה, ויוצרים מצב ש"אינו ראוי לביאת מים", הפוסל את הטבילה. אין הטבילה נפסלת כאשר המים מנועים מלהגיע למקום זה כתוצאה מחפץ שאינו מוגדר כחציצה על פי דין, כי למרות שאין ביאת מים בפועל, סוף סוף אין שום דבר שההלכה מוכנה להגדירו כ"חוצץ" בין הגוף לבין המים.  

  לפי זה, מובן מאליו שהקולא בבית הסתרים לעומת שאר הגוף אינו שבית הסתרים משוחרר מדרישת "ביאת מים", שכן גם לגבי שאר הגוף סגי בראוי לביאת מים. הקולא של בית הסתרים היא בהלכות חציצה. הטעם לדין גמרא שבית הסתרים אינו צריך ביאת מים, אינו משום שיש דין כללי של ביאת מים, אלא משום שעלה על דעתה שבית הסתרים עצמו נחשב חציצה, ואין דרך לסלק חציצה זו אלא בחדירת מים דרכה [3]. קא משמע לן שבית הסתרים אינו חציצה מצד עצמו, ואפילו אם אין ביאת מים, לית לן בה.

  גם כאשר עולא אמר שבית הסתרים דינו כטמון, לא התכוון לאיזו הלכה כללית של ביאת מים, אלא לעובדה שאין פסול חציצה בטמון. עקרונית, האיסור לחצוץ בין גופו למים נוהג גם ביחס לחלל הפנימי הטמון בגוף. אבל להלכה אין בעיה בכך שהמים מנועים מלהיכנס לחלל הגוף, כי טבע הגוף הוא שחלקיו הפנימיים מוגנים על ידי חלקיו החיצוניים מכניסת מים או כל דבר אחר. כאשר אבר בגוף נועד לחצוץ, מילוי תפקידו הטבעי אינו מוגדר כחציצה [4]. גם בין בית הסתרים למקווה אסור שתהיה חציצה, אבל יש גזרת הכתוב המחילה עליו את העיקרון של "טמון". למרות שהחציצה היא לא קבועה וניתנת ל'פתיחה', עדיין רואים את חסימת המים על ידי כיסוי בית הסתרים כמצב טבעי ורגיל, וחציצה כזאת אינה מעכבת טבילה.

  אך מה הדין לגבי חציצות זרות בתוך בית הסתרים? הגמרא בהווה-אמינא חשבה שגם חציצה כזאת אינה מהווה בעיה. אחרי שהשוונו בין בית הסתרים לבין טמון, הגמרא סבורה שההשוואה מוחלטת, ובית הסתרים נידון כאילו סגור מכל צדדיו, וכל חציצה בבית הסתרים נמצאת בתוך חלל פנימי של הגוף ואינה חוצצת בין הגוף למים. אבל   הגמרא דוחה (לפי הבנת הרמב"ן), שהיות ובית הסתרים אינו טמון לחלוטין וגם יש לו לפעמים דינים של מקום גלוי, אם כן חציצה בתוך בית הסתרים חוצצת בין שטח גלוי של הגוף לבין המים. וזה פוסל כמו חציצה בכל מקום אחר בגוף, משום שאינו ראוי לביאת מים. קיצורו של דבר, המאפיין המיוחד של בית הסתרים לעומת שאר מקומות גלויים הוא רק מה מוגדר כחציצה, אבל לגבי עצם דין חציצה אין שום הבדל. וקביעת הרמב"ן שלעניין טבילה, בית הסתרים גלוי הוא, מדויקת פשוטה כמשמעה.

  והנה יש לשאול לפי פירוש זה, אם "ראוי לביאת מים" - על פי הכלל "כל הראוי לבילה" - הוא הדרישה היחידה הקיימת לגבי כל הגוף, מדוע היא מוזכרת בגמרא רק בהקשר של בית הסתרים?

  אולם שתי תשובות בדבר. קודם כל, הבנה זו מדויקת כבר בלשון הגמרא בעירובין, שאיננה לומדת מהפסוק "ורחץ במים" שצריך ביאת מים, אלא רק דין חציצה. ועוד יש לומר, כי הגדר של "ראוי לביאת מים" לא היה נחוץ על מנת להסביר את דיני חציצה הרגילים. הגמרא ידעה היטב שאפשר להסביר את ההכשר של חציצה שאינו מקפיד לפי הבנת החזון איש - דהיינו שיש ביאת מים, כי המים עוברים על גוף הטובל בהפסק "חציצה" שאינה חוצצת. רק כאשר הגמרא באה להשוות בין בית הסתרים לבין כל הגוף, מתברר שהסבר זה אינו נכון, כי בבית הסתרים יש חלל המפסיק, ואין ביאת מים. על כן דווקא כאן מגלה הגמרא את הסוד שהכלל הקובע בכל דיני חציצה, בין במקומות   הגלויים ובין בבית הסתרים, הוא "ראוי לביאת מים". והרי זה בכלל "דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר".

  בסיכום, לפנינו שתי גישות לגבי השאלה האם יש דרישה של ביאת מים בכל גופו, והן משפיעות על הבנת משמעות חציצה כללית וכן על הבנת הקולא של בית הסתרים.

  הדרך הראשונה שהצגנו, דרך החזו"א, טוענת -

1.   שכל גופו צריך ביאת מים, וחציצה פוסלת משום שהיא מונעת ביאת מים. חציצה שאין בה קפידא אינה חוצצת, משום שבפועל יש דרכה ביאת מים על בשרו.

2.   בית הסתרים משוחרר מהדרישה הזאת, ואינו צריך ביאת מים, ועדיין חציצה פוסלת משום שצריך ראוי לביאת מים, וזה חידוש מיוחד הנלמד מ"כל שאינו ראוי לבילה".

  מאידך, לפי הרמב"ן-

1.   "כל שאינו ראוי לבילה" הוא היסוד בדיני טבילה לגבי כל הגוף, שכל המקומות הגלויים בגוף אינם צריכים ביאת מים, אבל צריכים להיות ראויים לביאת מים.   וזו משמעות דין חציצה, שעל ידי חציצה המקום הופך להיות בלתי   ראוי. חציצות שאין בהן קפידא אינן מוגדרות כחציצה, ולכן המקום הוא ראוי לביאת מים וטהור. העובדה שאין ביאת מים בפועל אינה מפריעה לנו, כי די במצב של "ראוי".

2.   הקולא של בית הסתרים היא שבית הסתרים עצמו אינו מהווה חציצה, בניגוד לגדרים הכלליים של דין זה (עיין הערה 3), ועדיין נחשב ראוי לביאת מים. אבל חציצות אחרות חוצצות אפילו בבית הסתרים, משום שהן יוצרות מצב של "אינו ראוי".

  כעת נוכיח שהמאירי מפרש כדעת הרמב"ן. 

קרצה שפתותיה

  דיון זה נוגע למשנה במקוואות הפוסלת טבילה ב"קרצה שפתותיה" (פרק ח משנה ה). רוב הראשונים פירשו שאין מדובר באשה שסגרה את פיה בצורה רגילה, אלא שסוגרת בכוח. (הראב"ד הוכיח פירוש זה מיומא יט ע"ב, ע"ש.) לכאורה, גם אם הפה סגור בלי לחץ מיוחד, אין הפה (שהוא בית הסתרים) ראוי לביאת מים, ומדוע אם כך פוסלים רק ב"קרצה"? לפי שיטת הרמב"ן הנזכרת, התירוץ פשוט ביותר. החידוש של בית הסתרים הוא שהסגירה הטבעית של בית הסתרים, המונעת ביאת מים, אינה נידונית כחציצה, ולכן בית הסתרים מצד עצמו הוא ראוי לביאת מים. ממילא פה סגור אינו פוסל. לפי זה, אפשר לפרש שהפסול ב"קרצה" הוא משום שאינו ראוי לביאת מים. הלחץ הנוסף יוצר מעמד "חציצה", כי יש כאן סגירה חריגה שהתוספה ע"י האדם. סגירה לא - רגילה זו כבר איננה המצב הטבעי של חסימת בית הסתרים בפני גורמים חיצוניים שאותה הכשירה התורה תוך השוואה ל"טמון", והיא חוצצת. וכן כתב ערוך השולחן (סי' קצח ספ"ו) שכאשר סוגרת בכוח אין זה ראוי לביאת מים, מה שאין כן בסגירה ברפיון. (ודוחק לומר שרק סגירה חזקה מונעת כניסת המים מבחינה עובדתית.)

  והנה הגאון ז"ל בעל אגרות משה (סי' צח) דחה את דברי ערוך השולחן בשתי ידים, והביא בשם הר"ש והראב"ד שהפסול בקרצה אינו משום שאינו ראוי לביאת מים, אלא משום כיסוי החלק החיצוני של השפתיים, שאינו בכלל בית הסתרים. והוסיף "במחילה מכבוד הגאון בעל ערוך השולחן הוא טעות גדול ואין לחוש לדבריו כלל בזה". ברם תשובה זו נכתבה בשנת תרצ"ד, וכיום שזכינו לאורם של הראשונים, אפשר לקבוע שנבואה נזרקה בפיו של ערוך השולחן, כי ממש כדבריו כתב המאירי בנידה (סו ע"ב). ומדברי המאירי מוכח בלי שום ספק שהוא פירש את הדין של בית הסתרים בתור קולא בהלכות חציצה, כפי שביארנו למעלה לפי הרמב"ן.

  וז"ל המאירי שם:

"ואף על פי שאין הכרח לביאת מים בתוך הפה ובבין השיניים, מכל מקום ראוי לביאת מים בעינן, ומתוך כך אם קירצה שפתותיה לא עלה לה טבילה. וקריצת שפתים הוא שסותמתן יותר מדאי, עד שחתוך השפתים הנראה מתכסה בקריצתה. אלא שתעמידם סתומות כדרכן שיהו ראיות לביאת מים".

  המאירי מפרש בקרצה שפתותיה שכל חיתוך השפתיים מכוסה, כדברי הראשונים הנ"ל. אלא שלדעתו, דבר זה עצמו אינו פסול, כי מפורש בדבריו כדעת ערוך השולחן, שהחיסרון בקירצה שפתותיה הוא משום שדווקא במקרה זה אינו ראוי לביאת מים, מה שאין כן בסגירה רגילה. כנראה שלדעתו כל חיתוך השפתיים הוא בכלל בית הסתרים של הפה, משום שאדם רגיל בחיי היום-יום לכסות שפה אחת לגמרי על ידי השפה השנייה (והשווה לדברי הרמב"ן נידה סז ע"א לגבי עצמה עיניה "שאין אדם נמנע וכו'"). לפי המאירי, כיסוי שתי השפתים כאחת הוא סימן ללחץ החריג שהופעל בסגירת הפה. סגירה כזו אינה בכלל גזרת הכתוב המכשירה את החציצה הטבעית והרגילה של בית הסתרים, ולכן סגירה זו מהווה חציצה, וממילא הפה אינו ראוי לביאת מים. על כל פנים מוכח מהמאירי שהקולא בבית הסתרים היא שסגירה רגילה של בית הסתרים אינו חוצצת, ולכן במקרה שסגרה בכוח הווי "אינו ראוי". אי אפשר לומר שהחידוש של בית הסתרים הוא בזה שאינו צריך ביאת מים, ושבדיני חציצה אין שום ייחוד לבית הסתרים, כי לפי דיני חציצה הכלליים אי אפשר להבין מדוע רק סגירה חזקה חוצצת ולא סגירה רפה.

  ובאמת אם לא נקבל את גישת הרמב"ן והמאירי, קשה להבין משנה זו. נכון שניתן לפרש שהפסול בקירצה שפתותיה הוא בגלל כיסוי החלק החיצוני של השפתיים, ונניח שלא כמאירי, שחלק זה אינו בית הסתרים, וצריך ביאת מים ממש. אבל עדיין קשה מדוע מכשירים פה סגור (בלי "קירצה"), למרות שאינו ראוי לבאית מים? האגרות משה, שהלך בדרך זו, המציא חידוש גדול על מנת ליישב את המשנה: שרק חציצה הדבוקה בבשר, הופכת אותו ל"אינו ראוי". אם החציצה רק מונחת על הגוף, הרי זה בגדר "ראוי", למרות שהמים אינם באים שם בפועל, וזה מספיק להכשיר בבית הסתרים. לכן פה סגור, בין ברפיון ובין בכוח, נחשב "ראוי". ועל פי זה הקל האג"מ להלכה לטבול עם מוך באוזן. מסברה יש מקום לפקפק באפשרות לתלות את המעמד הלכתי של "אינו ראוי" במידת הקושי שבפירוק החציצה. (ואין זה דומה להנ"ל לפי הרמב"ן, שמעמד זה תלוי בחלות שם חציצה על פי דין, ודוק.) על כל פנים, לפי הבנתנו במאירי ובערוך השולחן, לכאורה נשמט היסוד לחידושו.

  ונראה עוד שגם לפי הר"ש והראב"ד שהביא האג"מ, שהפסול בקירצה הוא משום כיסוי השפתיים, אין ראיה נגד התפישה הבסיסית של הרמב"ן, לגבי הצורך בביאת מים והבנת הדין של בית הסתרים. יתכן שגם הם סבורים שמקילים בבית הסתרים משום שסגירה טבעית אינה בגדר חציצה. אלא שסוברים הר"ש והראב"ד שגם אם הפה נסגר בלחץ, אין לראות בכך סגירה "חריגה", כי סוף סוף מה שסוגר על הפה הן השפתיים המיועדות לתפקיד זה, ומידת הלחץ אינה משנה. ולכן הם נאלצו להסביר את האיסור בקירצה שפתותיה על סמך כיסוי השפתיים. ואם כך אין ראיה מכאן כלל לחידושו של האג"מ. ומאן יהב לן מעפריה ונמלאינן עיינין. 

ראיות נוספות מדברי המאירי

  גם מהמשך דברי המאירי יש להוסיף ולהוכיח שאין שום הבדל בין בית הסתרים לבין מקומות גלויים לגבי הצורך בביאת מים.

  מה דין אשה הטובלת כאשר שערה בפיה? כאן תהיה נפקא מינה בין שתי הגישות. אם בית הסתרים מיוחד בכך שאין הוא זקוק לביאת מים, הרי קולא זו לא נאמרה לגבי שערה, וטבילתה פסולה בפשטות משום שלא היתה ביאת מים על שערה. אולם אם נאמר שגם השער, כמו שאר הגוף, אינו זקוק לביאת מים, וסגירת הפה אינה חציצה, לכאורה טבילתה כשרה. והרי המשנה (במקוואות שם) פוסלת? אולם המאירי אינו מאכזב, ונאמן לשיטתו כותב הוא (בנידה שם):

"ולמדנו שהשער בתוך הפה מעכב ומפני שדבק בבשר עד שאינו ראוי לביאת מים".

  הרי שהרגיש בקושי, והסביר שבאמת העובדה הפשוטה שמים לא הגיעו לשער אינה מספיקה לפסול, כי גם השער אינו זקוק לביאת מים. אלא שהשער דבק בבשר, וסגירה "דבוקה", כמו סגירה בכוח, היא חריגה מדרך הסגירה הרגילה של הפה, וממילא נוצר מצב שאינו ראוי לביאת מים. ועל אף שאין התירוץ של המאירי בהיר כל צורכו, מגמתו להתמודד עם הקושי המתעורר בדין זה לשיטתו - ברורה למדי.

  עוד הביא המאירי בדף סז ע"א באשה שעצמה עיניה ביותר או פתחתם ביותר:

"יש אומרים שלא עלתה לה טבילה, שעצימה ביותר מונעת שאין תוכו של עין ראוי לביאת מים וכן פתיחתה ביותר מחברת העפעפים עם גבות העינים עד שאין מקום שביניהם ראוי לביאת מים".

  טעם החומרה כאן אינו שנמנעה ביאת מים, אלא שחסר מצב של ראוי לביאת מים. ושוב נשאל - אם העין היא בית הסתרים, מדוע רק עצימה פוסלת, ולא סגירה? וצריכים לומר כנ"ל, שהקולא בבית הסתרים היא משום שסגירה טבעית אינה חציצה, מה שאין כן סגירה בכוח. ואילו לגבי ביאת מים, אין הבדל בין בית הסתרים לכל מקום אחר בגוף. ועיין בהמשך שמביא המאירי דעה שנייה:

"ויש פוסקים שאף זו עלתה לה טבילה, ואף על פי שבקרצה שפתותיה פסקנו במוחלט שלא עלתה לה טבילה, בזו אין דרך להדקם כל כך וכשהיא מהדקתן ביותר לא עלתה לה טבילה, אבל עצמה עיניה ביותר דרכה בכך והרי היא כטובלת דרך גדילתה".

  וכי מה איכפת לנו אם דרכה בכך? הלא טעם המחמירים היה שעצימת העינים הופכת אותן לאינו ראוי לביאת מים? אלא שמעמד "אינו ראוי" זקוק לסגירה וחציצה שאינן חלק מהתפקוד הרגיל של בית הסתרים, וממילא אם דרכה בכך, אין חציצה. 

כלי עם ידית העומדת להיקצץ

  תנן במקוואות (פרק פ"י מ"ה): "כל ידות הכלים שהם ארוכין ועתיד לקצוץ-מטבילם עד מקום המידה", היינו עד המקום ששם עתיד לחתוך, משום שכל העומד ליחתך כחתוך דמי. והקשו הראשונים, על כל פנים יש עדיין חציצה במקום קצה הידית העתידית?

  הר"ן בחולין (עג ע"א) מתרץ:

"דמקפיד עליו היינו שקשה עליו כשעומד שם בשעת טבילה ולפיכך חוצץ, אבל כאן ניחא ליה שיעמוד שם עד שעת קציצה ומכל מקום כיון שגמר בדעתו לקצצה בסוף לר"מ כקצוץ דמי".

  לדעתו אין כאן חציצה היות ואין זה מוגדר כמקפיד, כי בשעת הטבילה רצונו שהחציצה תהיה שם. אולם תינח לעניין חציצה, אך הלא צריך ביאת מים? ונראה שהר"ן יצטרף לרמב"ן ולמאירי הסוברים שאין צריך ביאת מים, כל זמן שאין חציצה. וכן כתב בשו"ת צמח צדק (קנח אות א בסופו): "וצריך לומר כיוון שהיה מקום החתך תוך המים רק שמחמת העודף לא יכלו המים לבוא עליו ממעל הווי ליה כטבל כולו תוך המים והחשש רק משום חציצה" [5]. 

דעת הרא"ש ב'בית הסתרים'

  עד כה חקרנו בדעת הרמב"ן והמאירי הסוברים שלא כחזו"א, ולדעתם אין צורך בביאת מים בטבילה, ואפשר לטבול גם בהפסק חלל בדיוק כמו בבית הסתרים, כי לעניין טבילה דין בית הסתרים כדין מקום גלוי. כעת נוכיח שהרא"ש סבר כחזו"א, שצריך ביאת מים בכל מקום חוץ מבית הסתרים, אולם עם שינוי מסוים.

  הראשונים התקשו ביישום הכלל "כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת" לגבי טבילה.   שהרי אם נאמר שאין צורך בביאת מים, גם אין שום עניין בביאת מים, כי ביאת מים בפועל אינה מוסיפה כלום למעשה הטבילה. ואין זה דומה לבילה, ששם על כל פנים יש מצווה לבלול, ואפשר להבין שהתורה תקפיד על כך שתהיה לפחות אפשרות לקיים מצווה זו. על קושי זה עונה הרא"ש בתוספותיו (נידה סו ע"ב) במלים מדודות: "מיהו ראוי לביאת מים בעינן, כיוון דלפעמים נכנס בו המים".

  חמש המלים הללו מראות שהרא"ש הבין את סוגיית בית הסתרים באופן שונה מאוד מכל מה שראינו עד כה. לדבריו, עצם הפסול של חציצה בבית הסתרים הוא דבר פשוט, ולא היתה צריכה הגמרא לחדש זאת. למרות שבית הסתרים אינו צריך ביאת מים, מובן מאליו לפי הרא"ש שאם ייכנסו המים לבית הסתרים ושם יתקלו בחציצה, הטבילה נפסלת. ולא באה הגמרא לחדש אלא שפסול זה קיים גם אם אין מים בבית הסתרים, משום שאנחנו דורשים שתמיד יהיה מצב שיאפשר טבילה כשרה אפילו אם במקרה יכנסו המים לשם, וזה נלמד מ"כל שאינו ראוי לבילה". אך מניין אותה פשיטות, שחציצה פוסלת בבית הסתרים אם רק נכנסים המים לשם?

  שיטת הרא"ש בנויה משלש הנחות.

  קודם כל, הוא מקבל את תפישת החזו"א, שהמקומות הגלויים טעונים ביאת מים ממש, וזאת בניגוד לבית הסתרים.

  שנית, הרא"ש סובר שאם נכנסים מים לבית הסתרים, יש ויש משמעות לעובדה זו, למרות שהטבילה לא היתה פחות כשרה בלעדיה. במלים אחרות, ביאת מים בבית הסתרים אינה כמאן דליתא, אלא מצטרפת לביאת מים הכללית בכל הגוף, הנחוצה לטהרה; היא מרחיבה ביאת מים זו ומהווה חלק ממנה.

  ההנחה השלישית היא המחודשת מכל. הרא"ש הוא בעל דעה מהפכנית בקשר לדין חציצה. עד עכשיו, היינו סבורים שמי שסובר כחזו"א שצריך ביאת מים בכל הגוף, מפרש את דין חציצה כשלילה של ביאת מים. אבל לו היה הרא"ש סובר כך, לא היה שחר לטענתו שחציצה פוסלת בבית הסתרים כדבר פשוט, שהרי בית הסתרים אינו צריך ביאת מים. ברור שהרא"ש מפרש חציצה כפסול נפרד, הקיים למרות שיש ביאת מים; או יותר נכון, דווקא משום שיש ביאת מים, כי חציצה היא פסול בביאת מים ואינה יכולה לחול בלעדיה. גזרת הכתוב היא שמעשה הטבילה חייב להתייחס לגוף האדם באופן בלעדי, בלי שיתוף גורמים זרים. לכן, חציצה הדבוקה לגוף במקום שהמים מגיעים, פוסלת את הטבילה. מכאן אומר הרא"ש, שכאשר המים נכנסים לבית הסתרים, בית הסתרים משתתף בביאת   מים הכללית של כל הגוף, שם חציצה יכולה לפסול. (מעין שחיטה שיכולה להיפסל במיעוט בתרא של הסימנים, שאין בכלל צורך במיעוט בתרא להכשר השחיטה). אלמלא האפשרות שיבואו מים בבית הסתרים, חציצה שם לא היתה מפריעה, כיוון שאז לא היתה המקום משתתף במעשה הטבילה, וחציצה לא היתה פוסלת.

  בסיכום, הרא"ש מסכים לחזו"א שצריך ביאת מים בכל הגוף, ושבית הסתרים משוחרר מדרישה זו. הוא שונה מן ההבנה הפשוטה של החזו"א רק בקשר לחציצה. לפי החזו"א, חציצה מהווה שלילה של ביאת מים, ורק לגבי חציצה "כשרה" אומרים שפני החציצה הם כבשר עצמו. לפי הרא"ש, גם בחציצה פסולה אומרים שפני החציצה הם כבשר, ואדרבה קביעה זו היא שמאפשרת את הפסול, כי חציצה היא פסול בביאת מים.

  שיטת הרא"ש מספקת תירוץ אחר לקושיית האג"מ הנזכרת, מדוע סגירת הפה אינה פוסלת מדין "אינו ראוי לביאת מים". היות וחציצה זו רחוקה מהשטח הפנימי של חלל הפה, אין אפשרות שהיא תפסול מדין חציצה, כי במצב שאין ביאת מים אין חציצה יכולה לפסול. רק חציצה המונחת בתוך בית הסתרים, המאפשרת ביאת מים דרכה על הבשר, עלולה לפסול את ביאת המים.

  משיטת הרא"ש, המרחק אינו גדול לדעת רבותיו של רש"י (שבת נז ע"א), שתיתכן חציצה הפוסלת את הטבילה למרות שאינה מונעת ביאת מים בפועל [6].

---