הנגלה והנסתר בסיפור האגדה - מבט שני על סיפורי האגדה / דוד חמודות
הקדמה
במאמר זה ננסה לעמוד - בעזרת ארבעה סיפורים מספרות חז"ל - על אופיו המיוחד של סיפור האגדה.
המבדיל בין סיפור האגדה שידון להלן, למדרש "הנזקק למקרא", הוא בכך שהמסר בסיפור אינו קשור לעניין שלפניו, כגון פסוק, מלה וכד' ומכאן הקושי לעמוד על טיבו ועל המסר שבסיפור [1]. יתירה מזו, לעתים המסר האמיתי בסיפור אינו גלוי לעין הקורא בקריאה ראשונה ואף הפוך הוא (!) מן המסר שנראה בתחילה [2].
א.
"מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה והנחתו בכד של קמח ואפאתו בפת ונתנתו לעני. לימים בא בעל הדינר ואמר לה: הבי לי דינרי. אמרה ליה: יהנה סם המוות באחד מבניה של אותה אשה אם נהנתי מדינרך כלום. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שמת אחד מבניה. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: מה מי שנשבע באמת כך, הנשבע על שקר על אחת כמה וכמה. מאי טעמא איענשה? דאשתרשרי לה מקום דינר [3]. ומאי "מי שנשבע באמת"? כמי שנשבע באמת! " (גיטין לה.).
הקורא שאינו מורגל בסיפורי חז"ל יסיק אחר קריאת סיפור זה את יחסם השלילי של חז"ל לשבועה.
בקריאה ראשונה נראה שיש כאן סיפור על טעות טרגית.
אותה אלמנה ששכחה היכן הניחה את הדינר, מוצאת את עצמה בסיטואציה ללא מוצא. היא אינה זוכרת היכן הניחה את הדינר אך בטוחה היא בדבר אחד: שלא נהנתה ממנו. ולכן אינה מהססת לרגע להישבע על כך ואף להסתכן במות אחד מילדיה.
נראה שבטחונה רב כל כך עד שאפילו נשבעת בלשון עילגת "יהנה סם המוות באחד מבניה של אותה אשה", משל אין מדובר בה ובבניה כלל.
והנה מת אחד מבניה, ומכאן לא רחוקה הדרך לראות את הקשר - החמור - בין שבועתה למיתת בנה, דהיינו "מה מי שנשבע באמת כך, מי שנשבע על שקר על אחת כמה וכמה".
אם כן נראה - על פניו - שהמסר כאן ברור. יש להתרחק מלהישבע - כל שבועה - בין שתהא שבועת אמת, וכל שכן על שקר.
האמנם?
ישנם קשיים לא מבוטלים בניתוח הנ"ל ונציג רק אחדים מהם:
ראשית, היכן מוזכר שהאלמנה שכחה היכן הניחה את הדינר?
כמו כן מדוע אין האשה נשבעת בפשטות שאינה זוכרת היכן הניחה אותו?
ושלישית מה עניין שנת בצורת והעובדה שהאשה היא אלמנה להמשך הסיפור? (יכול הטוען לטעון שאכן אין הם קשורים מהותית להמשך אלא זהו הרקע הריאלי בלבד. אולם בהמשך נראה שאין פני הדברים כך.)
נשוב לעיין בסיפור: העובדה שמדובר בשנת בצורת מציינת בראש ובראשונה את הניגוד בין מעשיו של האיש המפקיד ובין המצופה ממנו במצב כזה.
מה נכון וברור יותר בשנת בצורת מאשר לתת את כספך - במידה ומצוי בידך - לעני? ומי הוא המבין ללבו של העני יותר מאשר אותם נזקקים עצמם קרי, העני, היתום והאלמנה?
אלמנה זו, היודעת היטב את המצוקות של שנת בצורת ומצוקות העני מתרעמת על-כך שבעל הדינר במקום ליתנו לעני, מפקידן אצלה.
מה טבעי יותר, נכון ומוסרי יותר מאשר לתקן עוולה זו? ואכן היא נותנת אותו לעני - "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", אך עושה זאת בדרך מאוד מתוחכמת; לא זאת בלבד שנותנת את הדינר, היא "מהדרת במצווה" ואופה אותו בפת כך שהעני יקבל את המובחר שבמובחר (ויתכן שעושה בצורה כזו גם כדי שלא תתגלה התרמית).
נעצור ונשאל את עצמנו - האם מעשיה הם נכונים מבחינה מוסרית או לא? אשה זו איננה מהססת בתשובה לשאלה זו "יהנה סם המוות בחד מבניה של אותה אשה אם נהנתי מדינרך כלום" ואכן כך! היא בוודאי שלא נהנתה כהוא זה - מן הדינר שהרי הדינר לא הגיע אליה - להיפך! הוא הגיע ליעדו המוצדק שהיה צריך להגיע אליו מלכתחילה.
ומכאן מגיעים לדיון אצל החכמים בנידון זה ותגובתם: "ומה מי שנשבע באמת כך, מי שנשבע על שקר על אחת כמה וכמה". והתיקון: "ומאי מי שנשבע באמת? כמי שנשבע באמת!"
כלומר, אכן האלמנה נשבעת באמת או כמי שנשבעה באמת. שכן היא בטוחה בצדקת דרכה ויתרה מזו היא לא שיקרה ולו במילה אחת בשבועתה, שהרי לא נהנתה מאותו דינר.
ומכאן לשאלה "מאי טעם איענשה"? שהרי אין שום צידוק למות אחד מבניה שהרי נשבעה באמת! ולכן יש צורך בבחינת "ואם לדין יש תשובה" למצוא צידוק פורמלי, שאכן היא נהנתה. אולם ברור שאין זו הבעיה כלל, אלא החלטתה לעשות בכסף כפי ראות עיניה (ויהיו כוונותיה אשר יהיו) במקום לעשות מה שההלכה דורשת שתעשה והוא: להחזיר את הפקדון לבעליו.
ב.
"אמרו עליו על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה. פעם אחת באתה אשה לפניו בשני בצורת. אמרה לו: רבי פרנסני. אמר לה העבודה שאין בקופה של צדקה כלום. אמרה לו: רבי אם אין אתה מפרנסני הרי אשה ושבעה בניה מתים. עמד ופרנסה משלו. לימים חלה ונטה למות. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא ובנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות הללו? מיד קרעו לו גזר דינו וכו'" (בבא בתרא יא.).
לכאורה סיפור פשוט! דומה שאין צריך כאן לפני ולפנים.
בנימין הצדיק פרנס שמונה נפשות מכספו, ועובדה זו עמדה לזכותו ברגעיו הקשים כשנטה למות. המסר כמובן - מעלת מצוות צדקה, וכעין הכתוב "צדקה תציל ממוות".
אך שוב תמיהות קשות עולות מהניתוח הנ"ל: ראשית, אם בנימין צדיק כל-כך עד שאפילו מכונה בתואר זה - מדוע אפוא רק שמונה נפשות אלו עומדים לזכותו ולא כל אותם רבים שהציל בתור גבאי צדקה?! כמו כן אם עובדת היותו גבאי צדקה לא הצילה, ותו, מה טעם סוּפָּר כלל?
נעיין שוב בסיפור: כמו בסיפור הראשון יש כאן שני גורמים חשובים:
א. שנת בצורת.
ב. אלמנה.
בנימין הצדיק נתבע על ידי אותה אשה לנדבה שתצילה ובוודאי שאותה אין זה מעניין כלל מהיכן הכסף מגיע - מקופת צדקה או ממקור אחר. אולם נראה שאת בנימין הדבר מעניין - "אין בקופה כלום". אין הוא שומע כלל את תחינתה לפרוטה, אלא רק את בקשתה שתיתן מהקופה, והרי לא זאת ביקשה.
בנימין, מרוב היותו "גבאי צדקה", חושיו כהים, וכשעומדת מולו אלמנה אין הוא מעלה על דעתו ברגע הראשון לתת לה משלו! אם אין בקופה - אין בכלל.
נראה בעליל שהעובדה שנתן פרוטה לאותה אלמנה איננה מסופרת כנקודת זכות אלא להיפך, כנקודת חובה! כפרט המעיד על הכלל.
ואכן ברור אפוא מדוע רק מעשה זה מוזכר בדברי מלאכי השרת; שהרי איזה עוד מעשה עשה אותו "צדיק" מתוך נגיעה אישית, מתוך הרגשת הזדהות ורחמים, ולא רק כתפקיד בלבד?
יש כאן בסיפור זה זעקה כנגד אותם מעשים הנעשים בבחינת "מצוות אנשים מלומדה" כפעולה טכנית של חלוקת צדקה ולא של נתינה אישית.
ניתן להרחיק אף יותר ולומר שהתואר "צדיק" ניתן או משמש באירוניה! כלומר הסיפור מחדד את ההבדל שבין תואר הצדיק ובין מעשיו בפועל.
ג.
"ביומי דר' תנחומא צרכון ישראל לתעניתא. אתון לגביה אמרו לו: ר' גזור תעניתא, גזר תעניתא. יום קדמי ויום תניין ויום לתיתיי ולא נחת מטרא. על ודרש להון אמר להם: בני איתמלו רחמי דין לדין והקב"ה מתמלא עליכם רחמים. שהם מחלקים צדקה לעניים ראו אדם אחד נותן מעות לגרושתו. אתון לגביה אמרו ליה: מה אנן יתבין הכא ועבידתא הכא? אמר להם מה ראיתם? אמרו לו: ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו. שלח בתריהון - אייתיתון. אמר ליה: מפני מה נתת מעות לגרושתך? אמר לו ראיתיה בצרה גדולה ומלאתי עליה רחמים. הגביה ר' תנחומא פניו למעלה ואמר: ריבון כל העולמים זה שאין לזו עליו מזונות ראה אותה בצרה נתמלא רחמים עליה, אתה שכתוב בך "רחום וחנון ה'" ואנו בניך בני ידידך בני אברהם יצחק ויעקב על אחת כמה וכמה שתימלא עלינו רחמים. מיד ירדו גשמים. ונתרווח העולם" (בראשית רבה פרשה לג - מהד' תיאדור אלבק).
שוב סיפור שאירע בשנת בצורת ועם ישראל זקוק לרחמים מהקב"ה שיוריד מטר. ר' תנחומא דורש מהם - אחר זמן שהתענו ולא נענו - להתמלא רחמים אלו על אלו, והם - כתוצאה מכך - מתחילים לחלק צדקה לעניים.
תוך כדי מעשיהם נתקלים הם בתופעה שאין לעבור עליה בשתיקה. אדם נותן מעות לגרושתו דבר שוודאי אסור (ראה כתובות כ"ה ע"א). ר' תנחומא חוקר את האדם הזה ומגלה שבעצם אותו אדם עשה מעשה אצילי ונתן לגרושתו - שלא היה חייב לה דבר - מעות כדי להחיותה, וזה היווה - בסופו של דבר - את העילה העיקרית של ר' תנחומא לבקשת רחמים מהקב"ה, ואכן תפילתו נענתה "ונתרווח העולם".
ומכאן לניתוח השני: ללא ספק יש כאן ניגוד בולט בין קריאתו של ר' תנחומא "בני איתמלאי רחמי דין לדין" ובין מעשיהם של העם.
ר' תנחומא דורש שיתמלאו רחמים אלו על אלו והקב"ה יתמלא רחמים עליהם, אולם דומה שאינם שומעים או מבינים כלל את דבריו. בעוד שהם מחלקים מעות לעניים מתוך היענות לקריאתו: "התמלאו רחמים אלו על אלו", רואים הם אותו גָרוּש שנותן מעות לגרושתו ומיד מסיקים שאין לכל מעשיהם טעם, ובוודאי שאין עצירת הגשמים אלא בגין מעשיו של חוטא זה.
אולם אחר שחוקר אותם ר' תנחומא מתחוור מעשהו - הוא נותן לה באמת מתוך שנתמלא רחמים בלבו ולא מתוך קריאתו של ר' תנחומא. בעוד שהעם ממלא את בקשתו של ר' תנחומא כמעשה פורמלי הבא לענות על צרכים מסויימים, "תוך כדי דיבור" העם מחטיאים אותה מטרה בדיוק! הם דנים אותו אדם לכף חובה ואינם מעלים בדעתם כלל אפשרות אחרת, וברור להם שכל הרעה הזו היא רק בגלל מעשיו.
כלומר, אם ננסח זאת בתמצית, נאמר שהם קיימו את פעולת הצדקה אך לא את מעשה הצדקה (בחלוקתו הידועה של הגרי"ד סולובייצ'יק ז"ל), בעוד שהוא קיים את מעשה הצדקה, ובפעולתם הפורמלית של חלוקת הצדקה נתגלו מערומיהם.
ד.
"מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת
והקניטתו אשתו. הלך ולן בבית הקברות, ושמע שתי רוחות מספרות זו לזו.
אמרה חדא
לחברתה. חברתי בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם.
אמרה לה חברתה: איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים [4]. אלא לכי את ומה שאת שומעת
אמרי לי.
הלכה היא ושטה ובאה ואמרה לה חברתה: חברתי מה שמעת מאחורי הפרגוד?
אמרה לה - שמעתי שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו. הלך הוא וזרע ברביעה
שניה. של כל העולם כולו לקה - שלו לא לקה.
לשנה האחרת הלך ולן בבית הקברות ושמע אותן שתי רוחות שמספרות זו
עם זו.
אמרה חדא לחברתה: בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא
לעולם.
אמרה לה: חברתי לא כך אמרתי לך איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים.
אלא לכי את ומה שאת שומעת בואי ואמרי לי. הלכה ושטה ובאה ואמרה לה חברתה: חברתי, מה
שמעת מאחורי הפרגוד?
אמרה לה: שמעתי שכל הזורע ברביעה שניה שדפון מלקה אותו.
הלך וזרע ברביעה ראשונה. של כל העולם כולו נשדף, ושלו לא נשדף.
אמרה לו אשתו מפני מה אשתקד של כל העולם כולו לקה ושלך לא לקה, ועכשיו של כל העולם כולו נשדף ושלך לא נשדף? סח לה כל הדברים הללו.
אמרו, לא היו ימים מועטים עד שנפלה קטטה בין אשתו של אותו חסיד ובין אימה של אותה ריבה. אמרה לה: לכי ואראך בתך שהיא קבורה במחצלת של קנים.
לשנה האחרת הלך ולן בבית הקברות ושמע אותן רוחות שמספרות זו
לזו.
אמרה לה: חברתי בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא
לעולם,
אמרה לה: חברתי הניחני, דברים שביני לבינך כבר נשמעו בין החיים".
(ברכות יח:, ובשינוים קלים באבות דר' נתן).
בכדי לעמוד על טיבו של סיפור זה נשאל כמה שאלות מנחות:
1. מה פשר כל סיפור הרוחות, והאם יש קשר בינו למעשה הראשון של נתינת הצדקה.
2. מה ענין קבורת אותה "ריבה" במחצלת של קנים, לסיפור כולו?
3. האם לשנת בצורת ולחסיד יש (על פי כל הנאמר עד כה במאמר) תפקיד משותף כלשהו?
ננסה להשיב לשאלות אלו ואחרות תוך כדי הרצת הדברים:
חסיד זה, נותן דינר לצדקה בערב ראש השנה של שנת בצורת. על פי המשך העלילה שהוא זורע ברביעה ראשונה לשניה, ובכך "של כל העולם נשדף ושלו לא נשדף" נוכל להסיק שהקשר הוא בין מעשה לנטילת שכר. בערב ראש השנה נידונין על כל השנה כולה, ובכדי לקדם את ענייניו לשנה זו נותן דינר בערב ר"ה.
ושמא יקשה המקשן - מניין לנו שמעשהו הוא תועלתי בלבד? נעקוב אחר מעשיו וננסה לעמוד על שאלה זו. בפעם הראשונה שהלך ללון בבית הקבות העילה לכך היא הקנטת האשה, "ומאחורי הפרגוד" מסבבים כך שישמע את שיחת הרוחות ויטול שכרו בכך ששלו לא ילקה.
מה מוזר הוא שחסיד זה שכל כך דואג לתת דינר לעני, אינו מעלה על דעתו להזהיר את כל העולם שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה, ולפיכך יש לזרוע ברביעה שניה! בדיוק בנקודה זו באה נקודת המבחן. האם מעשהו הראשון הוא מיקרי או שמא מכוון.
והנה "לשנה האחרת" חוזר ללון בבית הקברות מדוע? כדי לשוב ולהרוויח משיחת הרוחות כדי שהוא יזרע ברביעה ראשונה ושכל העולם יפסיד!!
כאן, חזרתו ללון בבית הקברות איננה בגין הקנטת האשה ואין לו כל "תירוץ" למעשהו זה, ולכן האשה חושדת במעשיו ומקשה מדוע יבולו ניצל ושל האחרים לא ניצל.
כמובן שבשנה ראשונה לא עלה חשדה כי יתכן שמיקרי הוא הדבר, אך לשנה שניה כשחוזר ללון שם והיא רואה את התוצאה, היא שואלת כיצד קרה הדבר.
בשנה שניה שוב חוזרת התופעה והוא אינו מזהיר את הציבור ובלבד ששלו ינצל. אין זה מעניין אותו כלל מה יעלה בגורל כל העם.
ומכאן נקל עלינו להבין את תפקיד "מחצלת של קנים". ניתן לומר "שריבה זו" הקבורה באופן הבזוי ביותר היא היא הרקע לסיפור כולו.
ברור שהמצב שבו היא נתונה קודם למעשהו של החסיד. יש בידינו - אפוא - תיאור של מצב חברתי חמור ביותר! יש כאן עוולה שאין איש מנסה לתקנה, ועל רקע זה בוקעת ועולה דמותו של "החסיד". אולם - כפי שכבר הטעמנו - אין במעשהו זה של החסיד בכדי לזקק את העולם או לתקן את המעוות אלא להיפך! מסתבר שלא רק שהוא חלק מן "הנוף החברתי" אלא הוא נגוע באופן החמור ביותר במידת סדום, ואם בתחילת הסיפור היינו מצפים מאדם שתואר "כחסיד" לנורמות התנהגות אחרות - הנה אנו נוחלים מפח נפש ואכזבה קשה מדמותו.
עדים אנו - שוב לנימת האירוניה בסיפור כולו ובתיאור "חסיד" זה בפרט.
סיכום
הצד השווה בסיפורים כולם שהרקע להם הוא בשנת בצורת ויש בו גיבור (חסיד או צדיק) שאחר שעומדים על טיבו האמיתי מגלים אנו שיש פן אחר (ואולי אף אפל) השונה באופן קיצוני מן התואר שבו נתכנה.
אך יתרה מזו: עיקר המאמר עניינו להראות שיש בסיפור האגדה אלמנט איזוטרי בבחינת "מגלה טפח ומכסה טפחיים". הניגש לקראת הסיפור ללא ידיעה זו, לא ייטיב לעמוד על המסר, ואף עלול לטעות בכוונתם של חז"ל ולייחס להם דברים לא להם.
"...אמר החכם: 'תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו'... אמר כי כמו תפוח זהב בתוך רשת של כסף אשר חוריה דקים מאוד, הוא הדבר הדבור על אפניו....ולפי שהוא אומר כי הדבר שהוא בעל שני פנים, כלומר שיש לו פשט וסוד, ראוי שיהא פשטו נאה ככסף וראוי שיהא תוכו יותר נאה מפשטו עד שיהו תוכו ביחס לפשטו כזהב לגבי הכסף. וראוי שיהא בפשטו מה שיורה למתבונן על מה שיש בתוכו, כמו התפוח הזהב הזה שכוסה ברשת של כסף שנקביה דקים מאוד, אשר כאשר רואים אותו מרחוק או בלי התבוננות מעמיקה אפשר לחשוב בו שהוא תפוח כסף וכאשר יתבונן בו היטב בעל עין חדה, יתברר לו מה שיש בתוכו וידע שהוא של זהב..." (מורה הנבוכים - פתיחה).