שתי בחינות בפרשת המבול / מרדכי ויזל

בפרשת המבול ישנן לכאורה מספר סתירות:

1. האם האדם בלבד חוטא (ו', ה-ח) ולכן ה' רוצה למחות את האדם, או האם הבריאה כולה חוטאת (ו', יא-יג) וה' רוצה להשמיד את הארץ?

2. האם נח ניצל בזכות הברית (ו', יח) או ניצל בזכות מעשיו וצדקותו (ז', א)?

3. האם נח מְצֻווה להביא זוגות בלבד (ו', יט-כ) או גם שבעה שבעה מהבהמות והעופות הטהורים (ז', ב-ג)?

4. האם נח ידע מתי יחל המבול ונכנס לפני כן לתיבה (ז', ד-ה), או שמא הפתיע אותו המבול ורק בגללו נכנס לתיבה (ז', ו-ז)?

5. האם ההבטחה שלא יהא מבול נאמרה עקב הקורבנות שהביא נח (ח', כ-כב), או עקב ברית שה' כורת עם הבריאה (ט', ט-יא)?

בפתרון קשיים אלו מתמודדים המפרשים, בדרכם הם, על ידי יישוב הסתירות והצגת מהלך אחד רציף.

במאמר זה נציע גישה שונה בהתאם לשיטתו של הרב ברויאר.

בשיטה זו מספרת התורה מספר תיאורים שונים לאותו אירוע. כך הדבר ביחס לכל האירועים המרכזיים בתורה: בריאת העולם, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני, חטא המרגלים וכו'.

התורה מציגה בפנינו את האופן שבו ה' מנהיג את העולם במספר דרכי הנהגה שונות.

בפרק א' בבראשית נברא עולם הטבע בשם א-להים ובמידת הדין, ואילו בפרק ב' בבראשית נברא עולם ההתגלות בשם הוי"ה ובמידת הרחמים.

שם א-להים מורה תמיד על הא-ל המסתתר מאחורי הטבע ופועל באמצעות חוקי הטבע, ואילו שם הוי"ה מציין את השם הקרוב אל האדם (עיין פרקי מועדות לרב ברויאר, עמ' 16-14).

כהמשך לשתי בחינות אלו בתיאור בריאת העולם, נתאר כאן שתי בחינות שונות בהחרבת העולם.

בקטעים השייכים למידת הדין מופיע רק השם "א-להים", ואילו בקטעים השייכים למידת הרחמים מופיע רק שם הוי"ה.

נפתח בתיאור בחינת הוי"ה:

א. תיאור החטא (ו', ה-ח)

הקטע מתחיל ומסתיים בשם הוי"ה. המלה המנחה היא "האדם", החוזרת ארבע פעמים. התורה מדגישה כי האדם הוא זה שחטא, ומכיוון שה' רוצה למחות את האדם מעל פני האדמה, הרי בדרך אגב נמחית איתו כל הבריאה, שהרי האדם הוא עיקר הבריאה (רש"י ו', ז: "דבר אחר: הכל נברא בשביל האדם וכיוון שהוא כלה מה צורך באלו"). בניגוד לאדם שחוטא, מופיע נח כמוצא חן בעיני ה'.

ב. ציווי ה' לנח (ז', א-ה)

ה' מצווה את נח להיכנס לתיבה (שעל פירוט בנייתה יודעים כבר קודם, בגלל הסמיכות למידת א-להים) ולהביא שבעה זוגות מהבהמות ומהעופות הטהורים, ורק שניים מהשאר.

אומר הרמב"ן (ז', א):

"ויאמר ה' לנח...הודיעו כי במידת רחמים ימלט אותו ואת ביתו ויחיה מהם זרע לדורות... ורמז לו עתה במידת הרחמים על הקרבן להודיע אותו שישעה אל קורבנו, ובזכות קורבנו יקיים העולם ולא יכרת עוד מפני מי המבול, ועל כן מזכיר בו שם המיוחד כי בכל עניין הקורבנות לא יזכיר א-להים...".

בבחינה זו מבטאות החיות, פחות את הצלת הטבע ויותר את הצורך בהקרבתם לשם יצירת הקשר הישיר של האדם עם ה' לאחר המבול, ובהבטחה שלא יהא עוד מבול. נח ניצל בזכות צדקתו ומעשיו, והדבר מבטא יחס ישיר בין האדם ומעשיו לבין הבורא. ה' מזכיר שהמבול ירד עוד שבעה ימים והוא ימשך ארבעים יום וארבעים לילה, ועצם ההודעה מראש על העונש וקציבת זמנו, מהווה חלק ממידת הרחמים של הוי"ה.

ג. הביצוע

המשך ז', ה הוא פסוק י. נח עשה כדבר ה', כלומר, נכנס לתיבה עם החיות ואז כפי שהובטח, כעבור שבעה ימים החל המבול. מפסוק יא ואילך עד ח', יד מתואר המבול בבחינה אחת (למעט ז', כא-כג שיפורטו להלן).

כאן מתארת התורה, לא מה שראוי להיות לפי כל הנהגה בפני עצמה, אלא, תיאור פיסי של המבול, ודבר זה אפשרי רק בתיאור אחד. כאשר בז', טז מופיעות בפסוק אחד שתי ההנהגות, לרמוז על שילוב הבחינות.

ד. התוצאה (ז', כג)

פסוק זה מקביל ל-ו', ז-ח. הקב"ה מבטיח: "אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים", ובניסוח כמעט מדויק נאמר בביצוע: "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים".

דמיון נוסף הוא ההדגשה של נח מול שאר בני האדם. כמו שנאמר: "ונח מצא חן בעיני ה'", מיד אחרי תיאור חטא האדם, כך בהצלה, מיד אחרי תיאור השמדת הבריאה, נאמר כמיעוט: "וישאר אך נח ואשר איתו בתיבה".

ה. סיום והבטחה (ח', כ-כב)

שם הוי"ה מופיע בקטע שלוש פעמים. נח ממלא את יעוד הבהמות והעופות הטהורים שהביא לשם הקרבת הקורבנות. ה' מריח את ריח הניחוח ונשבע: "לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם" (כא).

במבול השמיד ה' את האדמה רק בגלל חטאי האדם, אך בהבטחה נאמר, שהאדמה לא תקולל עוד בגלל האדם. הנימוק לכך בפסוק כא: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", מקביל לתיאור החטא בבחינה זו: "וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום" (ו', ה). במידת הרחמים יענש מעתה ואילך רק האדם החוטא, ואילו שאר הבריאה לא תיענש. הבטחת ה' נאמרת בלשון: "ויאמר ה' אל לבו" (כא), ודבר זה מקביל לתיאור החטא (ו', ו): "וינחם ה'... ויתעצב אל ליבו".

תיאור בחינת א-להים:

א. תיאור החטא (ו', יא-יג)

המילה המנחה היא "הארץ", החוזרת שש פעמים. התורה מדגישה כי הארץ, הטבע כולו, הוא שחטא והשחית את דרכו.

עולם הטבע בבראשית פרק א', נברא כחטיבה אחת, שבה האדם הוא חלק מהטבע, ולכן התורה משתמשת פעמיים במונח "כל בשר" (י"ב, יג).

ב. ציווי ה' (ו', יד-כב)

ה' מצווה את נח לעשות תיבה במידות מסוימות, ולהכניס לתוכה זוגות זוגות מכל החי. מטרת האסיפה היא "להחיות", למען קיום הטבע, ולכן מספיק זכר ונקבה מכל מין ומין, ואין צורך בשבעה שבעה. אין קורבנות במידת א-להים, כפי שאמר הרמב"ן, שהרי הנהגה זו מבטאת את הא-ל המסתתר, שמנהיג את העולם לפי חוקי הטבע, ולא באופן גלוי ובולט לעין, בעוד שהקורבנות מבטאים קשר ישיר ומיוחד בין המקריב ובין הקב"ה.

אמנם בתחילת הפרשה נאמר: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" (ו', ט), אך בהצלה נזכר טעם הברית בלבד: "והקמֹתי את בריתי אתך" (יח).

באיזו ברית מדובר? אפשר לפרש לפי האבן עזרא (יח): "והקרוב אלי שזאת הברית רמז לקשת". וכפי שנראה בהמשך, ברית הקשת נאמרה רק במידת א-להים, או נפרש כמו הרמב"ן: "ויותר נכון בדרך הפשט כי עניין 'והקימותי את בריתי' לאמר בעת שיבוא המבול תהא בריתי קיימת איתך שתבוא אל התיבה אתה וביתך ושניים מכל בשר להחיות, כלומר, שתחיו שם ותתקיימו לצאת משם לחיים... ועל דרך האמת, הזכרת הברית מעולם היא והמלה נגזרת מן בראשית ברא א-להים..." (יט), כלומר, הברית היא הרצון הא-להי של המשכיות העולם, ושבעולם יפעלו כוחות הטבע בלא הפרעה, רצון שנתגלה בבריאה יש מאין, הבריאה של פרק א' במידת שם א-להים.

פס' כ': "מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה למינהו", מזכיר את פרק א' בבראשית פס' כה: "ויעש א-להים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו". הזכרת המינים השונים נאמרה רק במידת א-להים. הפרשה מסתיימת: "ויעש נח ככל אשר ציוה אותו א-להים". מה עשה?

רמב"ן (כב): "שעשה את התיבה ואסף המאכל", אבל עדיין לא נכנס לתיבה, כי לא נאמר לו ציווי מפורט מתי להכנס לתיבה.

במידה זו אין קצבה למבול מפני שהוא ימשך עד אשר תושג המטרה, והטבע כולו יגוע; או אז יאמר: "ויזכור א-להים את נח" (ח', א).

ג. הביצוע (ז', ו-ט)

המבול החל לרדת, ונח וכל החיה נכנסו אל התיבה "מפני מי המבול".

בכניסה מקיים נח את הנאמר לו ולכן התורה מסיימת: "כאשר ציוה א-להים את נח". כאמור, מפסוק יא עד פסוק כ ישנו תיאור המבול בפועל, כאשר אין הבחנה ברורה בין שתי הבחינות, ולמעשה אפשר לומר, שהתיאור נעשה לפי שתי הבחינות יחד.

יעיד על כך פסוק טז: "והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר ציוה אותו א-להים ויסגור ה' בעדו" - החיבור בין שם א-להים ושם הוי"ה.

ד. התוצאה (ז', כא-כב)

מתוארת כאן השמדה של הטבע כולו, כאשר תחילה מוזכרים העוף, הבהמה, החיה והשרץ, ואילו האדם מוזכר רק בסוף.

הדבר מתאים לעולם הטבע, שבו האדם הוא רק חלק מהבריאה.

נביא כאן שתי הקבלות בין ציווי ה' לבין התוצאה בבחינת א-להים:

א. "לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים" (ו', יז) - "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו... מתו".

ב. "כל אשר בארץ יגוע" (ו', יז) - "ויגוע כל בשר הרומש על הארץ".

ה. סיום המבול (ח', א)

מתוארת כאן מעין בריאת עולם חדשה. רוח א-להים העבירה את המים ונוצרה הפרדה מחודשת בין הים ליבשה.

אומר הרמב"ן:

"הזכירה בנח מפני שהיה צדיק תמים וכרת לו ברית להצילו... אבל הזכירה שאמר בחיה ובבהמה... הזכיר בהם כי זכר את דבר קודשו שאמר והיה העולם והרצון אשר לו בבריאת העולם עלה לפניו ורצה קיום העולם במינין אשר ברא בו והנה ראה עתה להוציאם שלא יכלו בתיבה...".

הבהמות והחיות ניצלו בגלל הרצון הא-להי להפעיל את העולם בדרך הטבע, עולם שבו יש המשך וקיום לבעלי החיים. הקב"ה מחזיר את העולם למצב שבו נברא בפרק א' בבראשית, וזכירה זו מבטאת חזרה על בריאת העולם במידת א-להים. כאן אומר הרמב"ן שנח ניצל בזכות מעשיו בניגוד לנאמר לעיל, אך אפשר לומר בדבריו, כי בזכות מעשיו התעורר הרצון הא-להי להחזיר העולם למידת הטבע, וזוהי כריתת הברית עם נח, כפי שאמרנו.

הקטע (ח', טו-יט): "וידבר א-להים אל נח... צא מן התבה... ויצא נח ובניו", מתאר במידת א-להים את הציווי לנח לצאת מן התיבה ואת הביצוע. כפי שישנו תיאור מפורט של הכניסה לתיבה (ז', ו-ט) בבחינה זו, כך ישנו תיאור מפורט ביציאה. במידת הוי"ה הכניסה והיציאה לא מוזכרות במפורש.

ו. הברכה (ט', א-ז)

מכיוון שהעולם נברא מחדש, א-להים מברך את האדם בברכת פרו ורבו, דבר השייך רק לעולם הטבעי. הפסוק: "ויברך א-להים... ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ" (א), מקביל לבראשית א': "ויברך אותם א-להים ויאמר להם א-להים פרו ורבו ומלאו את הארץ" (כח).

כמו שבבראשית א' נאמר מה יאכל האדם: "ויאמר א-להים הנה נתתי לכם את כל עשב" (כט), כך נאמר גם כאן, שמותר לו לאכול עשב ובשר כרצונו: "כל רמש... לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל" (ג).

היות והתורה מתירה אכילת בשר, מובא גם איסור אכילת איבר מן החי ואיסור שפיכת דם אדם - "כי בצלם א-להים עשה את האדם" (ו), כפי שנאמר בפרק א': "בצלם א-להים ברא אותו".

ז. הברית (ט', ח-יז)

כל הפרשה נאמרת בשם א-להים שבו מונהג העולם בדרך הטבע, ולכן אין ברית מתאימה יותר מאשר הקשת בענן, שהיא תופעה טבעית מובהקת.

אומר הרמב"ן (יב): "ולכן נפרש הכתוב, הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני ובינכם".

אין הקב"ה יוצר דבר חדש, אלא, התופעה הטבעית שהיתה קיימת עוד בבריאת העולם קיבלה עכשיו משמעות חדשה.

בקטע מוזכר חמש פעמים, שהברית אינה רק בין האדם לבין בוראו, אלא, בין העולם כולו, בין כל הטבע, לבין א-להים, שמנהיג את עולם הטבע. ישנה כאן הבטחה כוללת לכל ברואי העולם, שהטבע לא יפסק, וכי הארץ כולה לא תישחת עוד.

העולם ניצל לא בזכות מעשים טובים, ולא בזכות הרחמים, אלא בזכות הברית כפי שנאמר בהתחלה: "והקמֹתי את בריתי אתך" (ו', יח), וכפי שנאמר בסוף: "ואני הנני מקים את בריתי אתכם" (ט', ט).

סיכום:

העולם נברא בשתי הנהגות שונות ובשני שמות שונים, ולכן התורה מספרת את האירועים לפני המבול ולאחריו באותן בחינות.

פרק א' בבראשית מתאר את העולם שבו שולטים חוקי הטבע. א-להים ברא את הטבע כיחידה אחת הרמונית, וכאשר מופר האיזון, והטבע משחית את דרכו, יש להעניש את הטבע כולו. נח ניצל בזכות הרצון הא-להי לשמור על חוקי הטבע, ולכן נלקחו זוגות מכל החי לקיום המין לאחר המבול.

במבול עצמו כל הטבע גווע ובסיומו ישנה מעין בריאת עולם מחודשת על ידי הפרדה בין מים לבין יבשה, וברכת פרו ורבו. כברית בין יצורי הטבע לבין א-להים משמשת הקשת, שדוקא בהיותה תופעה טבעית, מזכירה בהופעתה את מי שאמר "בראשית ברא", להזכירנו שמאחורי כל חוקי הטבע מסתתר א-להים.

פרק ב' בבראשית מתאר את העולם שבו ה' מתגלה ישירות לאדם, שהוא מרכז הבריאה. כאשר האדם חוטא, אזי יש להשמיד את האדם ויחד איתו את החיות שנבראו לצורכו. בניגוד לכל בני האדם, מופיע נח כאדם היחיד בדורו שראוי להינצל. נח לוקח בהמות ועופות לשם הצלה ובעיקר לשם הקרבת קורבנות לאחר המבול.

כל היקום, שהאדם במרכזו ומסביבו החיות, נמחה, והדבר מבטא ירידה בקשר הרוחני בין האדם לבין יוצרו. לאחר המבול קשר זה מתחזק על ידי הקורבנות, ובהרחת ריח הניחוח נשבע ה' לא להעניש את היקום בגלל האדם.