הנטיעה במקרא / חזקי פלורסהיים 

המושג "נטיעה" מופיע במקרא בשני מובנים מרכזיים:

1. כמציאות: אדם נוטע עץ.

2. כמשל: אם לצדיקים (איוב י"ד, ט), או לישראל (במדבר כ"ד, ו - אצל בלעם, או בישעיהו ה', ז - במשל הכרם).

מקוצר היריעה, יעסוק מאמר זה במובן הראשון בלבד, תוך כדי שימת הלב למשמעויותיו המטאפוריות.

המאמר יחולק לשניים:

א. מטרותיה והגדרותיה של הנטיעה בתורה.

ב. הגשמתה בפועל באופן הסטורי ע"פ המתואר בספרי הנ"ך.

כהקדמה, ננסה לעמוד על משמעותו הלשונית של השורש נט"ע במקרא. במזמור צ"ד בתהלים, מתחנן המשורר אל ה' (פס' ט'): "הנֹטע אזן הלא ישמע, אם יֹצר עין הלא יביט". יש כאן הקבלה מליאה בין הנטיעה בחלקו הראשון של הפסוק, ליצירה בחלקו השני. ולכן נאמר כי נטיעה שווה ליצירה; למעט הבדל אחד, שהוא מהותי לעניננו: "הנֹטע אזן" משמעו: היתה כבר אוזן שלמה, מוכנה, וה' רק חיבר אותה למקומה, ובכך יצר את חוש השמיעה של האדם. ואם כן מתברר, כי נטיעה היא יצירה מסוג של חיבור בין שני חומרי-גלם מוכנים, שכתוצאה ממנו נוצר דבר חדש, בניגוד לבריאה, שהיא יצירת יש מאין (ע"פ ראב"ע שם בתהלים צ"ד,ט) [1].

א. הנטיעה - מהי?

בספר בראשית מצינו שלושה נוטעים:

1. ה' א-להים - "ויטע ה' א-להים גן בעדן מקדם" (בראשית ב',ח)

2. נח - "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" (שם ט', כ).

3. אברהם - "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם" (שם כ"א, לג).

לכאורה, שלוש הנטיעות מקבילות לשלוש הבריאות שבספר: 1. בריאת העולם, בריאת העולם השנייה (שם ח', כב). 2. בריאת האנושות במתכונתה הנוכחית. 3. בריאת הברית עם אברהם ועם ארץ כנען כנבחרים. נבדוק, אם כן, את היחס בין הנטיעות הללו.

בבריאת העולם, הנטיעה היא המעשה הראשון, שאיננו בריאה, שאותו עושה הקב"ה לאחר בריאת העולם והאדם! [2] כן הוא גם אצל נח: המעשה הראשון שהוא עושה, לאחר היציאה מן התיבה והודאה לה' - הוא נטיעה, בה הוא מבטא את שותפותו של האדם עם הקב"ה, ביצירתו בכלל, וביצירת האנושות החדשה בפרט (מדוע נכשלה יצירת נח - הכרם, לא כאן המקום).

אלא שאצל אברהם - נשברת התבנית. אברהם איננו נוטע בתחילת פרשת לך לך, מייד לאחר בחירתו וכניסתו לארץ, כפי שהיינו מצפים; הוא נוטע אי-שם בסוף פרשת וירא. אך לא זו בלבד: אברהם נוטע, משום מה, בעקבות פעולה בעלת משמעות מועטה יחסית, לכאורה - כריתת ברית עם אבימלך מלך פלשתים, במקום כריתת הברית - באר שבע. נטיעתו מעוררת תמיהה נוספת: מדוע נטע אברהם עץ אשל ולא נטע עץ פרי [3]?

כנראה, שדווקא זו היא המשמעות העולה מנטיעתו של אברהם. אברהם לא היה צריך לכרות ברית עם מלך פלשתים, אילולא היה הוא-עצמו גֵר בארצו שלו! נטיעת אברהם איננה שלימה. יש בה חיסרון מהותי: היא איננה באה מתוך חיבור מלא בינו ובין האדמה, מתוך בעלות על הארץ, ועל-כן היא נכשלת, ואינה נותנת פירות. אברהם הרגיש בזאת, וכדי לסמל את הבעיה נטע דווקא עץ אשל.

מתי תבוא הנטיעה הבלתי שלימה של אברהם לידי תיקון? התורה עונה על כך בצוותה את צאצאיו (ויקרא י"ט, כג): "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" [4]! כאשר תבואו אל הארץ, עליכם לא רק לכבוש אותה [5] וסתם לחיות בה, אלא ליצור בה - איתה! יצירתכם הרוחנית חייבת להיות מעורבת ביצירה החומרית, שאם לא כן, תפרח היצירה הרוחנית באוויר ולא יהיה לה היכן להתגשם. ברם, יש כאן לא רק חיבור בין עולם הרוח לעולם החומר במובן המופשט, אלא גם חיבור בין עם ישראל לארצו, נטיעה, שפִרְיה יהיה: הגשמת ייעודו של עם ישראל בעולם ("עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" - ישעיהו מ"ג, כא). תיקון זה מתבצע ע"י נטיעת "כל עץ מאכל", דהיינו עצי פרי, שגורמים יותר מכל דבר אחר לתחושת המשכיות הדורות [6], וכך יידע כל איש ישראל כי עליו למקם את עצמו בין עבר מפואר ובין עתיד מרובה באתגרים.

לפני כניסת בני ישראל לארצם בספר דברים, מקבלת הנטיעה משמעות חדשה. משה מצווה את עם ישראל (בדברים כ', א-ט), כי כאשר יילחמו על הארץ, יהיו כאלה הפטורים מן השירות הצבאי, כדלקמן: אדם שנטע כרם, ועדיין לא חללו, כלומר עדיין לא הספיק ליהנות מפירותיו ולו פעם אחת, יועבר לשרת בעורף, ולא יסכן את חייו בחזית. הנוטע, יחד עם שני אנשים נוספים הפטורים: בנה בית ולא חנכו (ה'), ארש אשה ולא לקחה (ז'). למעשה, אלו הם שלושה גורמים, המגדירים את שייכותו של כל אדם למקומו הפרטי: בית, משפחה, ואדמה (נחלה). אשר על כן דורשת התורה, כי אדם, אשר השקיע, נטע , אך לא זכה עדיין להנות מפירות השקעתו ולהגדיר את מקומו, לא נסכן את חייו במלחמה, על אף שזה נוגד, לכאורה, את האינטרס הציבורי. עדיף אפילו לסכן אדם אשר עדיין לא השקיע כלל (ואכן, יודעים אנו, לצערנו, כי לעתים קשה וכואב הרבה יותר לאבד אדם אשר הלך מעמנו ח"ו והוא באיזור שנתו העשרים, מאשר אדם מבוגר או אף ילד ר"ל). כאן מקבלת הנטיעה משמעות חדשה: הנטיעה צריכה להיות לא רק לאומית, של העם בארצו, אלא גם אינדיבידואלית של כל פרט ופרט, אשר עליו לנטוע כדי להתחבר אל נחלתו הפרטית, בכדי להגדיר את זהותו העצמית. אם כך יעשה - יגדיר גם את ייעודו; ואם אמנם כך יהיה, ממילא יתחבר כל עם ישראל אל ארץ ישראל, והפירות יהיו הגשמת ייעודו של אברהם אבינו.

אלא שאסור לנו לטעות בהבנת משמעות הנטיעה. אין הנטיעה חיבור פיזי-חומרי בלבד של האדם לנחלתו ושל העם לארצו, בבחינת ארץ מולדת ונחלת אבות (כמקובל אצל מרבית העמים האחרים בהגדרת זהותם הלאומית). על הנטיעה, היצירה החומרית, להוות בסיס ליצירה רוחנית, שאם לא כך יהיה, מזהיר אותנו משה רבינו בפרשת התוכחה (דברים כ"ח,ל): "אשה תארש - ואיש אחר ישכבנה. בית תבנה - ולא תשב בו. כרם תטע - ולא תחללנו" (וכן הוא שם פס' לט). האדם ייטע, ישקיע, ייצור - ולא יזכה ליהנות מפירות יצירתו. כך ייתלש, ייעקר מעל אדמתו וזהותו תיטשטש. זהו עונש הגלות והנדודים.

כל זה במישור התיאורטי. התורה מלמדת אותנו מה צריך לקרות, ומהי משימתו של עם ישראל ומשימת כל אחד ואחד בתוכו: לנטוע בארצו כדי להעמיק את אחיזתו בה, ולהתרחק כמה שיותר ממצב הגירות של אברהם בארץ. הנטיעה אמורה להיות קודם כל אינדיבידואלית, ואז ממילא תתרחש נטיעה מליאה גם בחיי האומה. אך אסור לו לעם ישראל לשכוח, כי הנטיעה איננה מתבצעת למטרות חומריות, כי אם למטרת הגשמת ייעודו הרוחני בעולם החומרי ובעמים.

ב.הגשמת הנטיעה בפועל

מייד עם תום כיבוש הארץ, אוסף יהושע את כל העם לשכם, בכדי לערוך בה מעמד חגיגי, בו נשבעו בני ישראל (בין השאר) לעבוד את ה'. יהושע מספר להם, לצורך העניין, את כל תולדות נִסֵי ה' לבני ישראל, ומוסיף:

"ואתן לכם ארץ אשר לא יגעת בה, וערים אשר לא בניתם ותשבו בהם, כרמים וזיתים אשר לא נטעתם אתם אכלים"  (יהושע כ"ד, יג).

  פסוק זה מהווה קיום הבטחה שניתנה לעם בדברים ו', י-יא:

"והיה כי יביאך ה' א-להיך אל הארץ... לתת לך ערים גְדֹלֹת וְטֹבֹת אשר לא בנית... כרמים וזיתים אשר לא נטעת...".

ואכן, זהו דור ראשון להתנחלות, העם עדיין איננו מחובר לארץ החדשה והזרה, ואין זכר לנטיעה ישראלית.

הצרה היא, שהעם לא השכיל לנטוע במשך הזמן נטיעה בעלת משמעות, ובכל תקופת השופטים עדיין אין זכר לנטיעות. עם ישראל עדיין לא נאחז בכל ארצו (שופטים א', כא, כז-לז), השפעות תרבותיות נכריות נוגסות בכל פה בייחודו של העם (שופטים ב', יא-כג), ואין כל סימן לכך שהעם מתקרב להגשמת ייעודו. לדוגמה: גדעון - איננו נוטע. הפעולה החקלאית היחידה שהוא עושה היא (שופטים ו', יא): "חֹבט חטים בגת להניס מפני מדין". אי אפשר לפתח יצירה רוחנית בעלת משמעות כאשר אין אפילו שלום בארץ, וודאי כאשר אין אחיזה מליאה בארץ, וכל שכן כאשר העם נסחף לכיוון החומר והתרבות הכנענית (ובעניין זה אין לנו דוגמה טובה מגדעון, שהיה השופט הקרוב ביותר לאידאל - מלך, ונכשל אף הוא בעבודה זרה - שופטים ח', כד-כז).

אך עם תום תקופת השופטים וכינון מלכות בית דוד, היינו מצפים סוף סוף להשלמת הנטיעה הסופית של עם ישראל בארצו והגשמת ייעודו; אולי לא בימי דוד [7], אך ודאי בימי שלמה, עם בניין בית המקדש, השגת השליטה בכל ארץ ישראל והשלום. ברם, אין בכתובים כל זכר לנטיעה, ודבר זה מעורר תמיהה: דוד השיג, לראשונה מאז יהושע, את אחדותו של כל עם ישראל, ושלמה פיתח אימפריה ישראלית, שהיתה המעצמה החזקה ביותר באיזור, באותה תקופה. מדוע אין נטיעה?

לשם כך עלינו להרחיב מעט בתיאור ובניתוח מלכות שלמה. דוד הוריש לבנו ממלכה רחבת ידיים והורה לו: "ושמרת את משמרת ה' אלקיך ללכת בדרכיו לשמר חקותיו מצוותיו ומשפטיו ועדותיו ככתוב בתורת משה" (מלכ"א ב', ג-ד). שלמה, מצידו, אמנם הבין זאת היטב, כפי שמוכיחה תשובתו לה' בחלום בגבעון (שם ג', ו-ז), כאשר הודה לה' שהמליכו, וכן כתוב: "ויאהב שלמה את ה' " (שם שם, ג). שלמה היה אמור לנצל את חכמתו כדי להפיץ את המסר הייחודי של ישראל בעמים. ה' הבטיח לו לשם כך עושר וכבוד. מה קרה פתאום?

בתקופת דוד, עסק רוב העם בחקלאות, כבתקופת השופטים. המקום המרכזי שתפסה החקלאות בחיי העם בא לידי ביטוי בפקידים הרבים בממשלת דוד שניצרכו לשם פיקוח על החקלאות (דבהי"א כ"ז, כה-לא). אך בימי שלמה אירע מהפך בתחום זה. השלום והשגשוג הביאו עמם שפע עצום, והממלכה טבעה בחומריות. בתוך כל זה [8] שכח המלך שלמה את מטרתו של השפע, רומם את בית המלוכה, ולפתע התברר לכל שהמלך העמיד בראש סדר העדיפויות הלאומי את עצמו, לפני העם. ברשימת פקידיו (מלכ"א ד') בולט העדרם של ממונים על החקלאות, ולעומת זאת בולט מספרם המרובה של פקידי המס. ואכן, דומה שמכל תחומי החיים בממלכה החשיב שלמה ביותר את גביית המס. סופו, שבסוף ימיו עשק את עמו, ועבר כמעט על כל מצוות המלך (דברים י"ז,יד-כ) - כסף, נשים, סוסים, השיבה מצרימה, והגרוע מכל - "לבלתי רום לבבו מאחיו" (שם פס' כ'). ואכן, העם שעזב את החקלאות והעדיף את העיסוק בביורוקרטיה, לא יכול היה לנטוע בארץ ולהתחבר אליה באופן משמעותי. לו היתה מתרחשת נטיעה באותה תקופה פלאית, בה שלמה "מלך על כל העולם כולו" (גמ' סנהדרין כ' ע"ב), ובה נכתבה מגילת שיר השירים [9], המשקפת את אהבת כנסת ישראל ליוצרה ואהבתו לה, היינו אולי זוכים לחזות בפעמי משיח "בן-דוד" במשמעותו הפשוטה: בנו של דוד.

כל מלכי הארץ באו אל ירושלים, אך לא כדי להביא מנחה לה', אלא רק כדי להתפעל מחכמתו של שלמה, ואף אחד לא אמר להם כי חכמתו - מאת ה' באה לו (מלכ"א ה', יד). אמנם מלכת שבא ידעה כי חכמת שלמה היא "לשם ה'" (שם י', א), ואף ברכה את ה' (שם שם, ט), אך על כל פנים, איש ממלכי הגויים לא חשב שדבר זה מחייב אותו למשהו (זאת, בניגוד למה שנראה להלן).

גודל ההחמצה מודגש במגילת קהלת, שנכתבה ע"י שלמה בערוב ימיו [10], וכולה מלווה בתחושה של חשבון נפש, כשלון, אכזבה ומפח נפש. הוא כותב (קהלת א',יב):

"אני קהלת הייתי (!) מלך על ישראל בירושלים", וכמאמר חז"ל (בסנהדרין שם): "לבסוף לא מלך אלא על מקלו". הוא סבל מחוסר אמון מוחלט מצד העם, שהיה מורד אילו רק העז, ואכן מרד מייד לאחר מות שלמה. אך באופן חריף הרבה יותר, באה הבעיה לידי ביטוי בסיפורו הבא :

"הגדלתי מעשי. בניתי לי בתים. נטעתי לי כרמים. עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי"!  (קהלת ב', ד-ה).

שלמה חשב שהוא ייטע בעצמו ויתחבר לנחלתו הפרטית, ואז יוליד חיבור זה פירות; אולם הוא שכח כי כל סמכותו באה לו מאת ה' ומאת העם, בגד ולא דאג לנטיעתה הלאומית של האומה בכללותה.

כל זה גרם במישרין לפילוג הממלכה, וכאשר נפלגה הממלכה, כבר היה ברור שאין יותר סיכוי להגשמת נטיעתה של האומה, בעתיד הנראה לעין. ועל ממלכת ישראל החטאה, שזנתה אחרי עגלי הזהב והבעלים, מנבא עמוס (ה',י"א): "בתי גזית בניתם - ולא תשבו בהם. כרמי חמד נטעתם - ולא תשתו את יינם!". כך, עד אשר נתגשמה נבואה קודרת זו של עמוס, לא מופיעה יותר "נטיעה".

והנה, דווקא בשעה שהיתה הקשה ביותר בתולדות ממלכת יהודה (למעט שעת החורבן), מופיעה לפתע המילה "נטיעה". היה זה מייד לאחר חורבן שומרון ע"י אשור (והתגשמות נבואת עמוס), בימי חזקיהו המלך וישעיהו הנביא, בשעת מצור ירושלים ע"י סנחריב.

מה אירע?

לפני עליית סנחריב על ירושלים, מכה אשור תוך דור אחד את כל המדינות באיזור [11], כולל ממלכת ישראל. לאחר מכן עלה סנחריב גם על יהודה, והחריב את כולה, ונותרה רק ציון, העיר האחרונה שלא נכבשה בידי מלך אשור (ישעיהו א', ז-ח). הכל היו בטוחים שבא הקץ על מלכות ירושלים, ושגורל אנשי יהודה יהיה כגורל אחיהם בני שומרון - יוגלו ויוכרחו ע"י האשורים לעזוב את דתם ולהיטמע בעמים, וכך היה עלול להסתיים, כביכול, הסיפור של עם ישראל. מה עושים? חזקיהו מקצץ את דלתות ההיכל ושולח למלך אשור יחד עם כל הכסף הנמצא בית ה' ובאוצרות בית המלך. פעולה זו אינה מועילה. מה עוד אפשר לעשות?

חזקיהו מתפלל (מלכ"ב י"ט, יד-יט; ישעיהו ל"ז, טו-כ). כתגובה שולח לו ישעיהו נבואה, על-פיה תבוא מהר הישועה, ובה הוא מודיע לסנחריב (מל"ב שם, כח; ישעיהו שם, כט): "והשבתיך בדרך אשר באת בה". והוא מוסיף לחזקיהו מייד בפסוק הבא אחריו :

"וזה לך האות: אכל השנה ספיח, ובשנה השנית סחיש (בישעיהו: "שחיס"), ובשנה השלישית זרעו וקצרו ונטעו כרמים ואכלו פִרְיַם! ויספה פליטת יהודה הנשארה שֹרש למטה ועשה פרי למעלה".

ובאמת מתרחש נס עצום, מופת אדיר, וסנחריב חוזר לארצו באופן מפתיע ביותר, כשהוא מותיר אחריו 185,000 פגרים מתים (מלכ"ב שם לה-לו; ישעיהו שם לו-לז). ועתה יכולה הפליטה הנשארת לנשום לרווחה, וגם להוציא פירות! ומהאות שנתן ישעיהו נמצאנו למדים (בלי להכנס לפרטיו [12]), כי אחרי שהארץ ניצלה מסנחריב, יכול העם סוף סוף לנטוע בארצו ולהתחבר אליה. עתה, כשבארץ יש שלום והעם כולו עובד את ה' לבדו. רק עכשיו, אלף ומאתיים שנים אחרי, הגיע התיקון לנטיעתו הבלתי שלימה של אברהם אבי האומה.

ובאמת, יודעים אנחנו כי אירעה אז בעם ישראל תחיה דתית ותרבותית מקיפה. חזקיהו הסיר את הבמות ושיבר את המצבות (מל"ב י"ח, ד). ולא זו בלבד: בימי חזקיהו נעשו מבצעי יִחוס במשפחות ישראל (דבהי"א ד', מא), ונאספו והועתקו משלים חדשים משל שלמה (משלי כ"ה, א). המקדש טוהר מטומאתו (דבהי"ב כ"ט, טו-טז), ובאו כל בני ישראל, ולראשונה גם מבני ממלכת ישראל, לעשות פסח לפני ה' בירושלים (דבהי"ב ל').

אך חזקיהו הגיע גם להישג נוסף, שבו לא קדם לו איש. בזכות המופת שחולל לו ה', באו מכל קצווי תבל כדי לשמוע על חזקיהו ומלחמתו באשורים, שהרי הוא היה היחיד שעמד בפניהם. וכן כתוב :

"ורבים מביאים מנחה לה' לירושלים ומגדנת ליחזקיהו מלך יהודה וינשא לכל הגויים מאחרי כן"   (דבהי"ב, ל"ב, כג).

ובולט כאן הניגוד לשלמה, שלא עודד אף מלך להביא גם מנחה לה' חוץ מהמגדנות שהביאו לו, לשלמה.

ומופיע שם, בפס' לא: "וכן במליצי שרי בבל המשלחים עליו לדרש המופת אשר היה בארץ". וגם בישעיהו י"ט, יח-כ ישנם רמזים לכך: "חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען ונשבעות לה' צבאות וכו' [13]". אין ספק בדבר: לתקופת מה הוגשם ייעודו של העם, ושם ה' הופץ בעמים. וברור, כי מאמר חז"ל, על כי ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח (סנהדרין צ"ד ע"א), קשור בכך.

והנה, לפתע מבצבצת ועולה מבין העובדות מסקנה מדהימה ומזעזעת: הנטיעה של עם ישראל בארצו התבצעה רק לאחר השואה הגדולה ביותר בתולדותיו עד אז (ואולי גם אחרי כן). רק אחרי חורבן שומרון ומרבית יהודה [14] היה שוב, למרבה האירוניה, עם ישראל מאוחד, עבד כולו את ה', הכרית את הבמות ובטח בה' בעת צרה. כך יכול היה להנטע בארצו; וכך הוגשם ייעודו בעמים, בצורה הטראגית והאכזרית ביותר. ומתברר, שאכן אנו "עם קשה עורף": היה על הקב"ה להחריב כמעט את כל הארץ ולהשמיד את רוב העם (במוות או בגלות), כדי שסוף סוף יתחיל לבצע את המשימה, שלצורך ביצועה נבחר.

אך גם דבר זה לא נמשך זמן רב. חזקיהו חוטא בפרשת המשלחת הבבלית, אשר באה, כאמור, לדרוש את המופת אשר היה בארץ (דבהי"ב ל"ב, לא), והוא חשב שהם באו לכבודו (מלכ"ב כ' יג-יד ברש"י ורד"ק), כי "גבה לבו" (דבהי"ב ל"ב, כה). ומכיון שאפילו חזקיהו עצמו נכשל ב"לבלתי רום לבבו", כישלון המעיד על חיסרון בהבנה מליאה של המטרה, מנבא לו ישעיהו הנביא את החורבן הסופי (מל"ב כ', יז-יח; ישעיהו ל"ט, ה-ז), לראשונה בתולדות ממלכת יהודה. היות שאף בימי חזקיהו עצמו חלו סדקים בחומת היצירה הרוחנית, נגזר גורלו של העם סופית, להינתש מעל אדמתו, ככתוב בפרשת התוכחה אשר בספר דברים (וישעיהו עצמו מנחם את העם על החורבן העתיד להיות: "ובנו בתים וישבו, ונטעו כרמים ואכלו פרים" (ישעיהו ס"ה, כא). כלומר: באחרית הימים תיזכו לנטוע שוב). והדברים קל וחומר, כאשר חוזרים בני ישראל לבמות, לעבודה זרה ולאשֵרות בימי מנשה ואמון, והנטיעה חוזרת להיות חומרית בלבד ולכן לא-אמיתית. ואף בימי יאשיהו בן-אמון, שהיה המלך הטוב ביותר בתקופה שבין מלכות חזקיהו והחורבן (מל"ב, כ"ב, ב), עדיין מנבא צפניה הנביא (צפניה א', יג): "ובנו בתים ולא ישבו, ונטעו כרמים ולא ישתו את יינם" - תינתשו מעל אדמתכם ותגלו. הנטיעה קצרת הימים בימי חזקיהו לא החזיקה מעמד, ועם ישראל לא יזכה שוב ליהנות מפירות נטיעותיו הרוחניות, עד אחרית הימים.

וכך היה, ובא החורבן. והנה, בזמן החורבן מצווה ירמיהו הנביא לגולי בבל ציווי, שנראה במבט ראשון קצת מוזר: "בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פריו" (ירמיהו כ"ט, ה) - בבבל! ירמיהו מצווה עליהם לנטוע שם, להרגיש שייכות למקום, ולהתחבר אליו. מהי מטרתו בכך?

כותב הרב קוק :

"...והנה נצטרפנו בכור עוני, עברו עלינו שנות אלפים שלא היה לנו מצד כללות האומה עסק עם דברים חומריים, היינו אומה פורחת באויר וחלמנו רק על דבר מלכות שמים, ע"ד הטוב האלהי המוחלט. מצב משונה זה היה לנו לרפואה יפה: הוקלטה בקרבנו פנימה השאיפה הטבעית לנו ע"ד הטוב האלהי הכללי"     (אורות, עמ' נ"ב).

נטיעתו של היחיד בארץ ישראל מקדמת את נטיעתה של האומה, כפי שהסברנו לעיל בעניין החוזרים מעורכי המלחמה. לעומת זאת, נטיעת היחיד בחו"ל - אינה מקדמת כי אם את נטיעת היחיד גופה ותו לא, ואינה תורמת דבר לחיבור עולם החומר ועולם הרוח ברמת הלאום (אף אם היא מבוצעת בקהילות גדולות). על-כן, ע"י שלא נצטרך לנהל חיי מדינה בכל העולם האלילי-חומרי הגס שמסביבנו [15], ייקלטו בקרבנו השאיפות הרוחניות-א-להיות בכדי שנוכל לחזור ולנטוע בארץ ישראל נטיעה שלא תהיה חומרית בלבד (כפי שהיה הכשלון המתמשך בתקופת בית ראשון), אלא גם רוחנית, כזו אשר תגשים את הייעוד של העם ותפיץ את שם ה' בעמים.

וכך מוסיף להם ירמיהו (ל"א, ד): "עוד תטעי כרמים בהרי שומרון". וכן מנבא לגולת בבל גם יחזקאל (כ"ח, כו): "וישבו עליה לבטח ובנו בתים ונטעו כרמים". וכן מבטיח גם עמוס (ט', יד):

"ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם. ונטעתים על אדמתם ולא יינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם- אמר ה' אלקיך". 

---