איסור שהייה מערב שבת: אופי האיסור וטעמיו [1] / יצחק הרצוג

מבוא

א.   רקע

האיסור להשהות תבשילים מערב שבת מופיע בבבלי במסכת שבת בשני מקומות: בשלהי פרק קמא [2] ובריש פרק כירה [3]. בשלהי פ"ק מובא טעם לאיסור - שמא יחתה בגחלים. הדעה המקובלת בראשונים [4] ובאחרונים [5] היא, שזהו הטעם היחיד [6] לאיסור שהייה לפי הבבלי [7]. רש"י, לעומת זאת, מציע שני טעמים נוספים לאיסור שהייה לפי הבבלי:

א. שהייה אסורה משום הטמנה [8]; ב. שהייה אסורה משום מחזי כמבשל [9].

כבר שקלו וטרו ראשונים ואחרונים טובא בשיטת רש"י הקושרת בין שהייה להטמנה והקשו רבות על שיטת רש"י. לפיכך, לא נעסוק כלל בהטמנה במאמר זה, אלא נצא מנקודת המוצא של רוב הראשונים [10] הסוברים שפרק כירה וסוף פרק קמא אינם עוסקים בהטמנה אלא במצב שבו לא שייך כלל איסור הטמנה [11].

ב.   מטרת המאמר

לפתח את הכיוון שרש"י [12] מעלה, והוא שאיסור שהייה לפי הבבלי מבוסס גם על מחזי כמבשל. אנו ננסה להוכיח שקיימים שני טעמים לאיסור שהייה: א. שמא יחתה; ב. מחזי כמבשל.

ג.   מבנה המאמר

בפרק א' תוצג בהרחבה הגישה הגורסת שיש שני טעמים לאיסור שהייה: א. חשש חיתוי; ב. מחזי כמבשל. בפרק ב' נוכיח את הגישה המוצעת מתוך השוואה בין סוף פרק קמא לריש פרק כירה. בפרק ג' נוכיח את הגישה המוצעת מתוך עיון בסוגיה בסוף פרק קמא. בפרק ד' נוכיח את הגישה המוצעת מתוך עיון בפרטי הדינים בריש פרק כירה. ולסיום, בפרק ה' נציג שתי קושיות כנגד הגישה המוצעת ונשיב עליהן.

פרק א': שני טעמים לאיסור שהייה

א.   הטעם לאיסור שהייה:

הגישה שננסה לבסס במאמר זה גורסת שיש שני טעמים לאיסור שהייה, או בלשון אחרת, שני איסורי שהייה שונים. האחד מבוסס על החשש שמא יחתה בגחלים, והשני, מבוסס על החשש למחזי כמבשל. חשוב לציין שהמחזי בשהייה מערב שבת שונה מהמחזי שאנו רגילים למצוא בדרך כלל. בדרך כלל מחזי פרושו עשיית מעשה מותר בשבת היוצר אוירה של חילול שבת [13]. ואילו במחזי בשהייה כשהפעולה נעשית מערב שבת, הבעיה אינה במעשה האדם אלא בהשתנות החפץ. עצם העובדה שעם כניסת השבת יש בתנור בשר לא מבושל שכעבור שעה הוא מבושל, יוצרת אוירה של חילול שבת [14]!

ב.   היחס בין הסוגיות בסוף פרק קמא ובריש פרק כירה:

הסוגיה בריש פרק כירה עוסקת אך ורק באיסור שהייה המבוסס על החשש למחזי כמבשל. מאידך הסוגיה בסוף פ"ק עוסקת אך ורק באיסור שהייה המבוסס על חשש חיתוי.

כל אחת מהסוגיות מביאה רשימה שונה של מקרים בהם מותר להשהות. הרשימות שונות, מפני שכל סוגיה עוסקת באיסור שהייה שונה.

ג.   הסבר הסוגיה בריש כירה לפי הטעם של מחזי כמבשל:

א.   תמצית דיני שהייה בריש פרק כירה [15] :

קיימים מספר היתרים לאיסור שהייה:

1. כשההיסק בקש או בגבבא.

2. כשההיסק בגפת או בעצים גרופים.

3. כשההיסק בגפת או בעצים קטומים.

4. כשהקדרה סמוכה לכלי החימום.

5. כשהתבשיל מוכן [16].

שלשת ההיתרים הראשונים אינם קיימים בתנור [17]. ההיתר החמישי ודאי קיים בתנור. ההיתר הרביעי שנוי במחלוקת אביי ורב יוסף [18].

ב.   הסבר דיני שהייה בריש כירה לפי הגישה המוצעת :

הגישה המוצעת גורסת שלכל ארבע ההיתרים הראשונים [19] טעם אחד: רמת החום במקום שבו נמצא התבשיל הינה פחותה! קש וגבבא, גריפה, קטימה וסמיכה כולם מותרים משום שהחום פחות. זאת אומרת שאין חשש למחזי כמבשל באחת משתים: א. כשהחום נמוך; ב. כשהתבשיל מבושל.

בדרך זו קל מאוד להסביר מדוע בתנור ארבעת ההיתרים הראשונים אינם קיימים - שהרי חומו גדול - ואילו ההיתר החמישי קיים אף בתנור - שהרי ההיתר החמישי אינו מבוסס על ירידה ברמת החום [20].

שאלת מפתח שעלינו להתמודד עמה, היא מדוע כשהחום נמוך אין חשש למחזי כמבשל. כדי לתת תשובה ממצה לשאלה הזו יש לדון בהרחבה במחזי כמבשל באיסור החזרה ולא כאן המקום לעשות זאת. אזכיר בקצרה שני פתרונות אפשריים:

1. בקש וגבבא, בגרוף, בקטום ובסמיכה החום נמוך כל-כך ששום תבשיל אינו יכול להתבשל שם (אין היד סולדת). ברור, שבמקרה כזה, אין חשש למחזי כמבשל.

2. בקש וגבבא, בגרוף, בקטום ובסמיכה, החום מספיק כדי להביא דבר לידי בישול, אבל החום נמוך, ואין דרך ביום חול לבשל בחום נמוך כל-כך.

וכל זה למ"ד לשהות תנן, אך למ"ד 'להחזיר תנן' אין, לפי הגישה המוצעת, איסור שהייה המבוסס על מחזי כמבשל [21]. עם זאת קיים איסור שהייה נוסף המוסכם על הכל - איסור המבוסס על חשש חיתוי [22]. חשש חיתוי שייך רק קודם שהתבשיל הגיע   לבן-דרוסאי (ברייתא דחנינא [23]).

ד.   הסבר הסוגיה בסוף פרק קמא לפי הגישה המוצעת:

הסוגיה מתעלמת לחלוטין מאיסור שהייה המבוסס על מחזי כמבשל ועוסקת אך ורק בחשש חיתוי [24]. ההסבר היחיד לכך הוא, שהסוגיה סוברת ש'להחזיר תנן', ולפיכך אין איסור שהיה המבוסס על מחזי כמבשל.

ה.   סיכום

לפנינו שני איסורי שהייה בעלי טעמים שונים. הסוגיה בריש כירה עוסקת אך ורק בחשש למחזי כמבשל. ברור לסוגיה שיש איסור להחזיר בשבת מצד מחזי כמבשל [25]. הספק האם לשהות תנן או 'להחזיר תנן' הוא, האם קיים איסור המבוסס על מחזי כמבשל גם מערב שבת, אם לאו. החשש למחזי כמבשל ידוע ומפורסם, שהרי משניות שלמות ומימרות רבות של אמוראים עוסקות בו. בנוסף, מחדשת הסוגיה בסוף פרק קמא טעם נוסף לאיסור שהייה - חשש חיתוי!

פרק ב': השוואה בין הסוגיה בסוף פרק קמא לבין הסוגיה בריש פרק כירה:

בפרק זה נוכיח שקיימים שני טעמים לאיסור שהייה, מתוך השוואה בין הסוגיה בסוף פ"ק לבין הסוגיה בריש כירה.

א.   ההיתרים לאיסור שהייה המופיעים בכל אחת מהסוגיות:

ההיתרים בריש כירה [26]:

1. קש וגבבא.
2. גפת ועצים גרופים.
3. גפת ועצים קטומים.
4. סמוך לכלי החמום.
5. תבשיל מוכן.

ההיתרים בסוף פרק קמא [27]:

1. דבר שהעשן מזיק לו (סליק בהו קוטרא).
2. דבר שהרוח מזיקה לו (קשי ליה זיקא).
3. קידרא חייתא.
4. תנור טוח בטיט (לרש"י. והרמב"ם [28] חולק).
5. בשר גדי לפי שהחום מזיקו ואין חשש לחתוי (לרמב"ם [29]. ורש"י חולק).
6. תבשיל מוכן.

ב.   המסקנות העולות מההשוואה בין שתי הסוגיות:

ההשוואה בין שתי הסוגיות מובילה לשתי מסקנות:

האחת: שתי הסוגיות עוסקות בשני איסורי שהייה שונים בעלי טעמים שונים! שהרי לא יתכן ששתי סוגיות העוסקות באותו איסור ובאותו טעם, יביאו רשימה ארוכה של היתרים, והרשימות בכל אחת מהסוגיות תהיינה שונות לחלוטין! (למעט ההיתר להשהות תבשיל מבושל).

השניה: אם ננסה למצוא מכנה משותף לכל ההיתרים בכל אחת מהסוגיות, נגיע למסקנה הבאה: המכנה המשותף לכל ההיתרים בפרק קמא הוא שאין חשש לחתוי בגחלים! דבר זה מפורש בסוגיה [30], מה גם שיהיה קשה מאד למצוא מכנה משותף אחר לכל ההיתרים בפרק קמא.

מאידך, אם נתבונן בארבעת ההיתרים הראשונים שהזכרנו בריש פרק כירה, הפשט הוא שהמשותף לכולם הוא רמת החום הפחותה! אך מהו הקשר בין רמת חום לבין חשש חיתוי? על כורחנו שהטעם של איסור שהייה בריש כירה אינו מבוסס על חשש חיתוי [31], אלא על טעם אחר:

-   רש"י מציע - איסור הטמנה בדבר המוסיף הבל.

-   אנו מציעים - מחזי כמבשל.

במחזי כמבשל - כשרמת החום נמוכה אין מחזי כמבשל, או בגלל שאין בפועל בישול, או בגלל שזהו בישול השונה מהבישול הרגיל ביום חול [32].

פרק ג': הסוגיה בסוף פרק קמא:

א.   הוכחה שאיסור השהייה בריש כירה אינו מבוסס על חשש חיתוי, מלשון הסוגיה בסוף פרק קמא [33] :

דומה שההוכחה החזקה ביותר לכך שאיסור שהייה בריש כירה אינו מבוסס על חשש חיתוי, נמצאת דוקא בסוגיה בדף י"ח:, וזה לשונה:

"מאן תנא להא דת"ר 'לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה, ואם נתנן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו...' לימא בית שמאי היא ולא בית הלל? אפילו תימא בית הלל גזרה שמא יחתה בגחלים. אי הכי, מוגמר וגופרית נמי לגזור? התם לא מחתי להו דאי מחתי להו סליק בהו קוטרא וקשי להו".

ובהמשך אומרת הגמרא:

"והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה בגחלים, האי קדרה חייתא שרי לאנוחה ערב שבת עם חשיכה בתנורא".

אין ספק שפשטות הסוגיה היא, שהטעם של שמא יחתה הוא טעם מחודש! כך עולה בשני מקומות:

א. בהוה אמינא הסוברת שהברייתא של לא תמלא אשה, אתי אך ורק אליבא דבית שמאי דאית להו שביתת כלים.

ב. בלשון הגמ' "והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה בגחלים".

אם נסבור שהסוגיות בסוף פ"ק ובריש כירה הן סוגיות נפרדות לחלוטין, ואם נגרוס שהטעם לאיסור שהייה בריש כירה הוא מחזי כמבשל, בעוד הטעם לאיסור בסוף פ"ק הוא חשש חיתוי [34], הרי שהסוגיה בסוף פ"ק קמא אינה בעייתית כלל. מאחר ואין שום מקור לאיסור שהייה המבוסס על חשש חיתוי למעט תשובת המתרץ "אפילו תימא בית הלל גזירה שמא יחתה בגחלים", אך טבעי הוא שהסוגיה מתייחסת לחשש חיתוי כטעם מחודש. אולם, אם נסבור שכל דיני איסור שהייה בריש כירה מבוססים על חשש חיתוי, ושכל המשניות [35] הברייתות ומימרות האמוראים [36] המובאות שם מבוססות על חשש חיתוי, איך יתכן שהסוגיה בסוף פ"ק רואה את הטעם של שמא יחתה כטעם מחודש???

יצויין, שהאחרונים הרגישו בבעיה הזו והציעו לה מספר פתרונות. אם זאת, כל אחד מהפתרונות נתקל בקשיים. להלן, מספר פתרונות המופיעים באחרונים.

ב.   פתרון הרא"ם הורוויץ [37] :

שיטת הרא"ם הורוויץ היא, שפשוט לסוגיה בדף יח: שטעם איסור שהייה בריש פרק כירה ובכל מקום הוא שמא יחתה. הסוגיה תופסת את שמא יחתה כטעם מחודש אך ורק אליבא דבית הלל [38]! ההוה אמינא של הסוגיה היתה שלפי בית הלל אין כלל איסור שהייה מבעוד יום [39]! ההוא אמינא סברה ש'להחזיר תנן', ושאם 'להחזיר תנן' אין שום איסור שהייה. וזאת, בניגוד לסוגיה בריש כירה [40], שסברה שגם אם 'להחזיר תנן', אסור להשהות תבשיל שלא הגיע לבן-דרוסאי.

בדרך זו מצליח הרא"ם הורוויץ לשמור על התפיסה שכל איסור שהייה בפרק כירה מבוסס על חשש חיתוי מחד, ומאידך להסביר מדוע הסוגיה בי"ח: רואה איסור שהייה המבוסס על חשש חיתוי כדבר מחודש.

על שיטת הרא"ם הורוויץ ניתן להקשות מס' קושיות:

1. מדוע הסוגיה בי"ח: מבינה שאם 'להחזיר תנן' אין כלל איסור שהייה, בעוד שהסוגיה בריש כירה מבינה שאם 'להחזיר תנן' אסור להשהות אלא אם כן התבשיל הגיע לבן-דרוסאי?

הרא"ם הורוויץ ורע"א [41] משיבים שמאחר ובית הלל מתירים מוגמר וגופרית ההו"א בי"ח: היתה שאין לבית הלל איסור שהייה כלל.

ועל זה קשה, אם כן, במהלך השקלא וטריא בריש כירה האם לשהות תנן או 'להחזיר תנן', מדוע לא הביא הש"ס את הברייתא של מוגמר וגופרית, כראיה נגד מ"ד לשהות תנן?

2. קושית הרע"א 40 : ברור מפשט הסוגיה בי"ח: [42], שכשהש"ס אומר "לימא ב"ש ולא ב"ה?" הוא מתכוון ב"ש הסוברים שביתת כלים. ברור גם שלדעת בית שמאי יש איסור שהייה המבוסס על שמא יחתה, גם למ"ד 'להחזיר תנן' [43]. מדוע, אם-כן, ההוה אמינא של הסוגיה בי"ח: היא שהאיסור להשהות עססיות ותורמוסין מבוסס על שביתת כלים ולא על חשש חיתוי [44]?!

3. לפי הרא"ם הורוויץ כשהסוגיה בי"ח: אומרת "והשתא דאמר מר שמא יחתה בגחלים" היא מתכוונת לומר: והשתא, שלמדנו שלפי ב"ה יש איסור שהייה. הלשון, אם-כן, היא מאוד שלא בדקדוק!

ג.   פתרון הרע"א [45] :

פתרון הרע"א דומה לפתרון הרא"ם הורוויץ אלא שהוא מוסיף תוספת. רע"א סבור שלסוגיה בי"ח: הנחת יסוד, שאין לאסור למוצ"ש בכדי שיעשו דבר שהשהו אותו באיסור, המבוסס על חשש חיתוי.

וכך הסבר הסוגיה לפי הרע"א:

"והא דתנן וכו' לימא ב"ש היא ולא ב"ה?" הסבר: הדרך היחידה להסביר איסור שהיית העססיות והתורמוסין היא מחמת שביתת כלים, שהרי: א. לפי ב"ה אין כלל איסור שהיה המבוסס על חשש חיתוי; ב. גם לפי ב"ש הסוברים שיש איסור שהייה המבוסס על חשש חיתוי, אין די בחשש הזה כדי לאסור התבשיל בדיעבד.

"אפילו תימא ב"ה גזירה שמא יחתה בגחלים" הסבר: התשובה כוללת חזרה משתי הנחות היסוד: א. לפי ב"ה יש איסור שהייה המבוסס על חשש חיתוי; ב. גם משום חשש חיתוי התבשיל נאסר בדיעבד.

הבעיה המרכזית בשיטת רע"א היא, שקשה מאוד להכניס כל כך הרבה, בשורות קצרות ופשוטות כל כך. בנוסף, רע"א מתמודד היטב עם הקושיא השניה שהעלנו לעיל ביחס לשיטת הרא"ם הורוויץ, אך אינו פותר כלל את הקושיות הראשונה והשלישית שהועלו שם.

ד.   פתרון הפנ"י [46] :

לפי הפנ"י ברור לסוגיה בי"ח: שיש איסור שהייה ושהוא מבוסס על חשש חיתוי, ובכל זאת סברה הסוגיה בהו"א, שהברייתא של עססיות ותורמוסין אינה מבוססת על חשש חיתוי, אלא על שביתת כלים. מדוע היתה זו ההו"א?

בעססיות ותורמוסין יש משהו שמייחד אותם לענין שביתת כלים: מאחר ומשהים אותם לצורך מוצ"ש, אפקורי מפקר להו לא שייך בהם 45.

מאידך, לגבי חשש חיתוי אין שום דבר מיוחד בדברים המושהים למוצ"ש. לכן, הניחה הסוגיה שהברייתא שהזכירה דוקא עססיות ותורמוסין מבוססת על שביתת כלים ולא על חשש חיתוי.

מסקנת הסוגיה "אפילו תימא ב"ה גזירה שמא יחתה בגחלים" היא, שגם לפי הטעם של חשש חיתוי יש סיבה להזכיר דוקא דברים המושהים לצורך מוצ"ש. מאחר וקידרא חייתא מותרת [47], הרי שעקרונית יש להתיר כל מה שמשהים למוצ"ש [48]. אלא שמאחר ועססיות ותורמוסין מחממים אותם על אש רפה, למרות שמשהים אותם למוצ"ש, יש בהם חשש חיתוי.

הבעיה הקשה בשיטת הפנ"י כמו בשיטת הרע"א היא שהוא מטעין הרבה מאוד בשורות קצרות ופשוטות מאוד, שאין בהם רמז לכל זה.

פרק ד': הסוגיה בריש פרק כירה:

א.   הקדמה:

1.   מטרה

בפרק זה נבחן את הדרכים השונות שבהם מסבירים הראשונים את פרטי הדינים בריש כירה, תוך שהם יוצאים מנקודת הנחה שטעם האיסור שמא יחתה, ואת הקשיים המתעוררים בדרכים אלו. במקביל, נראה שניתן להסביר ללא כל קושי את פרטי הדינים הללו, אם נניח שטעם האיסור - מחזי כמבשל.

2.   תחום הדיון :

אם ננסה לסכם כל פרטי דיני שהייה והחזרה לפי כל השיטות בריש כירה הרי שעורות כל הצבאים שבעולם לא יספיקו. לפיכך, הדיון יצומצם לגבולות הבאים:

א. בסוגיה שיטות תנאים ואמוראים רבות. אנו נתמקד אך ורק בשיטת בית הלל [49];

ב. נעסוק בדיני שהייה בלבד;

ג. לא נדון בדיני כופח, נתמקד בכירה ותנור.

3.   מבנה הפרק :

ראשית, נסקור את פרטי דיני שהיה לפי בית הלל. לאחר מכן נבחן, כיצד הראשונים מסבירים את הדינים הללו תוך שהם יוצאים מהנחה שטעם האיסור שמא יחתה. אח"כ, נציג את הבעיות המתעוררות בהסברי הראשונים. לסיום, נראה כיצד ניתן להסביר ללא קושי את פרטי הדינים אם נניח שטעם האיסור - מחזי כמבשל.

ב.   פרטי דיני שהייה בריש פרק כירה

להלן דיני שהייה על-גבי כירה  

ובאשר לשהייה בתוך כירה מפורש בגמרא [57] שדיניה זהים לשהייה על גבי כירה. ולגבי שהייה בסמוך לכירה: הסוגיה בל"ז. שואלת: מהו לסמוך לה? [58]. ומסיקה להיתר. נחלקו הראשונים האם הסוגיה עוסקת בשהייה או בהחזרה. מכל מקום לכל הדעות לפי המסקנה מותר להשהות בסמיכה [59]. וכך הם דיני סמיכה לכירה:

 

לסיכום דיני שהייה בכירה :

לאיסור להשהות חמישה היתרים:

הדעה המקובלת בראשונים [64] היא שכל אחד מההתרים מתיר בכל גוונא! (למשל, בקש וגבבא מותר להשהות כל סוג תבשיל שהוא).

לגבי שהייה בתנור :

קיימים שני הבדלים בין תנור לכירה:

1. מחמת חום התנור אנו אוסרים בו, גם אם הוסק בקש וגבבא או גפת ועצים גרופים וקטומים. (דהיינו, שלושת ההיתרים הראשונים בכירה אינם קיימים בתנור) [65].

2. לאביי [66] אין בתנור היתר של סמיכה ודין סמיכה כדין על גבו. רב יוסף, מאידך, סובר שבתנור כמו בכירה סמיכה מותרת.

לכל הדעות, ההיתר של תבשיל מוכן קיים בתנור כמו בכירה [67].

ג.   הסבר פרטי הדינים בהנחה שטעם איסור שהייה הוא "שמא יחתה":

כל הבא להסביר את פרטי הדינים בריש פרק כירה צריך: א. להסביר מדוע מותר להשהות בחמשת המקרים שנמנו לעיל; ב. להסביר מדוע חלק מההיתרים אינם קיימים בתנור. להלן אציג בקצרה ובצורה לא ממצה חלק מההסברים של הראשונים לחמשת ההיתרים, וזאת כמבוא לדיון בטעם ההבדל בין כירה לתנור.

א.   הסבר חמשת ההיתרים בהנחה שטעם האיסור " שמא יחתה ":

1. קש וגבבא: ההסבר הפשוט, בקש וגבבא לאחר שכבו אין גחלים לוחשות ולכן אין חשש חיתוי [68].

2. קטימה: הקטימה מסיחה את דעת האדם מחימום התבשיל [69]. הסבר אחר, הקטימה מהווה היכר ובבוא האדם לחתות יזכר [70].

3. גריפה: לראשונים הסוברים שגריפה היא הוצאת כל הגחלים החוצה [71], ההסבר הפשוט הוא, שבדומה לקש וגבבא, אין יכולת חיתוי ולכן אין חשש חיתוי. לראשונים הסוברים שגריפה היא הזזת הגחלים לצד הרי שגריפה בדומה לקטימה מסיחה דעת האדם 68   או יוצרת היכר 69.

4. סמיכה: פשטות הסוגיה בדף ל"ז. [72] היא, שהיתר שהייה בסמיכה מבוסס על הפחתת החום במקום החימום [73]. אך, מדוע כשיש פחות חום חשש החיתוי פוחת? הרמב"ם [74] מסביר שבחום נמוך האדם מסיח את דעתו מחימום התבשיל. עם זאת ההגיון הפשוט מחייב שדווקא כשהחום פוחת חשש החיתוי גובר [75]! להלן נראה שאם מסבירים את טעם האיסור בפרק כירה כמבוסס על מחזי כמבשל קל להסביר את היתר שהייה בסמיכה כמו גם את שאר ההיתרים.

יצויין, שהרי"ד [76] והריא"ז [77] סוברים שכל ארבעת ההיתרים הללו מבוססים על הפחתת החום. ושוב יש להקשות ביתר תוקף: האם דווקא כשהחום פוחת חשש החיתוי פוחת?

5. תבשיל מוכן: ההסבר פשוט, ככל שהתבשיל ברמת בישול יותר מתקדמת החשש של האדם שהחום לא יספיק פוחת ולכן גם החשש לחיתוי פוחת [78]. והלא ההגיון מחייב את ההפך?!

ב.   הסבר ההבדלים בין תנור לכירה :

כזכור, רוב היתרי שהייה אינם קיימים בתנור: קש וגבבא, גריפה וקטימה ודאי לא מהני בתנור. סמיכה, מחלוקת אמוראים היא אי מהנה בתנור ופסקינן לחומרא. ההיתר היחיד שקיים בודאות בתנור הוא ההיתר להשהות תבשיל מוכן.

מה יוצר את ההבדל בדין בין תנור לכירה? ההסבר מפורש בסוגיה בל"ח: תנור חם יותר מכירה [79].

שאלת המפתח היא מדוע בכלי שחומו רב יותר ארבעה מתוך חמשת ההיתרים אינם קיימים? הניחא, לגבי היתר סמיכה, אם נבין שהיתר זה מבוסס על הפחתת החום [80], הרי שבתנור שחומו רב יותר גם בסמיכה יש מספיק חום. אך מה לגבי שלושת ההיתרים האחרים? ניטול לדוגמה את ההיתרים של קטימה ושל גריפה (לראשונים הסוברים שגריפה היא הזזת הגחלים לצד אחד). היתרים אלו מבוססים על היסח הדעת או על היכר [81]. מדוע, איפוא, היתרים אלו אינם קיימים בתנור?

אולם, הבעיה החריפה ביותר מתעוררת לגבי ההיתר להשהות בקש וגבבא ולגבי ההיתר להשהות בגרופה, לראשונים הסוברים שגריפה היא הוצאת כל הגחלים החוצה [82]. הרי במקרים אלו אין כלל יכולת לחתות, מדוע, איפוא, אנו אוסרים שהייה בתנור במקרים אלו?!

להלן, שלושה פתרונות המובאים בראשונים לבעיות הללו:

פתרון הרמב"ם [83]: בתנור שחומו גבוה יותר החיתוי יכול להועיל בקלות רבה יותר ולכן יש פחות היסח הדעת מחימום התבשיל והחשש לחיתוי גובר. החשש הוא כה גדול, עד כי גם בגריפה מוחלטת או כשהתנור הוסק בקש וגבבא אנו חוששים לחיתוי בניצוצות המועטים הנותרים!

דומה, כי זהו פתרון דחוק ביותר [84]! האמנם אנו חוששים לחיתוי בקש וגבבא שאין להם גחלים?! האמנם אנו חוששים לחיתוי במספר גחלים גלמודות הנותרות בתנור לאחר הגריפה?!

פתרון הרמב"ן [85]: כל האיסורים בתנור נובעים מהחשש לבילבול עם כירה שאינה גרופה, או עם תנור שאינו גרוף [86]. מאחר וחום התנור גבוה, אם נתיר השהייה בתנור גרוף, קטום, שהוסק בקש ובגבבא ואפילו בסמוך לו, קיים חשש שאנשים יטעו וישהו בכירה שאינה גרופה או בתנור שאינו גרוף.

פתרון זה קשה מכמה סיבות [87]:

א. בעית גזירה לגזירה.

ב. החשש לבלבול תנור בכירה או לבלבול תנור שאינו גרוף בתנור גרוף, הוא חשש רחוק מאד.

ג.   מדוע לפי אביי, אוסרים סמיכה בתנור? האם אנו חוששים לבלבול סמיכה בתנור עם שהייה על גבי כירה?!

פתרון הרי"ד [88] והריא"ז [89]: כל ההיתרים [90] מבוססים על הפחתת החום. ולכן בתנור שחומו רב כל ההיתרים אינם קיימים. הבעיה, כפי שצוין לעיל, היא מדוע בחום נמוך חשש החיתוי פוחת?! ההגיון מחייב שדווקא בחום נמוך חשש החיתוי יגבר?!

ד.   הסבר פרטי הדינים בהנחה שטעם איסור שהייה מחזי כמבשל

הגישה המוצעת במאמר זה גורסת שאיסור שהייה בריש כירה מבוסס על מחזי כמבשל. גישה זו מסבירה שכל ההיתרים להשהות מבוססים על הפחתת החום (למעט, כמובן, ההיתר של שהייה בתבשיל מוכן). מותר להשהות בגרוף, קטום, קש וגבבא או בסמיכה משום שבכל המקרים הללו החום במקום החימום נמוך. כאשר החום נמוך אין חשש למחזי כמבשל. ניתן להסביר זאת באחת משתים: א. החום במקרים האלו נמוך כל כך, שאין היד סולדת במקום החימום, ולפיכך אין מחזי כמבשל כשמשהים במקום כזה. ב. החום במקרים הללו מאפשר בישול (למעלה מיד סולדת), אולם, מאחר והחום נמוך אין דרך לבשל בחום כזה ולפיכך אין מחזי כמבשל כשמשהים בחום כזה.

לגישה זו מספר יתרונות בולטים:

1. קל להסביר את הקשר שבין רמת החום לבין החשש למחזי כמבשל.

2. קל להבין מדוע תנור חמור יותר. מאחר וחומו רב יותר, ומאחר וארבעת ההיתרים (גרוף, קטום, קש וגבבא וסמיכה) מבוססים על הפחתת החום, הרי שבתנור ארבעת ההיתרים אינם קיימים.

3. לפי גישה זו כל ארבעת ההיתרים מבוססים על אותו עקרון (הפחתת החום). בעוד, שאם מסבירים שאיסור שהייה בריש כירה מבוסס על חשש חיתוי, הרי שכל היתר מבוסס על עקרון אחר.

פרק ה': קשיים בתפיסה שיש שני טעמים לאיסור שהייה:

א.   ההבדלים בין דיני שהייה ודיני החזרה:

עשויה להישמע הטענה, אם איסור שהייה מבוסס בריש כירה על מחזי ואיסור החזרה [91] מבוסס אף הוא על אותו טעם, מדוע קיימים הבדלים בדין בין שהייה להחזרה. כדוגמה בולטת ניתן להביא את החילוק בין שהייה להחזרה בתוך הכירה. הסוגיה אוסרת החזרה לתוך [92] כירה גרופה וקטומה או שהוסקה בקש וגבבא, אע"פ שמותר להשהות גם בתוך [93] כירות כאלו [94].

התשובה לטענה הזו טמון בהבדל העקרוני שבין מחזי באיסור מערב שבת לבין מחזי באיסור בשבת. מחזי באיסור מערב שבת (השהייה) מבוסס על השינוי שחל בחפץ. עם כניסת השבת החפץ לא היה ראוי לאכילה וכעבור זמן מה הוא ראוי לאכילה. כך נוצרת אוירה של חילול שבת. מאידך, המחזי באיסור בשבת נובע משני דברים:

א. השינוי שחל בחפץ - כמו במחזי בערב שבת.

ב. עצם המעשה - עצם הנחת התבשיל בתנור היוצרת אוירה של חילול שבת. לפיכך, יש מקום להחמיר בשבת יותר מבערב שבת. יש דברים שיהיו מותרים מערב שבת ואסורים בשבת. למשל, כירה גרופה וקטומה בתוכה מערב שבת מותר כי בגרופה וקטומה חום אינו מספיק כדי לשנות את החפץ בצורה שתיצור אוירה של חילול שבת. אך, לשים בשבת בתוך כירה גרופה וקטומה אסור, מאחר והמעשה יוצר אוירה של חילול שבת (בדרך זו נסביר חומרות נוספות שיש באיסור החזרה יותר משהיה. למשל, איסור החזרה במצטמק ורע לו).

ב.   ההתעלמות ההדדית של הסוגיות בריש כירה ובסוף פרק קמא זו מזו:

1. הסוגיה בסוף פ"ק רואה רק טעם אחד לאיסור שהייה - שמא יחתה. לפיכך, היא מתירה להשהות כשאין חשש לחיתוי - למשל - קדרא חייתא. אם יש שני טעמים לאיסור שהייה, מדוע הסוגיה איננה אוסרת קדרא חייתא משום מחזי כמבשל?

התשובה היא, שהסוגיה סוברת ש'להחזיר תנן' [95]. אם נניח שלמ"ד 'להחזיר תנן' אין כלל איסור שהייה המבוסס על מחזי, הרי שהטעם היחיד לאיסור הוא חשש חיתוי.

2. הסוגיה בריש כירה רואה רק טעם אחד לאיסור שהייה - מחזי כמבשל, ולכן היא מתירה להשהות כשאין מחזי כמבשל - בקש ובגבבא, בגרוף, בקטום ובסמיכה. אם יש שני טעמים לאיסור שהייה מדוע הסוגיה איננה אוסרת בכל המקרים הללו משום שמא יחתה? מדוע הסוגיה מתעלמת מאיסור שהייה המבוסס על שמא יחתה.

כדי לפתור את הבעיה עלינו להניח שחשש חיתוי קיים אך ורק קודם בן-דרוסאי [96]. לפי זה, כשהסוגיה אומרת שגם למ"ד 'להחזיר תנן' אסור להשהות קודם בן-דרוסאי, זה אך ורק משום חשש חיתוי. שהרי, למ"ד 'להחזיר תנן' אין חשש מחזי מערב שבת כלל!

דהיינו, הסוגיה בריש כירה יוצאת מנקודת הנחה שקודם בן-דרוסאי יש איסור שהייה בין למ"ד לשהות ובין למ"ד להחזיר. כל ההיתרים המופיעים בפרק כירה אינם מתירים את האיסור הזה! שהרי, ההיתרים מבוססים על הפחתת חום, והפחתת חום אינה מפחיתה את חשש החיתוי אלא מגבירה אותו [97]! כל הדיון בריש כירה לשהות או להחזיר וכל ההיתרים המופיעים שם (סמיכה, גרוף, קטום, קש וגבבא) הם רק אחרי בן-דרוסאי [98].

המשמעות ההלכתית של דברינו היא שקודם בן-דרוסאי, נאסור בכל גוונא! בכל כלי, בכל חומר מסיק, ואפילו קש וגבבא, ובכל מקום, ואפילו בסמוך לכירה [99].

---