בל יראה ובל ימצא ועשה דתשביתו / מנחם אלדר

א.   בל יראה ובל ימצא

"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" [1]   (שמות י"ב, יט).

"ולא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ בכל גבולך"   (שמות י"ג, ז).

הגמ' בפסחים ה: אינה מתייחסת לשני הפסוקים כמקורות נפרדים לשני לאוים שונים, אלא מגדירה את הפסוק העוסק ב"לא ימצא" כ"שאור בבתים", ואת הפסוק העוסק ב"לא יראה" כ"שאור בגבולין". אדרבא, מתוך הגמ' שם משמע שקיימים ארבעה לאוין נפרדים(!) :

"מניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל לשאור שאור לגזרה שווה. נאמר שאור בבתים 'שאור לא ימצא בבתיכם', ונאמר שאור בגבולין 'לא יראה לך שאור' מה שאור האמור בבתים עובר משם בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרים, אף שאור האמור בגבולין עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרים".

בספר המצוות וב"משנה תורה" מתייחס הרמב"ם לפסוקים הנ"ל כמקורות מקראיים לשני לאוים:

"והמניח חמץ ברשותו בפסח אף על פי שלא אכלו עובר בשני לאוין שנאמר 'לא יראה לך שאור בכל גבולך' ונאמר 'שאור לא ימצא בבתיכם'"   (הלכות חמץ ומצה פ"א ה"ב).

ראויה לציון שיטת ה"יראים" הרואה בפסוקים הנ"ל מקור לשלושה לאוין:

"שאור לא ימצא; לא יראה לך חמץ; ולא יראה לך שאור... ותולדות לאלו שלושה לאוין הצריכו חכמים לבדוק אדם ביתו".

אמנם ייתכן שמהירושלמי משמע שאיסור בל יראה ובל ימצא איסור אחד הם. על שיטת רבי יהודה המצריך שלוש בדיקות חמץ נאמר בירושלמי פ"א הלכה ג':

"א"ר יוחנן טעמא דרבי יודה כנגד ג' פעמים שכתוב בתורה לא יראה לך שאור.... והא כתיב "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"?! (ונמצאו ד' פעמים דאיכא שאור) א"ר יוסה מכיון שזה צריך לזה וזה צריך לזה כמי שכולן אחד".

נשוב לגמ' בפסחים ה: "יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים? ת"ל 'לא ימצא'". מן הביטוי "לא ימצא" נאסר להשהות חמץ מוטמן שאף הוא בכלל נמצא, ומחשיבים את קבלת האחריות בפקדון חמץ של נכרי כדבר הגורם לממון שבגינו הנפקד היהודי עובר ב"בל ימצא".

הרמב"ם מוסיף עוד הלכה הנלמדת מ"לא ימצא":

"כתוב בתורה 'לא יראה לך חמץ'. יכול אם טמן אותו או הפקיד אותו ביד עכו"ם לא יהיה עובר?! תלמוד לומר: 'שאור לא ימצא בבתיכם', אפי' הפקידו או הטמינו"   (הלכות חמץ ומצה פ"ד ה"א).

לדעת הרמב"ם הפקדת חמץ אצל עכו"ם מתרבה מ"לא ימצא", ואילו לדעת הרמב"ן בפירושו על התורה בשמות י"ב, יט, הביטוי "לא ימצא" ממעט הפקדת חמץ אצל עכו"ם. הרמב"ן מתבסס על המכילתא אשר זה לשונה:

"למה נאמר בבתיכם? ולמה נאמר בגבולך? אין בין בתינו וגבולנו לבתי הגוים וגבוליהם הפרש!"   (לשון הרמב"ן בפירושו על התורה).

אמנם בעניינים אחרים יודה הרמב"ן לסברת הרא"ש כפי שאומר הרמב"ן בפירוש המלחמות בב"מ (יד: מדפי הרי"ף), ביחס לדין יאוש:

"דבשלמא היכא שנטלה בתורת אבידה ולא על מנת לגוזלה קודם יאוש דאי אפשר לקנותה ביאוש מפני שידו כיד הבעלים ושומר שכר שלהם הוא הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים".

במקרה זה מודה הרמב"ן שהחפץ שייך לבעלים המקוריים ולא למי שהחפץ ברשותו.

לאמיתו של דבר, שיטת הרמב"ם בנדון דידן אינה ברורה כל צורכה, שהרי בהלכות חמץ ומצה (פ"א ה"ב) נאמר:

"הא למדת שהחמץ של ישראל אם הניחו ברשותו אפילו טמון ואפילו בעיר אחרת ואפילו מופקד ביד עכו"ם הרי זה עובר משום לא יראה ולא ימצא" [2].

ייתכן שהמשפט "אם הניחו ברשותו" הינו הכללה לכל הדוגמאות שלאחר מכן - "אפי' טמון אפי' בעיר אחרת ואפי' מופקד ביד עכו"ם". הסבר זה הוא כשיטת הרא"ש שלעניין בל יראה ובל ימצא מצריכים רשות ישראל, אך לא ברמתו של הרמב"ן. אמנם ייתכן שהמלה "ברשותו" מחוברת לשתי המלים הבאות בלבד - "אפי' טמון" והנחת חמץ בעיר אחרת. והפקדת חמץ ביד עכו"ם מוציאה את החמץ מרשות הישראל ולמרות זאת עובר בבל יראה ובל ימצא. חשוב להדגיש שאפי' אם יסבור הרמב"ם כשיטת הרא"ש שצריכים רשות ישראל בכדי לעבור בבל יראה ובל ימצא, הרי שרמת הרשות הדרושה לעניין בל יראה ובל ימצא נמוכה מרמת הרשות אשר דורש הרמב"ם לדין בכור הנוטל פי שנים שהרי לדעת הרמב"ם עובר בבל יראה ובל ימצא בחמץ הנמצא בעיר אחרת רחוקה ככל שתהיה, ואילו בהלכות נחלות פ"ג ה"א נאמר:

"אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראוין לבא לאחר מיתת אביו אלא בנכסים המוחזקין לאביו שבאו לרשותו שנאמר 'בכל אשר ימצא לו' כיצד? אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו הבכור והפשוט יורשין כאחד. וכן אם היתה לאביו מלוה או היתה לו ספינה בים יורשין כאחד".

ספינה בים אינה נחשבת כנמצאת ברשותו לדין בכור.

מה יהיה דינו של חמץ שאינו ברשותו של ישראל לדעת הרמב"ן? - "אבל מדברי סופרים הוצרכנו לבער חמץ שלנו בכל מקום" - בפירושו על התורה, ובחידושיו בפסחים - "אבל מדבריהם, חמצו של ישראל שהוא ברשות אינו יהודי צריך ביעור".

ב.   עשה דתשביתו

"מצוות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר: 'ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם', ומפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום ארבעה עשר"   (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ב ה"א).

נחלקו רש"י ותוס' באופן קיומה של מצוות השבתה. הגמ' בפסחים ד: אומרת שמדאוריתא בביטול סגי, ומסביר רש"י: "דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב היא השבתה". לעומתו סבור ר"י (בתוד"ה מדאוריתא), שכוונת ההשבתה הכתובה בתורה - הבערה, כפי שמשתמע מדברי רבי עקיבא (ה.) ור"י ממשיך להקשות על רש"י: "ועוד, תשביתו אמרינן לקמן מאך חילק, שהוא מִשש שעות ולמעלה, ואחר איסורא לא מהני ביטול"! ר"י יוצא מתוך נקודת הנחה שזמן קיומה של מצוות השבתה מִשש שעות ומעלה כשכבר אסור החמץ בהנאה והוצא מרשותו של בעליו לכן אי אפשר לבטלו. לבסוף מסיק ר"י: "דמדאוריתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר כדאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה". כלומר, הביטול לדעת ר"י אינו קיום דהשבתה, אלא הפקעת בעלות על מנת לא לעבור על איסור בל יראה ובל ימצא ביחס לחמץ שלא ביער.

הנחת התוס' בִּדבר מועד קיומה של מצוות השבתה המתחיל בשעת איסור הנאת חמץ (משש שעות ומעלה) מהווה בסיס לחקירת ה"מנחת-חינוך" בדבר אופיה של מצוות השבתה. האם המצווה מתמקדת בפעולת ההשבתה - להשבית חמץ, או בתוצאת ההשבתה - שהחמץ יהיה מושבת מרשותו [3]. לדעת המנחת חינוך, רש"י ודאי סבור שהמצווה מתקיימת בכך שהחמץ מושבת - לכן אפשר לבטל את החמץ לפני שש שעות כדי שהמצווה תתקיים משעה שישית ומעלה כשהחמץ כבר מושבת ועומד. לעומת זאת סוברים התוספות שהמצווה מתקיימת בעצם פעולת ההשבתה ומשעה שישית כבר אי אפשר לבטל, לכן המצווה יכולה להתקיים רק באמצעות הבערה משעה שישית. אף הרמב"ם סבור שקיום ההשבתה בביטול בלב:

"ומה היא השבתה זו האמורה בתורה? היא שיבטלנו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"   (חמץ ומצה פ"ב ה"ב).

בהתאם להנחתו בדבר מועד קיום מצוות השבתה מסיק המנחת חינוך, שאף להרמב"ם קיומה של המצווה בכך שהחמץ צריך להיות מושבת אך מפשט לשונו של הרמב"ם בהלכה א' משמע, שזמנה של מצוות השבתה קודם לאיסור אכילת חמץ ושקיומה של המצווה בעצם פעולת הביטול - "מצוות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם לזמן איסור אכילתו".

גם אם נראה בעצם פעולת ההשבתה את קיומה של מצוות השבתה עדיין יהיה מקום לחקירתו של ר' חיים ברמב"ם בהלכות חמץ ומצה פ"א ה"ב. ר' חיים דן ביסוד מצוות תשביתו - האם דין השבתה הינו דין בחפצא של החמץ שחל עליו דין השבתה, ואז סביר יותר שההשבתה תיעשה דווקא בשריפה כדעת ר' יהודה במשנה בפסחים כ"א. והתוס' שפסקו כמותו (תוד"ה אין פסחים כ"ז:), או שתשומת הלב מופנת לגברא - שלא יהיה לו חמץ שאז השבתת החמץ יכולה להעשות בכל צורה שהיא כשיטת חכמים החולקים על ר"י, וכפי שפסק הרמב"ם בפ"ג הי"א. ההבדל בין דיונו של המנחת חינוך לדיונו של ר' חיים הוא בכך, שר' חיים חוקר סביב משמעויותיה של פעולת ההשבתה, בניגוד למנחת חינוך המתלבט בין שתי מציאויות נפרדות המגדירות את מצוות ההשבתה. הרב משה פיינשטיין זצ"ל עוסק בחקירתו של ר' חיים ומיישמה הלכה למעשה בדבר יהודי הגר בארה"ב וחמצו נמצא בא"י:

"שהעיקר לדינא לעניין האיסור בל יראה ועשה דתשביתו, שהוא רק על הגברא, דאם הוא במדינה שעדיין לא הגיע זמן האיסור לא שייך עליו שם איסורים וחיובים"   (שו"ת אגרות משה או"ח ד סימן צ"ד).

ג.   בל יראה ובל ימצא ביחס לעשה דתשביתו

כותב הרמב"ם בכותרותיו להלכות חמץ ומצה: ב-להשבית שאור ביום ארבעה עשר. ה-שלא יראה חמץ כל שבעה. ו-שלא ימצא חמץ כל שבעה. מדבריו אלו של הרמב"ם משמע שמועד חלות עשה בהשבתה הינו ביום ארבעה עשר, ואילו מועד חלות דבל יראה ובל ימצא יחול רק מליל ט"ו במשך שבעת ימי הפסח (וכן דעת הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם בפ"ג ה"ח). אולם רש"י בדף כ"ט: ד"ה מִשש שעות ומעלה כותב:

"אין חמץ ברשותו - דכל היכא דאיתיה אסור בהנאה ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא".

ה"נודע ביהודה" (או"ח סימן כ') גוזר גזירה שווה בין "שאור" דהשבתה ל"שאור" בבל יראה ובל ימצא, ואין הוא סבור כרש"י שמועד חלות איסור בל יראה ובל ימצא מתחיל משש שעות ומעלה ביום ארבעה עשר. אם נאמץ את דברי ה"נודע ביהודה" בדבר הקשר הדרשני בין עשה דהשבתה ללא תעשה דבל יראה ובל ימצא, נצטרך לסבור שעשה דהשבתה חל רק על חמץ שיש לו בעלים ולשם כך צריך שיהיה שווה פרוטה, כפי שהדבר נדרש בלאו דבל יראה ובל ימצא, ובנוסף לכך יצטרך החמץ להיות ברשותו לשיטת הרמב"ן הסובר שבכדי לעבור על בל יראה ובל ימצא צריך החמץ להיות שלו וברשותו ממש.

קשר מעניין בין עשה דהשבתה ללאו דלא יראה ולא ימצא מופיע בפסחים צה. מתוך הגמ' שם משמע שאין לוקין על בל יראה ובל ימצא, כיון שהינם לאו הניתק לעשה דהשבתה, וכן סבור ר"י בתוד"ה רב אשי (פסחים כט:):

"שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה... וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכן אינו עובר כשמבערו לבסוף".

הרמב"ם החולק על ר"י מנמק אחרת את הפטור ממלקות:

"אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה"   (הלכות חמץ ומצה פ"א ה"ג).

---

[1]   הדרישה "שאור לא ימצא בבתיכם" מנומקת בהמשך הפסוק - "כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ". אסור שיימצא שאור בבתיכם על מנת שלא תבואו לידי אכילת חמץ שעונשה כרת. וכן מצינו במצוות כיסוי הדם - "איש איש מבני ישראל... אשר יצוד ציד חיה או עוף... ושפך את דמו וכסהו בעפר. כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו... כל אוכליו יכרת" (ויקרא י"ז, יג-יד); הצווי לכסות את הדם משמש כאמצעי למניעת אכילת דם שעונשה כרת.

[2]   מתוך פשט דברי הרמב"ם משמע שהאפשרות היחידה לעבור על שני הלווים תהיה במקרים של טמון, עיר אחרת והפקידו אצל עכו"ם בניגוד להבנת הכסף משנה ברמב"ם (פ"א ה"ג) שבמקרים הנ"ל יעבור רק על בל ימצא עיי"ש.