למשמעותם של עצים במקרא / ראובן גפני

הקדמה

במאמר זה ברצוני לעסוק במשמעותם של עצים מסוימים במקרא, שכל אחד מהם מוזכר בכמה מקומות שונים.

המקרא מביא לפנינו, בחלקיו הסיפוריים יותר, תיאורים של סיפורים שונים שקרו. אלא שפרטים מסוימים בהם לא תמיד נראים חשובים למרכז העלילה, או למסר שהיא באה להעביר, ונראים כנמצאים שם לגמרי במקרה. כך לדוגמה, מה מוסיפה הידיעה תחת איזה עץ שכב אליהו הנביא בדרך אל הר סיני? או איזה עניין יש בכך שהמלאך שהתגלה לגדעון, ישב קודם תחת האלה? לכאורה - אין לזה חשיבות.

מצד שני, ישנם מקרים רבים, שפרטים אלו אינם מוזכרים. האם בכל סיפור שמביא המקרא מוזכרים   כל הפרטים האפשריים? בודאי שלא! האם תמיד מוזכר עץ מסוים שהיה   במקום ההתרחשות? אין ספק שגם כאן התשובה הינה שלילית.

צריך להסביר למה דברים אלו כן מוזכרים, כאשר הם מוזכרים, ולמה הם חייבים להיות מוזכרים שם. לצורך זה יש להוכיח שלא במקרה נבחר עץ זה להיות שם, או להיכתב שם בהקשר לעלילה מסוימת. דהיינו - עצים שונים מסמלים דברים שונים במקרא.

הנביא מתנבא לפי סגנונו האישי, וניתן לראות זאת כשמשווים כל שני נביאים בתנ"ך. כאשר הוא מתייחס לצמחים מסויימים, לחיות מסויימות, ניתן לראות בזה רק דוגמאות שהוא בחר באופן אקראי. אך ניתן לראות בזה הרבה יותר. וחז"ל באמת ראו בזה משמעות יותר רחבה. כאשר ישעיהו מדבר על השיטה, לא במקרה הוא בחר בה. וכאשר זכריה רואה הדסים, גם זה לא במקרה. צריך לעמוד, בעזרת הכתובים ומדרשים, על התוכן שיצקו המקראות, וחז"ל בעקבותיהם, לכל עץ, ומה הוא מסמל.

במאמר זה ננסה לעמוד על משמעותם של שבעה עצים:

1. האֵשֶל

2. האֵלָה

3. האטד

4. השִטה

5. ההדס

6.   האזוב

7. הדבֵלה

כל עץ ומשמעותו הוא, והסיבות למה הוזכר דווקא הוא, במקומות בהן הוזכר.

קבורתו ה"כפולה" של שאול - הכיצד? - למשמעותם של האשל והאֵלה

לאחר מות שאול ובניו במלחמה נגד פלשתים, נתקעה גופתו בחומת בית שן. יושבי יביש גלעד באו בלילה שלאחר מכן, מִלטו את גופתו, וקברו אותו תחת האשל ביָבֵישָה [כתמורה על שהצילם מנחש העמוני ומאיומיו].

אולם, בדהי"א י"א נכתב סיפור זה עם הבדל קטן: הוא לא נקבר תחת האשל, כי אם תחת האלה. כיצד יתכן דבר זה? חובה לומר שעצים אלו מסמלים תכונות מסויימות, וכל פעם באה הקבורה הזו ומסמלת משהו אחר. נותר רק לגלות מה.

עץ האשל מוזכר בתנ"ך שלוש פעמים: אברהם נוטע אשל (בראשית כ"א), שמואל יושב תחת האשל ברמה (שמואל א' ל"א) ושאול נקבר תחת האשל. במדרשים מופיע האשל של אברהם כמקום הכנסת אורחים, גמילות חסדים והוראת ברכת המזון. גם לגבי שמואל, מדגיש המדרש שזה קשור לחסד כלשהו - שם התפלל שמואל על שאול, ובעקבות כך נוספו לו שנות חיים אחדות, על חשבון שמואל, ובידיעתו. כמובן, שלפי זה ברור למה קברו אותו תחת האשל ביבישה. הם מחזירים חסד של אמת תחת חסד שעשה עמהם שאול. מעתה מובנת גם הוספת "ה" הידיעה לפני האשל. וכי ידוע היה? אלא שקברו אותו בגלל החסד שעשה.   תחת = בגלל. עד כאן הכל פשוט. אך מהי משמעותה של האֵלה?

לשם כך נצטרך לחזור אחורה, אל המקומות האחרים בהם מוזכרת האלה, וכאלה יש כמה וכמה:

יעקב בשכם מצטווה להקריב קרבן לה', ומצווה על בני ביתו להסיר מעליהם את אלהי הנכר. הם עושים זאת, ויעקב טומנם תחת האלה אשר בשכם. אחרי כן מתגלה אליו ה'. במדרש מופיע המיקום של אלה זו כדבר לא מקרי, אלא כמיקומו העתידי של הר גריזים. בגללה ובגלל האלהי נכר שתחתיה נשארים שם השומרונים עד היום.

גם האזכור השני של האֵלה מופיע בהקשר לעבודה זרה, ובאותם ביטויים ממש. יהושע (כ"ד, כו) בסוף ימיו, עומד מול העם ומצווה עליהם להסיר את אלהי הנכר אשר בקרבם, ולאחר מכן כותב זאת בברית, שנטמנת במקדש ה', תחת האלה. גם זה בשכם, ולפי הפירושים המקובלים, גם זה במקדש בהר גריזים. מתבקשת הדעה במדרש, שזו אותה אלה, והרד"ק אמנם מצטט מדרש כזה [1].

המקרה השלישי הוא לגבי גדעון. כאשר מפורש שבני ישראל לוקים במלחמות כעונש על עבודה זרה [שופטים ו' א-י], המלאך מתגלה לגדעון תחת האלה, ויושב ומחכה שם. גדעון לא מבין למה בני ישראל נענשים, אך אם היה מתבונן טוב יותר, היה רואה שישיבתו תחת האלה אינה מקרית, והיא מזכירה עבודה זרה. זו הסיבה שהמלאך מתגלה דווקא שם. משמעות דומה קיימת במלכ"א י"ג. הנביא שבא מיהודה, לאחר שסיים להוכיח את ירבעם, בדרכו הביתה, יושב תחת האלה. לְמה הוא מחכה? הנביא הזקן פוגשו שם, וזהותו היא, ע"פ המדרשים, נכדו של משה, המוזכר בשופטים י"ח, כ - "יהונתן בן גרשום בן מנשה" שעבד עבודה זרה, וכן גם בירושלמי. היתכן שדבר זה בא להוכיח אותו, להזכיר לו מאין בא? יתכן. אולי הוא מבין, ובגלל זה נבואתו חוזרת אליו, אחרי הרבה זמן, והיא אמנם מתאמתת, כמה שעות לאחר מכן.

רק מקרהו של אבשלום שנתלה באלה אינו קשור, מלבד העובדה שמדרש מסוים אומר שרצה לקצץ את האלה, וראה שאול פתוחה תחתיו [גיהנם]. לא במקרה, כנראה [2].

בנביאים אחרונים המשמעות מאוד דומה: כך בישעיהו (א', ל) כשעוזבי ה' מושווים לאֵלה, וחומדים "אלים" [3], כך גם בישעיהו (ו', יג), (נ"ז, ה), וכך גם ביחזקאל, שם נאמר (ו', י"ג), שתחת כל אלה עבדו בני ישראל עבודה זרה. אירוני במקצת. גם הושע מזכיר הקטרת עבודה זרה תחת אלה (ד', יג).

המשמעות מקבלת משנה תוקף, בהבטחת ישעיהו לצדיקים שלא עזבו את ה', שיקרא להם לעתיד לבוא "אילי הצדק". והם אלו שקיימו את הברית שמקורה בעץ האלה, כימי יעקב (ס"א, ד')

ועתה נותר להסביר את קבורת שאול. לכאורה, מה הקשר שלו לעבודה זרה בכלל? הוא הרי לא נתקל בבעיות בתחום זה? לכן צריך לשים להבדל בין הסיבה למותו בשמואל א', שהיא כהמשך לחטאו בעמלק, לבין הסיבה המובאת בדבה"י, שהיא:

"במעלו אשר מעל בה'... וגם לשאול באוב דרש ולא דרש בה' וימיתהו".

המוות בא כתוצאה ישירה של שאלה באוב ולא בה'. על הקשר בין השאלה באוב לבין עבודה זרה אין צורך להרחיב. ומעתה, ברור שלא שתי קבורות היו, כי אם קבורה אחת, עם משמעויות שונות, לפי המיקום בתנ"ך.

האטד ותפקידו בעיני חז"ל   - לאור המקרא

כבר הבהרנו לגבי האשל והאלה בנושא קבורת שאול, שמשמעות מיוחדת קיימת לכל עץ בתנ"ך, וכשהוא מוזכר הוא בא לסמל משמעות זאת. כזה הוא גם האטד, אם כי תפקידו מעורפל במקצת, בניגוד לאלה ולאשל, שייחודם היה ברור מהכתובים או מהמדרשים, בין השאר בגלל מיעוט המקרים בהם הוא מופיע. אחד המקרים הנדירים שבהם מופיע האטד, והמקרה היחידי בו הוא ממלא תפקיד ראשי, הוא משל יותם, בנו האחרון של גדעון, כאשר הוא מתבשר על מלוכת אבימלך בשכם (שופטים ט'). יותם הוא האחרון שלא נרצח ע"י אבימלך, שהיה גם הוא אחיהם, לפחות מצד אחד, והוא מתקשה לקבל בשורה זו. הוא נושא משל שבו העצים ממליכים עליהם מלך, ובגלל סירובם של העצים המרכזיים למלוך, באים בבקשה זו אל האטד, שהוא שיח קוצני פשוט וזניח. אבימלך - האטד. את המשל הוא גומר בצורה קשה, אך הדימוי של אבימלך הוא ברור מאוד. השאלה הקריטית בנושא האטד היא - מדוע משתמש יותם דווקא בדוגמה זו, כאשר לפניו עומדות אפשרויות רבות מִסְפוֹר, של כל הצמחים בעצם. חובה לומר, כמו קודם, שיש משמעות מיוחדת לאטד.

ההזדמנות השניה שבה הוא מוזכר, וזו הפעם שאליה מתייחסים חז"ל, היא קבורת יעקב והספדו בגורן האטד (בראשית נ'). שם הוא אינו מוזכר בשום מקום אחר, ולכן חז"ל, באופן טבעי, מחפשים לו משמעות. והם נותנים לו משמעות במדרשיהם ובחיבוריהם השונים.

בתלמוד ירושלמי, סוטה (פ"א ה"י):

"וכי יש גורן לאטד... הילכנו בכל המקרא ולא מצינו מקום ששמו אטד, אלא מהו אטד, אלו הכנעניים שהיו ראויים לידוש כאטד".

ובזכות ההספד, על צורותיו השונות המתוארות במדרשים, לא נענשו כך באמת. דבר זה מלמד על יחסם של חז"ל אל האטד ומה שהוא מסמל. כשם שאטד ראוי לדוש בגלל ערכו החסר, תפקידו השלילי ובגלל קוציו, כך ראויים לאותה התייחסות גם מלכי כנען (ישנה בעיה כאן בגירסאות, שכן הגירסאות הישנות הן "לדוש באטד" דהיינו ע"י אטד, כמו שעשה גדעון לאנשי פנואל בברקנים, אך כנראה שהגירסא הנכונה היא כפי שציטטנו). במקום אחר נאמר שהגורן היה שכר לכנעניים על החסד שגמלו ליעקב, וגם שם המשמעות, כנראה, זהה, לפחות במשמעותו של האטד עצמו.

במדרשים [רבה, תנחומא]: שהקיפו מלכי כנען בכתריהם את ארונו של יעקב, "כגורן זה שמוקף אטד". גם כאן - כתרי המלכים מושווים לאטד. ועל מטרות המלכים שהגיעו לשם - אומר מדרש אחר במסכת סוטה (י"ג.):

"שבאו בני עשיו ובני ישמעאל ובני קטורה. תנא - כולם למלחמה באו, כיוון שראו כיתרו של   יוסף תלוי בארונו של יעקב... נטלו כולם כתריהם...".

מטרתם ברורה, אופים ברור, ולא בכדי משולים הם לאטד. על שם אופי זה נקרא הגורן שבו היו.

אם כך, ברור כבר למה השווה יותם את אבימלך לאטד המפורסם. זהו הסמל למלכות זדון, לשלטון רשע. וכך אמרו זאת חז"ל במדרש, בהתייחסם לאבימלך, וממילא גם למשמעות הכללית:

"האטד - זה אבימלך, כשם שהאטד הזה מלא קוצים, כך אבימלך מלא מעשים רעים" (תנחומא וירא סימן כ"ט).

הפעם האחרונה שמוזכר האטד במקרא, הוא בתהילים במזמור נ"ח, שהוא מזמור המיוחד לרשעים, בפי דוד. ושם, בפסוק י', הוא מנבא על חורבנם של הרשעים, שיבוא לפני ש"יבינו סירותיכם אטד". ובפירוש הפשט - לפני שיהפכו השיחים הקוצניים הקטנים, "סירות" - לאטדים, שהם הרבה יותר גרועים. ועל כך הדרש יותר יפה - חורבן הרשעים יבוא לפני שיספיקו להמשיך את מעשיהם לשלטון ומלכות.

ובהקשר לפסוק זה נאמר במדרש תהלים (ד"ה ד"א):

"היה לבית דין ללמוד מן הפועל הזה כשמוצא הקוץ בכרם... בטרם שיעשו לסירים ואטדים כורת אותם במעדר, כמו חי".

המובן ברור.

והמעניין יותר הוא שגם חז"ל השתמשו בשפת היום יום שלהם באטד כבמשל. כאשר פסק ר' חנניה בבבל נגד פסיקת ביה"ד שבארץ ישראל, שולח לו ראש החכמים בישראל מכתב שבסופו נאמר:

"ואם אין אתה מקבל עליך - צא לך למדבר האטד"   (ירושלמי נדרים פ"ו ה"ח).

לך למקום שבו תוכל להשליט את "מלכותך", של מרד וחטאים.

השִטה - השראת שכינה במקום ריק ממנה

בעץ השִטה אנו נפגשים בעיקר בבניין המשכן, ובעוד מקום אחד בישעיהו. המלה "שטים" מופיעה בכמה הזדמנויות אחרות, בעיקר תוך ציון שם של מקום. אם זהו סתם ה"שטים", שם חנו בני ישראל בכניסתם לארץ, ואם זהו "נחל השטים" המוזכר בסוף ספר יואל [ישנו גם מקום אחר המוזכר במלחמתו של גדעון, בית השיטה, אך אין הוא רלוונטי לעניינו].

לגבי בנית המשכן וכליו, הכל כמעט נעשה מעצי השטים. על כך שואלים חז"ל במדרש - מהיכן היו להם עצי שטים במדבר? ותשובתם היא שיעקב ציווה לבניו לטעת אותם במצרים, ולקחת אותם בצאתם משם.

על תפקיד המשכן נאמר הרבה מאוד, אך בפשטות, המשכן הוא אמצעי להשראת שכינה על עם ישראל. במצב שלפני כן לא שרתה שכינה בגלוי עליהם באופן קבוע, והמשכן והעצים שבו הופכים מקום סתמי למקום של השראת שכינה.

לתפקיד העצים שם, נדרש המדרש דווקא במקום אחר, בחטאו של עם ישראל האחרון במדבר, בהגיעו למקום   ושמו "שטים" - חטא בעל פעור (במדבר כ"ה).   המדרש, כמו שאנו מנסים לעשות בלימודנו זה, מקשר בין מקומות עם שם שווה, או משמעות שווה. וכך גם כאן, הוא אומר: [הציטוט אינו מדוייק] בני ישראל קלקלו את השטים, שעל ידם שרתה רוח הקודש בישראל, בחטא בעל פעור, שבו הוסרה רוח הקודש מישראל, ועבדו עבודה זרה, ולכן עתיד ה' לתקנו שנאמר (יואל ד', יח): "ומעיין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים".

מדרש זה מבהיר כמה דברים, מלבד היותו סיוע רציני ביותר לשיטת לימודינו למשמעות שמות ועצים במקרא. הוא מקשר שלושה מקומות שלכאורה אינם קשורים אחד לשני. אלא שלא ייתכן שהשם "שטים" ניתן סתם למקום. דבר זה בא לסמל שוב השראת שכינה, או יותר נכון שכינה, אך הפעם - סילוקה ע"י החטא. זהו קלקולם של בני ישראל, ולכן הוא גדול יותר מפשוטו. לכן, לעתיד לבוא, בגאולתן של ישראל, עתיד ה' להפוך חזרה מקום זה למקור שכינה ורוה"ק. מעיין שיצא מבית ה' ישקה את נחל השטים, ויחזירו לקדמותו. שם, בסוף ספר יואל, אומר המדרש אותו רעיון, שהשקאה זו תהיה תיקונו, לאחר שהיה נחל של זנות. אלא ששם זה בעייתי יותר מבחינתנו, שכן מה שנאמר זה שזה היה מקום זנות ולפיכך חטאו בו [4]. אבל למשמעות השם זה אינו משנה שום דבר, והפרשה מתפרשת באותה צורה עדיין - סילוק שכינה.

המקום החשוב האחרון שבו מוזכרת השִטה בתנ"ך [בנוסף לכל השטים שמוזכרים כחזרות על מה שקרה כבר] הוא בישעיהו (מ"א, יט):

"אתן במדבר ארז שִטה והדס ועץ שמן... למען יראו וידעו... כי יד ה' עשתה זאת וקדוש ישראל בראה"

ישנו מקום שלכאורה פנוי מה' בכלל, ומכל מקור חיות אנושית. מדבר שממה. מדבר שבו צומחים אטדים בדרך כלל (כפי שהזכרנו בנושא האטד). ה' הופך את המצב הזה לעתיד לבוא, וכדי להוכיח שהגאולה היתה רצון ה' ושהכל תחת שליטתו (כלשון הרד"ק), הוא מגדל   שִטה באמצע המדבר. זוהי הצמחה סתמית של צמח במקום בלתי צפוי, אך תוך כדי כך ישנה גם השראת שכינה על כל העולם, כהוכחה לגויים.

גם במקום שאמרנו שאיננו רלוונטי לענייננו, מלחמת גדעון, המדיינים [אותם אנשים שגרמו בישראל לחטוא בבעל פעור] בורחים מפני בני ישראל עד "בית השיטה" - ובמלחמה שבה מהומת ה' היוותה גורם מכריע, והשראת השכינה - גם אם לרעתם -   נכרה שם באופן ברור ביותר. 

ההדס - הפיכת הרע לטוב

ההדס מוזכר מספר פעמים, ומשמעותו פשוטה למדי, אך לא מתאימה בכל הפעמים. בישעיהו הוא מוזכר פעמיים, ובהן מעוצבת משמעותו. בפרק מ"א הוא מוזכר בפסוק שכבר הזכרנו בפרק על עץ השִטה:

"אתן במדבר ארז שִטה והדס וכו' ".

כבר מכאן ברור שההדס הינו דבר חיובי, הבא לאחר דבר שלילי או ריקנות. הפסוק הנוסף הוא בפרק נ"ה בסופו, כאשר נאמר:

"תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס".

הנעצוץ והסרפד - שיחים קוצניים, ההדס - שיח שריחו משובח. גם כאן זוהי החלפת משהו במשהו טוב. יש להדס מעין יתרון על השִטה, לפי הסברנו: השִטה משרה שכינה במקום שלא היתה קודם, הפיכת ניטראליות לחיוביות, וההדס - פעולתו חזקה ומשמעותית יותר, שכן הוא הופך דבר שלילי לדבר חיובי. בעתיד יהפך המדבר השומם למקום עם שכינה, ואפילו הקוצים שבו יהפכו להדסים.

המשמעות הפרשנית דרשנית של פסוקים אלו, היא הפיכת רשע לצדיק.

אשה אחת נקראה בתנ"ך "הדסה" - אסתר המלכה. המשמעות שראינו בספר ישעיהו מתאימה מאד גם לדמותה. אף היא הופכת את עצתו של רשע מסויים   - המן - על פניה, וגורמת לתשועת עם ישראל. שמה יאה לה. אלא שבעוד שבעתיד ה' יעשה זאת בגלוי, אסתר עושה זאת בסתר, ולכן נקראת גם אסתר. הפיכת טוב לרע נעשית לפעמים בגלוי ולפעמים בסתר, זו משמעותה של אסתר.

המדרש מקשר בין השנים ואומר ש: "תחת הסרפד יעלה הדס" - אלו הן אסתר וושתי (אוצר המדרשים). אמנם לא במשמעות שאנו מצאנו, אך בכל זאת מדרש די מתבקש. לגבי שמה של אסתר אומרת הגמ' בסנהדרין ובמגילה:

"ולמה נקרא שמה   הדסה, שכן הצדיקים קרויים הדסים"   (מגילה יג.).

אכן, הדס הוא צדיק, אך לא סתם צדיק אלא צדיק שבכוחו להפוך רע לטוב. 

בפעמים האחרות בהן מוזכר ההדס, קשה למצוא משמעות זו. בפרק ח' בנחמיה, לאחר מציאת ספר התורה, רוצה העם לקיים את חג הסוכות. לצורך כך אומר להם עזרא:

"צאו ההר והביאו עץ זית, ועלי עץ שמן, ועלי הדס, ועלי תמרים, ועלי עץ עבות, לעשות סוכות ככתוב"   (טו).

למה נאמר גם הדס וגם עץ עבות? הגמ' בסוכה עונה על כך, שאחד הוא ההדס שאנו מכירים, ואותו שמים בלולב, וההדס - השני הינו הדס שוטה, וממנו יבנו סוכה (הוכחה לשיטת ר' יהודה, שגם את הסוכה בונים מארבעת המינים). לא ברור למה מופיע בהקשר זה דווקא ההדס, ולא ערבה, או כל אחד מסוגי ההדס השוטה האחרים. ניתן להסביר שעם ישראל נמצא שם בתחילת תהליך קשה מאוד: הפיכת עם שעזב את תורתו לעם שומר תורה ומצוות. לא בכדי בוכה שם העם, אך בכוח ההדס - להפוך מצב רע למצב טוב. 

המקום האחרון הוא המקום הקשה ביותר - בזכריה פרק א'. זכריה הוא נביא שכולו מראות. גם כאן הוא רואה איש הרוכב על סוס אדום, ועומד בין ההדסים. זו נבואה קשה מאוד לפיענוח. בפיענוח המופיע בפסוקים, משמע שזו נבואה על שינוי מגמה. מעזיבת עם ישראל ונתינת שקט לגויים - הפיכת הקערה על פיה - קצף על הגויים וגאולה ונחמה על ישראל. גם זה מסומל בין השאר ע"י ההדסים, המסמלים שינוי מגמה, מפורענות לגאולה, מרשע לצדיק, מרע לטוב. 

האזוב - צמח מטהר

משמעותו של האזוב כה פשוטה, עד שלא צריך להוסיף הרבה על הפסוקים. הפעם הראשונה בו הוא מוזכר היא בפסח מצרים, כאשר בני ישראל מצטווים לטבול אגודת אזוב בדם הקרבן, ולשים על הדלת. המשמעות של טהרה לבני ישראל במצב זה ברורה, במיוחד לאור המדרש המציין שבמצרים כמעט הגיעו בני ישראל למ"ט שערי טומאה, ולולא היו עושים את הפסח היו מגיעים למ"ט שערי טומאה ולא נגאלים. האזוב משמש כאן במשמעות של יציאה מטומאה לטהרה.

הפעם השניה שהוא מוזכר היא כאחד המרכיבים בתהליך טהרת המצורע ביום טהרתו. האזוב מוזכר כמכשיר ההזייה של מי הפרה האדומה המטהרים טמאים. בעקבות כל אלו אומר דוד בספר תהלים (נ"א ט): "תחטאני באזוב ואטהר". 

הפסוק היחידי הדורש עיון, הוא במלכ"א ה' יג, בו מתוארת חכמתו של שלמה:

"וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר"

למה נבחרו דווקא צמחים אלו להדגים את חכמתו של שלמה? - אלו העצים   המצויים בשני הקצוות. הארז - העץ החשוב ביותר, והאזוב - השפל ביותר.

אך זו לא סתם דוגמה. חז"ל דרשו על פסוק זה בהתאם למה שאמרנו, שהפסוק רומז לכך ששלמה הצליח להבין למה מצורע נטהר בעץ ארז ואזוב. ארז - שכן גבה לִבו כארז, ומתכפר בהשפלת ליבו כאזוב. הפסוק בא לומר, ששלמה לא רק דיבר על כל הדברים בעולם, אלא גם הבין את משמעותם, ומה כל דבר מסמל. 

דבֵלה - מזון להצלה

על מהותה של הדבֵלה, פרי התאנה המיובש, כדבר שימושי מאד, מכל מיני בחינות, ניתן לעמוד ברבים ממדרשי חז"ל. כך למשל בנח הבונה את התיבה:

"ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל"   (בראשית ו', כא).

דורשים חז"ל (לפי שיטות מסויימות), שנח הכניס דבֵלה מסיבות גסטרונומיות, לפי הפרשנים שם: הפרי מזין מאד, והמדרש טוען שזהו מאכל השווה לכל נפש, גם נפש אדם וגם נפש בהמה (מדרש רבה).

במדרש על מגילת קהלת (קהלת רבה ז', א), מופיע סיפור על ר' יוחנן בן זכאי שאחזו בולמוס, וכדי להתרפא הלך וישב תחת תאנה אחת ונתרפא. כששאלו אותו מניין ידע לעשות כך, ציטט להם פסוק משמו"א ל':

"ויתנו לו פלח דבֵלה ושני צמֻקים ויאכל וישת ותשב רוחו אליו, כי לא אכל לחם ולא שתה מים שלֹשה ימים ושלֹשה לילות"   (יב).

שכן שם בפסוק, הדבֵלה הצילה את הנער המצרי הרעב, באכלו אוכל מזין. ר' יוחנן בן זכאי אפילו לא אכל, לפחות לא נמסר לנו שאכל, אלא רק ישב שם - ולא ברור כיצד עזרה הדבֵלה לרפאתו?

יש לעיין במקומות האחרים בהם מוזכרת הדבֵלה,   כדי להבין את משמעותה. 

בשמו"א כ"ה, במעשה דוד ונבל הכרמלי, דוד ואנשיו מתכננים להרוג את נבל על אשר לא שילם להם את שכר שמירתם על גוזזי צאנו. אביגיל, אשת נבל, שמעה זאת, ורצתה להציל את נבל (מסיבותיה שלה), וגם להניא את דוד מלחטוא בדבר זה. לשם כך היא יוצאת לדוד, ומצטיידת במזון רב מאוד: מאתיים לחם, שני נבלי יין, חמש צאן עשויות, חמש סאים קלי, מאה צימוקים ומאתיים דבֵלים. אמנם, גם כאן בסופו של דבר זהו מזון הממלא את מטרתו, אך בחשבון הסופי היתה כאן הצלה - גם של נבל שלא הומת ע"י דוד, וגם של דוד שלא נכשל בחטא זה כפי שאומרת לו אביגיל:

"ולא תהיה לך זאת לפוקה ולמכשול לב לאדני לשפוך דם חינם"   (לא).

דוד מודע לעובדה שזה משמעות המעשה של אביגיל, ועונה לה:

"...אשר כְּלִתִנִי היום הזה מבוא בדמים, והושע ידי לי"   (לג).

ישנו מקרה בו הדבֵלה מצילה ממש, ללא כל קשר לשמושה כמזון דווקא. חזקיהו מלך יהודה חלה לאחר מפלת סנחריב, והיה אמור למות. בעקבות תפילתו ה' מחליט להוסיף לו חמש עשרה שנות חיים נוספות. כדי לסלק את השחין שאחז בו, מצווה ישעיהו (גם במלכים ב' וגם הישעיהו), לקחת דבילת תאנים, ולשים על השחין. כך אמנם עושים והשחין נרפא.

רואים, שמעשהו של ריב"ז לא היה סתם ניחוש או אינטואיציה בלבד, אלא מעשה המבוסס על ידע ברור של הדבֵלה ואפשרויותיה השונות. ואם כן, גם בנח, לא במקרה בחרו חז"ל להשתמש בדבֵלה. 

באיכה רבה (ד' ד"ה לא) מופיע סיפור על תקופת המצור על ירושלים, אודות אשה שהיתה כה רעבה וכל שערה נשר, עד שלא היה ניתן לזהות אם אשה היא או גבר. היא באה לבית אחד החכמים, וכל שביקשה לקבל היתה דבֵלה. היא בקשה דבֵלה גם בגלל התזונה וגם בגלל שדבֵלה תמיד מגדירה הצלה.

המקרה האחרון, גם הוא במדרש (תנחומא בשלח, כ"ד): כשהגיעו בני ישראל למרה, והמים לא היו ראוים לשתות, אומר המדרש, שמשה היה סבור שה' יצווהו להשליך למים דבש או דבֵלה. דבש - מובן, כדי להמתיק את המים. אולם מדוע הובאה גם דבֵלה כאפשרות?

לאור האמור הדבר ברור, דבֵלה מרפאת ומצילה באופן כללי.

סיכום

ניסינו להראות שהזכרת עצים מסויימים במקומות מסויימים אינה מקרית, וצריך לחפש את המשמעות המתאימה לכל מקרה ומקרה. ישנם עשרות עצים המוזכרים בתנ"ך, ועסקנו רק בשבעה מהם. האחרים מקצתם בעלי אזכרות ומקורות רבים ביותר, כגון הארז, ומקצתם נדירים הרבה יותר, כגון הרותם, למשל. עמדנו על משמעותו של האשל כמסמל החסד, על האלה כעבודה זרה, האטד כשלטון הרשע, השִטה - השראת שכינה, ההדס - הפיכת הרע לטוב, האזוב המטהר, והדבֵלה (התאנה עצמה מוזכרת בכמה מקומות נוספים) - כהצלה.

ייתכן ודברים אלו רמוזים כבר בבוטניקה של צמחים אלו, ולכן זוהי משמעותם.

הפשוט ביותר הוא האטד - שיח קוצני ומרגיז. ההדס הוא בעל ריח טוב ביותר, והשִטה - אחד העצים היחידים הצומחים גם במדבר, ונפוץ יחסית באזור זה. האלה - יתכן ששמה מעיד עליה: "אֵלָה" - מלשון אלילים. האזוב השפל מטהר,   כדי לסמל שהטהרה מתחילה בדבר הקטן גם כן, ולאו דווקא בפעולה גדולה (משמעות נוספת במדרש שהבאנו על הפסוק במלכים). הדבֵלה הינה אחד הפירות המזינים ביותר. 

מוכח שוב, שלכל דבר בתנ"ך ישנן כמה משמעויות, גם בפשט וסיפור המעשה, וגם משמעות ס ימלית יותר.

---