לע"נ דודי היקר ד"ר חיים שופר ז"ל

ברכת ההלל בראש חודש / אריאל שופר

הלל בראש חודש מנהג

איתא בשבלי הלקט (ס' קעב):

"ומה שאנו קורין הלל בראש חודש, מצאתי לגאונים זצ"ל - מנין שאומרים הלל בראשי חדשים? מצינו שרמזו דוד בתהילים (מזמור ק"נ): "הללו אל בקדשו" י"ב פעמים "הללו" כנגד י"ב חדשים. ומשמע "הללו אל בקדשו" - על קידוש החודש - הללויה, ולפיכך אנו כופלים "כל הנשמה" על שנה מעוברת, שיש בה י"ג חודשים, ועל חודש שני ימים" [1].

השיטה מקובצת בברכות (יד. ד"ה ימים) סובר שאמירת ההלל בראש חודש, היא מנהג שנעשה כזכר לקידוש החודש. יוצא לפי טעמים אלו, שקריאת הלל בראש חודש היא מנהג.

במסכת סוכה (מד.) נידון הדין של חביטת ערבה בהושענא רבה:

"אתמר ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד אמר ערבה יסוד נביאים וחד אמר מנהג נביאים".

ומפרש רש"י על אתר (ד"ה מנהג):

"ונפקא מינה דלא בעיא ברכה דליכא למימר "וצִוָנו", דאפילו בכלל "לא תסור" ליתא".

והגמרא ממשיכה:

"איבו וחזקיה בני ברתא דרב אייתו לקמיה דרב חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא. אמר איבו הוה קאמינא קמיה דר"א בר צדוק, ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה שקיל חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא"   (שם מד:).

מסיקים רוב הראשונים [2]   מגמרא זו, שעל מנהג לא מברכים [3].

שיטות הראשונים לגבי ברכת ההלל בראש חודש

והנה בעיקר הדין של הלל בראש חודש, אע"פ שמקורו במנהג, נחלקו הראשונים האם מברכים עליו. הרמב"ם (הל' ברכות פי"א הט"ז):

"כל דבר שהוא מנהג אף על פי שמנהג נביאים הוא כגון נטילת ערבה בשביעי של חג, ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חודשים... אין מברכים עליו".

וכתב בהלכות חנוכה (פ"ג ה"ז):

"אבל בראשי חדשים קריאת הלל מנהג ואינו מצווה... ואין מברכים עליו שאין מברכים על המנהג [4]".

לעומתו פוסק ר"ת בספר הישר (חלק החידושים סי' תקלז, וכן מובא בתוספות בברכות יד. ד"ה ימים, בערכין י. ד"ה יח, סוכה מד: ד"ה כאן ותענית כה: ד"ה אמר):

"אבל גבי הלל לא גרע מקורא בתורה, הקורא בדברי תורה חייב לברך. דאמנהגא מברכין... ועוד שמנהג הוא לברך תחילה וסוף ואמרינן בתלמוד ירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ב) אם ראית הלכה רופפת בבית-דין ראה היאך צבור נוהג" [5].

הר"ן במסכת סוכה (כב. באלפס) פוסק בנימה דומה לר"ת:

" ומיהו כבר פשט המנהג שמברכין עליו, וכיוון שכן יש לנו לומר דדווקא על חיבוט ערבה שאינה אלא חבטה בעלמא הוא שאין מברכין, אבל בהלל בראש חודש מברכין" [6].

יוצא ממחלוקת זו, דלרמב"ם ודעימיה אתי שפיר, אולם דעת ר"ת וסיעתו טעונה ביאור. מדוע מברכים על הלל בראש חודש, אם הוא מנהג, וידוע שעל מנהגים לא מברכים, כפי, שהוכח לגבי ערבה מהגמרא בסוכה (מד:).

הבנת המחלוקת

בהבנת מחלוקת זו בין הרמב"ם ודעימיה לר"ת וסיעתו, ניתן להציע שתי אפשרויות:

1. בעצם כולם מסכימים שלא מברכים על מנהגים, כפי שעולה מהגמ' בסוכה. אולם, דווקא לגבי הלל בראש חודש קיימת המחלוקת, האם הוא נכלל עם שאר המנהגים או שיש לו דין יחודי, ולמרות שבדרך כלל לא מברכים על מנהגים, על הלל בראש חודש נברך.

2. המחלוקת שראינו לגבי הלל בראש חודש, היא חלק או סעיף, של מחלוקת הרבה יותר גדולה, והיא האם מברכים על המנהג. היות והלל בראש חודש הוא מנהג, לכן כמו שמברכים עליו, הוא הדין לכל שאר מנהגים (וצריך להסביר שהדין שראינו במסכת סוכה מד: הוא דין ייחודי בערבה ולא לומדים ממנו).

אם נדקדק בדברי ר"ת ודעימיה נגלה כי שתי האפשרויות קיימות בדבריהם.

מעיון בדברי הר"ן עולה בברור כי הוא סובר כמו הרמב"ם שאין מברכים על מנהג, אולם שונה הלל בראש חודש משום שכבר התפשט המנהג לברך עליו [7]. ובלשונו - "ומיהו כבר פשט המנהג שמברכים עליו" (סוכה כה. באלפס). עולה בברור מדבריו שסיבת הברכה היא כיוון שפשט המנהג, אין כאן נימוק עקרוני, שישנה מחלוקת כללית בדיני מנהג. ייתכן אם כן שר"ן וסיעתו סוברים כמו האפשרות הראשונה (1) שהמחלוקת הינה ספיציפית לדין ברכה על הלל בראש חודש.

מתוך דברי ר"ת עולה שמברכים על כל מנהג, למעט ערבה. ובלשונו "דאמנהגא מברכינן" [8], וא"כ נראה שר"ת סובר, שהמחלוקת היא כללית ונוגעת בכל המנהגים, הווה אומר האפשרות השניה (2).

יוצא אם כן, שיש בדין ברכה על הלל בראש חודש, שתי מחלוקות:

1. מחלוקת ספציפית, דווקא לדין ברכה של הלל בראש חודש, למרות שישנה הסכמה כללית שעל מנהג לא מברכים (הר"ן).

2. מחלוקת כללית האם מברכים על מנהג, כאשר הלל בראש חודש עקב היותו מנהג, הוא דין בו באה המחלוקת לידי ביטוי (ר"ת).

שתי המחלוקות, שונות זו מזו, בעיקר הדין. ואי אפשר להשוות או לקשר ביניהן. יוצא, שבדין ברכה על הלל בראש חודש ייתכן ודעת הסוברים שצריך לברך, נובעת משני כיוונים שונים ומנוגדים.

הסבר המחלוקת הראשונה

כשבאים לדון בהסבר מחלוקת זו, דעת הרמב"ם נראת ברורה ומובנת. הרמב"ם הולך בשיטתו שאין מברכים על המנהג, לכן אין מברכים על הלל בראש חודש, מכיוון שהוא מנהג.

דעת הר"ן היא הטעונה בירור, ומדוע אם אין מברכים על המנהג, על הלל בראש חודש מברכים.

כפי שעולה מדבריו, סיבת החיוב היא משום שנתפשט המנהג בעם לברך על הלל בראש חודש, ולכאורה סיבה זו דורשת ביאור. מדוע אם נתפשט מנהג בציבור, שנוגד הלכה, במקום לעקור את המנהג, עוקרים חכמים את ההלכה?

1. הדרך הפשוטה ביותר, תהיה להסביר שאין שום הלכה שלא מברכים על מנהג, כדברי ר' אביגדור כהן צדק המובאים בשבלי הלקט (ס' קעד):

"אין לסמוך על מה שאומרים העולם - אין מברכים על המנהג, כי אינו לא במשנה ולא בגמרא".

אם כן איך יסביר את הגמ' בסוכה (מד:) שאומרת שמי שסובר ערבה מנהג נביאים, היא, לא מברך עליה. את הגמ' בסוכה הוא יהיה חייב להסביר שמנהג הנביאים היה לא לברך על ערבה, ולא כפי שהבנו שמנהג הנביאים זו הסיבה שלא מברכים [9].

עכשיו מובן מדוע אם נתפשט המנהג לברך, כלשון הר"ן, נראה את המנהג כמכריע לענין פסק ההלכה. לאור זאת צריך לעמוד על כוחו של המנהג.

המקור לכוחו של המנהג [10] מובא בספר דברים (י"ט, יד).

"לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר ה'   א-להיך נותן לך לרשתה".

"אשר גבלו ראשונים" - מכאן דמנהגא מילתא היא. כך פוסק רב שרירא גאון, כפי שמובא בתורה תמימה על אתר, ומוסיף עוד בעל התורה תמימה (הערה לב):

"כך הובא בשם תשובת רב שרירא גאון בטור (חו"מ סי' שסח) בזו הלשון: חייב כל אדם לבלתי שנות המנהג דאמרינן מנלן דמנהגא מילתא היא דכתיב אל תסג גבול רעך אשר גבלו ראשונים".

גם בלשון הראשונים מצויה חשיבות רבה למנהגים. הרשב"א (במיוחסות לרמב"ן סי' רס) כותב - "ומנהגן של ישראל תורה היא" [11].

המנהג משמש את החכמים כדי לעשות סייג לתורה [12], וכעת מובן מדוע אפשר לראות בו מקור הלכתי ולתקן את ההלכה על פיו.

הר"ן בסוכה (כב. באלפס ד"ה אתמר) לא למד את הסוגיה של ערבה כר' אביגדור כהן-צדק, אלא, שבפשטות אין מברכים על המנהג. ולפי הבנתנו, עדיין צריך להסביר מדוע המנהג גובר על ההלכה.

2. הרא"ש בברכות (ז: בדפי הרא"ש) מצטט ירושלמי (פאה פ"ז ה"ה) שקובע כלל:

"כל הלכה שהיא רופפת בבית-דין ואין את יודע מה טיבה צא וראה מה הציבור נוהג, ונהוג".

לפי"ז טוען הרא"ש, היות ויש מחלוקת האם מברכים על המנהג בכל מקום שבו קיים מנהג, שהולך כמו אחד הצדדים במחלוקת, נסמוך עליו. לגבי הלל בראש חודש, הואיל ונהגו העם לברך נלך אחרי המנהג [13].

לפי שיטה זו, אין המנהג בא במקום ההלכה ככלל, אלא רק במקום שיש בעיה בפסיקה, הואיל ולא מוכרע לשום צד, נלך על פי המנהג. גם אם נקבל את השיטה שסוברת שאין מברכים על המנהג, היות ואי אפשר להתעלם לגמרי מן העובדה שהדבר שנוי במחלוקת, אם יש מנהג ספציפי כדוגמת הלל בראש חודש, שנהגו העם לברך עליו, במנהג כזה נלך עפ"י מנהג הצבור, כפי שפסק הירושלמי [14].

לכאורה הרמב"ם לא מובן כעת, מדוע הוא פוסק שבראש חודש אין מברכים על הלל מפני שהוא מנהג [15]. גם הר"ן בדבריו איננו מזכיר את הירושלמי כלל, וגם לא בלשון דומה שתרמוז כי זו היא כוונתו.

3. ייתכן לומר שהר"ן נכנס לדין מהותי יותר בענייני מנהג, וסובר שלגבי הלל בראש חודש יש דין של "מנהג מבטל את ההלכה" [16]. אולם, הוא איננו מסביר, מדוע דווקא בהלל בראש חודש נעקור את ההלכה שאין מברכים על המנהג ובכל שאר המנהגים עדיין נסבור שאין מברכים. דבר זה צריך ביאור.

ייתכן להציע בדבריו, שהר"ן איננו סובר שהטעם לאמירת הלל בראש חודש הוא כמו שני הטעמים שציינתי לעיל [17]. הר"ן סובר כמו המאירי בתענית (כח: ד"ה זהו ביאור המשנה, על המשנה החמישית בפרק רביעי) שסובר:

"הלל של ראש חודש מנהג קבוע לכל בבבל כדי שיתפרסם הדבר לכל שהוא ראש חודש".

המאירי בתענית מחדש, שתקנת ההלל בראש חודש מקורה בבבל, כדי לפרסם שזהו ראש חודש. ההבנה הפשוטה היא, שהואיל ובארץ ישראל בזמן שהיה בית המקדש קיים, והיה קרב הקורבן המיוחד של ראש חודש, היה לראש חודש היכר וסימן כיום טוב. אולם בבבל לא היה שום סממן חיצוני לעובדה שהיום ראש חודש, למעט אמירת "יעלה ויבא" בתפילה. על כן תקנו חכמים בבבל אמירת הלל בראש חודש, כדי לפרסמו ואז לא יבואו העם לזלזל בו [18].

עד כאן גם הרמב"ם מסכים שיש מנהג לומר הלל בראש חודש, אלא, שבנקודה זו נחלקו.

הר"ן סובר שאם הטעם הוא כדי לפרסם את ראש חודש, צריך לומר הלל בברכה. וכך גם כותב הראב"ד בהשגות (הל' ברכות פי"א הט"ז):

"אבל על של ראש חודש, בברכה תקנוהו כדי לפרסמו שהוא ראש חודש".

ועל-כן, כדי לפרסם שההלל נאמר בגלל שהיום ראש חודש, צריך לעקור את ההלכה, ולברך עליו אע"פ שהוא מנהג, בעוד שלדעת הרמב"ם גם אם נאמר שהסיבה להלל, היא פירסום ראש חודש, אמירת ההלל היא פרסום מספיק, ואין צריך לעקור את ההלכה ולברך עליו, כדי לפרסמו.

לפי הבנה זו, הר"ן הולך בדעת המאירי והראב"ד, שהסיבה לאמירת ההלל בראש חודש היא כדי לפרסמו, ומאותה סיבה גם מברכים עליו, אע"פ שהוא מנהג בלבד. אין זה אומר שעל כל המנהגים מברכים, אלא דווקא על הלל בראש חודש נברך, שבו המנהג עוקר את ההלכה.

בעוד שהרמב"ם סובר שאף על פי שצריך לפרסם את ראש חודש ע"י הלל, לא נברך עליו, מכיוון שאין מברכים על המנהג.

לאור זאת מובן כיצד ייתכן שאם נסביר שאין מברכין על המנהג, עדיין אפשרי לומר שעל אמירת הלל בראש חודש מברכים אעפ"י שהיא מנהג. מדוע נפסק במקרה זה כמו המנהג ולא כמו ההלכה. כך מוסברת השיטה הראשונה ( I ) במחלוקת הראשונה האם מברכים על הלל בראש חודש.

נפ"מ בהסבר הר"ן: נפ"מ בין השיטות בהסבר הר"ן, יכולה להיות שיטת הרי"ף. הרי"ף בשבת (יא: באלפס) פוסק שבראש חודש רק ציבור מברך, אבל יחיד אינו מברך. לכאורה מדוע יש חילוק בין יחיד לציבור, בחובת הברכה? אם נאמר שהמחייב של הברכה הוא הפרסום של ראש חודש, נאמר שהרי"ף סובר שרק בציבור יש פרסום, מה שאין כן ביחיד. אם נאמר שהמנהג המכריע הוא המחייב של הברכה, עדיין לא ברור חילוקו של הרי"ף בין יחיד לציבור [19].

הסבר המחלוקת השניה

האפשרות השניה שהובאה לעיל, להבנת מחלוקת הראשונים בברכת הלל בראש חודש, היתה שמחלוקת זו הינה סעיף ממחלוקת גדולה יותר, והיא המחלוקת האם יש לברך על המנהג ככלל.

את המחלוקת העקרונית בשאלה האם מברכים על המנהג, ניתן לראות בשתי צורות:

א. ניתן לראותה כמחלוקת כללית בדיני מנהג, הרואה את כל המנהגים כמקשה אחת ודין אחד לכולם. וביאור המחלוקת הוא, דלרמב"ם ודעימיה הדין שעל מנהג לא מברכים, נלמד מחיבוט ערבה [20], ושייך בכל מה שנקרא מנהג, למעט יוצא דופן אחד, והוא יום טוב שני של גלויות, שלגביו לית מאן דפליג שהוא נוהג כיום ומברכים על כל המצוות שבו אע"פ שהוא מנהג.

סברתם היא שאף אם נאמר שעל מצוות דרבנן ניתן לברך ברכת המצוות בנוסח של "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" מכיוון שהן נכללות בלאו של "לא תסור", עדיין מנהגים, שאינם נכללים בלאו זה עליהם לא נוכל לומר "וציוונו", שכן היכן ציוונו? ולכן אי אפשר לברך על מנהגים [21] (חוץ מן הרמב"ם עצמו, שהוא סובר שהמנהגים נכללים ב"לא תסור" ובהמשך אדון בשיטתו). ר"ת ודעימיה החולקים על הרמב"ם, לומדים מיום טוב שני של גלויות דמברכין על כל מנהג, וסיוע לשיטתם הם מביאים מהגמרא במסכת תענית [22] ובברכות [23].

ייתכן לומר שסברתם היא משום שאי אפשר להתעלם ממעמדם ההלכתי של המנהגים [24] ומזיקתם למצוות מפורשות [25]. ולכן אם מברכים על מקצתם, ראוי לברך על כולם. אלא, שגם לשיטה זו ישנם יוצאי דופן כחיבוט ערבה או כמנהג שבירת הכוס בחתונה [26]. על יוצאי דופן אלה, ניתן לטעון שאינם אפילו מנהג, ועל כן לא מברכין עליהם [27]. 

כללו של דבר: בארנו עד כה את המחלוקת בין ר"ת והרמב"ם כמחלוקת עקרונית שבה נידונים כל המנהגים כמקשה אחת.

ב. צורה אחרת להבין את המחלוקת היא, דהמנהגים אינם מעור אחד. כו"ע מודו דיש מנהגים שמברכים עליהם בשל תוקפם ההלכתי. נחלקו הרמב"ם ור"ת מהו היקף או אופי המנהגים דעליהם ניתן לברך. נראה להוכיח שצורה זו של הבנת המחלוקת היא הנכונה, מצד הסברה ומצד הראיה.

1. מצד הסברה, קשה לקבל שיטה שרואה את כל המנהגים כמקשה אחת, היות ויש מנהגים בעלי זיקה ברורה לשרשי מצוות, או יסודות מחשבתיים וכדו'. בעוד שכנגדם מצויים הרבה מנהגים שהזיקה או התוכן שלהם אינו ברור דיו כמו ערבה, שבירת הכוס בחתונות ועוד. כמו כן לאור הבנה זו - שהמנהגים נידונים כולם בדין אחד - הגענו ליוצא דופן בכל אחת מהשיטות, ועל כן קשה לקבל את ההבנה הזו במחלוקת.

2. נראה להוכיח מלשון הראשונים בפשטות, שהחילוק הוא בין מנהגים למנהגים על סמך אופים ולא כל המנהגים נידונים כאחד. במיוחד בולט הדבר בלשון התוספות בתענית (כח: ד"ה אמר) כשהוא מסביר את דעת ר"ת:

"דווקא אמנהג ערבה דלא הוי אלא מנהג טלטול ומנהג טלטול אין מברכין, אבל בשאר מנהג כמו קריאת הלל ואחריני כאותו מנהג ודאי מברכים".

יוצא מתוך דבריו, שאין הוא רואה את כל המנהגים כמקשה אחת. וגם בשאר הראשונים ניתן לראות את אותו העקרון [28].

בדברי ר"ת בסוגיה אחרת גם כן מובא יסוד זה. בבבא בתרא (ב. ד"ה בגויל) טוען ר"ת, "דיש מנהגים שאין לסמוך עליהם, אפילו היכא דתנן הכל כמנהג המדינה".

בהסבר המחלוקת לפי שיטה זו נאמר, שלדעת הרמב"ם וסיעתו מברכים רק על מנהגים המוגדרים כתקנות. יסוד זה מחדש הר"ן בסוכה (כב. באלפס). לכאורה לדעת הסוברים שאין מברכים על המנהג (הרמב"ם וסיעתו) קשה מיום טוב שני שהינו מנהג, ואעפ"כ כו"ע מודו שמברכים על מצוות הנוהגות בו. וחידש הר"ן שיום טוב שני אינו מנהג אלא תקנה ולית מאן דפליג שניתן לברך בו. אם ניישם עקרון זה בדעת הרמב"ם נוכל לומר כדלעיל, שלדעתו מברכים רק על מנהגים המוגדרים כתקנות (כך גם משתמע מדברי המאירי [29]). הגדרה זו יוצרת למעשה שלב ביניים בין מצוות דרבנן שעליהם לכו"ע מברכין לבין מנהג דרבנן שעליו - לדעת שיטה זו - ודאי אין מברכים. יוצא שבמילי דרבנן ישנן ג' רמות שונות. הרמה הגבוהה - היא רמת מצוות דרבנן. הנמוכה - היא רמת המנהגים ובאמצע יש את המנהגים שהם תקנות שרק עליהם נברך, בעוד שעל מנהג רגיל שאינו תקנה לא מברכים.

לפי הבנה זו נאמר שאף יום טוב שני כלול בקטגוריה של תקנת חכמים [30] ואז נבין מדוע מברכים בו המצוות שחלו בו, אע"פ שהוא נוהג רק מכוח המנהג [31]. ממילא אין יוצאי דופן לשיטה זו.

גם לדעת ר"ת ודעימיה, לא מברכים על כל מנהג, אלא דווקא על מנהגים שעונים להגדרות מסוימות, אולם הגדרות אלו רחבות וכוללניות הרבה יותר.

ניתן לומר שישנן שתי הגדרות אפשריות בדעתו:

1. אפשרות ראשונה להבין היא, שעל מנהג מצווה, או דבר שהוא נוהג חובה עליו נברך. הוה אומר, אם קיימת מצווה מסוימת שהמנהג רק מרחיב את גדריה, דהיינו מרחיב את זמנה, חלותה, ומקומה וכדו', ואין הרחבה זו יוצרת שינוי מהותי במצווה, נברך עליה, שכן המנהג שואב את כוחו מן המצווה והיא תעניק לו אכסניה לברכה.

דוגמה לכך היא אמירת הלל, הואיל וכ"א יום במשך השנה (בחו"ל) אנו קוראים אותו בברכה, אזי שגם בראש חודש שקוראים הלל נברך עליו, כי המנהג רק הרחיב את זמני המצווה מבלי לשנות את מהותה [32].

2. אפשרות נוספת לחלק בין המנהגים היא לומר שעל "מנהג של קריאה" [33] נברך. הווה אומר במקום שיש לפנינו מנהג, ומעשה המנהג מצדיק ברכה מצד עצמו, אזי מברכים. אולם במנהגים שבהם המעשה מצד עצמו הוא סתמי (כערבה וכו') לא מברכים [34]. דוגמא ל"מנהגי הקריאה" שמברכים עליהם הינן המגילות (שה"ש, איכה, רות) שבמס' סופרים (פי"ד ה"ג) נפסק שמברכים עליהן.

כעת, צריך להבין מדוע קריאת בראש חודש הינה מנהג המצדיק ברכה מצד עצמו.

א. ניתן לעמוד על אופיו הקריאתי של מנהג זה, ולהתייחס אל קריאת ההלל כקריאה בתורה. ר' שמחה (מובא בהג"מ הל' חנוכה פ"ג אות ד) מוכיח דרך זו מהברכה על המגילות (כפי שהובא לעיל). לדעתו אם נתקנה ברכה על המגילות שזו הלכה שאינה מופיעה בתלמוד, הלל שכבר היה מנהג ידוע בימי הגמ' כל שכן שיברכו עליו. רואים מדבריו שהוא מתייחס להלל כמעשה של קריאה. גישה זו מצויה גם אצל ראשונים אחרים [35].

ב. ניתן גם לעמוד על מהותו של ההלל, ולהתייחס אל קריאת הלל לא כקריאה סתמית אלא, כקריאה של שבח והודאה למקום. כך לומד ר' יונה בברכות [36] שקריאת הלל מחייבת ברכה כיוון שזה מעשה של שבח והודאה למקום, אם כן המחייב של הברכה הוא השבח שבהלל. 

לסיכום ראינו שהגדרת מנהג הטעון ברכה היא אחת משניים: 1. מנהג הנסמך על מצווה. 2. מנהג של קריאה.

במה חלוקות שתי ההבנות הללו?

ניתן לומר שהן חלוקות בהסתכלות על המנהג. לדעת השיטה הראשונה הרואה רק מנהג הנסמך על מצווה, בעל אופי שמחייב ברכה, אין המנהג כיחידה או כמעשה עצמו מחייב ברכה, ואי אפשר לתקן ברכה במיוחד למנהג. לכן, רק כאשר אני רואה אותו כהרחבה של מצווה, והברכה באה מכוח אותה מצווה, אברך עליו.

לדעת השיטה השניה שעל מנהג של קריאה מברכים, ודאי שהמנהג כיחידה או כמעשה עצמאי, חשוב וראוי לתקן ברכה לעצמו. בנוסף שיטה זו סוברת, כי בכל מקרה לא מתעורר החשש של ברכה לבטלה. והראיה לכך היא מנשים שמברכות על נטילת לולב, אע"פ שזו מצוות עשה שהזמן גרמא?! אלא, הואיל והן רשאיות ומזקיקות עצמן לכך אין זו ברכה לבטלה, כך גם לגבי הלל, ובכלל [37].

דעת רבנו תם

נקודה מעניינת שעולה לאור המחלוקת הזו, היא דעת ר"ת. לכאורה נראה שישנה מחלוקת בתוספות מהי דעת ר"ת. התוספות בברכות ( יד. ד"ה ימים) כשהוא מסביר את דעת ר"ת הוא מחלק בין המנהגים כך:

"טלטול ודאי לא מברכין אבל אמצווה פשיטא שמברכין".

דהיינו כוונת התוספות לומר שרק על מנהג הנסמך על מצווה, סובר ר"ת שצריך לברך, וזו האפשרות הראשונה בהגדרות.

לעומת זאת לדעת התוספות בערכין (י. ד"ה י"ח) ובסוכה (מד: ד"ה כאן) שלר"ת יש חילוק אחר בין המנהגים, והוא שעל "טלטול דמנהג" לא מברכין, "אבל אקריאה דמנהג ודאי מברכין". דהיינו רק על מנהג של קריאה לדעת ר"ת צריך לברך, וזו ההגדרה השניה בדעת ר"ת.

ייתכן ויש ראיה לכך מתוך דברי התוספות. התוספות בברכות בדעת ר " ת מוסיף "שמברכים בטוב על מנהגא" דהיינו ללא חשש [38]. אולם התוספות בערכין או בסוכה אינם מזכירים זאת כלל. לפי ההסבר שקיימת מחלוקת בין התוספות מהי דעת ר"ת, ברור מדוע ישנו שינוי. תוספות בברכות סובר כשיטה הראשונה, דהיינו, המצווה היא זו שמעניקה את הברכה למנהג, ולכן אין חשש של ברכה לבטלה אם נברך עליו.

לעומתו התוספות בערכין ובסוכה לא יכולים לומר ש"אין חשש", כיוון שהם סוברים שהמנהג נדון כמתקן ברכה עצמאי. אמנם למעשה אין בעיה של ברכה לבטלה כיוון שהולכים כדברי השר מקוצי, אולם עדיין אי אפשר לטעון שאפשר לברך ללא חשש.

דעת ר"ת מופיעה בספר הישר (חלק החידושים סי' תקל"ז). בפשטות משמע ממנו שהוא סובר כדעה השניה, דהיינו שעל מנהג של קריאה מברכים, אולם ייתכן גם ללמוד כדעה הראשונה, דהיינו שעל "מנהג של מצווה" מברכים. לא ניתן להכריע מה סובר ר"ת בענין הגדרת המנהג שעליו מברכים [39].

כללו של דבר, את ר"ת אפשר להבין, כפי שהבין התוספות בברכות, שהמנהג שמברכים עליו, הוא מנהג שנסמך על מצווה, וכן אפשר להבינו כדברי התוספות הערכין ובסוכה - שרק על "מנהג של קריאה" מברכין. יש מחלוקת בתוספות מהי דעת ר"ת.

נפקא מינות בין שיטות ר"ת וסיעתו

האם ישנן נפקא מינות, בין שתי השיטות:

1. במדרש שוחר טוב (מזמור קיג) באגדת תהילים, מובא דין מעניין במספר האנשים הדרוש לאמירת הלל. המדרש כותב שאין אומרים הלל אלא בשלושה, מכיוון שאי אפשר לומר "הודו" אלא לשניים. שבלי הלקט בסי' קעד פוסק שמדרש זה איננו להלכה, ולכן גם יחיד יכול לומר ההלל בברכה, בעוד שהמרדכי בשבת (במה מדליקין סי' רפה) פוסק כמו המדרש, מכיוון שלדעתו מצווה לומר את ראשי הפרקים בציבור, ולכן יחיד לא יכול לומר הלל בברכה [40]. כך מובא ברמ"א (סי' תכ"ב ס"ק ב) ובדרכי משה שם.

אם נניח כי מחלוקת זו מתייחסת דווקא לראש חודש, הואיל והיא מובאת בהל' ראש חודש (אע"פ שהנחה זו נתונה במחלוקת אחרונים שתובא לקמן), אזי נוכל לטעון כי מחלוקתם תלויה במחלוקת מדוע מברכים על הלל בראש חודש. מי שסובר שחיוב הברכה בהלל נובע מעצם היותו מנהג הנסמך על מצווה (השיטה הראשונה) יסבור כי דין זה של המדרש, שעיקרו דקדוק במעשה הקריאה, לא שייך בהלל, ולכן אין צורך להקפיד כל-כך בקריאתו, מכיוון שאין הקריאה מחייבת את הברכה, אלא דווקא משום שזו הרחבה של המצווה. וכך יסבור שבלי הלקט. מי שסובר שהקריאה היא המעשה שמחייב את הברכה על הלל (השיטה השניה) יסבור, שודאי דין זה שייך, מכיוון שישנה חשיבות עליונה לכל הפרטים הטכניים של הקריאה. כך גם דין זה, שאי אפשר לומר "הודו" אלא לשנים - הואיל והקריאה היא זו שמחייבת את הברכה, עליה להיות כתיקונה ללא רבב, וכך יסבור המרדכי. ייתכן ומחלוקת זו האם יחיד יכול לקרוא את ההלל בראש חודש, או שהמינימום הנדרש הוא ג', מהווה נפ"מ גם בין השיטות השונות שבדברי הר"ן. השיטה שסוברת שהברכה על הלל ניתקנה לפרסום ראש חודש, תסבור כמו המרדכי שצריך לאומרו בפני שניים נוספים, כדי לומר את ראשי הפרקים בציבור. השיטה שסוברת שמברכים דווקא בגלל המנהג כיוון שאין הלכה ברורה, לא תדרוש סייג זה של אמירה בפני ב' כמו שבלי הלקט.

2. אפשר להציע עוד נפקא מינה, בדברי המדרש הנ"ל:

ה"לחם חמודות" [41] סובר שהמדרש מדבר דווקא בימים שאין גומרים בהם את ההלל, והסיבה לדרישה לומר "הודו" בפני שנים היא משום ספק ברכה.

תוקף אותו ה"מגן-אברהם" (בסי' תכ"ב ס"ק ז) - הרי הטעם של המרדכי הוא משום שמצווה לענות בראשי-פרקים עם ציבור ולא משום ספק ברכה. אם זו מצווה הרי שזה שייך גם בימים שגומרים בהם את ההלל. אולם אם כך, קשה למגן אברהם מדוע בשאר "הודו" שאומרים, אין את הדרישה לאומרו בפני שניים. לכן מתרץ המגן אברהם שהלל שונה הואיל והוא דרך שירה וכו' (עיי"ש).

לכאורה צודק המגן אברהם, ומה פשר דברי הלחם חמודות?

ניתן להסביר את דברי ה"לחם-חמודות" אם נאמר שהוא סובר שסיבת הברכה על הלל היא בגלל מעשה הקריאה. לפי שיטה זו, כפי שהובאה לעיל, יש חשיבות רבה למעשה הקריאה שכן הוא המחייב ברכה, ועל כן נאמר שאין הלחם חמודות חולק על המגן אברהם, בדבר טעמו של המרדכי שזו מצווה לענות ראשי פרקים, אולם מצווה זו היא כדי לא להגיע למצב של "ספק ברכה". מצווה זו נועדה כדי שקריאת ההלל תהיה ללא רבב, ולא תהיה שום בעיה לברך עליו. לכן כאשר הלחם חמודות כותב שהטעם הנו "ספק-ברכה", כוונתו היא לטעמה של מצווה זו - של אמירת ראשי פרקים בצבור. אם נאמר כך, ברור מדוע הוא סובר שדין זה שייך רק בימים שאין גומרים בהם את ההלל, שאז לדבריו הקריאה היא רק משום המנהג. רק אז שייכת ההקפדה על מעשה הקריאה, שכן אז החיוב בברכה הוא רק בגלל הקריאה. אבל בשאר ימים, שבהם אין הקריאה המחייב של הברכה, אין צריך להקפיד.

בעוד שלדעת המ"א חיוב הברכה בהלל הוא בגלל שזו הרחבה של מצווה, ועל כן אין חשיבות בהקפדה על פרטי הקריאה ודקדוקיה, ואם סוברים כ"מרדכי" ששייכת מצווה לקרוא ראשי פרקים בצבור, אזי שמצווה זו שייכת תמיד בין בימים שגומרים בהם את הלל ובין בימים שאין גומרים בהם את ההלל. ולכן קשה לו מדוע דווקא בהלל בראש חודש יש עניין לומר "הודו" בפני שנים ולכן הוא נדחק לתרץ שכך זו דרך שירה. מה שאין כן לדעת הלחם חמודות, ברור מדוע חיוב זה שייך דווקא להלל בראש חודש, שכן רק אז יש חשש לספק ברכה.

3. נפקא מינה נוספת בין שתי השיטות היא שיטת ר"ת, בחיוב ברכה אצל נשים במצוות עשה שהזמן גרמא. מהמרדכי בשבת (סי' רפ"ו) עולה שלדעת ר"ת נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא, "משום שנהגו", דהיינו בגלל המנהג, ומכיוון שלשיטתו מברכים על המנהג, גם נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא [42].

לפי השיטה הראשונה שסוברת שמברכים על מנהג שהוא הרחבה של מצווה, דין זה של ר"ת נראה ברור. מצוות עשה שהזמן גרמא אצל נשים, הן הרחבה של אותן המצוות המקוימות ע"י הגברים, ואם הן מנהג לגבי נשים, ברור מדוע מברכים עליהן.

אולם לדעת השיטה השניה הסוברת שמברכים רק על מנהגים בהם המעשה מחייב ברכה, לא כל מצוות עשה שהזמן גרמא מחייבת ברכה מצד המעשה (נטילת לולב למשל). לשיטה זו מעשה המנהג הוא המחייב ברכה, ואם מעשה המנהג, דהיינו מעשה המצווה, אינו מצדיק ברכה (לו היה נידון לגופו), הרי שמצד הדין על מצוות עשה כזו אין מקום לנשים לברך. אמנם להלכה אין הבדל בין השיטות, שכן השיטה השניה תסבור כמו השר מקוצי שטוען שאין חשש של ברכה לבטלה בדבר שאתה מזקיק עצמך לכך, כפי שהובא לעיל, ולכן לנשים לשיטתו אין בעיה לברך על מ"ע שהזמן גרמא. אולם הנפקא-מינה תהיה האם מעיקר הדין נשים מברכות על מ"ע שהזמן גרמא [43].

דעת הרמב"ם

לפי הבנתנו שהרמב"ם ור"ת חולקים בהגדרת אופי המנהגים שעליהם מברכים (דלרמב"ם מברכים על תקנות ולדעת ר"ת מברכים על מנהגים שהם מנהגי מצווה או מנהגים שהמעשה שבהם מחייב ברכה), מתעוררת בעיה בדעת הרמב"ם. כל הראשונים שבסיעתו של הרמב"ם סוברים שמברכים על יום טוב שני כיוון שהוא תקנה. כך הסביר הר"ן בסוכה (הובא לעיל). הרמב"ם, כך מקשה הגרי"ז בחידושיו (הל' ברכות), אינו יכול לומר שיום טוב שני הינו תקנה, כיוון שהוא כותב בפירוש שיום טוב שני הוא מנהג [44]. אם כן מדוע לדעת הרמב"ם מברכים על המצוות הנוהגות ביום טוב שני?

הגרי"ז מתרץ שלדעת הרמב"ם ברכות נתקנו רק על מצוות ולא על מנהגים, מכיוון שיש הבדל בעצם החפצא בין מצווה למנהג, וזה היה השיקול של חכמים אם לקבוע משהו בתורת מנהג או מצווה. ולכן על מנהג אי אפשר לברך מצד עצם מהותו.

יום טוב שני בעצם תקנתו הוא מנהג, אולם המצוות שבו, ב"חפצא" של המצווה אין שינוי. אין הבדל אם היא מקוימת ביום טוב הראשון או בשני, גוף המצווה אינו משתנה. לכן כיוון שעל מצוות מברכים, גם ביום טוב שני נברך על מצוות, למרות שקיומן הוא רק משום מנהג. דהיינו המנהג ביום טוב שני הוא רק לעצם קיומן של המצוות, אולם הברכה היא על המצוות ולא על המנהג. הגרי"ז דן גם בהלל בראש חודש, וטוען שלדעת הרמב"ם יש הבדל בין מגילות שה"ש וכד' שאין זו ברכת המצוות, אלא ברכה שנתקנה מצד מעשה הקריאה, ובשכזו, גם אם מדובר במנהג נוכל לברך. אולם לגבי הלל שהברכה היא ברכת המצוות, כזו ברכה לא נברך על מנהג, ולכן בראש חודש לא מברכים.

ה"קהילות-יעקב" (בברכות סי' ו) מתרץ אחרת. הוא טוען שביום טוב שני הברכה היא המנהג, שכן בזמן הגולה, היה יום טוב שני ספק דאורייתא, ולכן נהגו לברך עליו. כאשר יש מנהג לברך, גם כיום מחויבים לברך. מה שאין כן לגבי הלל בראש חודש שעצם קיומו הוא מנהג, ועל מעשה מנהג לא תיקנו לברך. חז"ל לא ראו לחייב ברכה על מעשה של מנהג. אולם הקה"י מסיק שדין זה של ברכה בגלל המנהג שייך דווקא ליום טוב שני.

תירוץ נוסף שמביא הקה"י הוא שדווקא ביום טוב שני מברכים, אף על פי שהוא מנהג, כדי שלא יבואו העם לזלזל בו. ואם כן זו תקנה מיוחדת ליום טוב שני ולא קשה מצד העובדה שעל מנהג לא מברכין.

סיכום

קריאת ההלל בראש חודש הינה מנהג. בשבלי הלקט מובא שטעמו של מנהג זה נדרש ממזמור ק"נ בתהילים. השטה מקובצת בברכות סובר שמנהג זה הוא זכר לקידוש החודש - כך נתקן בבבל. המאירי והראב"ד סוברים שהטעם של מנהג זה הוא לפרסם את ראש חודש.

ככלל על מנהג לא מברכים, דין זה נלמד מהגמרא בסוכה (מד.), הדנה האם צריך לברך על ערבה בהושענא רבה. הרמב"ם, רש"י, מחזור ויטרי ועוד ראשונים סוברים לפיכך, שגם על הלל בראש חודש אין מברכים. לעומתם סוברים ר"ת, הר"ן וסיעתם שאעפ"כ צריך לברך על הלל בראש חודש.

הצעתי שתי אפשרויות בהבנת מחלוקתם:

א. מחלוקת מקומית בנוגע להלל, אולם בשאר מנהגים כולם מסכימים שאין מברכים.

ב. מחלוקת כללית האם מברכים על מנהגים, שבאה לידי ביטוי בהלל בראש חודש.

עיון באפשרות הראשונה מעלה שהעובדה שפשט המנהג לברך על הלל בראש חודש, עומד במרכזה. הצעתי שני הסברים בהבנת המחלוקת לאור זאת:

א. המחלוקת היא האם לפסוק כמו הירושלמי שבמקרה שהלכה רופפת - הולכים אחר המנהג, ולכן גם פה נפסוק כמו המנהג, דהיינו לברך.

ב. ייתכן והמחלוקת היא האם אומרים כאן את הכלל שמנהג עוקר הלכה.

בחלק זה גם עמדתי על המקורות למעמדו ההלכתי של המנהג, כפי המתבקש מעצם הדיון.

את האפשרות השניה במחלוקת על הלל בראש חודש, אפשר להבין כמחלוקת כללית בדיני מנהג, וכן כמחלוקת ספציפית, הדנה בכל מנהג לגופו, כאשר המחלוקת בעצם, היא רק בהגדרות של המנהגים שעליהם מברכים.

ההבנה השניה נראת מתאימה יותר להסבר המחלוקת, ולפי"ז הצעתי שלדעת הרמב"ם מברכים על תקנות בלבד, בעוד שלדעת ר"ת ייתכנו שתי אפשרויות:

1. מנהג מצווה.

2. מנהג קריאה.

אפשר להסביר את מחלוקת המרדכי ושבלי הלקט בנוגע לקריאת ההלל בפני ב' - (כדי לאמר ראשי פרקים בציבור) - כמחלוקת הנובעת משתי האפשרויות.

גם את מחלוקת האחרונים בין המגן אברהם ולחם חמודות שנעה סביב אותו דין, אפשר להסביר בצורה דומה. נפקא מינה שלישית בין האפשרויות היא האם מעיקר הדין נשים צריכות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא.

דעת הרמב"ם בעייתית, שכן הוא סובר שיו"ט שני הוא מנהג, אף על פי כן הוא סובר שמברכים על כל המצוות שבו. על סתירה זו בדבריו, עומד הגרי"ז בחידושיו.

הגרי"ז מתרץ שביו"ט שני הברכה היא על המצוות, ואילו המנהג הוא רק לגבי מועד חלותן - כך שהברכה איננה על המנהג. הקהילות יעקב מתרץ שני תירוצים נוספים:

א. ביו"ט שני המנהג הוא לברך - בעוד שבראש חודש למשל מברכים על המנהג. ויסוד זה הוא שעומד בדברי הרמב"ם וע"כ אין סתירה בדבריו.

ב. שונה דינו של יו"ט שני שאף על פי שהוא מנהג, מברכים בו כדי שלא יבואו לזלזל בו.

להלכה

המחבר בשו"ע או"ח (סי' תכ"ב ס"ק ב) פוסק כרמב"ם שאין מברכים על הלל בראש חודש כיוון שהוא מנהג, וכך מנהג א"י. הרמ"א פוסק כמו הטור שפסק כר"ת שמברכים על הלל בראש חודש. מכל מקום הוא מוסיף שראוי להיזהר ולאומרו ביחד עם הציבור, כדי לצאת ידי דעת הסוברים שרק בציבור מברכים.

---