התמרור / ר' ידעיה הכהן
היותי שכנו של מרן ר' שלמה זלמן אוירבך זצ"ל זיכתה אותי להכירו עשרות שנים. היו לי מפגשים לא מעטים עמו כאשר באתי לקבל עצתו, או לבקש פסיקה בהלכה.
לא פעם החניתי את מכוניתי ליד פתח ביתו של מרן. לפני כשנה לעת ערב, עת עמדתי לחנות ליד ביתו, בקשני מקורבו הרב ליזרסון שליט"א שאשאיר את המקום פנוי כי האדמו"ר מגור שליט"א עתיד לבוא לבקר את מרן ר' שלמה זלמן זצ"ל. ברצון נעתרתי לבקשה.
מאז, ראיתי לא פעם שבאו לקחת את מרן ר' שלמה זלמן זצ"ל לבית הכנסת או לשמחה, ומחוסר מקום חניה עמדה המכונית שבאה לקחתו באמצע הכביש. מי שהכירו, חיכה בסבלנות עד שנכנס למכונית, ומי שלא הכירו - צפר וצפר בדרישה: פנו דרך...
ביום הששי, י"ז באדר ראשון, הלכתי בעוד לילה, טרם שחר אור יאיר, לתפילת שחרית. ראיתי כי ליד ביתו של מרן הוצב תמרור, הקובע כי רק מכונית שמספרה קבוע בו - רשאית לחנות (היו אגב שני מספרים בתמרור). אמרתי בלבי - "אכן, טוב עשו המקורבים שבקשו מהעיריה להציב התמרור, ויפה נהגה העיריה שנעתרה לבקשה".
"ראוי לו", הרהרתי ביני לבין עצמי, והרהור נוסף נתגנב לליבי: "אמנם ראוי לו, אבל זה לא מתאים לאישיותו". כנראה שגם מלאכי השרת צפו בהצבת התמרור, ופסקו שהתמרור לא מתאים לענוותנותו. ופסקה פמליה של מעלה כי מקומו של מרן בחניה של מעלה לפני כסא הכבוד.
בתמרור, לא נעשה כלל שימוש, כי מרן ר' שלמה זלמן זצ"ל נלקח לבית החולים דרך הדלת האחורית, שלא ליד התמרור.
עם תום השבעה, הוסר התמרור ונשארנו אנו בנהי ובבכי תמרורים.