הספד על רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל [1] / הרב אהרן ליכטנשטיין 

"ויצא יעקב מבאר שבע" - שואל המדרש, "וכי לא יצא משם אלא הוא, והרי כמה חמרים וכמה גמלין יצאו ואת אמרת ויצא יעקב, ר' יהודה בשם ר' סימון אמר, בזמן שהצדיק בעיר הוא זיוה הוא הדרה. יצא משם פנה זיוה פנה הדרה".

ביציאתי האחרונה לחו"ל, בהיותי במטוס אמרתי כל הזמן תהילים. בדרך חזרה, הייתי רווי תחושה שאני חוזר לארץ אחרת. מדינה שהתרוקנה, פנה זיוה פנה הדרה. אני מדגיש כאן זיוה והדרה. אינני זוכר בשם מי, אבל הרב עמיטל, ייבדל לחיים, ציטט פעם מישהו שאמר על ר' איסר זלמן זכרונו לברכה, שאילו ר' איסר זלמן לא היה יודע ללמוד, בכלל לא היה יודע ללמוד... אף טיפה לא יודע ללמוד... היה האדם הנהדר ביותר בירושלים - [הרב אברמסקי]. זאת התחושה במשך השנים שזכיתי להכיר אותו.... בקשר למרן ורבנן, מורנו ורבנו ר' שלמה זלמן זכרונו לברכה. כולו זיו כולו הדר, כולו מאור פנים. 

שלא כר' מאיר [הרב מאיר שלזינגר שדיבר בתחילה], ראשית גישתי אליו לא כתלמיד. לא גדלתי וחונכתי על ברכי אותן רגשות, אותה זיקה רגשית שהוא תיאר. חז"ל אומרים: "ר' עקיבא אומר 'את ה' אלקיך תירא' - לרבות תלמידי חכמים". ומצד שני, הגמרא בכתובות אומרת - "לאהבה את ה' א-לוהיכם ולדבקה בו" - וכי אפשר להידבק בשכינה? אלא שצריך אדם להידבק בתלמידי חכמים. בפשטות, מבינים שהדברים נאמרים לגבי הדבקות. אולם המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב האהבה) מפרש זאת גם לגבי האהבה. שחלק ממצוות האהבה היא להיות אוהב תלמידי חכמים.

ראשית דרכי לר' שלמה זלמן, לא היתה בנתיב היראה. פשוט הוקסמתי מתוך אהבה, ואהבה שכמובן מולידה יראה. לא עקירת רוממות גדלותו בתורה, אלא יראה שהיתה שזורה פשוט בהתפעלות ובהכרה בשיעור קומת אותה אישיות נפלאה.

שמעתי שאחד הבנים פתח בהספד "גלה כבוד מישראל". אמנם נימת הכבוד היתה כל כך שזורה באישיותו, אבל הכבוד האמיתי הוא משני כיוונים: מצד אחד האדם עצמו פשוט הקרין מלכות. שילוב כזה של שגב ופשטות קשה לתאר. מי שלא היה במחיצתו - פשוט קשה לתאר. כל דקה, כל שעה, הוא נתן תחושה של רוממות, ובכך היה מזון רוחני לימים ולשבועות. נשיא א-להים אתה בתוכנו. פשוט נשיאות, מלכות. כולו מאור ורוממות. אבל לצד זה לא רק שהיה בתוכו כבוד. הוא הקרין כבוד במובן שהוא שידר כבוד לבעל שיחו. היית במחיצתו, הרגשת שבאמת ובתמים ובעומק, הוא משדר תחושה של כבוד אמיתי, עם מי שהוא מדבר איתו, עם מי שיהיה לו עניין איתו, למרות פערים שלא תאמו מבחינה רמה בלימוד, ואף שדיבר עם אדם פשוט שבכלל לא שייך ללימוד.

על כל זה, היו לו אמות מידה גבוהות ודרך סלולה וברורה, מוצקת גם ממקורותיו וגם בהשקפת עולמו וערכיו, ויחד עם זאת פתיחות לנושאים נוספים. 

לפני כמה שנים ניגשתי אליו לשאול אותו האם להצטרף לאיזו התארגנות שהיתה. הלכתי לשאול אותו והוא התחמק. קצת לחצתי ועדיין השתמט. אמרתי לו, ששמעתי שמישהו שאל אותו והוא הביע איזו עמדה, ומדוע הוא מסרב לי. הוא אמר "ההוא היה תלמיד ולכן אמרתי לו". לחצתי שוב, והוא אמר "תשמע זו לא הלכה, זה עניין של פוליטיקה, צרכי ציבור - תעשה, כל אחד יעשה איך שהוא מבין". טוב, קצת ויתרתי מהתביעה, אבל בכל אופן הבנתי שדעתו לא לגמרי נוחה מזה, אז פָּרַשְתִּי מעצמי.

לפני כשנה הלכתי אליו. הזכרתי לו אותה שיחה, ושאלתי אותו האם אותה קביעה שיצאה מפיו שכשלא מדובר בשאלה הלכתית, אדם רשאי לעשות כפי שהוא מבין היתה בכדי להימנע אז ממתן תשובה, או שאמנם זאת דעתו. הוא אמר לי שזו דעתו והראה לי מאמר... "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם" למה "לכו בנים", צריך להיות "בואו בנים"? לכו בנים - לכו כל אחד בדרכו, בתפיסתו, בהשקפתו - יראת ה' אלמדכם. אבל תוך כדי דיבור הוא כמובן תפס שמא מישהו יסיק מכך מסקנה לא נכונה, אז הוא אמר [באידיש] הכל בתוך פרמטרים של יראת ה'. אבל לא העלה על דעתו בכלל שחייב להיות רק שטאנץ אחד, רק מודל אחד שהוא המודל שלו. לכו בנים.

והפתיחות הזאת, שנבעה באמת מגדלות אישיותו, היא שאפשרה לו גם כן להבין ולכבד את מה שר' מאיר כבר הזכיר, גם מי שבא מרקע אחר, וגם מי שזוית הראיה שלו היתה אחרת. 

הפגישה הראשונה שלי איתו היתה כשהייתי כאן בקיץ תשכ"ב. הסתובבתי קצת "שוט בארץ והתהלך בה", ובין היתר רציתי להיכנס לר' שלמה זלמן לשוחח איתו. הוא לא הכיר אותי, לא ידע מי אני. ואז ערב אחד הצגתי את עצמי, אז לימדתי באוניברסיטה. שאל מי אני, אז אמרתי אני כך וכך, הצגתי את הקשר המשפחתי. שאל מה אני עושה - אמרתי "מלמד ספרות". דיבר איתי באיזה נימה של כבוד והערכה, קצת גלש לנושא גם כן. שאלתי אותו בקשר ל"קול תורה" מה עושים שם עם לימודים כלליים, אז הוא אמר "נו, בדרך כלל תלמידים עושים בגרות, עושים אקסטרני"....בלי אפולוגטיקה על זה שהם לא עושים בגרות רגילה, ולא זה שהם עושים בכלל משהו. ראה את זה כדרך, ראה את זה כשיטה. 

דיברתי לפני כן על ההיקף מבחינת הזיקה לציבור במובן אמיתי ומושרש; היתה בו הזדהות אמיתי, לדעתי, עם המפעל הציוני בגדול. הייתי נכנס אליו בסוכות, לפעמים היה חוזר מידי שנה על כמה מאמרים. אחד מהם, פעמים אחדות שמעתי שציטט מפי אחד הריבלינים, בשם הגר"א - יש שתי מצוות שמקיפות את כל גופו של האדם, לא אבר זה או אבר אחר, אל את כל האדם. אחת היא מצוות ישיבת סוכה והשניה היא מצוות ישוב ארץ ישראל. הוא ציטט בשם הגר"א, שכמו שיש תעשה ולא מן העשוי לגבי סוכה, כך יש תעשה ולא מן העשוי לגבי ארץ ישראל. וכאן בתמצית, מנקודת ראות תורנית, משמעות המפעל הציוני כולו, ואידך זיל גמור. עם השקפה זו הוא הזדהה, הזדהה לעומק.

היתה לו הזדהות גם כן עם דברים, שמי שמכונה "חוגים חרדיים" לא כל כך גאים לרכוש להם אהדה. לא פעם דיברתי איתו והוא אמר "טוב, זה עניין לרבנות הראשית לפעול". הכיר בה. סיפר לי מישהו, שפעם הוא היה בין היתר נשיא כבוד של מכון ירושלים; ביקשו לצרף אדם גדול לוועד, והוא הטיל וֶוטו. למה הטיל וֶוטו? משום שהוא שמע שאותו אדם גדול, כשהוא מדבר על הרב קוק זכרונו לברכה, אומר "קוק", ואדם כזה לא יכול להיות. והוא לא ויתר עד שאומת שהשמועה הזאת לא נכונה, אבל הוא התעקש על כך. 

אמרתי שגב ופשטות. אבל הנגישות שלו היתה מדהימה. אני לא מדבר על כך שמידי יום ניתן היה לבוא בשתיים בצהרים, לעמוד בתור, כל מי שיהיה, כל צרוע וכל זב - יכול להיכנס ולשאול שאלות. ובסבלנות לא תשוער - מעולם, בזמן שהייתי במחיצתו, לא שמעתי אותו מרים את הקול, גם בדברים שהיו עקרוניים. אבל גם נגישות לדברים אחרים. לפני כמה שנים היה לי ויכוח עם אחת הבנות שלי, האם אפשר לנקב חורים באוזניים. לי היה נדמה שיש בעיה של חבלה בעניין הזה. סיכמנו, שאם ר' שלמה זלמן יאמר שמותר, אני לא אביע התנגדות. התקשרתי, אמרתי שיש לי איזה שאלה להציע לרב בנושא כך וכך, אמר לי טוב, תבוא במוצאי שבת בתשע. באתי, שמע את כל השאלה ודחה לחלוטין את מה שאני אמרתי, בכלל לא הבין מה אני רוצה, ואמר: "מה זאת אומרת? אצלנו מה שהיה נהוג, לבן עשו ברית מילה כשנולד, ולבת ניקבו את האזניים". כך אמר, אבל יצאתי משם המום לא מפני שדחה את מה שאמרתי, עפר אני תחת כפות רגליו, אלא בגלל הכבוד שרכש לילדה בת 12-13.

דיברתי לפני כן על יראה, אהבה. הרמב"ם מדבר בהלכות יסודי התורה על אהבה ויראה. יש כמובן אהבה של הלכות תשובה, דבקות, ואהבה זאת היא באמת אהבה שקישרה... אבל יש גם כן אהבה של פרק ב' של הלכות יסודי התורה. אותה אהבה שהרמב"ם אומר בה: "והיא הדרך לאהבתו ויראתו כאחד. בשעה שיתבונן האדם במעשיו ובברואיו הנפלאים הגדולים יראה מהם חוכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע ה' הגדול". משהו מקביל בזעיר אנפין - יש אהבה ויראה של תלמידי חכמים, תוך התפעלות ממעשיהם. יצירתו של ר' שלמה זלמן מעוררת התפעלות מצד הגיוון שבה, ואני מדבר כאן לא על התחומים השונים בעולם ההלכה, שכל רז לא אניס ליה, שבהם הוא שלט. אני מדבר על צורת החשיבה, סוגי הכוחות שבאו לידי ביטוי. אתה לוקח ביד אחת "מעדני ארץ" וביד שניה "מנחת שלמה", אדם שראה משני צידי הטלסקופ. מצד אחד, כדאי לכם פעם, לקחת "מעדני ארץ", ולעבור על כמה סימנים. העוצמה שמשודרת שם, שליטה טוטלית, פשוט אדם לקח תחום, וכבש אותו לארכו ולרוחבו ולעומקו. מדהים מבחינת העוצמה שבדבר. עוצמה שבאה לידי ביטוי, נקודתית, במישור ספציפי. "מנחת שלמה" זה לא כמובן מצווה נקודתית. זה ההיקף, ההתייחסות לשאלות שנשאלות בכל התורה כולה. שם ההיקף כל כך מרשים. 

בכל מה שכתב ובכל מה שאמר, מורגשת יַשְרוּת. הרב ציטט פעם בשמו של ר' חיים, שאמר על ר' וועלוול שמעולם לא אמר סברה 'עקומה'. אני לא ראיתי ולא שמעתי דברים של ר' שלמה זלמן, שהיו 'עקומים'. יש דברים שאפשר להסכים, לא להסכים והוא היה פתוח לזה. לא פעם ולא פעמיים אפשר לדבר איתו בהלכה, בהחלט הוא פתוח להתווכח, והתייחס כאילו הוא שומע דעה חלופית.

אבל לא היה דבר אחד שלא ראית בו ישרות חשיבה, ישרות שכמובן היתה קשורה ביושר הפנימי. היתה בו כמעט, עד כמה שמצד אחד הוא הכיר את העולם, גם כן איזו שהיא נימה של תמימות. פעם הוא אמר לי "תאר לך, מישהו בא וסיפר לי שיש בארצות הברית אנשים שמשתמטים מלשלם מס הכנסה כהוגן". חידוש נפלא, לא יכול היה להבין. והוא אמר "ועוד אנשי שלומנו, אנשים שומרי מצוות!". 

הַיַשְרוּת הזאת, ישרות שהלכה יחד עם נועזות. דוגמה לכך היא פסקו בעניין לפני עוור לא תתן מכשול. תשובתו מרקיעה שחקים! התפיסה הבסיסית בתשובתו היא ש'לפני עור לא תיתן מכשול' לא נמדד נקודתית - אם אתה מרחיק כעת נבלות וטרפות או משהו אחר - אלא בראייה רחבה לטווח ארוך - מה אמורות להיות ההשלכות. יש לזה משמעות אדירה, גם במישור הבין-אישי, גם במישור הציבורי [2]. והוא ידע וכתב שהחזון איש חולק על זה, ואף על פי כן עמד על דעתו.

ניתן למצוא פוסק אחר בדור הזה שהקביל לו וכתב הרבה דברים אחרים, זה ר' משה פיינשטיין זכרונו לברכה. ההתייחסות לנקודת המפגש שבין עולם ההלכה לעולם האנושי, והשילוב הנפלא שהיה אצלו בין המחויבות הטוטלית להלכה, ומחויבות לא פחות מושלמת, לדאוג לפן האנושי ולצרכים האנושיים.

פעם אחת הייתי אצלו ושאלתי אותו בקשר לעניין מכשירי שמיעה בשבת. הוא התיר. אבל תוך כדי כך סיפר לי ואמר: "אתה יודע, אני לא מאמין. אחד כתב לי מכתב מארה"ב, והוא אומר שהרב קוטלר זכרונו לברכה היה נזהר לא לדבר בשבת עם אדם שיש לו מכשיר שמיעה, שמא הוא מדבר לתוך המכשיר, ויש בעיה של מלאכה". הוא אמר לי שהוא לא מאמין לדבר הזה. אמר לי "תאר לעצמך, לא מספיק שהלז נענש משמים שהוא חרש, והגמרא אומרת לגבי חבלה ש'חרשו - נותן לו דמי כולו', כאילו אדם מפסיק לתפקד, כאילו מת. לא מספיק העונש הזה", אמר לי "תתאר לעצמך, אתה פוגש אותו ברחוב", וכך הוא התחיל ממש לנגד עיני לשחק, "אתה פוגש אותו ברחוב, אז במקום לומר שלום, אתה אומר מ...מ...מ...". זה היה אצלו מופרך מעיקרא, לא שייך בכלל כדבר הזה. לא יכול היה להאמין שזה אמנם מה שהתבקש. 

יש לו יסוד פסיקה בכמה שאלות בשבת - יש אנשים שכמעט שמחים להתייסר בשבת, הוא ראה בכך לא סתם איזו עקמימות, מבחינת חיזור אחרי חומרות שאין להן יסוד - הוא ראה בזה פגיעה בשבת ופגיעה באדם. אחד הדברים שהינחו אותו בנוגע לפסיקה בהלכות שבת, שהחיים בשבת לא אמורים להיות סבל לעומת החיים בחול. היה זה, כאמור, היבט שהיה קשור לזיקה שלו לאדם ולזיקה שלו לשבת. נקודת המפגש הזאת היא לאורך הדרך, כובד משקלו, אישיותו התורנית המופלגת.

כל אישיותו הקרינה את השילוב הזה כקיום לצו הנביא "האמת והשלום אהבו". מצד אחד ישנו עניין של רדיפת אמת ושלום. בגמרא בסנהדרין ישנה מחלוקת האם מותר לעשות פשרות במסגרת משפטית, מצווה לעשות פשרות או אסור לעשות פשרות. הגמרא מצטטת פסוקים: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם", "עושה משפט צדקה לכל עמו" - איזה שילוב יכול להיות בין אמת ובין שלום? משפט השלום. דבר זה בכיוון מסוים הוא בבחינת איזו חובה - 'שפטו בשעריכם'. הוא בודאי הרגיש דבר זה, אך היה בו פן נוסף - פן של אהבה. לאהוב את האמת והשלום לא בנפרד אלא במשולב כחלק מהשקפת עולם אחת, כחלק מהוויה אחת, כחלק מתפיסה שאמורה להתגשם. 

כשאני רואה אותו לנגד עיני, מתוך הצער והיגון, אני רואה דמות שכל כולה שידרה והקרינה - "תורת ה' תמימה". את השיזור ואת השילוב בעוצמה ובמאור של השמחה והיראה - "האמת והשלום אהבו".


[1] סיכום דברים שנאמרו בישיבה בעל פה.

[2]   מנחת שלמה סימן ל"ה: "במי שבא אליו אורח חשוב אשר איננו שומר תורה ומצווה... חושבני שנכון באמת לכבד אותו באכילה ושתייה ולא לחשוש כלל לאיסור של לפני עוור... כיוון שאם לא יתן לו לאכול הרי ייכשל האורח באיסור יותר גדול (שנאת שומרי תורה וכו'...)".