ההיגיון הרזי / אלחנן שילה

חלק א' - הקבלה כמענה לפרדוקסים בפילוסופיה

"במקום שהפילוסופיה מסתיימת,

שם מתחילה חכמת הקבלה " [1]

הפילוסופיה האלוהית היתה מאז ומתמיד רווית פרדוקסים, ומה שאפיין אותה היה אימוץ רעיון אחד, אור אחד, וזריקת היתר.

בימי הביניים

האריסטוטלים

רואים באל "עילה ראשונה", "שכל", "חוקיות", "הוא הדעה עצמה" (לשון הרמב"ם בספר המדע הלכות יסודי התורה ב', י [2]).

המדברים (כלאם)

הרצון, הוא המניע את המציאות. לא הטבע, לא החוקים, ולא הסיבתיות:

"בעת הנעת העט הזה ברא ה' ארבעה מקרים, שאין מקרה מהם סיבה לשני, אלא הם צמודים במציאות ולא יותר. המקרה הראשון: רצוני להניע את העט. המקרה השני: יכולתי להניעו. המקרה השלישי: עצם התנועה האנושית, תנועת היד. והמקרה הרביעי: תנועת העט" (מו"נ ח"א פרק ע"ג).

שתי פילוסופיות אלו לא יכלו לדור בכפיפה אחת, חכמה, חוק, סדר, סיבתיות, הם אנטיתזה לרצון חפשי בלתי צפוי.

בעת החדשה

שפינוזה

תוצר של חשיבה אריסטוטלית, הוא לקח את אלהי אריסטו והורידו לתוך העולם: אלוהים= הטבע, החוקיות. אין רצון, הכל סיבתי, חשיבה דטרמיניסטית המכחישה את הנס.

ברגסון

רואה בדינמיות, בחופש הבלתי צפוי, בהתעלות, את השלמות הגדולה ביותר:

"אלהים... אין בו כלום מן המוגמר ועומד, הרי הוא חיים בלתי פוסקים, פעולה, חרות..." ("ההתפתחות היוצרת" עמ' 177).

בימינו אלה

טובו של האל, ופעילותו בצורה הגיונית סותרת לדעתם של דניאל סטטמן ואברהם שגיא, את יכולתו המוחלטת של האל. על כן מי שסובר שהאל "כל יכול" צריך לבטל את טובו, ולאמר שהאל פועל בצורה שרירותית, ואעפ"כ אפשר לתרץ ש-

"השרירות אינה פגם, אלא ביטוי מובהק לריבונותו של האל ולטרנסצנדנטיות שלו. באופן עקרוני אנו סבורים שאי אפשר להפריך הגנה זו, אם כי כפי שציינו, עבור חלק גדול של המאמינים, ויתור על הרציונליות של האל הוא מחיר כבד מבחינה תאולוגית" ("דת ומוסר" עמ' 62 מאת דניאל סטטמן ואברהם שגיא, תשנ"ג)

נסכם בטבלה [3]:

יחס הקבלה כלפי הנוקשות הפילוסופית

אין הקבלה מתיימרת להשיג את עצמות האל, נסיונות אלו מביאים עיוות והגשמה, כמו שכתב הרב קוק:

"אין אנו מדברים ולא חושבים אפילו - במקור המקורות, אבל במה שאין אנו שוללים אותו כבר הכל חי וקים עדי עד... אין זה המונוטאיזם השולל את הכישרון המעשי, את החברתיות ואת היופי. המונוטאיזם (הנוכרי)... הוא מין אין סוף מושג - שהוא סותר את עצמו, ע"כ יעלה בתוהו. לא זהו מקור שם אלוקי ישראל, מקור הכל הוא אין סוף הבלתי מושג, שהוא מקומו של עולם, שרק ע"י רבוי הגוונים המצטבעים אנו יכולים לדבר בו ולהשיגו... לא המונוטאזמוס השומם המידברי של האיסלם, ולא האפיסה של הבודהיות, כ"א ההויה העליונה המשמחת את הכל ומחיה את הכל, ומתגלה ע"י הגלוי הסובייקטיבי שבלב כל דורשיו ומשיגיו" (אגרות הראי"ה ח"א עמ' מ"ח).

אע"פ שאין ה' מושג, אין הקבלה "מיבשת" את הדת כבתארי השלילה - המנתקים בין האדם ואלוהיו.

"ההסברים הנסתרים שבחכמה הא-להית, מעלים הם את העניין הא-להי בכל התוארים החיובים, בסילוק הגמור של החיסרון שבהם, ובהשתלמות העליונה של השלמות שבהם, שרק באופן זה באה הדבקות האלוהית למדרגת פועל החיים בכל פרטיהם, מה שאין כן ההיגיון והסילוק השלילי, יוכל ליגרום כי אם פרנס אחד מאורחות ההכרה האנושית בלבד. על כן האמונה תמיד מגלה את הנסתר, ומשארת אותו בתכונתו הנסתרת כדי שיהיה כוח החיים המחיה את החיים כולם, הכולל את הכל, ולא מפתח איזה פרט, אפילו אם יהיה היותר נכבד שבפרטים" (אורות האמונה עמ' 59).

על מנת להבין איך תוכל להיות השגה בדבר שאינו מושג, יש צורך בהקדמה.

האדם תפיסתו מורכבת, השגתו נובעת ממורכבות. עומק הטוב מושג מהדואליות של טוב ורע. היש מושג מתוך האין, מעצם צורתה של התפיסה האנושית אין ביכולתה להשיג את האחדות.

בשביל שיוכל האדם להשיג, לגלות, יש צורך דוקה בהסתרה, צמצום הבלתי מושג בתודעת המשיג - האדם, הבריאה.

הגילוי המצומצם של האל היה סובייקטיבי בלבד, רק בהכרתו והשגתו של האדם, לא מבחינה אובייקטיבית. צמצום המאפשר לתת לתפיסתו המורכבת של האדם השגה, שגם היא רק מתקרבת לאובייקטיבי - ("השערה" [5] בלשון הרב קוק) כמו שכתב הרמח"ל:

"והבן היטב, כי אור הא"ס ב"ה כך היה מאיר, יש סוד הארתו בבחינת השלמות שלו, ועדיין אין זה מושג לנו כלל,...אך בהתחילו ליקרב אצלינו בדרך הנהגה משוערת, (=שיעור, מידה) האיר בדרך אחד ונקרא שחידש מין הארה שנוכל להבין בה שיעור, מה שלא ניבחן באורו הקדום... ונקרא שהאציל אור אחד בבחינה אחת מחודשת - מושגת אצלינו, וזהו האור הנאצל ראשונה, ואין שינוי באורו [6] (=אין האצלה אובייקטיבית) אלא גילוי אצלינו. ונמצא אדרבא מתעלם השלמות שאין לה סוף, אז לגבי דידן המשיגים בו, ניקרא כאלו חידש אור אחד, כי בתחילה לא ראינו כלום, ועכשיו אנחנו רואים עניין חדש... וזהו עניין הצמצום המוזכר במקומו" (גינזי רמח"ל עמ' רכ"ח).

בצורה מפורשת יותר נמצאת הבנה זו אצל ר' חיים מוולאז'ין המבאר שלא רק הגילוי הוא סובייקטיבי, אלא אף הצמצום, ההסתר, הינו סובייקטיבי בלבד, הבריאה עצמה היא סובייקטיבית בלבד. מבחינה אובייקטיבית כלל לא היה הסתר, כלל לא היה צמצום, מבחינה אובייקטיבית "אין עוד מלבדו":

"ואלו הב' בחינות שמצידו ומצידנו, הם הן עצמם עניין הצמצום והקו ("קו" - משל להתגלות מוגבלת, שאינה אין סופית) הנזכר בדברי האריז"ל... מצד עצמותו לא יצדק מעלה ומטה, רק מצד הקו - מצד השגתנו, שאנחנו מצדנו משיגים סדר העולמות דרך השתלשלות כעין קו, יצדק מצדנו מעלה ומטה... ודאי שגם במקום כל העולמות והברואים, הכל מלא רק עצמותו יתברך שמו לבד, כקודם הבריאה... מופלה ומכוסה מהשגתינו, שע"י זה הצמצום וההסתר תהא כל השגתינו דרך השתלשלות, והמשכת התגלות אורו יתברך בסדר ההדרגה לבד כעין קו דרך משל" (נפש החיים שער ג' פרק ז').

תפיסה זו אינה "הכחשת עצמיותו הראלית... שבה נשרפת האינדיבידואליות שבאדם", כפי שמציג אותה הרב סולובייצ'יק [7] ("ובקשתם משם" עמ' 191). אין תפיסה זו באה לבטל שום דבר, לא את העולם [8], ולא את האדם, "לא תוכל למעט את רשמי החיים, כי אם להרבותם" (אורות הקודש ח"ב עמ' ת"ג). ההֶפֶך הוא הנכון, מבחינה אובייקטיבית רק הגודל קיים, רק השלמות קיימת. הדברים שמתבטלים הם רק החלקיות והפרוד, ההסתר והשלילה - הם עניין סובייקטיבי. אבל החיוב, הטוב, ה"אור" שבעולם, לא רק שלא מתבטל, אלא "כל אחד מניצוצי הריבוי יש בו ברכה של גודל אין סוף" (שם).

על פי הבנה זו מובן למה אין לבטל גילוי שלמות אחת על חשבון גילוי שלמות אחרת. מבינה הקבלה שכל הפרדוקסים שבין השלמויות השונות נובעים רק מבחינתינו, מצד התפיסה האנושית של תודעתינו המפורדת והמורכבת, ולא מיצד השלמות האלוקית המוחלטת, הבלתי מושגת. על כן אין היא נרתעת מקושיות הפילוסופים, כמו שכתב ר' נחמן:

"אך דע, אם יש צדיק גדול שהוא בחי' משה. הוא צריך דווקא לעיין בדברי (הקושיות של) האפיקורסות אלו, ואף שאי אפשר לישבם כנ"ל. עם כל זה ע"י עיונו שמעיין שם, הוא מעלה משם כמה נשמות שנפלו ונשקעו בתוך האפיקורסות הזאת. כי אלו המבוכות והקושיות של האפיקורסות הזאת הבא מחלל הפנוי (המתגלה בעקבות הצמצום) הם בבחי' שתיקה. מאחר שאין עליהם שכל ואותיות לישבם... כי משה הוא בחינת שתיקה, בבחינות שנקרא כבד פה בחי' שתיקה, יכול לעיין בדברי המבוכות אלו שהם בחינות שתיקה כנ"ל. צריך דווקא לעיין, (ולא לדבר - לתרץ) כדי להעלות נשמות שנפלו לשם" (ליקוטי מוהר"ן פרשת בא תורה ס"ד).

מתוך אמונה והכרה: "שהכל באלוהות, הטהור והמזוקק ביחוד עליון" (הנזיר, בהקדמתו לאורות הקודש עמ' 20), "התגלות אחדותית המתראה בניצוצים שונים" (ערפילי טוהר עמ' פ"א), נבין שכל השלמויות אמיתיות, ורק לנו הן "ניצוצות שונים". כשתופנם הכרה זו, לא רק שהקושיות לא יזיקו, אלא דווקא מתוך ריבוי הגוונים והסתירות יתעשר האדם והשגתו תגדל. יודעת הקבלה לתת מקום לכל אחת מהדעות הפילוסופיות בתוך עולם האצילות המתגלה בעקבות הצמצום:

‎‎‎ "אך דע, כי כל חכמה וחכמה בעולם יש לה זמר ניגון מיוחד, שזה הזמר מיוחד לחכמה זו, ומזה הזמר נמשכת החכמה הזאת וזה בחינות "זמרו משכיל" (תהילים מ"ז). ואפילו חכמת האפיקורסות יש לה ניגון וזמר המיוחד לחכמה האפיקורסית... בחינת החכמה שבמדרגה היותר עליונה יש לה זמר וניגון יותר עליון לפי בחינתה... ואין מקיף לאותה חכמה (העליונה ביותר) שיש שם כי אם אור אין סוף המקיף לחלל הפנוי, שבתוכו כל הבריאות והחכמות. ובודאי גם שם יש בחינת חכמה, אך החכמה שיש שם באור אין סוף אי אפשר לידע להשיג אותה... וחכמתו אי אפשר להשיג כלל, ואין שם רק בחינת אמונה, שמאמינים בו יתברך שאורו האין סוף מסבב כל עלמין ומקיף הכל. ואמונה יש לה גם כן זמר וניגון המיוחד לאמונה... וכל הזמירות והניגונים של כל החכמות נמשכין מזה הזמר והניגון, שהוא למעלה מכל הזמירות והניגונים של כל החכמות... ולעתיד לבא שיהפוך כל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם השם ויאמינו בו יתברך... היינו בחינת אמונה עליונה זו... וע"י ניגון של הצדיק... עולים ויוצאים כל הנשמות שנפלו בתוך האפיקורסות של החלל הפנוי, כי ניגונו הוא בבחינה של ראש אמונה, הינו האמונה העליונה שעולה על הכל, שע"י ניגון ואמונה זו נתבטלים כל האפיקורסיות, ונכללים ונתבטלים כל הניגונים בתוך הניגון הזה, שהוא למעלה מן הכל שממנו נמשכים כל הניגונים" (ליקוטי מוהר"ן שם).

על פי זה מובנים דברי הרב קוק שהבאנו בתחילת דברינו:

"ההסברים הנסתרים שבחכמה האלוהית, מעלים הם את העניין האלהי בכל התארים החיובים, בסילוק הגמור של החיסרון שבהם ובהשתלמות העליונה של השלמות שבהם... המגלה את הנסתר, (=ע"י הצמצום מתגלה הנסתר), ומשארת אותו בתכונתו הנסתרת (=אין ה' מושג, ודווקא עקב כך נעשה)... כוח החיים המחיה את החיים כולם, הכולל את הכל" (אורות האמונה עמ' 59).

השלמויות השונות מקבלות מוחלטות, מכוח השלמות האלוקית וניכללות בה [9]. מתאחה הקרע בין הקודש לחול [10], בין האל והעולם - אמונה במונותיאיזם מוחלט.

בניגוד לטבלת הסתירות הפילוסופיות, נסכם בטבלה את ה"היגיון הרזי" הכולל,

המתגלה בתוך החלל הפנוי:

לפי הסברנו זה, דווקא הרב קוק, המכניס את הפילוסופיות השונות לתוך מערך כולל, יכול להיות לאומי, בלי שזו תהיה לאומיות השוללת ופוסלת זרמים אחרים. על כן יכול הוא לבוא בקריאה לחזור לעצמינו, למקורות תרבותינו שזנחנו:

"לא לקַנְט נשוב, כי אם לים סוף, לסיני ולירושלים, לאברהם, למשה, לדוד, ולר"ש בן יוחי, ולכל אהובינו שהם משוש לבנו עדי עד" (המשך האיגרת שהובאה לעיל).

חלק ב' - השאיפה לטוב המוחלט [13]

"אין צער בעולם כצער השקיקה לטוב המוחלט" (אורות הקודש ח"ג עמ' קפ"ה).

"ככל מה שהאדם מתאמץ בצפית הישועה ביותר, כן מתבטלים ממנו כל מיני צער ויגון, והציפיה תלבשהו בעדי של יופי וגבורה, ועוז והדר קדמו את את פניו בשמחה ואורה" (הרב חרל"פ מעייני הישועה עמ' קפ"ז).

ה"נבואה" וה"סוד" פורצים ומשחררים אותנו מכבלי הפילוסופיה והחוקים. ראייתם את העולם - ראיה מוסרית. הצדק - הוא אמור לקבוע את המציאות, ולא חוקי הטבע העוורים (שאינם מבחינים בין טוב לרע, צדיק לרשע) בין הפיזיים בין הביולוגיים.

אין זו אמונה ברעיון מופשט חסר ממשות. מעצם אמונתם בשלמות הבורא, באה דרישה לשלמות הבריאה.

הם אינם מוכנים להסתפק באידאלים הזעירים החונקים את הנשמה. שאיפתם - לטוב המוחלט.

"כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד" (צפניה ג', ט)

"לא ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה" (מיכה ד', ג)

"ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה י"ג, ב)

"ובִלע (יושמד) המוות לנצח, ומחה ה' א-להים דִמעה מעל כל פנים" (ישעיהו כ"ה, ח).

וכן בתורת הסוד:

"הקבלה כולה היא צפיית ישועה, כראוי לחכמה עליונה שאינה מתפשרת עם ההווה הלקוי, כי אם עולה היא ברוח ה' אל העתיד המתוקן, הנהדר בקודש" (הנזיר, "קול הנבואה" עמ' רנ"ז).

"חכמת הקבלה המודיעה לנו... איך משתרש לאחר כמה צמצומים הרע, ואיך שמוכרח להיבטל ולהיבלע בסוף" ("טל אורות" לר' יעקב מאיר שפילמאן דף כד).

לא יכלה הפילוסופיה לקבל את עוצמת התיקון שבנבואת ישעיהו (י"א, ו) - "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדיו, ונער קטן נוהג בם. ופרה ודוב - תירענה, יחדיו ירבצון ילדהן. ואריה כבקר יאכל תבן" - על כן הוציאה דברים מפשוטם.

נבואה זו מבטאת, הנהגה מוסרית (הנהגת היושר שאצל המקובלים [14]) - שתנהיג את העולם לעתיד לבא, שבה יתעלה הטבע ויהיה "הטבע כתואר הנס מלא חפץ וגילוי אידיאלי" (ערפילי טוהר עמ' ה'). הנהגה זו פעלה ביציאת מצרים ובדור המדבר באופן גלוי, שהיה נסתר עד אז "ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות, ו', ג)

אל הנהגה זו נכסף ישעיהו:

"עורי עורי לבשי עוז זרוע ה', עורי כימי קדם דורות עולמים. הלא את היא המחצבת רהב (המשברת שרו של ים - "רהב") מחוללת (מפילה) תנין. הלא את היא המחרבת ים מי תהום רבה, השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים" - (ביציאת מצרים) (ישעיהו נ"א, ט-י).

הסמל להופעתה של הנהגה זו היה המטה השולט על הנחש, הבולע את תניני פרעה [15] - המסמלים את כוחות הטבע העיוורים (הנהגת העיגולים בלשון המקובלים [16]), שכל קיומם:

א. לתת עומק לטוב "עומק טוב ועומק רע" (ספר יצירה פ"א מ"ה).

ב. לתת מקום לבחירה ברע, ואע"פ שבחרו בו - אין הם נענשים, "עולם כמנהגו נוהג".

ג. ההתגברות על הרע מגלה את הרצון הטוב שבאדם, ולא עוד אלא שטוב מתוקן נעלה מהטוב עצמו, "מיצד שהוא קלקול שנהפך לתיקון" (פתחי שערים עמ' 198) [17].

לצורך זה ה' - "עושה שלום ובורא רע" (ישעיהו, מ"ה, ז) "ויברא א-להים את התנינם הגדולים" (בראשית א', יח). מהם לומדים שאין שתי רשויות בעולם. קיום הרע כפוף לרצון ה' - בריאה הוא, זמנו מוגבל. לא כדעתם של הפילוסופים - הדעה הרווחת, החושבת שכוחות הטבע העוורים ישלטו לנצח. הכופרת בפשטי הנבואות הנותנות לכוחות הרע רק ממשלה זמנית, עד שיתעלה העולם והרע יכלה. "ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים" (ישעיהו כ"ז, א) ואז יתברר שההנהגה המוסרית היא ההנהגה הטבעית לעולם. לא חוקי הטבע העיוורים - הנהגת עולמינו, שהם החריג, הם ה"נס".

על כן:

"אם יתפאר המדע החדש שהשתחרר מהתאולוגיה, צריך הוא לדעת, שלעומת זה נשתחררה התאולוגיה מהמדע - שאסרה בכבלים אנושים... התאולוגיה המשוחררת מכבלי המדע - היא הנבואה - סגולתן של ישראל שתיגלה עלינו במהרה" (ערפילי טוהר עמ' מ').

ידיעה שכלית אינה מספקת. חיי היום-יום שוחקים אותנו, מיאשים אותנו מאמונה ביכולת העולם להתקן. יש צורך בהפנמה, בכמיהה לטוב מוחלט ע"י:

א. עיסוק בתורת הסוד הרווייה מכמיהה זו.

ב. הקשבה פנימית:

"אל ידחה האדם את ההרגשות הסמויות שמתעוררות בנפשו, יניח אותן להתעמק, ללבלב, להוסיף ציצים ופרחים, גם פירות יעשו במקום סמוי מן העין" (אורות הקודש ח"א עמ' קכ"ט).

"האידאולוגיה שלנו, של שלמות חיינו אשר היא כה רחוקה ומופלאה, היא גם כן קרובה ומוחשה כל זמן שאין אנו עסוקים להשכיחה, וכל זמן שאנו שומעים את הקול הפנימי המושך אותנו ליתן מקום לזכרונות, המחיים אותה גם בימי שפלותה בהיות כאוב מארץ קולה" (אורות עמ' נ"ט).

ג. להשתחרר מהחשיבה הפופולרית שבעולמינו - "עולם הפוך ראיתי" [18], שבו האנשים הרציונליסטים נחשבים לחכמים ביחס למאמינים ה"משיחיים", "הוזי ההזיות".

העולם האמיתי הוא עולם החרות [19], ולא עולמם המוגבל.

"אין אנו צריכים להיות כבולים בכבלים חברתיים שהם מחניקים את הרוח העליונה החופשית, שהם מחללים את הקודש הבא מעולם העליון, מעלמא דחירו, שם דרור נתן לשרעפים, חרות מוחלטה לשאיפה, חופש גמור לנטיות הרצון וליצירה, וכגודל החופש, כן תגדל הקדושה, כן יתרוממו החיים, ואני אעלוזה בה' ואגילה באלוהי ישעי" (אורות הקודש ח"א עמ' קס"ו).

ד. לצאת מנקודת ההווה שבה אנו נמצאים, לעבר ראייה היסטורית. אם כך שאפנו בחשכת הגלות, כשהקמת מדינה היתה בגדר "הזיות" קל וחומר עכשיו כשנבואת זכריה שעליה חלם ר' עקיבא [20] - "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים... וילדים וילדות משחקים ברחובותה" - התגשמה. דווקא בימינו, פריצה ממגבלות הרציונליזם הפילוסופי אל השאיפה לטוב המוחלט, קלה הרבה יותר [21].

ה. לראות איך העיוורון שבטבע הולך ונעלם, איך משתלטת הטכנולוגיה על חוקי הטבע [22]. לו היה אדם בא מתקופה אחרת היה רואה בעולמינו עולם של "נס", עולם בו רצון האדם שולט על עוורונו של הטבע. הוא יסתכל כך כיוון שהוא מסתכל על התוצאות, ומבחינה זאת הוא צודק. מבחינת התוצאה אין הבדל אם רצון האדם שולט על הטבע העוור על ידי פריצת חוקיו "מלמעלה למטה", או על ידי רתימת כוחות הטבע עצמם לרצונו - העלאה "מלמטה למעלה".

עם כל זה התעלות זו חיצונית, חומרית בלבד, רחוקה ממילוי חפצינו.

"ואנו כולנו בעלי החפץ וההכרה [23], קרואים כולנו לפתח היש כולו, להרחיב את גבול הויתו, קרואים אנו להאדיר את חפצינו, לעזז את יכולתינו, בלי מיצרים היא שאיפתינו, ובכל מיצר וגבול הננו נותנים ברכות נצחים... את הכל, את כל העולם, את כל היצורים, את כל הנשמה אנו רוצים להעלות... אל באר מקור מי חייהם" (אורות הקודש ח"ב עמ' תקע"ב-תקע"ד).

על פי הנאמר בחלק א' מבינים אנו שאין דרישת ה' והדרישה לגאולה דברים נפרדים. עלינו להסיר את הפסל של תפיסת האל כ"איש" (היינו משגיח, מנהיג, מדבר) ולהבין שגם זה רק אחד מאופני גילויו. כשנשתחרר מראייתינו הסובייקטיבית המפורדת, נבין שכמיהתינו לטוב המוחלט [24] היא היא הכמיהה לא-להים.

---