בדין קודשים שמתו / הרב ברוך קץ

בדין קודשים שמתו, שיצאו מידי מעילה דבר תורה, מחלקת הגמ' במעילה טו. בין קודשי מזבח לקודשי בדק הבית, דקודשי מזבח שאינם ראויים למצוותם לאחר מיתה אין בהם מעילה מדאורייתא, וקודשי בדק הבית אף לאחר מיתה יש מעילה, דאינם גרועים מהקדיש אשפה לבדק הבית דמועלים בה. והקשה ר"ח הכהן (בתוד"ה ואפילו), דלא דמי לאשפה, דהא אשפה ראויה לפדיון, וקודשים שמתו אינם ראויים לפדיון, דהא בעו העמדה והערכה. ותירצו התוס', דקסבר קודשי בדק הבית לא בעו העמדה והערכה, או שמדובר שכבר הוערכו קודם מיתתם.

והנה הרמב"ם בהלכות מעילה (פ"ג) כתב: "קודשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה" ומשמע שדין זה נאמר רק בקודשי מזבח וכדמשמע בגמ' דמעילה, אף דס"ל להרמב"ם (הל' ערכין, פ"ה) שקודשי בדק הבית בהערכה והעמדה, וכתב עליו הכסף משנה דלרבותא נקט קודשי מזבח. בדרכו הלכו ה"קרן אורה" וה"דבר אברהם" (ח"ב סי' כ"ב), שכתבו דאף להרמב"ם שייך דין זה אף קודשי בדק הבית, ואם יש חילוק הריהו לקולא, דקודשי בדק הבית שמתו אף מדרבנן אין מועלין. אך המהרש"ק בברה"ז שם והגרעק"א בהגהותיו על הרמב"ם כתבו, שהרמב"ם פוסק כדברי הגמ', דלא נאמר דין זה אלא בקודשי מזבח. וכתב הגר"ח (פ"ב הל' מעילה הל"ה) וכ"כ אור שֹמח (פ"ה מעילה הל"י) וה"מנחת ברוך" (סי' פ"ו) בהסבר הדברים, דדין זה, דקודשים שמתו יצאו מידי מעילה, לא נאמר אלא בקודשי מזבח שקדושתם נובעת מייעודם למצוותם, ומשמתו ואינם ראויים עוד למצוותם פקע דין קודשי ה' מהם ואין בהם מעילה, אך קודשי בדק הבית קדושתם מחמת היותם ממון הקדש, ואף לאחר שמתו עדיין ממון הקדש הם, אף אם בפועל אי אפשר לפדותם ואין בהם כל שימוש להקדש, ולפיכך מועלים בהם[1].

והנה הקשו על דברי הגר"ח מהגמ' בפסחים כט., דלמ"ד אין פודין את הקודשים להאכילם לכלבים (ולנכרים), אין מועלים בחמץ של הקדש בפסח, ומשמע דכל שאינו ראוי לפדיון אין מועלין בו אף בקדושת דמים.

מתוך כך כתב חזון איש (בגליונות לחידושי הגר"ח שם ובבכורות סי' י"ח ס"ק י"ז), דכל הקדש, ואף של בה"ב, שאין להקדש הנאה ממנו או שימוש בו, פקעה קדושתו לגמרי. [החזון איש שם הביא ראיה לדבריו מתרנגולת שמרדה דלדעת רב (חולין קלט.) פקעה קדושתה. ותמוהין דבריו, דהא נתקשו שם הראשונים "קדושה שבהן להיכן הלכה", וכתבו (עי' תוס' ד"ה כיון ושאר ראשונים) דאף גבי הדיוט הדין כן דחשיבי כהפקר (ועי' חזון איש ב"ק סי' י"א סק"ט דאף הוא כתב כן), וא"כ אינו מחמת שאין לה שימוש להקדש, אלא שיצאה לגמרי מרשותו. ועוד קשה, דהא גבי קודשי מזבח לא אמר רב, ואם מרדה דומה לקודשים שמתו כדברי חזון איש, אף בקודשי מזבח הוה ליה למימר הכי. אלא נראה דלא חשיב שאין בהם שימוש להקדש, דשמא ימצאם גזבר] אף בדרכו של חזון איש דקודשי בדק הבית שאין בהם שימוש להקדש אין מועלין, נראה דלרש"י קדושין נז: הנ"ל לא פקעה קדושתם לגמרי ועדיין אסורים הם בהנאה, אלא דלא חשיבי קודשי ה' ולפיכך אין מועלין בהם. עפ"י דרך זו תיתפרש הסוגיה דמעילה טו. כפי' התוס' שם או כפי שכתב חזון איש שם דקודשי בדק הבית שמתו שייך שימוש להקדש בגופם כבאשפה, ובחמץ מיירי במקרה שאין להקדש צורך בו[2].

ליישב דברי הגר"ח כתב הגרי"ז (בתשובה שנדפסה בדף האחרון בספרו) דאמנם אין מועלים קודשי בדק הבית שמתו כיון שאינם ראויים לפדיון, אך כוונת הגמ' במעילה טו. דעדיין קודשי ה' הם ובחפצא לא פקע מהם דין מעילה מהטעם שכתב הגר"ח, והא דאין מועלין בהם כדברי הגמ' בפסחים כט. הוא משום חסרון במעשה המעילה. וזו כוונת הרמב"ם שכתב דווקא "קודשי מזבח יצאו מידי מעילה". (וא"כ חלק הגרי"ז על אביו שאמר דקודשי בדק הבית שמתו מועלים).

והנה אי אפשר לומר דהחיסרון במעשה המעילה הוא, דכיון שאין לו פדיון ואין הפסד להקדש, לא חשיב פגם שוה פרוטה, ובעינן שיפגום שווה פרוטה (מעילה יח.), דכבר כתב חזון איש שם בדחייתו את דברי המנחת ברוך, דאם אין כאן פגם משום שאין להם פדיון, הרי חשיב דבר שאינו ראוי להפגם ודינו ככוס של זהב ובהמה תמימה, דכיון שנהנה שווה פרוטה מעל אף שלא פגם (מעילה שם).

אלא החיסרון הוא כמו שכתב נתיבות המשפט סי' כ"ח סק"ב, דבקדושת דמים מעילה משום גזילת הקדש, ובדבר שאינו בר דמים לא שייך מעשה גזילה. וכבר כתבו האחרונים דדבריו הם דברי התוס' כריתות יג: ד"ה ואשם. וז"ל הגרי"ז שם "יעו"ש בתוס' כריתות דף יג, דהא דלא מעל באוכל חמץ של הקדש במועד, הוא משום דחסר הנאת פרוטה, אבל לא משום שנפקע מהחפצא דין מעילה... דהרי תלי לה בדין דבר הגורם לממון דהוא בדין גזל ודיני ממונות" (ועי' באחיעזר ח"א סי' מ"ו אות ה' שאף הוא כתב כן).

אך דברי הגר"ח שכתב דמועלין בהם עדיין קשים מהגמ' בפסחים. ועי' אור שֺמח פ"ה מעילה הל"י שכתב ליישב, דרק בחמץ וכדומה, שאם תפקע קדושתו לא שייך להקדישו שיהא ראוי לפדיון, דהרי עדיין אסור הנאה הוא, אמרינן דפקעה קדושתו, אך בשאר קודשי בדק הבית, שאם תיפקע קדושתם ניתן יהיה להקדישם קדושה גמורה ויהיו ראויים לפדיון, אין קדושתם נפקעת, אף שעתה אינם ראויים לפדיון, דאינם ראויים הערכה והעמדה. ולא הבנתי עומק דבריו. ואם כוונתו שהדבר חוזר חלילה, כמו שהבין הקהילות יעקב (מנחות סי' כ"ט) בדבריו, אינו מחוור, שהרי הבעיה בחוזר חלילה היא, שתוצאת חלות הדין גורמת לפקיעתו ופקיעתו גורמת שוב לחלותו וחוזר חלילה, אך כאן, אם נקבע שיפקע ההקדש, הוא לא יחזור להקדשו מאליו, אלא יאפשר לחזור ולהקדישו, ואין כל מניעה הגיונית לקבוע שאכן כך יהיה וצ"ע.

ושמא יש ליישב דברי הגר"ח ולומר, דבפסחים כט לא איירי קודשי בדק הבית אלא בקדושת דמים למזבח (ועי' שם בתוד"ה אין, שאכן דן בסוגיה זו דחמץ של הקדש בקדושת דמים למזבח, וכן משמע בתוס' כריתות יג: הנ"ל). ונראה ברור שדברי הגר"ח לא התייחסו לא לקודשי בדק הבית, דרק בהם הקדושה נובעת מהיותם קנויים להקדש, אך בקדושת דמים למזבח, הקדושה נובעת מיעודם למצוותם ואם אינם ראוים אינם קודשי ה'. וכן מפורש בדברי הגר"ח שם "דלא שייך דין נעשית מצוותו רק קודשי מזבח או גם בקדושת דמים, למזבח דעיקר קדושתן למצוותן משא"כ בקודשי בדק הבית". ועי' בית ישי סי' צ"ג שכתב, "דכל קרבן תם יש בו גם קדושת דמים למזבח, דאטו לאחר שהומם חל עליו קדושת דמים...". וכן כתב שם, שהביטוי קדושת דמים בדק הבית מתאר את איכות הקדושה שהיא קדושה של דמים כלומר הנובעת מקניין ממוני להקדש, וגבי קדושת דמים למזבח, הביטוי 'קדושת דמים' מתאר את נושא הקדושה שהוא דמי הבהמה ושוויותה, לעומת 'קדושת הגוף', שאף גוף הבהמה קדוש. וא"כ נראה שגם קדושה זו, למרות שקדושת דמים היא, נובעת מייעודה למצוותה, וכיון דאינה עומדת לכך, שהרי מצוותה מתקיימת ע"י פדיונה וזו אינה ראויה, אינה עוד קודשי ה' כמש"כ הגר"ח. ואף שהתוס' דמעילה טו. הנ"ל כתבו בסוף דבריהם, דהגמ' בפסחים כט. עוסקת בקודשי בדק הבית, הרי הגר"ח כתב דבריו בשיטת הרמב"ם וכנגד דברי תוס' בדיבור זה.

והנה אף שהתוס' בכריתות יג: הנ"ל חילק לענין מעילה, בין קדושת הגוף קדושת דמים ולא בין קודשי מזבח קודשי בדק הבית (ונראה דאף הנתיבות התכוון לחילוק זה), לא דמי, דלענין שם "קודשי ה' " הנידון הוא יסוד וסיבת הקדושה, וכאן החילוק הוא בין קודשי מזבח שקדושתם נובעת מייעודם למצוותם, לבין קודשי בדק הבית שקדושתם נובעת מקניינם להקדש, אך לעניין מעשה המעילה יש לחלק לדעת התוס' בין נושאי הקדושה, דאם הדמים הם נושאי הקדושה, המעילה בהם היא דווקא על ידי מעשה גזילה ובעינן בר דמים, ואם הגוף הוא נושא הקדושה המעילה היא משום הנאת ושימוש הדיוט ואין צריך בר דמים. [אך צריך כמובן שיהנה הנאה בשיעור שווה פרוטה כמוכח בכריתות כג. וצ"ע אמאי הוצרכו התוס' לומר גבי קדושת דמים למזבח דאין מעשה מעילה, והרי כיון דקודשי מזבח איירי, פקעה קדושה, ושמא התכוונו ליישב אף בחמץ של בדק הבית וכדברי הגרי"ז].

הרי לפנינו ג' דרכים בענין קודשי בדק הבית שמתו:

חזון איש - פקעה קדושתם או שם קודשי ה' מהם.

לגרי"ז - עדיין קודשי ה' הם אך אין בהם מעשה מעילה.

לגר"ח - הרי הם בקדושתם ומועלים בהם.

הגרי"ז בדבריו שם טען, בעניין זה של שם "קודשי ה'", התלוי בהיותם ראויים למצוותם (דלגר"ח ולגרי"ז אינו אלא קודשי מזבח וחזון איש אף קודשי בדק הבית), שכדי למנוע פקיעתו די בכך שעתיד הוא להיות ראוי למצוותו אף שעכשיו אינו ראוי. ולכאורה אין דבריו מחוורין, דהא תורין שלא הגיע זמנם, אף דקודשי קדושת הגוף כיוון שאינם ראויים עכשיו או להקרבה או לדמים, דהא אין לעוף פדיון, אין בהם מעילה (מעילה יב.), אף שיהיו ראויים לאחר זמן. אך יש לדחות, דהני מילי בתורים שלא הגיע זמם שמעולם לא חל עליהם שם קודשי ה', אך בדבר שחל עליו שם קודשי ה', אף אם עכשיו אינו ראוי, די בכך שראוי יהיה למצוותו בעתיד כדי שלא תפקע קדושתו, וכעניין גרדומין וכד' (עי' מנחות לה:).