"מגיד מראשית אחרית" - תרומה ומתנות עניים[*] / אשר מאיר

הקדמה

"ראשית דגנך תירֹשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו" (דברים י"ח, ד).

תרומה נקראת בתורה "ראשית", והיא שייכת לסדרה של "ראשיות" בהלכה: ביכורים, בכור, ראשית הגז, וכדו'. ה"ראשיות" שלה מתבטאת בעצם בשלושה מישורים :

א. בחיוב התייחסות: ראשית היא ראשית של, כלומר היא באה כחלק ממכלול ומוגדרת ביחס אליו: "שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה שלאחריו" (רש"י בראשית א', א).

ב. באופן היצירה: דיני הפרשת תרומה מתאימים לייחוד הראשית דווקא, להגבהת המובחר שבכרי. לכן נקראת הפרשתה "הרמה" - "תרימו תרומה לה' " (במדבר ט"ו, יט, ביחס לחלה שגם היא תרומה).

ג. במשפט המתנה כשלעצמה : אחרי שהתרומה הופרשה, ההתייחסות המתחייבת כלפיה והתכונות שלה הן אלו אשר מתאימות למובחר ולראשית.

"ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור, ולקט קצירך לא תלקט. וכרמך לא תעולל פורט כרמך לא תלקט, לעני ולגר תעזב אותם" (ויקרא י"ט, ט-י).

בכל אותם מישורים, מתאפיינות מתנות העניים [1] בתכונות מקבילות, אך רק באלו שמעניקות למתנות האלו אופי של אחרית. כלומר, שגם מתנות עניים מוגדרות מתוך יחסן לתבואה אחרת; אבל אם נראה את התרומה כראשית ויתר הגורן כְּמה שנשאר אחריה, אז נראה את המתנות האלו כְּמה שנשאר אחרי אסיפת פירות בעל הבית. ואופן יצירתן ודיניהן מתאימים לחלק זה של היבול אשר מייצג את האחרית. במאמר זה ננמק את ההקבלה/הניגוד הזה וננסה לפרש את משמעותו.

חלק א' - מימד ההתייחסות

בתרומה ובפאה מימד ה"יחסיות" שתיארנו נוצר על ידי שני דברים: ראשון, הגדרת חפץ של חיוב מסוים ואחיד, אשר ממנו תופרש המתנה. אחד התנאים שגורמים לכך בתרומה הוא "נתינה מן המוקף". שני, המתנה חייבת להיות מאותו חפץ - כלומר, מתוכו אך לא כולו. לגבי תרומה הגמרא קוראת לתנאי זה "שיריה ניכרים". ביתר המתנות היחס נוצר באופן קצת שונה, וכפי שנבאר.

א. נתינה מן המוקף

תרומה

"החלה והתרומה... אין ניטלין מן הטהור על הטמא אלא מן המוקף" (חלה א', ט).

תרומה חייבת להינתן - לכתחילה - מן המוקף; דהיינו "מן המחובר וסמוך" (רש"י חולין ז. ). דרישה זאת נלמדת בספרי מן המילה "ממנו". מהירושלמי והספרי שלפנינו הלימוד הוא מ"את כל חלבו את מקדשו ממנו" (במדבר י"ח, כט), האמור בתרומת מעשר, ואילו "תרומת מעשר היא מלמדת ואינה למידה" (ירושלמי תרומות ב', א) [2]. ואף שלחלק מהראשונים אין לימוד זה אלא אסמכתא, להרבה ראשונים הוא מן התורה. כן מפורש בתוס' (גיטין ל:) והרשב"א (א' קכז), וכן הבינו כמה מפרשים ברמב"ם, וכן כנראה הבין הראב"ד בדבריו (השגות לתרומות ג', כ).

המוקפות הנלמדת מ"ממנו" היא סמיכות פיזית - שיהיו התרומה והכרי אשר היא פוטרת באותו בית ממש (ועיין תוספתא תרומות ג', ט לפרטי הדינים). אמנם קיים מימד נוסף של סמיכות שגם כן חייבת בתרומה, והיא סמיכות איכותית: אין תורמים לא מן התלוש על המחובר ומן החדש על הישן (א', ה), ולא מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו (א', י), ולא מן הטהור על הטמא (ב', א); וכן להיפך (שם וב-ב', ב). תלוש על מחובר וחדש על ישן מעכבים אף בדיעבד (תרומות א', ה).

ונראה שתנאי המוקפות השונים הם בעצם ההגדרה של החפץ של חיוב, דהיינו הגורן, וכלשון הפסוק "כתרומת גֹרן כן תרימו אותה" (במדבר ט"ו, כ). ואם חלק מן התבואה במקום אחד וחלק במקום אחר, או שהתבואה מחולקת במינים וכדומה, אין זה בעצם גורן אחד ואחיד. ומה שאין הסמיכות הפיזית מעכבת, אפשר לומר שעצם מעשה ההפרשה מסוגל להגדיר את החלקים השונים כגורן אחד, אף שאין זו הדרך הנכונה לכתחילה.

פאה

גם הפאה אינה מוגדרת באופן עצמאי, אלא עומדת ביחס מוגדר לתבואה אחרת. אלא שבתרומה החפץ של חיוב הוא כאמור הגורן. ואילו בפאה החפץ שעליו חל החיוב הוא השדה, כלשון הפסוק "לא תכלה פאת שדך" (ויקרא י"ט, ט). "שדך - לחייב על כל שדה ושדה" (ספרא קדשים ז', א, יא), וכן מפורש בירושלמי "שלא יוציא משדה על חבירתה" (פאה ב', א).

הדרישות של דמיון וסמיכות מקום בין פוטר ונפטר בפאה אפילו יותר מחמירות בתוכנן מאשר אלו של תרומה, ובנוסף לכך מעכבות אפילו בדיעבד. וכמו שראינו את התנאים המקבילים בתרומה בתור הגדרת הגורן, פה נסתכל עליהם בתור הגדרת השדה.

הדרישה לסמיכות מקום מוצאת מקבילה בדרישה שפאה תבוא מכל שדה ושדה בנפרד. ההגדרה הגאוגרפית של שדה אחד נשנית במשניות בתחילת פרק ב' של מסכת פאה, אשר הקדמתן: "ואלו מפסיקים לפאה" (פאה ב', א). ונמנים בהמשך סוגי המכשולים הטבעיים והאנושיים אשר חוצים בין שדה אחד לשני לעניין פאה.

בתרומה, כל הגורן צריך להיות משנה אחת. בפאה יש דרישה נוספת בעניין הסמיכות הזמנית של חפץ החיוב: אין במין של תבואה כלל חיוב בפאה אלא אם כן "לקיטתו כאחת" (פאה א', ד). אם הלקיטה מתפרשֹת על כל העונה, אין מספיק קשר בין תחילת הלקיטה לסופה להגדיר מה שנשאר בסוף בתור ה"נשאר" ממה שלקח בעל הבית בתחילה.

משמעות הדרישה הזאת כנראה היא שלא די שפאה תתייחס כשארית השדה, אלא צריכה ג"כ להיות שארית הקצירה, כלשון הפסוק "לא תכלה פאת שדך לקצור". לקיטה כאחת לא מעלה ולא מורידה לעניין אחידות השדה, אבל היא חיונית לאחידות הקצירה.

וכן בדמיון המינים, יש בפאה דרישה מעבר למה שצריך בתרומה: "הזורע את שדהו שני מיני חיטין: עשאן גורן אחת - נותן פאה אחת; שתי גרנות - נותן שתי פאות" (פאה ב', ה). אם אין היחס מצד המין מספיק מכריע, אז צריך אפילו אותו גורן בתוך השנה לבנות את היחס אשר אנחנו מחפשים. תנאי זה מהווה ג"כ חומרא כלפי תרומה לגבי הדרישה לאותו מין - אע"פ ששניהם מיני חיטים, הם נחשבים חלוקים אם יש חילוק בזמן. וכיוון שלמדנו מתרומה שדי באותו מין כללי להיות מוגדר כגורן אחד, הוא הדין לשדה אחד, ואם כן דרישה זאת גם כן באה משום הצורך לקצירה אחידה.

אם כן ראינו: כמו שתרומה מופרשת דווקא מגורן אחיד, פאה מופרשת דווקא משדה ומקצירה אחידים.

ב. "שיריה ניכרים"

בתרומה

"המרבה בתרומה, רבי אליעזר אומר אחד מעשרה, כתרומת מעשר. יתר מכאן יעשנה תרומת מעשר למקום אחר. רבי ישמעאל מחצה חולין ומחצה תרומה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים עד שֶיְשַיֵר שם חולין" (תרומות ד', ה).

ממשנה זאת אנחנו לומדים, שאי אפשר לעשות את כל הכרי תרומה. וכן מפורש בביכורים ב', ד. הסיבה לכך נלמדת בעירובין לז:, "ראשית - ששיריה ניכרים". וכמו שאמרנו, שעצם המונח "ראשית" מחייב שיהיה משהו נשאר אחריה [3]. יוצא מכך, שבעל הבית אינו יכול ליצור תרומה אא"כ הוא פוטר על ידי כך טבל.

שיריה ניכרים בפאה

"העושה כל שדהו פאה, אינה פאה" (תוספתא פאה א', א).

הקשו בירושלמי בראש מסכת פאה, לכאורה תוספתא זו סותרת את דברי המשנה שאין לפאה שיעור. ומפרש שם ר' יוסי "עד שלא קצר השיבולת הראשונה לא נתחייבה שדהו בפאה". אם כן, הפאה חייבת להיות השיריים של השדה וגם כן שיריי מעשה הקצירה שלצורך בעל הבית [4].

ג. מימד יחס של "אחרית" ביתר מתנות העניים

בלקט ושכחה, אשר נוצרים מאליהם, לא שייך כלל לדבר על חפץ של חיוב. וכן יש חילוק בפסוקים: בפאה כתוב "פאת שדך" דהיינו שטח קטן של שטח גדול. ואילו בלקט כתוב "לקט קצירך" ובשכחה כתוב "ושכחת עומר בשדה", ולא עומר של שדה. וגם הביטוי "פרט כרמך" אינו מקביל ל"פאת שדך", כי פרט אינו חלק מכרם במובן של "כרם קטן".

ונראה, שכמו שהפאה היא השיריים של שטח, כך הלקט והשכחה הם שיריים של מעשה - מה שנשאר ממעשה הקצירה וממעשה העימור. לקט ופרט נוצרים דווקא ע"י מעשה הקצירה של בעל הבית עבור עצמו, ואילו שכחה ממעשה העימור. ולכן גם הם "אחרית של" - הנשאר מאחור כשבעל הבית אוסף לעצמו. בחלק מן המתנות יש אפילו שיעור כמה בעל הבית צריך לאסוף לפני שהעניים יכולים לזכות לעצמן, וכמו שיבואר.

בעניין לקט שנינו: "איזהו לקט? הנושר בשעת הקצירה" (פאה ד', י). בשכחה שנינו "תבואה שנתנה לשחת או לאלמה, וכן באגדי השום ואגדות השום והבצלים - אין להן שכחה" (פאה ו', י). רק תחילת הקציר לצורך האדם מאפשרת חלות שם "שכחה" על העומרים שנשכחו. וכן ובפרט "ואין פרט אלא מחמת הבציר " (ספרא קדשים ז', ג, ב).

בעוללות יש שינוי קצת, כי הגדרת העוללת היא עצמאית, ומתייחסת רק לתכונות האובייקטיביות של האשכול: "איזהו עוללת, כל שאין לה לא כתף ולא נטף" (פאה ז', ד). ומוכח שגם המעמד שלו של ממון עניים מתקבל מאליו: "המקדיש את כרמו... משנודעו העוללות העוללות לעניים" (פאה ז', ח), ומפרשים שם בירושלמי "שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו". וכן במשנה ז' ההלכה כר' עקיבא אשר קבע "כרם שכולו עוללות... ר' עקיבא אומר, לעניים" [5].

אבל בפועל, הנוהל בעוללות דומה לזה של יתר המתנות. אפילו לפי ר' עקיבא, "אין לעניים בעוללות קודם הבציר" (פאה ז', ז). יותר מזה, בירושלמי שם אפילו נתנו שיעור כמה בעל הבית צריך לבצור עד שיש לעניים זכות בעוללות: "שלושה אשכולות שהן עושים רביע".

לסיכום, בלקט שכחה, פאה ופרט, לא תיתכן יצירת המתנה בלי עיסוק בעל הבית לאסוף את התבואה שלו לעצמו, וממילא המתנה היא השיריים, ה"אחרית" של הכנת תבואת בעל הבית. ואפילו בעוללות, אף שחלות השם באה מאליה, מכוח התנאי של "אין לעניים בעוללות עד הבציר" יש גם כן יחס של אחרית הבציר, חוץ מן המקרה הייחודי של "כרם שכולו עוללות".

סיכום

דין תרומה להיות מופרשת מתוך גורן מוגדר, כשתנאי המוקפות יוצרים ביניהם יחס של "מיניה וביה" (כלשון רש"י עירובין ל: ד"ה מוקף). וממילא התרומה היא ה"ראשית" והכרי שנשאר יש לו מעמד של שיריים. גם מתנות עניים מוגדרות ונוצרות רק "מתוך": השדה נקצר, ומה שלא נקצר, או שלא נאסף, הוא מקבל מעמד של מתנת עניים וממילא המתנה היא השיריים כלפי מה שנאסף בפועל לטובת בעל השדה.

חלק ב' - אופן ההפרשה

הקדמה

כיוון שתרומה היא ה"ראשית", ראוי שההפרשה שלה תפגין העלאה - ואכן הפרשת תרומה מכונה "הרמה". ואילו למתנות עניים יש אופי של שארית, אחרית, והנחתם נקראת בתורה במונח "עזיבה" - "לעני ולגר תעזב אותם" (ויקרא י"ט, י; כ"ג, כב).

עכשיו נעמוד על כמה היבטי מעשה ההפרשה אשר ביטוים בהפרשת תרומה הולמים תוכן של העלאה וייחוד, ואילו הביטוי כלפי הנחת מתנות עניים מתאים להשארה ואחרית.

א. שלב תהליך הייצור

אין התבואה חייבת בתרומה עד שהיא מגיעה לתכלית הכנתה וזימונה לשימוש: אחרי גמר מלאכה (מעשרות א', ד-ח) וראיית פני הבית (ברכות לה:). תרומה ניתנת לכהן רק אחרי שבעל הבית עשה איתה כל מה שהוא חושב לעשות. אמנם אפשר לקרוא שם תרומה מעת הקצירה - אם התבואה הביאה שליש (מעשרות ראש פרק א'), אבל אין עדיין חיוב אז; ובמחובר אין חלות תרומה כלל (ביכורים ב', ד).

ואילו בפאה המצב הוא הפוך - לכתחילה הן ניתנות דווקא מהתבואה שאדם לא עשה איתו דבר, אלא במחובר - בקמה! "פאה ניתנת במחבר לקרקע" (פאה ד', א). וכן יתר המתנות לא עברו אלא קצירה, ובשכחה תחילת העימור.

אמנם ניתן לתת את המתנות בשלב מאוחר יותר, כמפורש בתוספתא פאה (א', ה):

"לא נתן מן הקמה, יתן מן העומרין; לא נתן מן העומרין, יתן מן הגדיש; לא נתן מן הגדיש יתן מן הכרי עד שלא מרח. ואם מרח, מעשר ונותן".

תוספתא זאת הובאה (בשינוי קצת) מספר פעמים בבבלי, ונפסקה להלכה; ותוקפה יפה גם כלפי לקט ושכחה (רמב"ם הלכות מתנות עניים א', ד). אבל המעמד של הנתינה אחרי השלב הלכתחילאי הוא רק בתור "לאו הניתק לעשה" (עי' רמב"ם מתנ"ע פרק א' סוף הלכה ב'). כלומר, לא רק שאין זו נתינה לכתחילה, אלא שיש עבירה בנתינה באופן זה.

מתנאים אלו למדנו שמתנות עניים מקבלות את שמן דווקא בשלב הראשון, הגולמי, של תהליך הייצור. אך יש שני מובנים של גולמי: יש גולמיות החלטית, דהיינו שבפועל לא נעשה עם החפץ כל עיבוד - וייתכן שאינו טעון עיבוד. דבר זה מתאים לגולמיות של מתנות עניים לפי שתיארנו - לא נעשה בהם כל עיבוד - בפאה, או נעשתה רק קצירה, או לכל היותר עימור.

ויש גם כן גולמיות יחסית, דהיינו, שחפץ זה לא הגיע לשיכלולו - יש לו עוד שלבים לעבור. יש תנאי בפאה, שניתן לראות אותו כדרישה לגולמיות מסוג זה. בפאה א', ד אנו למדים, שאין חייב בפאה אלא מין אשר מכניסו לקיום. יש לעמוד על משמעות הדרישה הזאת, שלא מופיעה בשום הקשר אחר במערכת המצוות החלקאיות. וייתכן שהוא דורש שפאה תהיה דווקא בדבר שאינו עומד לאכילה מיידית, ההיפך של תרומה [6].

ב. איכות המתנה

תרומה ניתנת לכתחילה רק מהטוב (תרומות ב', ד וג', א), ובמקרים מסויימים דבר זה מעכב אף בדיעבד (תרומות ג', א). נתינה מן הגולמי נחשבת אף כגזל שבט הכהנים (ירושלמי תרומות א', ה). אבל במתנות עניים אין כל סטנדרטים כלפי איכות הפרי. והעוללות מוגדרות דווקא ע"י אשכול דל וגרוע - "שאין לה לא כתף ולא נטף" [7].

ג. מרכיב הדעת

תרומה צריכה הפרשה, ויש דרישות קפדניות לעניין הדעת הנדרשת להפרשתה. "חמישה לא יתרומו, ואם תרמו, אין תרומתן תרומה: החרש, והשוטה, והקטן, והתורם את שאינו שלו. הנכרי שתרם את של ישראל..." (תרומה א', א). הפסול של חרש ושוטה נלמד בירושלמי מ"אשר ידבנו לבו" (שמות כ"ה) האמור בתרומת המשכן (ירושלמי תרומות א', א); ולומדים מכך, שצריך שתהיה לו דעת לנדב (ר"ש שם ועוד).

כן לומדים בירושלמי שם, מהפסוק מ"ונחשב לכם תרומתכם" (במדבר י"ח) "את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו", כלומר שיש דרישה בהפרשת תרומה לדעת מעבר לדעת הדרושה להרבה חלויות אחרות (למשל כדי שייחשב רצון לעניין "כי יוּתן").

במשניות ג', ג וג', ד נידונות הפרשות תרומה של שותפין ושל שליחים, נושאים אשר שימשו מקור לדיון ממושך ומעמיק של המפרשים על היקף הדעת הדרוש להפרשת תרומה. ואכן דין שליחות בתרומה משמש מקור ללימוד שליחות שבכל התורה - עיין קידושין מא:.

ואילו לקט ושכחה, וכן פרט, מתאפיינים דווקא על ידי זה שאינם מופרשים אלא שהם שהשיריים, הטפל - כל מה שאליו אין אדם נותן את דעתו. מה שבעל הבית שוכח הוא השכחה, מה שהוא מאבד הוא הלקט או פרט. כל כך גדול הֶעַלֶם הדעת הדרוש לשכחה, שאפילו מה שעתיד ליזכר בו, איננו של עניים, כנידון בפרקים ו' ו-ז' של מסכת פאה.

בשכחה דרשו חכמינו את הדרוש המפורסם:

"ר' אליעזר בן עזריה אומר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה הרי הוא אומר למען יברכך וגו', קבע הכתוב ברכה למי שבאת על ידו מצווה בלא ידע, אמור מעתה, היתה סלע צרורה בכנפיו ונפלה הימנו ומצאה העני ונתפרנס בה, הרי הקב"ה קובע לו ברכה" (תו"כ פרשתא י"ג, מצוטט ברש"י ויקרא ה', יז) [8].

חידוש גדול כשבכל התורה דבר כזה נחשב מתעסק או אפי' אונס, ולכאורה לא שייך בדבר זה שכר וכל שכן חלות; אבל מתנות עניים מקבלות את מעמדן דווקא מכך.

בפאה המצב יותר מורכב. המושג של פאת השדה ודאי משתלב יפה עם הניגוד שבנינו: אדם קוצר את שדהו, ודווקא מה שהוא לא קוצר, הוא הפאה. אבל לעומת זאת, ברור שיש קריאת שם אצל פאה. בתו"כ קדשים (ז', א, ט): "ואין פאה אלא בשם". מבבלי נדרים ו: מוכח שיש עניין של קריאת שם בפה לגבי פאה, ובירושלמי בראש פרק ד' יש דיון בדיני אותה קריאת שם [9].

בספר "תורת זרעים" הסתפק בשאלה מה אופי קריאת שם זאת:

"נסתפקתי, בהא דאין פאה עד שיקרא לה שם [הכוונה לתו"כ הנ"ל], אם הוא דין קריאת שם, כמו בתרומות ומעשרות, והיינו דהחלות פאה נעשית ע"י הקריאת שם פאה, ומכיוון שנעשית פאה נעשה ממון עניים וחל עליו החיוב דלעני ולגר תעזוב; או דאין כאן כלל דין קריאת שם, והא דאין פאה עד שיקרא לה שם היינו ר"ל שיעזוב אותה לעניים לשם פאה, והחלות פאה נעשה ע"י העזיבה" (תורת זרעים, עמוד ל').

ראוי להדגיש, שאפילו לפי הצד שלפיו אין מעשה הפרשה בפאה, עדיין המצב לא דומה לזה של יתר המתנות, כי ודאי צריך מעשה עזיבה, והוא מעשה מצווה אשר טעון דעת, כמפורש שם בדברי ה"תורת זרעים". אבל לענייננו, יש עדיין ניגוד גמור לתרומה. בתרומה, המפריש משקיע ונותן את הדעת שלו במה שהוא מפריש, ואילו בפאה - לפי הגישה השנייה - הדעת המכוונת כלפי הפאה היא "דעת שלילית" - כוונה של הרחקה וניתוק.

התורת זרעים שם דן בנפקא מינות בין שתי הגישות, ולא הסיק מסקנה. (וכן הסתפק בקובץ שיעורים ב"ק סימן ק"ג בדעת התוספות בנידון). אמנם, במשא ומתן שהיה בין המחבר ועוד גדולי זמנו, יוצא שהמתכתבים נקטו עמדה ברורה שאין מעשה "הפרשת פאה": כן כתב הר' יעקב נימן למחבר לפי ציטוטו "שאין מועיל תנאי בפאה, שאינה נעשית מרצונו, שהתורה עשתה פאת שדה לפאה שיהיה שייך לעניים". וכן הגיב ג"כ הר' מאיר סגל במכתב שם בעמ' ק"מ, שמצדד "שיעזוב אותם לעניים לשם פאה וחלות הפאה נעשה ע"י העזיבה לעניים". וכן נראת דעת המנחת חינוך בסוף מצוות רכ"א.

לכן, נראה שיש לקיים את הניגוד בין תרומה לבין פאה גם במישור מרכיב הדעת, כשבתרומה יש מעשה הפרשה בעל דעת חשובה בעצם קריאת שם תרומה, ואילו בפאה יש רק מעשה עזיבה, שהוא מעשה מצווה גרידא, ושם פאה חל מאליו. וכל שכן ביתר המתנות שהן ההיפך של תרומה בדבר זה, ואין דעת כלשהי ביצירתן אלא אדרבא: הן נוצרות דווקא בהיסח הדעת.

חלק ג' - ייעוד המתנה

למי מיועדת

תרומה, בתור ראשית, ראוי שתהיה מיועדת ל"אני ה' ראשון" (ישעיה מ"א, ד) - ריבונו של עולם. וכן הוא פשטם של כמה מקראות, שבעצם התרומה היא תרומת הקב"ה והוא יתברך מוסר אותה הלאה - דרכנו - לכהניו. "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה', לך נתתים" (במדבר י"ח, יב); וכן "ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן" (במדבר י"ח, כח). וכמו שכתוב בב"ק יג., ש"מתנות כהונה כי קא זכו, משלחן גבוה קזכו".

ואפילו בתור הנתינה בפועל, תרומה מיועדת ומותרת דווקא לראשית האומה - הכהנים, ונאכלת דווקא במצבם היותר מושלם - בטהרה. וכן היא עצמה צריכה להיות נשמרת בטהרה. ואסור לגרום הפסד לתרומה אפילו במובן של אכילה שהיא פחות משיא השלמות של צריכת אותו סוג מזון (תרומות י"א, א-ג).

מתנות עניים, בהתאם לאופיין כאחרית, שמורות ל"אחרית" האומה - "לגר, ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כ"ד, כ).

משמעות חוסר שיעור בתרומה ובפאה

לתרומה אין שיעור מן התורה, "דאמר שמואל, חיטה אחת פוטרת כל הכרי" (קידושין נח:). וכן פאה אין שיעור: "אלו דברים שאין להם שיעור - הפאה..." (פאה א', א) [10]. אך לאור הייעודים החלוקים של מתנות אלו, יש לתפוס את משמעות חוסר השיעור גם כן באופנים חלוקים.

דוגמה של מתנה שיש לה שיעור היא מעשר ראשון. מעשר ראשון הוא מתנה בעלת כמות מוגדרת אשר באה למלא תפקיד מוגדר - לספק את צרכי שבט הלויים ולפצות אותם על שהם מופרשים מעבודת הקרקע ומשועבדים לעבודת השם: "שכר הוא לכם חלף עבֹדתכם" (במדבר י"ח, לא).

בתרומה גדולה, לא שייך שיעור מסוג זה, כי אינה באה למלא שום צורך. היא תרומת השם ואין השם זקוק לשום דבר מאיתנו. משמעות התרומה היא בעצם סמלית, ולכן אין תרומה צריכה לשיעור למלא את תפקידה - להזכיר את שם השם על כל עמלנו ע"י הפרשת ראשיתו לשמו יתברך. ומספיק כלשהו בפועל כל זמן שהכלשהו הזה באמת מייצג את ראשית הכרי כולו, לפי התנאים אשר תיארנו.

העניין הסמלי שבתרומה, מבואר יפה ע"י ספר החינוך:

"משרשי המצווה, לפי שהדגן והתירוש והיצהר הן עיקר מחייתן של בריות, והעולם כולו להקדוש ברוך הוא, על כן ראוי לאדם לזכור את בוראו על הברכה אשר ברכו ושיפריש קצת ממנו לשמו ברוך הוא ויתננו למשרתיו" (מצווה תק"ז).

אבל מתנות העניים נבדלות ממעשר ראשון בכיוון ההפוך. לעומת סיפוק צרכי הלויים, שהם אוכלוסיה מוגדרת עם צרכים מוגבלים, אחרית התבואה מיועדת ל"אחרית" האומה אשר מי ישער את מחסורם - "צרכי עמך ישראל מרובים" (ברכות כט:). השיעור האמיתי הוא בעצם זה שנִשנה בתחילת המסכת: "הכל לפי גודל השדה, ולפי רוב העניים, ולפי רוב הענוה".

וה"מודל" של חוסר שיעור של מתנות עניים, הוא מה שלמדנו בראש מסכת פאה שגמ"ח היא מהדברים שאין להם שיעור, ברור שאין זה משום שחשיבותה סמלית, אלא להיפך, שאי אפשר לקבוע לה גבול מעבר "די מחסורו אשר יחסר לו - אפי' עבד אפי' סוס" - כאשר שנינו בתוספתא פאה (ד', י).

השלכות

א. לעניים, ולא לעורבים

"לוי זרע בכישר ולא הוו עניים למשקל לקט. אתא לקמיה דרב ששת, אמר ליה לעני ולגר תעזוב אותם - ולא לעורבים ולא לעטלפים. מיתיבי:... ואם אין שם כהן שוכר פרה ומביאה מפני הפסד תרומה! שאני תרומה דטבלה ולא סגיא דלא מפריש" (חולין קלד:).

דין זה משתלב יפה עם החילוק שהזכרנו - ששינוי האופי בין תרומה כראשית לבין מתנות עניים כאחרית משתקף בשינוי בייעוד ובמשמעותו. כיון שתרומה מיועדת לקב"ה, וחשיבותה היא בעצם כלפי בעל הבית הנותן ולא כלפי הכהן הזוכה, ממילא אין סיבה לפטור אם אין כהנים בנמצא, וכן היא טובלת כי חיוב זה להפריש את הראשית לשם הוא בסיסי ותמידי. אבל לקט ביסודו ניתן למלא צורך גמיש, ואם כן אין סיבה שבעל הבית יימנע מלזכות בו, אם הצורך הזה אינו נוכח.

ב. טובת הנאה

לתרומה יש טובת הנאה לבעל הבית, ומכאן נובעים כל הדינים של "מכירי כהונה" (בכורות כז.). ואילו במתנות עניים אין לעשיר כל זכות בהם (פאה ח', ח-ט) והנותן תמיד נידון כעשיר (שם ה', ה). ובעל הבית כל כך נטול זכות במתנות העניים שמשדהו, עד שאפילו אם הוא מסייע לעני אחד לזכות במתנות "הרי זה גוזל את העניים" (ה', ו).

גם דבר זה הגיוני לפי החילוק שלנו. כיוון שעיקר החשיבות של תרומה גדולה היא כלפי בעל הבית עצמו, אחרי שהוא הפריש אין סיבה שלא יוכל לשלוט על נתינתו. אבל מתנות העניים מיועדות לספק צרכי העניים, ואין לו לבעל הבית להתערב בהגשמת ייעוד זה.

סיום - איחוד אמצעיים ומטרות במצוות התלויות בארץ

המתנות השונות התלויות בארץ אינן "מִסים" בעלמא למימון צרכי הקהילה השונים. הרי גם בחו"ל יש צורך לגביית כספים לפרנס לומדי תורה והדרישות הרוחניות האחרות של הציבור - כדוגמת תרומה - וכן כמובן מגבית לפרנסת העניים כדוגמת מתנות העניים.

אלא שבארץ ישראל, האמצעים המעשיים לסיפוק הצרכים הקהילתיים והלאומיים מאוחדים ומשולבים עם האמצעים לשכלול הבניין הרוחני של הפרט. בארץ ישראל, הפרשת תרומה מסמלת ברמת הפרט, שראשית כל דבר שייכת לקב"ה. בדיוק כשהתבואה מוכנה ומזומנת לאכילה, הבעלים עושים מעשה מודע ושקול להפריד מתוכה את הנבחר, המיוחד. ומראשית זו דווקא, אנחנו מממנים את הצרכים של הכהנים אשר מרביצים תורה ועושים עבודת השם במקדש - שהם הראשית והנבחר של עבודת השם בכלל האנושות.

וכמו שאין אנו גאוותנים לקחת דווקא את הראשית של התבואה לעצמנו, כן אין אנו גרגרנים וקפדנים לרדוף אחרי כל שיבולת אבודה ושכוחה, ולקצור כל פינה אחרונה של שדינו; ובאיפוק זה האדם מפגין כבוד עצמי. ודווקא מהשריד שנשאר מהימנעות זאת" התורה מצווה אותנו לספק את צרכי שארית החברה - האדם השכוח והעזוב - להעניק לו פרנסה בכבוד, פרנסה שהוא אוסף ומכין בכוחות עצמו. בכך יש הרמוניה שלמה בחיים הלאומיים שלנו בארץ ישראל, בין השכלול הרוחני של הפרט ובין הדאגה הגשמית לשכלולו של הכלל.

---