יד ה' - הניצחון על עמלק ברפידים ובשושן [1] / יוסף צבי רימון

חלק א'

ידי משה

  בעיצומה של מלחמת עמלק אנו קוראים על הנס הנפלא שהתרחש בעקבות הרמת ידיו של משה: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (שמות י"ז, יא).

  לפתע, בשיא העצמה, מופיע פסוק תמוה:

"וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו, מזה אחד ומזה אחד, ויהי ידיו אמונה עד בא השמש"   (שם י"ז, יב).

לשם מה מביאה התורה כאן פרט טכני הברור מאליו? הלא, כלשון אבן עזרא: "ידענו כי אין כוח באדם להרים ידיו יום שלם, ואפילו שעות מועטות" [2]!

חז"ל במכילתא התייחסו לכך ואמרו: "בשביל שנתעצל במצווה ומינה אחר (=יהושע) תחתיו נתייקרו ידיו".

התרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל [3] מצא אף הוא סיבה להעניש את משה בהכבדת ידיו: "וידוי דמשה הוו יקירין מן בגלל דעכב קרבא למחר ולא אזדרז ביומא ההוא לפורקנא דישראל...". כלומר, כיוון שמשה אמר "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה" ולא הזדרז לצאת למלחמה עוד באותו יום (ובכך עיכב את ישועת ישראל) - נענש בהכבדת ידיו.

המשותף לפירושים אלו הוא ראיית הכבדת הידיים כעונש [4]. לצד פירושי חז"ל, נראה לי שניתן להסביר את הכבדת הידיים גם בדרך אחרת, ולפיה הכבדת הידיים הִנה דבר מהותי, שורשי ובסיסי; דבר בעל תוכן ומשמעות כשלעצמו ללא קשר לעונש כלשהו.

ראשית אציע שני פירושים אפשריים, ואחריהם אציע פירוש שלישי הנראה לי מהותי יותר בהבנת 'ידי משה'.

יסוד חשוב הוא בדברי חז"ל ואף בתנ"ך עצמו, שכדי לעורר נס מלמעלה צריך האדם לפעול ככל יכולתו מלמטה.

דוגמה לכך ניתן לראות בזוהר (פרשת לך לך, אות יט): "תא חזי! מלה דלעילא לא איתער, עד דאיתער לתתא בקדמיתא..." [בוא וראה: דבר מלמעלה לא נתעורר, עד שנתעורר מלמטה בתחילה].

אף בתנ"ך מצאנו נסים שמתבקשת בהם 'השתתפות עצמית', כמו בנס השמן אצל אלישע (מלכ"ב ד', א-ז), שבו נדרשת האישה להביא אסוך שמן ולמלא את הכדים בעצמה [5].

אפשר שאף כאן רוצה התורה לבטא את המאמץ הנדרש מצד האדם. אין זו הכבדה מכוונת אלא תיאור מצב. תיאור שבא לבטא את עצמת איתערותא דלתתא הנדרשת מן האדם - "וידי משה כבדים" - בכדי שתבוא כנגדה איתערותא דלעילא. 

פירוש נוסף אפשרי הוא על פי דברי הגמרא (תענית יא.) השואלת: "וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסת אחת לישב עליה?". ועונה, שלפי שהציבור היו שרויין בצער, אמר משה: "אף אני אהיה עמהם בצער".

ייתכן שאף הכבדת הידיים באה לבטא אופיו של מנהיג אמִתי. לא תמיד משתתף המנהיג בקרב עצמו; לעִתים תפקידו חשוב יותר ב'מטֶה', בעורף. אולם, חלילה לו להרגיש בכך איזו הקלה - חייב הוא לחוות את צער הציבור. בין שעניינו כעת בתכנון המלחמה, ובין שהוא עוסק בנושא מנהלי או בתפילה - חייב הדבר להעשות במלוא העצמה והמאמץ.

אדם יסודו מעפר וסופו לעפר

נעבור כעת לפירוש המהותי יותר בהבנת 'ידי משה'.

תחילת הפרשייה בכותרת: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם" (ח). סופה - בהבטחת הכרתת עמלק על ידי הקב"ה: " מלחמה לה' בעמלק".

מפתח חשוב להבנת הפרשייה הוא מלה מנחה המופיעה שבע פעמים - 'יד' [6]. 

הידיים ממלאות, בלי ספק, תפקיד מרכזי במלחמה זו. הן אלה שלכאורה נוצחות את המלחמה: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (יא). המסתכל מן הצד עלול לטעות ולחשוב שיש בידיים עצמן כוחות סגוליים, וידי משה הן ידיים בעלות כוח על-אנושי. כיצד תימנע טעות זו?

"וידי משה כבדים" - זהו הפיתרון. למשה לא תהיה סייעתא דשמיא מיוחדת שתסייע בהנפת הידיים; להפך, הקושי האנושי שבהרמת הידיים יודגש ויובלט [7]. כעת לא יהיה מקום לטעות - ידיים אלו הן ידיים אנושיות!

יסוד זה מובע על-ידי המלה המנחה. המילה יד, החוזרת שבע פעמים, מביאה את הקורא להתמקד בהבנת ה'יד' - לנסות ולהבין את הפלא שמצליחות הידיים לחולל. המוקד, הפעם האמצעית שבה מופיעה המילה יד, היא "וידי משה כבדים". זהו המרכז וזה היסוד המהווה כותרת לפעולת היד; זהו הדבר שיאיר באור נכון את פלא הידיים - אין הנס מתרחש בשל סגולת הידיים עצמן, שהרי הידיים "כבדים", היד הִנה אמצעי בלבד!

ה' נסי

היד הִנה אמצעי, אך מהו באמת הגורם לנס? מהו אותו יסוד שעליו משפיע האמצעי?

תשובה לכך נותנת התורה באמצעות מבנה הפרשה. הפרשה מורכבת משני חלקים המקבילים זה לזה באופן כיאסטי:  

בחלק הראשון (ח - יג) מתוארות פעולות עם ישראל. אין שם ה' מופיע בחלק זה (למעט "מטה הא-להים"). אופיו של חלק זה הוא מלחמת עם בעם - "ויבֹא עמלק וילחם עם ישראל" (ח).

בחלק השני (יד - טז) התמונה שונה. כאן מדובר על "מלחמה לה' בעמלק" (טז). חלק זה 'שופך אור' גם על החלק הראשון.

סופה של הפרשה מלמד על תחילתה. מחיית עמלק שבה התחיל יהושע, עתידה להימשך בידי הקב"ה, כפי שמתארת התורה מיד בפתיחת החלק השני: "ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק" (יד) [8]. הסיבה שבגינה עתיד הקב"ה להתערב במלחמת ישראל בעמלק, מתבררת בסוף הפרשה: "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק" (טז), וכדברי חז"ל: "כביכול, כל זמן שזרעו של עמלק בעולם, לא השם שלם ולא הכיסא שלם" (פסיקתא רבתי, פי"ב) [9].

במרכזו של החלק הראשון, בין הכותרת "ויבא עמלק וילחם עם ישראל" (ח - י), לבין תיאור ההריגה עצמו: "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו" (יג) - מופיעה פעולת משה: "ירים משה את ידו" (יא - יב).

וכך גם בחלק השני בסדר הפוך. בתווך, בין הכותרת של "מלחמה לה' בעמלק" (המופיעה בסוף הפרשה) לבין תיאור המחייה עצמה: "מחה אמחה את זכר עמלק" (יד) - מופיעה פעולת משה הנעשית בעקבות המחייה: "ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי" (טו).

בא זה ולימד על זה. מהות פעולת משה בהרמת הידיים תִּילָמד מפעולת משה המקבילה - בניית המזבח. בניית המזבח, אמצעי היא לעבודת ה'; אין המזבח פועל בעצמו אלא, כפי שמדגישה התורה "ה' נִסי" (טו), לאמור: "הקדוש ברוך הוא עשה לנו כאן נס. לא שהמזבח קרוי ה', אלא המזכיר שמו של מזבח זוכר את הנס שעשה המקום, ה'" (רש"י, י"ז, טז). כך גם בהרמת הידיים; אין הידיים פועלות מעצמן, אלא אמצעי הן לעבודת ה'. "איזו היא עבודה שבלב? הווי אומר זו תפילה" (תענית ב.).

להתחיל מבראשית

כשנתור אחר היכרותנו הראשונה עם משה הנבחר למנהיג, נגלה דבר מעניין. במהלך הקדשת משה לתפקידו, הקב"ה נותן אותות למשה. פרשת האותות היא יחידה ספרותית בת שבעה פסוקים (ד', א - ט). משה מביע את חששו שהעם לא יאמין לו, ובתגובה לכך הקב"ה נותן לו שלושה אותות שמטרת כולם "למען יאמינו". המטרה חוזרת ונאמרת בכל אות ואות ובכך נוצר מבנה משולש.  

מבנה היחידה הוא:  

גם ביחידה זו המלה המנחה היא 'יד', המופיעה שמונה פעמים.

שוב 'מבקשת' מאתנו המלה המנחה יד, לבקש אחר יסוד מרכזי בפרשה. מרכז האותות הוא הצרעת. מה באה הצרעת לסמל [10]? נראה שתפקידה הוא כתפקיד "וידי משה כבדים". את יסוד האותות והנסים במצרים אמורה ללוות היד [11]. המתבונן במופתים, שמא יחשוב - ידי משה מכושפות הן? באה התורה ו'מכה' ידיים אלה בצרעת; והמתבונן מבחין מייד - ידיים אלה, ידי אנוש הן!

רמז זה רומזת התורה הן באותות הראשונים שמבצע משה (על ידי הצרעת) והן בנס עמלק שהוא הנס המסיים למעשה את היציאה ממצרים (על ידי הכבדת הידיים). יד זו, מדגישה התורה, עלולה להיות מצורעת, ויד זו תתקשה להיות מונפת לאורך זמן - אין זו יד אלוהית.

ורמז נוסף. את מערכת נסי מצרים (סוף פרשת בשלח) מסיימת התורה: "כי יד על כס יה" - הזכרת יד ה'. גם בראשית דבריו הראשונים אל משה אומר ה': "ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאתי אשר אעשה בקרבו..." (שמות ג', כ). לאמור: יד ה' היא זו שהנחתה את ידי משה מראשית ועד אחרית. 

אי אפשר לראות דברים אלו, מבלי לחוש בדברי חז"ל (ראש השנה פ"ג, מ"ח):

"'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל' - וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברין, ואם לאו היו נופלין". 

חלק ב'

מאת ה' היתה זאת

בחלקו הראשון של המאמר ביארנו על פי פשוטו של מקרא, מדוע טרחה התורה לציין את הכבדת ידי משה. עדיין נותר לבאר, מה חשיבות יש בתיאור טקס הרמת הידיים. יכולה הייתה התורה להשמיט עניין זה כולו - לא היינו יודעים על המופת שבהנפת היידים וממילא גם לא היינו עשויים לטעות ולייחס כוחות אל-אנושיים לידי משה.

  גם התשובה לכך ברורה על פי פשוטו של מקרא, אך ננסה להרחיב את הפשט בעקבות דרשות חז"ל.

  ראשית, נציב מספר שאלות:

א.   כאשר יצאו ישראל ממצרים נקרע להם ים-סוף וטבעו המצרים, פחדו כל אומות העולם להילחם בישראל. אמרו אומות העולם:

"היאך אנו יכולין לעמוד כנגדן? פרעה שעמד כנגדן - טיבעו הקב"ה בים, אנו יכולין לעמוד כנגדן?"   (מכילתא דרשב"י, על שמות י"ז).

  אולם, עמלק לא פחד - "ולא ירא א-להים" (דברים כ"ה, יח, לפי רש"י). ויש לתמוה, מניין שאב עמלק אומץ זה? כיצד לא פחד מישראל למרות שלאחר קריעת ים-סוף וטביעת המצרים, היה פחד זה דבר מתבקש [12].

ב.   תמיהה נוספת עולה מתגובת משה. כאשר משה שומע, שעמלק יצא לקראת ישראל למלחמה, אין הוא אוזר מותניו ויוצא להילחם בעמלק, אלא שולח את יהושע: "ויאמר משה אל יהושע... וצא הלחם בעמלק" (שמות י"ז, ט). ומדוע לא יצא להילחם בעצמו?

  עונה על כך המכילתא (דרשב"י, על אתר):

"וכי משה עומד ואומר ליהושע לעשות מלחמה עם עמלק? אלא מסורת היא, שאין בני עשו נופלין אלא ביד בניה של רחל".

  ועל כך שוב יש לתמוה, מדוע דווקא בניה של רחל, הם שנוצחים את עמלק?

ג.   לניצחון על עמלק חשיבות מכרעת. עיני כל העמים נשואות אל עמלק. אם יצליח, יהיה בכך אות לכל העמים שניתן להילחם בישראל.

  מדוע אפוא, לא עושה הקב"ה את הנס ברמה הגבוהה ביותר? מדוע מלחמת עמלק הינה מלחמה טבעית ולא מלחמה נסית? מדוע אין הקב"ה ממטיר אבנים מן השמים כפי שעשה ליהושע עשרות שנים אחר-כך, במלחמתו נגד חמשת מלכי האמורי (יהושע י', יא)? 

  מאפיין מרכזי יש לכל נצחונות ישראל. עד למלחמת עמלק אין בנצחונותיהם הפגנת כוח, אין ניכר בהם ארגון צבאי, אין הם מראים על כוח פיזי חריג. להיפך, כוחם הפיזי נראה דל, והשתתפותם העצמית בכל הנצחונות איננה באה לידי ביטוי כלל. הגורם לנצחונותיהם הוא נס. המתבונן בנס יכול להסבירו בשתי צורות. יכול הוא לראות את יד ה'; לחוש ולהרגיש את העוצמה הא-לוהית הגדולה שמסובבת ומנחה את העולם. ראייה כזו תביא בהכרח לפחד מהאומה שהאל מסייעה. אולם תיתכן גם ראייה ממבט אחר. ראייה הסבורה שכל הנסים הם מאורעות טבע בלבד, מקרים ומזלות.

עמלק, שאינו מפחד מעם ישראל, בהכרח חש כראייה זו, השנייה. מכוחם הפיזי איננו מפחד, ובצדק, כיוון שכוח כזה טרם הוכח וטרם ניכר אצל ישראל. אך עמלק איננו מפחד גם מאלוהים: "ולא ירא א-להים" (לפי פירוש רש"י, ועוד). עמלק איננו מאמין בהשגחת הקב"ה על הנעשה בעולם. וכפי שאומרים חז"ל, שעמלק דגל באידיאולוגיה של "מקרה" - "אשר קרך בדרך" (אסתר רבה, פרשה ח') [13].

עמלק רואה את הנסים המתרחשים לישראל, אך הוא מסביר אותם כדבר טבעי. עמלק רואה את קריעת ים-סוף, אך הוא מסביר זאת כמאורע טבעי, גאות ושפל, שהתרחשו אך במקרה, בקנה מידה כזה. לכן, אין עמלק מפחד ויוצא להילחם בישראל. 

את האלוהים אני ירא

בניה של רחל מייצגים את האידיאולוגיה ההפוכה - אין מקרה בעולם. יוסף חי כל הזמן בתחושה של "שויתי ה' לנגדי", בהרגשת מציאות ה' והשגחת ה' בעולם (פרט למעידה אחת בסוף פרשת וישב). להלן מספר דוגמות מאִמרות יוסף:

1. "ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה, כי נשני א-להים את כל עמלי" (בראשית מ"א, נא).

2. "ואת שם השני קרא אפרים, כי הפרני א-להים בארץ עניי" (שם שם, נב).

3. "ועתה על תעצבו.. כי למחיה שלחני א-להים לפניכם" (שם מ"ה, ד).

4. "וישלחני א-להים לפניכם לשום לכם שארית בארץ" (שם שם, ו).

5. "מהרו ועלו את אבי, ואמרתם אליו, כה אמר בנך יוסף: שמני א-להים לאדון לכל מצרים" (שם מ"ה, ט).

6. "ויאמר יוסף אל אביו: בני הם אשר נתן לי א-להים בזה" (שם מ"ח, ט).

7. "ואתם חשבתם עלי רעה, א-להים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב" (שם נ', כ).

8. "פקד יפקד א-להים אתכם" (שם נ', כה).

  יוסף מנסה להראות גם לאומות העולם את מציאות ה' והשגחתו:

9. לשר האופים והמשקים אומר יוסף: "הלא לא-להים פתרונים" (שם מ', ח).

10.   לפרעה אומר יוסף: "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה" (שם מ"א, טז).

11.   ועוד לפרעה: "את אשר הא-להים עשה הגיד לפרעה" (שם מ"א, כו).

12.   ועוד: "כי נכון הדבר מעם הא-להים וממהר הא-להים לעשותו" (שם מ"א, לב).

יוסף לא רק מנסה אלא גם מצליח, להחדיר לאומות העולם את מציאות ה'. פרעה אומר על יוסף: "הנמצא כזה איש אשר רוח א-להים בו" (שם מ"א, לח). אין ספק שמשפט זה של פרעה, לא היה נאמר אילולי ההדגשות החוזרות ונשנות של יוסף, שהכל בא מאת ה' [14].

ככל שאדם מאמין יותר בהשגחת ה', כך פועלת עליו השגחת ה' יותר ויותר [15]. ואכן, יוסף זוכה לתמורה עבור אמונתו התמידית בה': "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח" (שם ל"ט, ב); "וירא אדניו כי ה' אתו"; "וכל אשר הוא עשה ה' מצליח בידו" (שם שם, ג); "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף" (שם, שם, ה); "ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד" (שם, שם, כא); "באשר ה' אתו"; "ואשר הוא עשה ה' מצליח" (שם, שם, כג).

אין דמות בכל התנ"ך כולו, ששם ה' שגור בפיה פעמים רבות כל כך, בהקשרים שאינם מחייבים הזכרת שם ה', כפי ששגור שם ה' בפי יוסף. אין גם דמות בכל התנ"ך, שזוכה לתיאור השגחת ה' עליה כמו על יוסף.

אין ספק! יוסף הוא המתאים להילחם בעמלק. עמלק רוצה להכרית את שם ה', עמלק רוצה לבטל את שליטת ה' בעולם. יוסף הוא המייצג יותר מכל את הנהגת ה', ולכן הוא זה שראוי להילחם בעמלק. הוא נלחם בעמלק לא רק כמלחמת מגן על עם ישראל - הוא נלחם בעמלק כ"מלחמה לה'".

רעיון זה ניתן ללמוד מן המדרש (שמות רבה, פרק כ"ו):

"למה ליהושע? אמר לו: זקנך [יוסף] אמר: 'את   הא-להים אני ירא'. יבוא בנו [של מי] שאמר   'את   הא-להים אני ירא', ויפרע   ממי   שנאמר   עליו: 'ולא ירא   א-להים'".

מי שירא את הא-להים, הוא זה שמתאים להילחם במי שאיננו ירא.

ויזעק זעקה גדולה ומרה

גם צאצאיו של בנימין, בנה השני של רחל, אינם טומנים ידם בצלחת. שאול ומרדכי נלחמים שניהם בעמלק. נתמקד במרדכי.

גם מרדכי ידע שהוא נלחם במי שאינו מאמין במציאות ה' והשגחתו. המדרש אומר (אסתר רבה, פרשה ח'):

"ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו - אמר להתך: לך אמור לה, בן בנו של קרהו בא עליכם. הדא הוא דכתיב: 'אשר קרך בדרך'".

מרדכי מכנה, לפי המדרש, את המן בכינוי "קרהו" - מקרה. גם על פי הפשט, רואים אנו כיצד מתכנן המן את כל צעדיו בדרך של מזל וגורל. גם הריגת בני אדם מתרחשת על ידי הפלת גורל - "הוא הגורל לפני המן" (אסתר ג', ז).

מרדכי יוצא במאבק באידיאולוגיה זו. הוא יודע שאין מקרה; יש שליט ויש מנהיג - יש בעלים לבירה!

הרמב"ם (הלכות תענית פ"א, ה"ג) מתריע ברואים את הכול כמקרה:

"אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות".

מרדכי חי בהשקפה זו של הרמב"ם, ומיד כשנודע לו על צרת עם ישראל, פונה למנהיג העולם: "ויזעק זעקה גדולה ומרה" (אסתר ד', א). מרדכי גם יודע שעם ישראל איננו מונהג במקריות; גם אם לא ייוושעו באמצעות אסתר, אזי "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (שם ד', יד). 

בדרך-כלל, כשמתרחשים נסים גלויים, מאמינים גם אנשים פשוטים ביד ה' שהתערבה. גם החרטומים יודעים לומר: "אצבע א-להים היא" (שמות ח', טו). עמלק מתכחש גם לנסים גלויים; גם אותם הוא רואה כמקרה. עמלק פוגע על-ידי כך בשמו של הקב"ה, "כביכול, כל זמן שזרעו של עמלק בעולם, לא השם שלם ולא הכיסא שלם" (פסיקתא רבתי, פי"ב).

המלחמה בעמלק מתקנת את הפגיעה במלכות ה': "'לך ה' הממלכה' - זו מלחמת עמלק" (ברכות נח:), "כלומר, על-ידי מלחמה לה' בעמלק, יתעלה כסאו" (רש"י שם).

המלחמה בעמלק מתרחשת דווקא בצורה טבעית, כדי שהכל יידעו, שגם בדברים הנראים טבעיים פועלת יד ה'. הניצחון הטבעי הראשון, מלווה בהוכחה, לבל תהיה טעות: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (שמות, י"ז, יא), וכפי שהרחבנו בחלקו הראשון של המאמר. 

גם מגילת אסתר טבעית כולה. אף שם ה', איננו מוזכר במגילה [16]. מרדכי מצווה על קיום ימי הפורים, ועל ידי כך בא העם לידי מודעות, שגם דברים העשויים להראות טבעיים, מונהגים על-ידי ה'.

ואכן, גם במגילת אסתר, מדגישים חז"ל, הביא הניצחון בעמלק לתיקון שמו של הקב"ה:

"'תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס' - תחת הנעצוץ - תחת המן...

יעלה ברוש - זה מרדכי...

תחת הסרפד - תחת ושתי...

יעלה הדס - זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה...

'והיה לה' לשם' - זו מקרא מגילה".

כרכים המוקפים חומה מימות יהושע

כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן-נון, קוראים את מגילת אסתר בט"ו באדר. זו דעת התנא של המשנה הראשונה במסכת מגילה. לעומתו סבור ר' יהושע בן קרחה (מובא בתענית ב:), שהקובע אינו "ימות יהושע בן-נון" אלא "ימות אחשורוש".

לכאורה, התנא של המשנה איננו מובן. וכי מה עניין ליהושע אצל מגילת אסתר?

ואכן, קושייה זו הקשו הירושלמי ומספר ראשונים, ותירצו מספר תירוצים. לפי דברינו, מובן הדבר היטב. יהושע ומרדכי נלחמו שניהם בעמלק. בשני המקרים היתה זו השגחת ה' בתוך מסגרת טבעית. אולם, אצל יהושע נתלוותה גם הוכחה: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (שמות י"ז, יא, וכמו שהרחבנו לעיל).

יהושע הוא זה שמלמד לדורות כי גם ניצחון 'טבעי' תלוי ברצון ה' ובהתערבותו. הניצחון ה'טבעי' של מרדכי ואסתר, מקבל אור אחר בעקבות מלחמת יהושע. בא זה ולימד על זה - מה להלן נפלאות ה', אף כאן נפלאות ה'.

רמז זה רומז לנו מרדכי, בתלותו את קריאת המגילה ב"ימות יהושע בן-נון".

יתכן שרעיון זה טמון גם בדברי הריטב"א (מגילה ב.):

"ובעו רבנן ז"ל: מה ראו אנשי כנסת הגדולה, לתלות הדבר ביהושע בן-נון? ותרצו הראשונים ז"ל, משום דיהושע בן-נון הוא שנלחם בעמלק תחילה, והמן היה מזרע עמלק".

התנא של כרכים המוקפים חומה מימות יהושע, לא מעצמו למד דבר זה, אלא מכותב המגילה בעצמו! הקבלות רבות ומדהימות ישנן בין מגילת אסתר לבין פרשיות יוסף [17]. דוגמה להקבלות: 

אצל יוסף כמו אצל אסתר, מתרחש הנס בצורה טבעית. אלא שאצל יוסף מוזכרת יד ה' פעמים רבות (כדלעיל), כך שקשה לקורא שלא להבחין בכך. אצל אסתר לא מוזכרת יד ה', ועל כן רצה כותב המגילה להמחיש לנו את השגחת ה' על-ידי ההקבלות הלשוניות בינה לבין פרשיות יוסף [19]. עיקרון זה לקח התנא ויישמו גם לגבי יהושע, כדלעיל. 

עמלק דוגל באידיאולוגיה של חוסר השגחה אלוהית, ולכן אין הוא מפחד להילחם בעם ישראל, כיוון שהוא רואה בנצחונותיהם 'מזל' גרידא. יוסף הוא החש בכל מקום את הימצאות ה' - הוא האנטי-טזה של עמלק. גם צאצאיו וצאצאי אחיו, ממשיכים קו זה ונלחמים בעמלק - יהושע ומרדכי. מלחמותיהן טבעיות, כדי להראות, שלא זו בלבד שכל נסי מצרים הם מאת ה', שלא כפי שסבר עמלק, אלא אפילו בדברים שנראים כטבעיים פועמת יד ה' [20]. לכן, מלוות מלחמותיהם בהוכחות, שאמנם אלו מלחמות טבעיות, אך לטבע יש מנהיג, יש אדון לבירה!

---