ניהוגי אבילות על סבים וסבתות[*] / דניאל רוזלאר

לפעמים בפטירת סבא או סבתא קשה לקרובי המשפחה שאינם יושבים שבעה למצוא דרך נכונה ומתאימה לביטוי רגשותיהם. מצד אחד, הם אינם מז' הקרובים החייבים להתאבל מדין תורה. הם מנחמים יותר מאשר מתנחמים, והרבה פעמים צריכים להיות אחראים על בית האבל במקום להתאבל. מצד שני, לרוב דאבונם הוא אמיתי ועמוק והם מתייחסים לקרובים המתאבלים בבחינת עמכם אנֹכי בצרה. בהרבה מקרים חייבים נכדים ונכדות להמשיך בחייהם הרגילים ללא אפשרות להראות שום רגשי אבל.

אמנם נפסק להלכה בשו"ע יו"ד סי' שע"ד ס"ו, שכל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו, דהיינו שקרובי הקרובים גם הם בדיני ותהליכי אבילות. באנו בדברים דלהלן לברר במקצת דינים אלו כדי לזכות את הרבים ולהביא נחת רוח לחיים ולמתים.

בגמרא מועד קטן כ:, דנו על מי חיוב אבילות חל. מדאורייתא אבילות חלה על ז' קרובים - אשתו, אביו ואמו, אחיו ואחותו הבתולה - שניהם מצד האב, בנו ובתו. מדרבנן הוסיפו עליהם גם אחיו ואחותו מצד האם, וכן אחותו הנשואה ולא רק הבתולה.

יתר על כן דנו בעניין חיוב אבילות על קרובים אחרים, הן שאר בשר והן שאינם קרובים כי אם מחמת קרבת נישואין. ג' דעות מופיעות שם בסוגיא:

דעת ר' עקיבא, שעל כל מי שמתאבל עליו - מתאבל גם על שניים שלו.

דעת ר' שמעון בן אלעזר, דאינו מתאבל כי אם על אבי אביו ועל בן בנו.

ודעת חכמים, שמתאבל עם כל מי שמתאבל עליו, אך רק בפניו.

ולכאורה יש לומר, דפליגי תנאים הללו בטעמא דאבילות הנוספת הזאת. ר' עקיבא סובר שהאבילות חלה מטעם כבוד המת, ומשום הכי מתאבל אף שלא בפני קרובו. גם ר' שמעון בן אלעזר סובר שהאבילות חלה משום כבוד המת, אלא שהוא מצמצם את היריעה יותר מר' עקיבא. חכמים סוברים, דאין אבילות באה אלא מטעם כבוד קרובו שהוא אבל, ומשום הכי מתאבל על כל קרובי קרוביו, אבל דווקא בפני קרוביו [1].

ואף על פי שפסקו הראשונים והמחבר בשו"ע יו"ד ס"ו, שהלכה כחכמים, גם הראשונים, כנראה, חלוקים הם בטעם האבילות, וכדלהלן.

בתוספות שם שאלו מהי הגדרת בפניו, ולא הסיקו מסקנה האם היא דווקא בפני קרובו האבל ממש, או בכל הבית כולו.

הריטב"א בחידושיו והרמב"ן בספר תורת האדם, כתבו דבדינא דבפניו, כלולים כל הדברים שיש בהם היכר לאבל, ואפילו שלא בפניו, כגון איסורי גיהוץ ותספורת שקיימים אף שלא בפני האבל, שאם יתגלח שלא בפניו הרי בחזרתו יהיה ניכר שפנים חדשות באו לכאן. לדעתם, מותרים רק דברים שאינו ניכר שאינו נוהג, כגון דברים שבצנעא, וכן אם הוא בעיר אחרת.

נשאר לנו מקום לדון במה יהיה הדין, על פי שיטתם, בדברים כמו נעילת הסנדל שלא בפני האבל וכן בהשתתפות בשמחות. שהרי מצד אחד האבל לא ירגש בהם בחזרתם לשם, ומצד שני הם דברים שבפרהסיא בעירו.

אולי ניתן לומר דדבר זה תלוי במחלוקת הנזכרת לעיל בטעמא דאבילות זו, האם מטעם כבוד הנפטר, או מטעם כבוד קרובו של האבל. אם תימצי לומר דהוה מטעם כבוד האבל, אזי כל דבר שירגיש בו האבל אסור, ואפילו אם אינו בפניו ממש. ולכן יש להחמיר בנעילת הסנדל אף שלא בפניו, שהרי יכול לבוא ולשמוע מדבר זה (משא"כ אם הוא בעיר אחרת, שאין אפשרות שהאבל ישמע על מה שקרובו עושה שם).

אבל אם תימצי לומר דטעמא דאבילות משום כבוד הנפטר, זהו דין מיוחד באבילות וחכמים הגבילוהו למקום בו נוהגים בשאר ניהוגי אבילות דווקא, ולא בשום מקום אחר, אלא אם כן יהיה ניכר אחר כך, בעיקר מקום האבילות (כגון תספורת וגיהוץ). לפי זה, נעילת הסנדל שלא בפני האבל תהיה מותרת.

ובחילוק זה אפשר לתלות גם את מחלוקת הראשונים על איזה קרובים רחוקים בדיוק, חייב האדם להתאבל. שהרי הרמב"ם בפ"ב הל' אבל ה"ד כתב, שאינו מתאבל על קורבה דנשואין, כגון על אשת אחיו, ואף בפני אחיו לא. כך גם כתב הרמב"ן בתורת האדם. אך הטור כתב בסי' שע"ד, דמשמע מלשון הרא"ש שאין לחלק כלל, וכל שמתאבל עליו מתאבל עימו על כל קרוביו, ואפילו אם הם אינם שארו הראשון. הרמב"ן בשם חכמי הצרפתים צמצם את הרשימה עוד יותר, וכתב גם דאינו מתאבל על מי שאינו קרובו כלל, כגון אחיו מאביו על אחיו מהאם.

נראה דהרמב"ן והרמב"ם סוברים דחיוב אבילות זו בא לכבוד המת, ומשום הכי אין סיבה שיתאבל על מת שאין לו עימו שום קורבא כלל. לעומתם הרא"ש סובר דאבילות באה מטעם כבוד קרובו האבל, ולכן למרות שאין לו שייכות כל כך עם הנפטר עצמו, מכל מקום יש לו שייכות עם האבל ומשום הכי משתתף באבילות.

הראשונים דנו בדין חיוב האשה באבילות על קרובי בעלה. בגמרא שם מפורש, שאין הבעל מתאבל על קרובי אשתו, כי אם על אביה ואימה. ואף על פי דאיתא שם בגמרא דאבילות זו מטעם כבוד אשתו, מכל מקום אי אפשר להביא ראיה מכאן שיסוד דין אבילות זו על שאר קרובים הוא מטעם כבוד החיים. מחד גיסא ניתן לומר, שהאבילות באה מטעם כבוד האבל, ומשום הכי צמצמו חז"ל את חיוב הבעל להתאבל על קרובי אשתו לחמיו וחמותו. אולם, מאידך גיסא ניתן לומר, שהאבילות באה לכבוד המת, אבל הכא, אף על פי שאין לבעל שום קורבא דשאר עם קרובי אשתו, מכל מקום מכבוד אשתו חייבוהו להתאבל על חמיו וחמותו.

בגמרא שם מובאת ברייתא האומרת: "וכן היא שמת חמיה או חמותה וכו'", ואף על פי כן יש מהראשונים שכתבו, שהברייתא לאו דווקא נשנית, ואשה אינה חייבת להתאבל על חמיה וחמותה, ולכאורה על פי החילוקים שכתבנו לעיל.

דעת הרמב"ן, על פי דברי הירושלמי, שאשה חייבת באבילות על כל קרובי בעלה. בהסבר דעתו נראה, שהחיוב נובע מטעם כבוד האבל, ואשה חייבת בכבוד בעלה יותר ממה שהוא חייב בכבודה. לעומת זאת, הרמב"ם (ה"ה) והמחבר בשו"ע פסקו, דאף האשה אינה חייבת לנהוג דיני אבילות על קרובי בעלה, כי אם על חמיה ועל חמותה. לדעתם, החיוב בא מכבוד המת, ומכיון שאין לה קשר הדוק עם קרובי בעלה, אינה מתאבלת על כל קרוביו. על חמה וחמותה מתאבלת - או שמטעם כבוד בעלה הוסיפו עליה חיוב באלו, או משום שיש לאשה קשר יותר הדוק עם חמיה וחמותה (וצ"ע האם עובדה זו תמיד נכונה!).

גם בעניין הקריעה בכהאי גוונא דנו הראשונים. הרא"ש בסימן ל"ה כתב, שצריך לקרוע על קרובים הרחוקים בשעת חימום, ואף אם אינו בפני האבל. הוא סובר דחיוב אבילות בא לכבוד הנפטר, ואף על פי שהגבילו את חיוב האבילות בפני האבל דווקא, בקריעה לא הגבילו, שהרי אבילות לחוד וקריעה לחוד, (וגם מפני שעיקר חיוב קריעה הוא דווקא בשעת חימום ולא לאחר מכן). לעומתו כתב המאירי, דאינו קורע אלא בפני האבל. לדעתו, כל האבילות אינה באה אלא רק לכבוד קרובו האבל, ומשום הכי אין קרובו חייב לקרוע כי אם בפניו דווקא, ורק בשעת חימום ולא אם מגיע באמצע ז' (שהרי באותה שעה אף האבל אינו חייב ללכת בבגד קרוע, דבשאר הקרובים חיוב הקריעה הוא לקרוע בשעת חימום, ולא ללכת בבגד קרוע כל ז').

ועל אף האמור, כתבו הרא"ש, הרמב"ן ועוד ראשונים, דבזמן הזה לא נוהגים שום אבילות כלל על שאר קרובים. וכתבו טעמא, משום דאין אבילות באה אלא לכבוד קרובו, וכל האבלים מוחלים. כדבריהם פסק הרמ"א בהג"ה שם, שנוהגים שלא להתאבל כלל עם המתאבלים. וכתב ערוך השולחן בסע' י"ד, דאף אם האבל אמר במפורש שאינו מוחל על כבודו, מכל מקום לא שומעין לו, שהרי כבר נתבטל מנהג זה מכל וכל.

ומכל מקום כתב הרמ"א שם, בשם התרומת הדשן, דהקרובים הפסולים לעדות, מראים קצת סימני אבילות עד מוצאי שבת הראשון, וכן פסק הש"ך ושאר אחרונים [אלא שכתב בילקוט יוסף, שהמנהג - של הספרדים לכאורה - הוא, שלא לנהוג שום מנהגי אבילות כלל בכה"ג, אלא שחתן מצטרף לתפילות ולאזכרות לחמיו וחמותו].

אף על פי שכתבו הראשונים והפוסקים, שטעם האבילות הוא משום כבוד קרובו, ומשום הכי אפשר לבטלו, מכל מקום כתב הפתחי תשובה שם בס"ק ד', דהקרובים חייבים במקצת סימני אבילות, אף אם הם נמצאים במקום שאין שם אבלים, ומשמע שסובר, שתקנת אבילות זו לכבוד הנפטר.

למעשה כתב הש"ך בשם שו"ת משאת בנימין, שאותן קרובים שהיו חייבים להתאבל, מן הדין לא יחליפו בגדיהם לבגדי שבת (במקומות שאין האבל הולך בבגדי שבת בשבת), לא ירחצו בחמין ולא יאכלו מחוץ לבית עד מוצאי שבת הראשון. וכתבו האחרונים, דהוא הדין נמי לעניין איסור תספורת, תגלחת ונטילת ציפורניים.

ומחה ה' א-להים דמעה מעל כל פנים.

---