להעביר גילולים מן הארץ / הרב יאיר קאהן

א

הכלל דכל מצווה שאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ נלמד מפרשת ראה:

"אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה' א-להי אבֹתיךָ לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה. אבד תאבדון את כל המקֹמות וגו' "   (דברים י"ב, א-ב).

חז"ל דורשים בספרי:

"בארץ - יכול כל המצוות כולם נוהגות בחוצה לארץ, תלמוד לומר בארץ... יכול לא יהיו כל המצוות כולם נוהגות אלא בארץ, תלמוד לומר כל הימים... אחר שריבה הכתוב מיעט. הרי אנו לומדים אותם מן האמור בעניין. ומה אמור בעניין אבד תאבדון... מה עבודה זרה מיוחדת שהיא מצוות הגוף שאינה תלויה בארץ ונוהגת בארץ ובחוצה לארץ, כך כל מצווה שאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ ובחוצה לארץ".

על דרשה זו שואל הרמב"ן:

"והא עבודה זרה שהיא חובת הגוף, דהיינו שלא לעבוד עבודה זרה, לא כתיב בהאי עניינא כלל, ואין הכתוב מדבר אלא לעוקר עבודה זרה לומר שאנו חייבין לעקרה ולשרש אחריה. וההיא ודאי אינה אלא בארץ, כדכתיב קרא בהדיא: 'אשר אתם יורשים אותם ואת אלהיהם', [אבל בחוץ לארץ] אין אנו חייבים לעקרה ולשרש אחריה" (דבריו מובאים בחידושי הריטב"א בקידושין לז.).

הרמב"ן טוען שמצוות ביעור עבודה זרה נוהגת רק בארץ ישראל, ודרשת הספרי אינה מובנת.

טענת הרמב"ן מתחזקת מהמשך דברי הספרי:

"ואבדתם את שמם מן המקום ההוא - בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהם, ואין אתה מצווה לרדוף אחריהם בחוצה לארץ"

הרי שגם בספרי דורשים שמצוות איבוד עבודה זרה נוהגת רק בארץ ישראל, ואיך ייתכן להביא איבוד עבודה זרה כאב טיפוס למצוות הגוף שאינה תלויה בארץ, אשר נוהגת גם בארץ וגם בחוץ לארץ [1]? 

הרמב"ם לא ראה את דברי הספרי כסותרים, אלא כמשלימים זה את זה, וכך פסק:

"מצוות עשה היא לאבד עבודת כוכבים... שנאמר אבד תאבדון... ובארץ ישראל מצווה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו, אבל בחוץ לארץ אין אנו מצווים לרדוף אחריה... שנאמר 'ואבדתם את שמם מן המקום ההוא', בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהן ואי אתה מצווה לרדוף אחריהן בחוץ לארץ"   (הלכות עכו"ם פ"ז, ה"א).

כלומר, ישנן שתי רמות במצוות ביעור עבודה זרה: הרמה הבסיסית היא מצוות הגוף, ונוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ. אבל בארץ ישראל מתווסף פן הנלמד מ"ואבדתם את שמם מן המקום ההוא", המחייב לרדוף עבודה זרה "עד שנאבד אותה מכל ארצנו".

יש להסביר, שלפי הרמב"ם חיוב ביעור עבודה זרה ברמה הבסיסית נובע רק מאיסור הנאה שבה, וכדי שלא יכשלו באיסור זה יש לאבד ולבער את העבודה הזרה. ועיין בפירוש רש"י על המשנה בעבודה זרה מג:, "וזורה לרוח - שלא יכשלו בה ישראל". בארץ ישראל לעומת זאת יש קיום נפרד לעקור ולשרש כל עבודה זרה הנמצאת בה [2]. לפי זה מובן מדוע בחוץ לארץ מספיק לבער את העבודה זרה שבהישג ידו, כאשר בארץ ישראל ישנו חיוב מקיף יותר "לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו". ועיין בחידושי אגדות של המהרש"א, ברכות נז:, "דבעוקר עבודת גילולים בארץ ישראל ודאי דצריך לברך... אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעקור עבודת כוכבים ומזלות, מארצנו כברכת כל המצוות". ברור לפי דבריו, שיש חילוק בין ביעור עבודה זרה בארץ ישראל ובחוץ לארץ. קיום מצוות ביעור ישנו רק בארץ ישראל, ועל זה מברכים [3].

ב

הטור ביו"ד סי' קמו פוסק:

"מצווה על כל המוצא אליל שיבערנה ויאבדנה".

בניגוד לשיטת הרמב"ם, אין הוא מחלק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ. הבית יוסף שם מצטט את הרמב"ם, בלי להציג אותו כחולק ובלי להכריע ביניהם. מפשטות דבריו נראה שהבית יוסף מביא את הרמב"ם כמקור לדברי הטור (וכן מפורש בב"ח). ואם אמנם הביא הבית יוסף את הרמב"ם כחולק [4], נראה מדבריו שהוא מצדד לפסוק כמו הרמב"ם. אבל בשו"ע הוא מביא את פסק הטור כלשונו בלי חולק. וכנראה שהיתה לבית יוסף ולב"ח הבנה אחרת ברמב"ם.

ג

בעבודה זרה מה:, מובאת עוד דרשה של הספרי:

"'ונתצתם את מזבחותם' - והנח. 'ושברתם את מצבותם' - והנח".

הגמרא שואלת:

"והנח סלקא דעתך, שריפה בעי?! אמר רב הונא רדוף ואחר כך שרוף".

לפי הגמרא שם, דרשה זו תואמת את המימרא של ר' יהושע בן לוי:

"שגידועי עבודת כוכבים קודמין לכיבוש ארץ ישראל, כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודת כוכבים".

מה פשר העיכוב הזה בקיום מצוות ביעור עבודה זרה? אם כבר חלה המצווה ואפשר לקיימה, מדוע לדחות את קיומה?

ונראה פשוט בהסבר הספרי, שמצוות ביעור עבודה זרה לפני הכיבוש טרם חלה. "כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודה זרה" קובע, שעד שלא נגמרו ז' שנות הכיבוש, לא חלה עליהם מצוות ביעור עבודה זרה. ממילא חיכו עד גמר הכיבוש כי רק אז יכלו לקיים את המצווה במלואה.

אבל עדיין יש להבין מדוע קיום מצוות ביעור עבודה זרה תלוי בכיבוש ארץ ישראל? למה אי אפשר לקיים את המצווה לעקור ולשרש עבודה זרה שבארץ ישראל תיכף ומיד?

בהסבר דברי הרמב"ם שהבאנו לעיל, טען מו"ר הגרי"ד זצ"ל [5], שהפן הנוסף בביעור עבודה זרה בארץ ישראל אינו קיום נפרד כפי שהצענו לעיל. הוא חידש שדין רדיפה אחרי עבודה זרה בארץ ישראל הוא קיום ב"ירושה וישיבה". הריבונות הישראלית המחוייבת מצד דין "ירושה וישיבה" כוללת, בין היתר, טיהור ארץ ישראל מעבודה זרה. בחוץ לארץ, מאידך, המצווה היא רק לאבד עבודה זרה הבאה לידו.

הבנה זו, למרות שהיא מחודשת ברמב"ם, מתחזקת על ידי פשוטו של מקרא:

"והורשתם את הארץ וישבתם בה"   (במדבר ל"ג, נב-נג).

הרמב"ן על התורה מציין:

"על דעתי זו מצוות עשה הוא יצוה אותם שישבו בארץ ישראל וירשו אותה... ".

דברים אלו מובאים בצורה מפורטת בהשגת הרמב"ן המפורסמת בספר המצוות:

"מצווה ד' - שנצטווינו לרשת את הארץ... שלא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, והוא אמרו להם 'והורשתם את הארץ וישבתם בה'...".

בהקשר זה מוסיפה התורה את עניין ביעור עבודה זרה:

"ואִבַּדְתֶּם את כל מַשְׂכִּיֹּתָם ואת כל צלמי מַסֵּכֹתָם תאבדו ואת כל במותם תשמידו. והורשתם את הארץ וישבתם בה".

מפשט הכתובים נראה שדין ירושה וישיבה כולל גם טיהור ארץ ישראל מעבודה זרה -

"והורשתם... ואבדתם... והורשתם... וישבתם" [6].

לפי שיטה זו דברי הספרי שהבאתי לעיל מובנים. אף על פי שיש חיוב לגדוע עבודה זרה תיכף ומיד כדי להסיר את המכשול, חז"ל עיכבו את הביעור עד גמר הכיבוש, שהרי רק בגמר הכיבוש חלה מצוות ביעור עבודה זרה בארץ ישראל בתור קיום בירושה וישיבה. וזוהי כוונת ר' יהושע בן לוי:

"גידועי עכו"ם קודמין לכיבוש ארץ ישראל, כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עכו"ם".

על פי הבנה זו יש לפרש את דברי הספרי סוף פרשת עקב בענין כיבוש רבים [7]:

"'כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם - לכם יהיה' - שלא תהא ארץ ישראל מטמאה בגלולים ואתם חוזרים ומכבשים חוצה לארץ, אלא משתכבשו ארץ ישראל תהיו רשאים לכבש חוצה לארץ... ואם תאמר מפני מה כבש דוד ארם נהריים וארם צובה ואין מצוות נוהגות שם? אמרו, דוד עשה שלא כתורה. התורה אמרה משיכבשו לארץ תהיו רשאים לכבוש חוצה לארץ. הוא לא עושה כן אלא חזר וכיבש ארם נהריים וארם צובה, ואת היבוסי שהיה סמוך לירושלים לא הוריש".

בתחילת דברי הספרי משמע שכיבוש רבים הוא רק כשכבשו חלקים מחוץ לארץ אחרי שטיהרו את כל ארץ ישראל מעבודה זרה. אבל תוך כדי דיבור קובע הספרי שכיבוש רבים הוא רק אחרי כיבוש כל ארץ ישראל. ודברי הספרי סתרן אהדדי.

אבל לפי החידוש של מו"ר הגרי"ד זצ"ל, שני נימוקי הספרי עולים בקנה אחד, שהרי מצוות טיהור ארץ ישראל מעבודה זרה היא היא פרט וחלק מכיבוש ארץ ישראל.

ד

שנינו בעבודה זרה:

"שלשה בתים הם: בית שבנאו מתחילה לעבודה זרה - הרי זה אסור, סיידו וכיירו לשם עבודה זרה וחידש - נוטל מה שחידש, הכניס לתוכו עבודה זרה והוציאה - הרי זה מותר"     (פרק ג' משנה ז).

ובירושלמי גרסינן :

"רב ור' יוחנן תרויהון אמרין: בהכנסתן לארץ היא מתניתא (רב ור' יוחנן העמידו את המשנה בשעת הכניסה לארץ ישראל). על דעתיה דרב דאמר המשתחווה לבית אסרו, בגין כן הוא דפתר לה בכניסתן לארץ (רב לשיטתו שהמשתחווה לבית אסרו - ויש לבית דין מטלטלין - ולפיכך העמיד את המשנה בשעת הכניסה לארץ). על דעתיה דר' יוחנן דו אמר המקדיש את הבית אין מועלין בו, ויפתרנה במשתחווה לבית (אבל לפי ר' יוחנן, הסובר המקדיש את הבית אין מועלין בו - יש לבית דין קרקע ואם כן לא חלים עליו איסורי עבודה זרה, כדתנן בעבודה זרה מה., למה לו להעמיד את המשנה בשעת כניסה לארץ - אפשר להעמיד את המשנה במשתחווה לבית)? המשתחווה לבית יש לו ביטול, הכנסתן לארץ אין לו ביטול (אם יעמיד את המשנה במשתחווה לבית יוכל לבטל איסורי עבודה זרה שחלו עליה. לפיכך העמיד את המשנה בשעת הכניסה לארץ, כי אז אין ביטול לאיסורי עבודה זרה)".

במבט ראשון דברי הירושלמי אינם מובנים כלל, ועיין במפרשי הירושלמי. הרב זאב רבינוביץ', בשערי תורת ארץ ישראל הופך את הגירסה:

"על דעתיה דר' יוחנן דאמר המקדיש את הבית אין מועלין בו, בגין כן הוא דפתר לה בכניסתן לארץ. על דעתיה דרב דאמר המשתחוה לבית אסרו, ויפתירנה במשתחוה לבית? המשתחוה לבית יש לו ביטול... הכנסתן לארץ אין לו ביטול".

גירסה זו הרבה יותר מובנת. מכל מקום, לפי כל הגירסאות ברור שלפי הירושלמי ביעור עבודה זרה בשעת הכניסה לארץ שונה בכך שאין ביטול אפילו לעבודה זרה של עכו"ם [8]. על פי האמור לעיל, חילוק זה מובן, דאף על פי שעל ידי ביטול פקע ליה איסור הנאה מעבודה זרה וממילא פקע חיוב ביעור עבודה זרה הנובע מהאיסור, מכל מקום בשעת כניסה יש חיוב ביעור עבודה זרה נפרד, כחלק מדין ירושה וישיבה [9]. יותר מזה רואים לפי גירסת ר"ז רבינוביץ', שאף על פי שלא חל איסור עבודה זרה, לפי ר' יוחנן שהמשתחוה לבית לא אסרו, מכל מקום בשעת כניסה לארץ חייב לבער את הבית מדין ירושה וישיבה (דין זה נכון גם לגירסה שלפנינו על פי פירוש הרידב"ז - עיין שם).

גרסינן בעבודה זרה נב.:

"מניין לעבודה זרה של ישראל שטעונה גניזה, שנאמר: 'ושם בסתר' ".

עיין שם ברמב"ן המביא את קושיית הראב"ד:

"תיפוק לי מ'ואשריהם תשרפון באש'... וניחא ליה התם דילמא גזירת הכתוב הוא לפי צורך השעה, כדי לעקור עבודה זרה מן הארץ, אבל בעלמא אימא לך עבודה זרה של ישראל יש לה בטלה" [10].

משמע שייתכן דין מיוחד בשעת כיבוש הארץ, המחייב לבער כל עבודה זרה מארץ ישראל אף על פי שיש לה ביטול, וכדברי הירושלמי הנ"ל [11].

ה

לפי זה, חלוק דין ביעור עבודה זרה בארץ ישראל מביעור עבודה זרה בחוץ לארץ באופן יסודי. מצוות ביעור עבודה זרה בחוץ לארץ, נובעת מאיסור ההנאה מעבודה זרה, המחייבת הסרתה. מצווה זו חלה על כל יחיד אשר מוצא עבודה זרה ומשמשיה. בארץ ישראל ישנו חיוב נוסף, שהוא דין ירושה וישיבה, והקיום הינו הטיהור של ארץ ישראל מעבודה זרה - להעביר גילולים מן הארץ. חיוב זה כמו ירושה וישיבה [12], חל על הציבור ולא על היחיד, וקיומו הוא -

"לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו" [13].

בזמן המחבר החיוב הנוסף של ארץ ישראל לא היה בר יישום. לא היה גוף ציבורי כמו מלך או סנהדרין [14] שהיה משקף את כל עם ישראל, ולא היתה אפשרות מעשית לטהר את ארץ ישראל כולה מעבודה זרה. יחיד אף שהיה שורף פסל יחיד, לא היה מקיים חובה זו. ממילא הטור והבית יוסף פסקו רק את הדין שהיה שייך מעשית, דהיינו:

"מצווה על כל המוצא אליל שיבערנה ויאבדנה"

- בין בארץ ובין בחוץ לארץ. בנוגע להלכה זו צדקו הבית יוסף והב"ח, שדווקא הרמב"ם הוא המקור, לעומת שיטת הרמב"ן שאין שום מצווה לבער עבודה זרה בחוץ לארץ.

ו

עד כה ראינו שמו"ר הגרי"ד זצ"ל חידש שלפי הרמב"ם הדין המיוחד של ביעור עבודה זרה בארץ ישראל הינו קיום ב"ירושה וישיבה". הבאנו סמך לחידוש זה מפשט המקרא, והסברנו על פיו את דברי הספרי, הבבלי (עבודה זרה מה:), והירושלמי (עבודה זרה פ"ג, ה"ז). בנוסף הראינו שלפי הפירוש הזה ברמב"ם אפשר להבין את דברי הבית יוסף והב"ח, ולהסביר את פסק השו"ע.

עיקר הדיון עד עכשיו התמקד בהבנת מצוות ביעור עבודה זרה אבל יש מקום להרחיב את היריעה ולדון בשאלה כללית יותר: איך דברים אלו משפיעים על הבנת המושג "ירושה וישיבה". כדי לפתח תמונה שלמה יותר עלי להוסיף כאן חלק משיעור ששמעתי ממו"ר זצ"ל בנושא מינוי שופטים [15].

"תנו רבנן: 'והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם' - למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוץ לארץ. אם כן מה תלמוד לומר 'בשעריך'? בשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר... ובחוץ לארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך, ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר"  (מכות ז.).

הרמב"ן בפירושו לתורה (דברים ט"ז, יח), קבע על סמך סוגיה זו, שמצוות מינוי שופטים נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ. יש להבין מאי שנא ארץ ישראל מחוץ לארץ בנוגע לכל עיר ועיר? - אם מערכת משפטית תקינה דורשת בתי דינים בכל עיר ועיר, הוא הדין בחוץ לארץ, ואם מספיק בית דין בכל פלך, למה בארץ ישראל יש דרישה לבית דין בכל עיר?

הרב זצ"ל חידש שיש שתי הלכות במינוי שופטים:

1. מינוי דיינים כדי לאפשר משפט צדק.

2. מינוי דיינים כחלק ממצוות ירושה וישיבה.

בחוץ לארץ, שמצוות מינוי דיינים היא רק כדי להשיג משפט צדק, סגי בבית דין בכל פלך ופלך. אבל בארץ ישראל, קיים דין נוסף: מינוי דיינים כקיום ירושה וישיבה. דין זה מחייב בית דין בכל עיר ועיר [16]. וזוהי כוונת הפסוק:

"צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ" (דברים ט"ז, כ).

בסנהדרין טז:, מובאת ברייתא:

"שופטים לכל שבט ושבט מניין? תלמוד לומר 'שופטים לשבטיך...' ".

הרמב"ם השמיט דין זה של מינוי שופטים לכל שבט. הרב זצ"ל הסביר, שהמינוי לשבטים אינו קשור ליישום צדקה ומשפט. לגבי משפט אין הבדל אם בית הדין משבט ראובן או משבט שמעון. דין "לשבטיך" קשור לדין השני - מינוי הדיינים כקיום בירושה וישיבה. קידוש ארץ ישראל על ידי יהושע, היה על ידי כיבוש ארץ ישראל וחילוקה לשבטים. כיבוש נבוכדנאצר, שביטל קדושה ראשונה (רמב"ם הלכות תרומות פ"א ה"ה) ביטל לא רק את הכיבוש, אלא גם את החלוקה לשבטים. קידוש עזרא בתחילת בית שני, שהיה על ידי חזקה, לא כלל חילוק ארץ ישראל לשבטים [17]. ממילא, טען הרב זצ"ל, שמינוי שופטים לשבטים כקיום בירושה וישיבה, מתייחס רק לקדושה הראשונה שעל ידי יהושע. קידוש ארץ ישראל בזמן עזרא, לעומת זאת, לא חייב מינוי שופטים לשבטים הואיל והקידוש לא כלל חילוק לשבטים.

ז

ראינו שלפי מרן זצ"ל יש קיום דין "ירושה וישיבה" הן על ידי מצוות ביעור עבודה זרה, והן על ידי מצוות מינוי דיינים. עלינו לעמוד על משמעות תופעה זו, ועל השלכותיה ביחס להגדרת דין "ירושה וישיבה".

בעניין יישוב ארץ ישראל כבר דנו רבים בהעדר דין זה ממנין תרי"ג מצוות של הרמב"ם. הרב זצ"ל הציע, שלפי הרמב"ם אין למנות את יישוב ארץ ישראל כמצווה נפרדת הואיל והיא כלולה במסגרת מצוות אחרות, כגון, מינוי שופטים וביעור עבודה זרה. סתם ולא פירש. אבל מתוך דבריו [18] אפשר להבין שביעור עבודה זרה ומינוי דיינים בתור קיומים ב"ירושה וישיבה", אינם מוסיפים על דין יישוב ארץ ישראל, אלא מגדירים אותה. תפיסה זו משקפת הבנה חדשה לפיה אופיו האמיתי של יישוב ארץ ישראל בא לידי ביטוי דווקא על ידי מצוות ביעור עבודה זרה ומינוי שופטים. ריבונות ישראלית על ארץ ישראל, למרות חשיבותה [19] אינה נחשבת למצוה נפרדת. השליטה הפיזית והמשפטית של עם ישראל כשלעצמה, נחשבת כאמצעי למטרה הרבה יותר נשגבה ועמוקה. קיום המצווה הוא יצירת חברה תורנית המושתת על אמונה תמימה ומבוססת על ערכים מוסריים. יישוב ארץ ישראל מוגשם בהיותנו עם סגולה הראוי לקבל את פני השכינה [20].

אין יישוב ארץ ישראל רק הבטחה לדעת הרמב"ם - כמו שחשב הרמב"ן. יישוב ארץ ישראל הינו צעד הכרחי שאנו מחוייבים בו. צעד זה הוא חלק מתהליך, ודרכו כנסת ישראל מגשימה את ייעודה.

---

[6]   וכן משמע מפשטות הפסוקים בפרשת ראה:

  "וירשתם אתה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החקים ואת המשפטים... אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ... אבד תאבדון... ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא"   (דברים י"א, לא - י"ב, יג).

[7]   תודתי לרב חיים אילסון שליט"א שהפנה את תשומת לבי למקור זה.