[1]   מדברים שאומר ראב"ע בפירושו לפרשת קדושים, עולה לכאורה חידוש גדול יותר. הוא נדרש ליחס שבין הדברים האמורים בכתוב אחד "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתֺתי תשמֺרו אני ה'
א-להיכם" (י"ט, ג), ורואה בהם שלבים בהתפתחותו של אדם מישראל:

  "וטעם להזכיר האם קודם האב, כי ה קטן איננו מכיר בתחילה כי אם אמו ואחר כך אביו ואחר כך שבת, כי מצווה ע ל הקטן לשמור את השבת , ואין ככה שאר המועדים, ואחר כך יכיר א-להיו ששבת ביום השביעי".

  פשטות לשונו מלמדת כי הקטן הוא המצווה על כך. אמנם פרשנו של ראב"ע בעל "יהל אור" מפרש, שכוונתו היא כי "מצווה על האב שישמור הקטן השבת". ונראים דבריו, שכן כך עולה מדברי ראב"ע בפירושו הארוך וגם בפירושו הקצר לספר שמות:

  "כי מילת 'אתה' כוללת כל מי שהוא בן מצווה, על כן טעם 'בנך ובתך' הקטנים שביתתם עליך ואתה חייב לשומרם שלא יעשו דבר שהוא אסור לך לעשותו" (פירושו הארוך); "וטעם 'בנך' הוא הקטן, והנה על כל ישראל לשמור על בנו וביתו שהם קטנים, ולא יעזבם שיעשו בשבת מעשה שהוא אסור עליו"   (פירושו הקצר).

  ואפשר שיש הבדל בין דבריו בארוך לדבריו בקצר. לפי הארוך נראה שזו מצווה על האב לגבי צאצאיו, ואילו לפי הקצר "על כל ישראל לשמור", מעין 'להזהיר גדולים על קטנים'. נימה זו עולה גם מפירושו לפרשת קדושים:

  "ואמר 'תיראו' לשון רבים כי חייבים הרואים ללמדו ולהכריחו וכן בשמירת השבת".

  לגבי קביעתו שמצוות הקטן היא אך לגבי שמירת השבת "ואין ככה שאר המועדים", הרי מדברי התוספות נשמעת דעה חולקת. על הכתוב לגבי יום טוב של פסח "כל מלאכה לא יֵעשה בהם" (שמות י"ב, טז) אומר רש"י, כנראה על פי המכילתא, "אפילו על ידי אחרים", ותמהו התוספות (דעת זקנים): הרי איסור אמירה לעכו"ם אינו אסור אלא מדרבנן? והציעו התוספות כי ב"אחרים", התכוון רש"י לבן ובת קטנים, שכבר מצינו שאסר הכתוב שתעשה מלאכה על ידם, והוא הכתוב 'בנך ובתך'. וקא משמע לן רש"י כאן, שהדברים אמורים לא רק בשבת החמורה אלא גם ביום טוב הקל.

[2]   ראה שם בגמרא בסיפור המעשה "נעשה לו נס וירדו גשמים וכיבו" - הכיבוי כשלעצמו אינו חילול שבת; כיבוי הנעשה על ידי בן ישראל הוא חילול. לעומת זאת, ראה במאמרו של הרש"י זוין על השבת (בספרו "לאור ההלכה", עמ' ריג-רכ).

[3]   ברם אין זה מחוור, שהרי בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, וקים לן דקטן אין לו מחשבה. וכיצד תחשב מלאכה שהוא עושה למלאכת איסור בשבת? שאלה זו שמשה לבעל "מוצל מאש" (מובא באחיעזר ח"ג סי' פא אות כג) יסוד לפתרון תמיהה, לשם מה דרושה בשבת אזהרה מיוחדת, הרי בכל איסורי תורה אסור להאכיל קטן בידיים. והפתרון: בשבת, כשעושה הקטן, הרי חסרה המחשבה במלאכה. באה התורה ומחדשת שכשהוא עושה על דעת אביו, אז "דעת ומחשבת אביו מצרפינן למעשה והוא כאילו עושה מלאכת מחשבת". לפי זה אין די בידיעה אילמת של האב, אלא מסתבר שיש צורך ברצון מופגן של האב, רצון שיביע כוונה ומחשבה.

  האחיעזר עצמו סבור שלצורך מלאכת שבת אין צורך במחשבה פוזיטיבית, אלא די שלא תהיה טעות בכוונת העושה, שיתכוון לאשר הוא עושה, וכוונה כזאת יש גם לקטן.

[4]   הרי מפורש שהבין בדעת רש"י, כי החובה מוטלת על האב. וראה שם בהמשך השפת אמת, שהמסופר במסכת יבמות (קיד.) מדובר בקטנים שאינם צאצאיו, ועליהם אין הוא מוזהר. ולעניין זה ראה בספר אמרי בינה, הלכות שבת סי' ז' (מובא באחיעזר הנ"ל אות כה), שהוכיח שבכל מקום שעושה קטן על דעת גדול, שביתתן מוטלת על הגדולים, ואביו לאו דווקא. אולם האחיעזר עצמו חלוק עליו, והוא סבור שרק האב הוא המצווה.

  אפשר היה לתלות בויכוח זה את שאלת הגירסא במשנה: הגירסא הרגילה היא "שביתתו עליהן", אבל בכתב יד פארמה ובמשבי"ר הגירסא היא "שביתתו עליך". 'עליך' בלשון יחיד אפשר ומתייחס רק על האב; 'עליהן' ברבים - כל הגדולים במשמע.

  וראה במשנה ברורה לסימן שס"ב סקמ"ד לגבי הדין העולה מיבמות קיד., בתינוק המביא חפץ מרשות הרבים בשבת, שאם יודע התינוק שהחפץ של אביו מסתמא מתכוון הוא להביא עבור אביו "וצריך כל אדם למחות בתינוק זה... והוא הדין אם החפץ הוא של אדם אחר והתינוק יודעו ומכירו ויביאנו אליו". גם המשנה ברורה מבין שאביו לאו דווקא.

[5]   ניתן להבין שקטן אוכל נבילות שונה מדין קטן הבא לכבות בתרתי:

  1.   קטן הבא לכבות הוא דין ייחודי לשבת.

  2.   זהו דין ייחודי לגבי האב ביחס לבנו.

[6]   ניתן היה להבין שיסוד הדין הוא חינוך, ולא בחינוך למצוות רגיל מדובר כאן, שהרי כבר אמרו שם התוספות בשבת (ד"ה ש"מ) שמדובר בקטן שלא הגיע לחינוך, שאם הגיע לחינוך "כיוון שחייב לחנכו (למצוות) כל שכן שצריך להפרישו שלא יעשה עבירה", אלא בחובה מיוחדת למנוע בעדו חילול שבת, לבל יתרגל בכך. הבנה זו תתאים לנוסח המצוי בדפוס ראשון (נאפולי רנב - 1492) למשנה: "אבל קטן... אין שומעין לו שכן רביתתו עליהן". לא שביתתו אלא רביתתו. רביתתו ניתן להבין במשמע גדילתו, גידולו (כמו בחולין מו: "היינו רביתייהו", ובתוספות שם: רביתייהו - גידולה). כלומר, מפני שגידולו מוטל על אביו וצריך הוא לגדלו כיהודי נאמן שומר שבת. אבל על כל פנים מדובר כבר בתינוק שיש בו "דעת להבין שאביו רוצה בכיבוי זה" (רבנו פרחיה).

  לגבי הגיל, ראה בספר חסידים סימן תתס"ד (מהדורת הרב מרגליות), על ילד בן 4 שנים שהיה מחלל שבת וגער זקן אחד באבי הילד על שלא מנע בעדו.

[7]   ואכתי יהיה הפרש: לגבי בהמה משמע שיהיה אפשר אף ליזום - "מעמיד אדם בהמתו" - לא כן לגבי קטן.

[8]   מהמכילתא כאן משמע שרק כשהאב מבקש מבנו הרי זה אסור, כלומר התורה אוסרת על האב להשתמש בבנו לצורך חילול שבת. אכן כבר ראינו כי די בכך שעשה מדעת ומרצון האב כדי לאסור את הדבר.

[9]   החתם סופר בתשובה (או"ח סימן פ"ב) מבחין בין שני איסורים גבי בהמה בשבת: איסור שביתת בהמתו, ואיסור מחמר. איסור שביתת בהמתו נלמד מן הכתוב במשפטים "למען ינוח שורך" וזו מצוות עשה שתשבות הבהמה ולא תעשה שום מלאכה עבור בעליה. איסור נוסף יש - איסור מחמר, והוא נלמד מן הכתוב בעשרת הדברות "לא תעשה כל מלאכה אתה... ובהמתך", שעניינו מלאכה הנעשית בשיתוף האדם והבהמה. בכתוב זה נאמר גם בנך ובתך, ולפי זה יש לומר שהאיסור לגבי הקטנים הוא כאיסור מחמר בהמה, כדרך שמחמר זו פעולה משותפת, כן האיסור במלאכת הקטנים, אך בקטנים די שייעשה הדבר לדעת האב. אולם כשהקטן עושה לדעת עצמו אין כל איסור בכך שאין שביתת קטן כדרך שיש שביתת בהמתו. על פי הבחנה זו כבר אין צורך להתיר כשעושה לנייחא שלו, שכן אין כלל איסור כשעושה לדעת עצמו.

  וראה בשו"ת הרי"ם (או"ח ג) שכתב אף הוא, כי האיסור על האב "שהאב עצמו מצווה כשהמלאכה נעשית על ידי שניהם וכמו מחמר בשביתת בהמתו".

  אולם אם זה כמחמר, צריך הדבר להיות אסור לא רק על אבי הקטן אלא על כל גדול בישראל, כדרך שאיסור מחמר אינו אמור דווקא בבהמתו שלו.

[10]   אבל ראה במשנה ברורה לסימן שס"ב סקמ"ד הקובע, כי:

  "אביו מצווה לחנכו ולגעור בו ולהפרישו כשרואהו מחלל שבת אפילו להנאת עצמו ואפילו באיסורי דברי סופרים".

  אכן מסתבר שהוא מדבר כשהקטן כבר הגיע לחינוך ולא קודם.