מיטב שדהו ישלם / ראובן טרגין

א.   רמת דין עידית

הדין הראשון של פרק הניזקין הוא: "הניזקין שמין להן בעידית מפני תיקון העולם". מהביטוי "מפני תיקון העולם" משתמע ש"ליתה מן התורה, איתה מן התקנה", כפי שדייק הירושלמי (גיטין ה', א). גם מהכללת דין זה במשנה יחד עם הדין ד"בעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית", משתמע שכמו שאותם דינים הם רק מדרבנן, כך גם דין עידית [1]. הירושלמי מסביר (לדעת רבי עקיבא) שהפסוק "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שמות כ"ד, ב), שייך לחישוב כמות התשלום, ולא לקביעת איכותו; לכן, אין מקור לדין עידית. עוד ראיה לקביעה הזאת מביא הירושלמי מהתוספתא (כתובות י"ב, ב):

"מפני מה אמרו הניזקין שמין להן בעידית? מפני הגזלנין - שיהא אדם אומר מה בידי גזל מה בידי מזיק? למחר רואין בית דין שדה יפה שלי, ונוטלין אותה מלפני, וסומכים אותה למקרא 'מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם' " [2].

הניסוחים של "מפני מה אמרו" ו"וסומכים אותה למקרא", מצביעים שמדובר בתקנה דרבנן [3].

למרות משמעות הברייתא והמשנה, מניח הבבלי (מח:) שדין עידית הוא דאורייתא ושואל:

"'מפני תיקון העולם', דאורייתא היא דכתיב 'מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם' "?

ברור לבבלי, בלי שום צל של ספק, שהפסוק מתייחס לאיכות התשלום. הנחה זאת נשארת גם בסוף הסוגיה (מט:), כשרבינא מסביר במשנה ש"ר' שמעון הוא דדריש טעמא דקרא, ומה טעם קאמר. מה טעם הניזקין שמין להן בעידית? מפני תיקון העולם". למרבית הפלא, מביא הבבלי שם כבסיס לקביעה זו את הברייתא (עם שינוים קלים) המובאת בירושלמי!

הרש"ש (שם ד"ה גמרא) שואל:

"לשון זה משמע שמדרבנן הוא, ואם כן זה היפך ממה שאמר רבינא 'ור' שמעון היא'?"

בגלל הקושי, מעדיף הרש"ש את גירסת הרי"ף "מפני מה אמרה תורה" [4]. אבל לפי גירסתינו רואים שלמרות משמעות הברייתא ופשטות המשנה, הבבלי אומר שדין עידית הוא דין דאורייתא. ניתן לומר שהנחת האמוראים בבבלי שאי אפשר לומר שעידית היא רק מדרבנן, מבוססת על הבנתם בפרשנות המקרא, אבל מדוע לאור משמעויות אלו לא שקלו אפשרות שנייה בפרשנות הפסוק? ובנוסף, הלא הבבלי בעצמו בהמשך הסוגיה בגיטין שוקל אפשרות שהפסוק מתייחס לגובה התשלום; ואם כן, למה אינו מוכן לקבל אפשרות שהפסוק מתייחס אך ורק לגובה התשלום? נראה לי שכדי להבין יותר את סיבת הנחת הבבלי, צריך לעיין בסוגיה שבין הפתיחה והחתימה שהבאנו.

  ב.   מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא

הבבלי מקשר את קושייתו על המשנה למחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל:

"אמר אביי לא צריכא (התקנה דרבנן) אלא לרבי ישמעאל, דאמר מדאורייתא בדניזק שיימינן, קא משמע לן מפני תיקון העולם שיימינן בדמזיק. מאי ר' ישמעאל? דתניא: 'מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם' - מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק - דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית וקל וחומר להקדש"   (גיטין מח:).

אביי הבין, שבין לר' עקיבא ובין לר' ישמעאל, הפסוק מתייחס לאיכות התשלום ומחלוקתם היא רק בשאלת המדד שבו משתמשים לסיווג עידית, בינונית, וזיבורית - שדות הניזק או שדות המזיק. בסוף הסוגיה, מביא רב אשי ברייתא אחרת שבה נקודת המחלוקת ברורה:

"'מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם'. מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק - דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא: אומר מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק"   (שם מט:).

אולם בהוה אמינא, הבינה הגמרא ששיטת ר' ישמעאל היא ש"אכלה כחושה, משלם שמנה" ללא קשר עם השדה שהזיק. תמיד מחזירים שדה באותו גודל, שדה של עידית שכמובן שווה יותר ממה שהזיק. אחרי שהגמרא דחתה את האפשרות הזאת, רב אידי בר אבין מפרש בכיוון דומה. לדעתו, נחלקו במקרה "שאכלה ערוגה בין הערוגות, ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמנה אכל", שר' ישמעאל מחמיר על המזיק ומצריך תשלום ששווה לאותה כמות מנכסי עידית.

רב אידי בר אבין אינו היחיד שסובר שלדעת ר' ישמעאל 'מיטב' מתייחס לגובה התשלום. אביי טוען בבבא קמא נט., שר' ישמעאל ור' עקיבא נחלקו בתשלומין "במשוייר שבו". ר' ישמעאל סובר שמשלמים "לפי מה שתעלה כל ערוגה וערוגה בימי הקציר" (רש"י שם). תוספות (מח: ד"ה אמר) מוכיח שלדעת אביי, התנאים נחלקו בשתי השאלות (משוייר שבו והאם שמים בעידית דניזק או בעידית דמזיק), מפני שהלא אביי הוא זה שהביא את ר' ישמעאל, כתנא שסובר עידית דניזק. הראשונים מסכימים כמעט פה אחד עם הוכחת תוספות [5], וכך נאמר במרומי שדה (בבא קמא ו: ד"ה אמר (השני)) לדעת רב אידי בר אבין [6].

ג.   בעיות בהצעות של ההוה אמינא, רב אידי בר אבין, ואביי

תוספות שואל מדוע מניחים שדווקא ר' ישמעאל סובר שמשלמים יותר ממה שהזיק? קושי נוסף הוא, איך יש ספק בכלל בכוונת מחלוקתם, מאחר וקיימת ברייתא (שמביא רב אשי) שבה מפורש במה נחלקו? האם לא פשוט ללמוד מן המפורש על הסתום ולומר, כלשון הריטב"א [7] (מט. ד"ה אי הכי), "כל היכא דאפשר דלאו לאפושי פלוגתייהו עדיף מלשוייה פלוגתייהו בינייהו בכדי"?

הראשונים הצביעו על כמה דיוקים בניסוח הברייתא הראשונה שהביאו לפירושים המחודשים [8]. לאור הדיוקים הללו, מובן מדוע אמוראים אלו הציעו שנחלקו התנאים בפרשנות הביטוי 'מיטב'. עדיין צריך עיון איך דייקו את ההלכות הספציפיות של "במשוייר שבו" ו"אכלה ערוגה בין הערוגות" מדברי ר' ישמעאל הסתמיים - "ממיטב שדהו של ניזק וממיטב כרמו של ניזק"?

תוספות הרא"ש (מח: ד"ה אמר) מביא תירוץ אחר (לדעת אביי) בשם רבינו תם:

"ותירץ רבינו תם, דאביי משמע ליה דבתרתי פליגי, דפשטיה דקרא משמע דבדמזיק שיימינן כר' עקיבא, ד'מיטב שדהו ישלם', דהך דקא משלם. אף על גב דרבי ישמעאל קאמר גזירה שווה, אין זו גזירה שווה ממש, דכל מקום שאומר 'נאמר למעלה ונאמר למטה' אינו אלא ילמד סתום מן המפורש, הלכך לא הוה מפיק ליה קרא מפשטיה, אי לאו משום דדריש ליה דמיטב להאיך דסליק ליה. ומשמע ליה לקרא הכי כמו שתיטב שדהו של ניזק לבסוף, ישלם. ובמיטב דלקמיה לחודיה ליכא לאוקומי, דמפשטיה דקרא נמי משמע דבתשלומי עידית איירי [9]".

הדרך הפשוטה להבנת המחלוקת בין ר' ישמעאל ור' עקיבא היא לומר, שהמחלוקת מבוססת על מחלוקת בפרשנות - האם 'ו' דשדהו וכרמו מוסבת על המזיק או על הניזק (ה'איש' או ה'אחר')? וכמו שמבואר בגמרא (מט.):

"מאי טעמא דרבי ישמעאל? נאמרה שדה למטה ("מיטב שדהו ישלם") ונאמרה שדה למעלה ("ובער בשדה אחר"). מה שדה האמורה למעלה-   דניזק, אף שדה האמורה למטה - דניזק. ור' עקיבא סבר 'מיטב שדהו ישלם' - דהאיך דקא משלם".

אבל רבינו תם לומד, לדעת אביי לפחות, שההיקש אינו יכול (לבד) להוציא את הפסוק מפשטותו. שיטת ר' ישמעאל מבוססת על הבנתו במלה "מיטב". הוא סובר שהמלה שייכת לכמות התשלום - 'במשוייר שבו'. ברור שהביטוי "מיטב שדהו ומיטב כרמו" מתייחס לניזק ולא למזיק. ההיקש בא רק להצדיק קביעה זאת [10].

ד.   בעיות בשיטת ר' ישמעאל

1.   עצם השיטה

עדיין קשה מניין לר' ישמעאל לפרש 'מיטב' בצורה כזאת - "כמו שתיטב שדהו של ניזק לבסוף - ישלם"? ואפילו אם נקבל שזה הפירוש ד'מיטב', עדיין קשה קושיית הפני יהושע:

"ויש לדקדק, דאכתי היא גופא תיקשי, כיוון דרבי ישמעאל מפיק לקרא דלמיטב לענין משוייר שבו, מנא לן למידרשיה נמי לענין מיטב וכן להיפך?"

קושיה זו מתחדדת כשמדגישים ששתי הדרשות מפרשות את המלה 'מיטב' בצורות שונות. הלימוד של 'משויר שבו', בנוי על הבנה של מיטב כמתייחס לגובה התשלום. הדין של 'עידית דניזק' רואה את 'מיטב' כמתייחס לאיכות התשלום של כמות ידועה. אם נמצא מקור אחר לדין עידית, מהיכן ידענו שמדובר בעידית דניזק?

ביחס לדינים הספציפיים, עצם שיטת עידית דניזק קשה. הרמב"ן מסביר שאביי ורב אידי בר אבין לא רצו לפרש את המחלוקת כפשוטה, בגלל קושי בהבנת שיטת עידית דניזק:

"בשלמא לר' עקיבא סברא הוא שישלם מזיק מעידית שיש לו... אבל לשלם לו וכיוצא מעידית של ניזק, שלא היה בה לא נזק ולא תשלומין, לא עלה על הדעת".

יוצא מן האמור שפשטות הפסוק היא 'מיטב שדהו של מזיק' (רבינו תם), ומסברא יש ללכת בתר עידית דמזיק (רמב"ן). מדוע פירש ר' ישמעאל 'מיטב שדהו של ניזק'?

2.   ניסוח הברייתא

גם ניסוח הברייתא קשה. אם רבי ישמעאל באמת מחדש שני דינים שונים, מדוע הוא לא פירט את הדין השני והזכיר רק את דין עידית דניזק? יש גם קושי בכיוון ההפוך, לדעת רבי עקיבא. איך אפשר לומר שר' עקיבא בא לפסוק עידית דמזיק, כשאינו מזכיר את המלה 'מזיק' [11]?

נראה לי שניתן להבין את ניסוח הברייתא ואת שיטת ר' ישמעאל, הן מהצד הפרשני והן מסברא, על ידי הבנת הבסיס לדינים השונים שנאמרו.

ה.   הבנת דיניו של ר' ישמעאל

ניתן להסביר את המחלוקות השונות בין ר' עקיבא ור' ישמעאל כמבוססות על שתי שאלות יסודיות:

1. הדינים שדנים בכמות התשלום ("במשוייר שבו" ו"אכלה ערוגה בין הערוגות") תלויים בהגדרת תשלומי נזק.

2. השאלה האם עידית דניזק או עידית דמזיק, קשורה לאופי דין עידית.

1.   הגדרת תשלומי נזק

א.   תשלום או תיקון

ניתן לדמות תשלומי נזק להחזר חוב. על ידי ההיזק נוצר חוב. על המזיק לשלם שווי מה שהזיק לניזק. אולם רש"י מייחס מטרה מכוונת לתשלומי נזק. בבבא קמא ט: הוא מסביר את ניסוח המשנה "כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו", ש"עלי להכשיר ולתקן את נזקו". לפי רש"י, תשלומי נזק מיועדים לתקן את הנזק. כמו שגזלן, לפני שנשתנה החפץ, חייב להחזיר את החפץ לנגזל, כך המזיק חייב להשלים מה שפחת בנכסי הניזק. יש עוד ראיות להסבר זה, ואכמ"ל [12].

לפי זה, ניתן להסביר את דינו של ר' ישמעאל (לדעת אביי) "במשוייר שבו". אם חיובו של המזיק הוא לתקן, מובן שיצטרך להשלים לא רק את שווי החפץ בשעת ההיזק אלא את כל הפוטנציאל שהיה לחפץ ושלא הוגשם עקב ההיזק. באופן דומה ניתן להבין את דינו של ר' ישמעאל (לדעת רב אידי בר אבין) - "אכלה ערוגה בין הערוגות", מכיוון שיש חיוב לתקן את הנזק, המזיק מחוייב לשלם את הסכום הגבוה ביותר שייתכן שהזיק. לאביי, המזיק חייב על הפוטנציאל העתידי של השדה, ולרב אידי בר אבין הוא אחראי על כל נזק פוטנציאלי שיכל להיות כבר [13].

ב.   לפי דמים משלם או לפי מידה משלם

דיון נוסף שתלוי בשאלת האופי של תשלומי נזק, הוא דיונו של המחנה אפרים (הלכות נזקי ממון סי' א'), במקרה שמזיק רוצה להחזיר כלי דומה לזה שהזיק, למרות העובדה ששווי כלי כזה ירד משעת ההיזק. הצד לומר שהמלווה יכול לשלם "לפי מידה", למרות שהמדה שהוא נותן שווה פחות מהשווי שהזיק, מובן רק אם מטרת תשלום הנזק הוא תיקון, דאם לא כן, למה שלא יצטרך לשלם דבר ששווה עכשיו לשווי שהזיק?

לפי זה, ניתן להסביר את דינו של ר' ישמעאל (לפי ההוה אמינא) - "אכל כחושה משלם שמנה", שכיוון שמשלמים לפי מידה וצריך גם לשלם מעידית, אין מנוס מלתת אותה מידה של עידית [14]. חכמי ספרד שואלים "מנא ליה דר' ישמעאל לפי מידה משלם" (רמב"ן שם) [15]. וכנראה שגם הם הבינו שההוה אמינא בנויה על ההנחה שלפי מידה משלם. וכך בראב"ד (מובא בשיטה מקובצת ו:) - "ור' ישמעאל סבר ערוגה בערוגה בין שמנה בין כחושה [16]".

2.   אופי דין עידית

א. מטרת הדין

בגיטין מט: מובאת ברייתא לנמק את דין עידית:

"מפני הגזלנין ומפני החמסנין: כדי שיאמר אדם - 'למה אני גוזל ולמה אני חומס, למחר בית דין יורדים לנכסי ונוטלין שדה נאה שלי'".

אולם רש"י על המשנה בגיטין (מח: ד"ה בעידית) מנמק את הדין אחרת:

"שנוח לו לאדם לגבות מועט מקרקע עידית ולא לגבות הרבה מזיבורית".

המקור לנימוקו של רש"י:

"כל מילי מיטב הוא, דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי, לבר מארעא דליתיב ליה ממיטב, כי היכי דלקצוף עלה זבינא"   (בבא קמא ז:).

מדוע רש"י בפירושו על המשנה בגיטין מעדיף נימוק מבבא קמא מהנימוק שמובא בסוגיה בגיטין?

מניסוחו של רש"י אפשר להבחין את ההבדל הגדול שיש בין שני הטעמים. לפי הגמרא בגיטין, עידית אינה חלק מהותי מתשלום החוב, אלא קנס שהטילו על המזיק. אולם, מבבא קמא משמע שתשלום מעידית הוא כדי לעזור לניזק ("נוח לו לאדם..."). על בסיס דיוננו לעיל, ניתן להסביר שכדי לתקן את מה שהזיק, צריך המזיק לתת לניזק דבר שבקלות ניתן להחליפו במשהו שיעמוד במקום מה שהוזק. למרות שאנחנו לא כופים את המזיק לתת דבר שדומה למה שהזיק, הדבר שהוא נותן צריך להיות משהו שאיתו הניזק יכול להשיג את סוג החפץ שהוזק [17].

יש לקשר שאלה זו גם למחלוקת ר' עקיבא ור' ישמעאל האם שמים בעידית דניזק או בעידית דמזיק. הרמב"ן (שם) מסביר, שההוה אמינא ורב אידי בר אבין נדחקו להסביר את המחלוקת לא כפי פשוטה, בגלל שהתקשו בשיטה ששמים בעידית דניזק. אבל נראה להסביר, שכיוון שר' ישמעאל רואה את דין עידית כחלק מתקנת הניזק, אין סיבה לתת לניזק קרקע שהיא מחוץ להגדרתו האישית לעידית. המטרה היא תיקון הניזק ומתרכזים בנכסיו. הנימוק של איום המזיק שייך ברמת הדאורייתא רק לר' עקיבא הסובר עידית דמזיק (ולשיטתו מובא אותו נימוק בגיטין מט:). לר' ישמעאל, הוא שייך רק מדרבנן [18]. לפי זה, ניתן להסביר שרש"י מקבל את תשובתו של אביי שהמשנה היא לדעת ר' ישמעאל. הטעם של תיקון העולם אינו הטעם הבסיסי לדין עידית מדאורייתא, ולכן רש"י מקדים את הטעם הבסיסי לדין דאורייתא [19] - הנימוק "נוח לו לאדם..." [20].

ב.   היחס בין עידית וחיוב תשלומי נזק

ניתן להסתכל על היחס בין עידית והחיוב בתשלומי נזק בשתי דרכים. ניתן לומר שהחוב במהותו הוא רק לשלם את הכמות שהזיק. בנוסף לזה יש דין צדדי, שתשלום זה צריך להיות מעידית. ניתן להבין את הדין הצדדי כחלק מגביית החוב כמו שמדויק בלשון הרמב"ם:

"כשבית דין נזקקין לגבות לניזק מנכסי המזיק... גובין השאר מן הקרקע המעולה שבנכסי המזיק"   (הלכות נזקי ממון פ"ח, ה"י).

וכך ניתן להבין את החילוק המוצע בבבא קמא ז. - "כאן מדעתו, כאן בעל כרחו". החיוב לשלם מעידית שייך רק אם גובים ממנו בעל כרחו, כי גביה בעל כרחו נחשבת כגביית בית דין.

לעומת זאת, ניתן לומר שעידית היא חלק מההגדרה הבסיסית של החוב. החוב שנוצר עקב נזק אינו חוב כמותי סתמי, אלא חוב כמות של עידית [21]. ניתן לדמות זאת לשיטת ר' מאיר ב"הענקה", שהחוב מוגדר כחמישה סלעים משלושה מינים מסוימים (קדושין יז.). כך גם ניתן להסביר את שיטת תוספות בבבא קמא ה. (ד"ה תחת), שכדי לחייב עדים זוממין ש"רצו לחייב אחרים (לשלם) ממיטב, לשלם בעצמם ממיטב, לא צריך קרא, דמכאשר זמם נפקא דיתחייבו ממיטב" [22].

נראה שיש לקשר בין שאלה זו ושאלת מטרתה של תקנת עידית. אם נאמר שדין עידית הוא חלק ממטרתם הכללית של תשלומי נזק - תיקון הנזק, נבין את שיטת רבא לפי רש"י ואת שיטת הירושלמי, שהחיוב לשלם מעידית כרוך במהות החוב. אבל אם התשלום מעידית הוא קנס על המזיק, ברור שזהו דין צדדי, הקשור אולי לסדרי גבייה.

כך ניתן להסביר את חידושו של ר' עקיבא אייגר (מח: ד"ה לכאורה) בשאלת ההתחשבות בקרקע שנרכשה בין שעת ההיזק ושעת התשלומין, לסיווג עידית בינונית וזיבורית. ר' עקיבא אייגר מחלק ואומר, שלפי ר' ישמעאל ברור שלוקחים בחשבון רק נכסים שכבר היו ברשות הניזק בשעת ההיזק, אבל לר' עקיבא יש מקום להסתפק. מניין לו לתלות זאת במחלוקת ר' עקיבא ור' ישמעאל? נראה לומר שכיוון שלר' ישמעאל תשלום העידית הוא חלק מעיקר החוב, שיעבודו חל בשעת ההיזק ורק על מה שנמצא אז (ומעין שיטת רש"י בשפאי עידית). אבל לפי ר' עקיבא שדין עידית הוא דין צדדי, ניתן לומר שאינו מוגבל רק לקרקעות שהיו בשעת ההיזק [23]. אפשרות זאת מובנת עוד יותר אם מבינים שלפי ר' עקיבא דין עידית שייך לסדרי גבייה, וכך אמנם ניתן לדייק בלשונו "לא בא הכתוב אלא לגבות.." [24].

יוצא שמחלוקת התנאים היא במטרת דין עידית ומיקומו ביחס לחיוב התשלום [25]. המכנה המשותף של כל דיני רבי ישמעאל, הוא שהם מבוססים על הבנה של תשלומי נזק כמיועדים לתיקון הנזק, וגבייה מעידית היא חלק מהותי בהשגת הייעוד. רבי עקיבא סובר שתשלומי נזק הם תשלומין גרידא, ועידית הוא קנס שמטרתו לתיקון העולם.

ו. פרשנות הפסוק

עד כאן עסקנו במילים 'מיטב' ו'שדהו', אבל נראה לי שהמפתח להבנת כל הפסוק ופרשנותו לדעת רבי ישמעאל היא המלה 'ישלם'. לכן חשוב לצטט את דיונו של השרידי אש (חלק ד' דף טו) בענין:

"כידוע משמש שורש 'שלם' בעברית בשתי הוראות: א. במובן השלם ומלא חסרון ונתון תמורה וגמול בעד הדבר הנפסד או הנאבד. במובן זה הפועל בא תמיד עם יחס של הפעול של הדבר הזקוק לשלום ולתמורה, כגון: 'הטרפה לא ישלם' (שמות כ"ב, יב); ושלם אותו בראשו (ויקרא ה', כד)... ב. במובן פרוע חוב ונתון תשלום לשם סילוק התחייבות, ובמובן זה בא תמיד הפועל עם יחס הפעול של הדבר המשמש עצמו תשלומין (כסף או שווה כסף), כמו שכתוב: 'שנים ישלם' (שמות כ"ב, ג) - היינו על הגנב לשלם שני דברים כופל הדבר הנגנב;..'חמשה בקר ישלם' (שמות כ"א, לז)...".

אחרי הדיון הכללי זה, הוא מוסיף:

"לפי פירוש זה סובר ר' ישמעאל שכוונת הכתוב 'מיטב שדהו...' היא: 'בעד מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם'. כלומר, המזיק ישלם ומשלים את ההיזק של מיטב שדה הניזק, ומיטב שדהו הוא עצם ההיזק. כנגד זה סובר ר' עקיבא, שכוונת הכתוב 'מיטב שדהו...' היא: 'במיטב שדהו (או מיטב שדהו) ומיטב כרמו ישלם'. כלומר, המזיק נותן תשלום מן המיטב, ו'מיטב שדהו' הוא עצם הדבר שמשמש תשלומין".

ז.   הבנת שיטת רבי ישמעאל

  העובדה שר' ישמעאל פירש את המילה 'ישלם' במובן של להשלים, הביאה אותו לפרש הפסוק בכיוונו של רבינו תם, ש'מיטב' כוונתו שמשלמים עבור ה'טוב ביותר' וש'שדהו' מוסב על הניזק. כמובן, מה שלא ברור מהפסוק עצמו הוא, מה כוונת 'הטוב ביותר'? בשאלה זו נחלקו האמוראים השונים. ההוה אמינא למדה את הפסוק בצורה פשוטה - פשוט משלמים אותה מדה, אבל מקרקע ששווה לקרקע הטובה ביותר של הניזק. הגמרא דוחה אפשרות זאת מסברא. הראשונים הציעו שתי הבנות (תוספות מח: ד"ה ורבי) לדחייה: יש אומרים שקשה לומר שקנסו המזיק לשלם יותר ממה שהזיק, ויש אומרים שהבעיה היא חוסר השוויון בין מי שהזיק שמינה ומשלם כמה שהזיק ובין מי שהזיק כחושה ומחוייב לשלם יותר. הבעיה בהצעת ההוה אמינא היא חוסר ההיגיון לדין - מדוע לומר שתמיד משלמים שווי של אותה מדה (מיטב הניזק).

משום כך, רב אידי בר אבין ואביי, כל אחד בכיוון שונה, יישמו את הפסוק למקרה שבו יש סברא לחייב את המזיק לשלם יותר ממה שהזיק. הסברא של שניהם היא שכיוון שכוונת 'ישלם' היא להשלים, ומטרת תשלומי נזק היא לתקן את הנזק, המזיק חייב לכסות כל אפשרות של הפסד שגרם לניזק [26]. ההבדל ביניהם הוא היישום הספציפי. אביי מפרש 'מיטב' כניסוח רבינו תם, "כמו שתיטב שדהו של הניזק בסוף ישלם", ולכן הוא מיישם את הפסוק, לרווח עתידי שהניזק היה יכול להשיג ושנקטע על ידי ההיזק. ורב אידי בר אבין הבין ש'מיטב' מתייחס לנתון שכבר קיים עכשיו, ולכן הוא מיישם את הפסוק למקרה שלא ברור מה הזיק [27]. לשונו של רב אידי בר אבין מדוייקת - "אכלה ערוגה... ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמנה אכל, דמשלם ליה ממיטב", ולא דמשלם ליה מ"שמנה" [28].

ביחס לדין השני של רבי ישמעאל, הדין באיכות התשלום - עידית, נראה לומר, שאחרי שהוא מבין תשלומי נזק כתיקון ממילא יש צורך לתת עידית. לא מספיק לתת לניזק דבר ששווה למה שהוא הזיק, אלא צריך לתת לו משהו שהוא יכול למכור בקלות ולהשיג דבר שיעמוד במקום מה שהוזק. ניתן להציע לפי רבי ישמעאל, גם מקור - 'ישלם'. מ'מיטב' יודעים כמה משלמים, ומ'ישלם' (במובן של 'ישלים') לומדים על מטרת התשלום - השלמת החור שנוצר בעקבות ההיזק. תיקון מלא מתקיים רק אם משלמים ממיטב, ולכן מובן, כמו שהסברנו לעיל, למה משלמים מעידית דניזק.

ח.   ניסוח הברייתא

על פי האמור, נוסח הברייתא, יוצא קב ונקי. כוונת ר' ישמעאל ב'מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק' אינה ללמד אותנו דין אחד - לא את דין עידית דניזק ולא את הדינים של במשוייר שבו או אכלה ערוגה בין הערוגות. ר' ישמעאל מציג בפנינו את פרשנותו בפסוק, שתוצאותיה הם כל דינים השונים [29]. לפי זה, מובן איך אביי ורב אידי בר אבין דייקו שני דינים מאותו 'נוסח סתמי'. ר' עקיבא מבין מהן ההשלכות של פרשנותו של ר' ישמעאל ואליהן הוא מתייחס. "לא בא הכתוב" - הפסוק לא בא לתת הגדרה מחודשת של תשלומי נזק, "אלא לגבות לניזקין מן העידית" - לחדש את דין עידית. לכן, מובן למה דייקו רק מר' ישמעאל ולא מר' עקיבא, כי אין מקום לדייק בדברי ר' עקיבא שבאים לומר דין אחד [30].

י. הבנת שיטת הבבלי בדין המשנה

אם כנים אנחנו, נסביר שהבבלי סבר שאפילו אם נאמר שהפסוק מתייחס לכמות התשלום, כיוון שהבנה כזאת בנויה על פרשנות בכיוון שהסברנו, יוצא שאין הכרח לומר שהפסוק מתייחס רק לכמות התשלום או רק לאיכות התשלום. ניתן לומר שהפסוק מגדיר תשלומי נזק בדרך שיוצאות ממנו הלכות שונות כפטיש יפוצץ סלע.

---

[17]   וכנראה שהנימוקי יוסף (ט"ז. בדפי הרי"ף ד"ה מתני') סובר שדין עידית מכוון לטובת הניזק:

  "אף על גב דקיימא לן, בעלמא כרב נחמן, דאמר זה גובה וזה גובה, לגבי ניזקין כולי עלמא אית להו דלא אמרינן זה גובה וזה גובה, דכיוון דזכי ליה רחמנא לגבות ממיטב, זהו מיטב שלהם - שיעמוד כל אחד בשלו".

[18]   כעת ניתן להסביר את שתי הגרסאות בתוספתא (כתובות י"ב, ב). גירסתו של הרי"ף היא המתאימה לסוגיית הבבלי הדנה לדעת ר' עקיבא וגירסת הדפוס מתאימה לדעת ר' ישמעאל. וכך מצאתי במרומי שדה (גיטין מט: ד"ה אמר ר' שמעון).