"אמירה לנכרי שבות, משום יישוב ארץ ישראל לא גזרו ביה רבנן" [1] / ספי שרמן 

המאמר יסקור בקצרה את השיטות בעניין אמירה לנכרי וישתדל לגעת בעניין ההיתר לומר לנכרי משום יישוב ארץ ישראל.

תוקף האיסור

על הפסוק "כל מלאכה לא יעשה בהם" (שמות י"ב, טז) מצאנו מחלוקת תנאים במכילתא:

ר' יאשיה לומד: "ולא יעשה הגוי מלאכתך", ור' יונתן חולק, ואומר: "עושה גוי מלאכתך בשבת וביום טוב".

אמנם מצאנו כמה ראשונים שאומרים שאיסור זה הינו דאורייתא, כגון הסמ"ג [2], ואף היראים (סימן ש"ד) אומר שאם נעשית המלאכה בחפץ של ישראל, האיסור הוא מדאורייתא.

אך דעה זו היא דעת מיעוט. ההתייחסות המקובלת לדרשה זו היא כאסמכתא בעלמא, וכן כותב הרמב"ן בשמות (שם), ואין איסור זה אלא מדרבנן. וכן מצאנו מספר פעמים בסוגיות: "אמירה לנכרי - שבות".

טעם לגזירה זו לא מצאנו בסוגיות, אך כמה ראשונים מביאים טעם לדבר, כגון:

א. כותב רש"י בעבודה זרה טו. (ד"ה כיון דזבנה): "...ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך, זהו משום 'ממצוא חפצך ודבר דבר' (ישעיהו נ"ח, יג), דיבור אסור". וכן משמע מהטור והשלחן ערוך (בריש סי' ש"ז, ובמשנה ברורה ס"ק ז), שסמכו איסור אמירה לנכרי לאיסור "שלא יהיה דיבורך בשבת כדיבורך בחול".

ב. כותב רש"י בשבת קנג. (ד"ה מאי טעמא שרי ליה למיטב נכרי): "והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת". יש שהבינו ברש"י זה, שגזרו חכמים שלעניין שבת ייעשה הנכרי כשלוחו של ישראל [3].

ג.   כותב הרמב"ם: "...ודבר זה איסור מדברי סופרים, כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהן (של האומרים), ויבואו לעשות בעצמן" [4].

ראינו שנטיית רוב הראשונים והפוסקים לומר שאיסור זה הינו מדרבנן, וכך נוכל להבין את האפשרות להתיר במקום צער או שינוי וכיוצא בזה. 

המחלוקות בראשונים ובאחרונים ביחס להיקף האיסור, נסובו בעיקר סביב שתי סוגיות בגמרא - סוגיית מילה (עירובין סז:) וסוגיית מצוות יישוב הארץ (גיטין ח:).

קיימות הגבלות בעשיית המלאכות הקשורות במילה, למרות שמצוות המילה עצמה דוחה את השבת. לדעת בה"ג ובעל העיטור [5], לצורך מצווה הותרה אמירה לנכרי אפילו במלאכה דאורייתא. הרמב"ם פוסק (פ"ו ה"ט), שאמירה לנכרי לצורך מצווה הותרה דווקא במלאכה מדרבנן. המצמצמים ביותר את היתר האמירה לנכרי הם התוספות (גיטין ח: ד"ה אף על גב), הסוברים שאמירה לנכרי הותרה רק בדרבנן לצורך מצוות מילה בלבד. אולם, לגבי מצוות יישוב ארץ ישראל העניין שונה.

"משום מצוות ארץ ישראל לא גזרו רבנן"

"...הקונה שדה בסוריה כקונה שדה בפרברי ירושלים. למאי הלכתא? אמר ר' ששת: לומר שכותבים עליו אונו ואפילו בשבת. בשבת סלקא דעתך? כדאמר רבא [6]: אומר לעובד כוכבים ועושה, הכא נמי אומר לעובד כוכבים ועושה, ואף על גב דאמירה לעובד כוכבים שבות, משום ארץ ישראל לא גזור רבנן..."   (גיטין ח:).

גמרא זו עוסקת באחד הדברים השווים לסוריה ולארץ ישראל. זהו ההיתר לומר לגוי לכתוב שטר על קרקע ואפילו בשבת, וכל זה למען יישוב ארץ ישראל.

רש"י שם מסביר, כי למסקנת הגמרא נלמד שמותר לחלל שבת על ידי נכרי, על מנת "לגרש עובדי כוכבים וליישב ישראל בה".

התוספות (ד"ה אף על גב) מדגישים כי ההיתר הוא מיוחד רק למצוות יישוב ארץ ישראל: "אבל משום מצווה אחרת, לא היינו מתירים אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא".

התוספות מוכיחים דבריהם מסוגיית מילה (עירובין סז:), ששם מדובר באיסור דרבנן (הוצאה), ולפי הסברם בגמרא, איסור זה הותר, לעומת איסור חימום שהוא מדאורייתא, שאותו אסרו על ידי נכרי.

תוספות ורש"י עוסקים רק בהבדל בין מצוות יישוב הארץ למצוות השונות, אולם אינם נכנסים לפרטי חשיבות המצווה וייחודה [7].

מקום נוסף בגמרא בו מוזכר ההיתר לאמר לנכרי לחלל שבת מפני מצוות יישוב ארץ ישראל הוא במסכת בבא קמא (דף פ:):

"...והלוקח בית בארץ ישראל כותבים עליו אונו אפילו בשבת. בשבת סלקא דעתך? אלא כדאמר רבא התם: אומר לנכרי ועושה, הכי נמי אומר לנכרי ועושה, ואף על גב דאמירה לנכרי שבות היא, משום יישוב ארץ ישראל לא גזרו ביה רבנן".

יוצא כי את השטר על הקרקע מותר לנכרי לכתוב בשביל ישראל ובהוראתו כל עוד מדובר כמובן ביישוב ארץ ישראל.

לרמב"ן (שבת קל:) יש תיאור נוסף לגבי מהות הדין וייחודו:

"דהתם, מצווה ותועלת לכל ישראל שלא תחרב ארץ קדושה. ועוד, שאין אנו שוקלים מצוות זו בזו ואין אנו יודעים מתן שכרה של מצוות כדי שנאמר, כמו שהתירו זו נתיר אף זו...".

האור זרוע (חלק ב' סימן פ"ה) מחמיר ואומר שאמירה לנכרי הווי שבות אפילו במקום מצווה מדאורייתא, אולם במעשה דרבנן לצורך מצווה מותר, ואף במצוות יישוב ארץ ישראל מותר לכתוב את אונו רק ב"כתב גלחים", שהוא כתב האסור רק מדרבנן. כלומר לפי האור זרוע אסור לחלל שבת על ידי נכרי במצוות דאורייתא אפילו על מצוות יישוב ארץ ישראל [8]. 

להלכה, בעניין אמירה לנכרי לצורך יישוב ארץ ישראל, פוסק הרמב"ם בצורה ברורה:

  "הלוקח בית בארץ ישראל מן הגוי מותר לו לומר לגוי לכתוב לו שטר בשבת, שאמירה לגוי בשבת אסורה מדבריהם, ומשום יישוב ארץ ישראל לא גזרו בדבר זה, וכן הלוקח בית מהם בסוריא, שסוריא כארץ ישראל לדבר זה"   (הל' שבת י', יא).

בשלחן ערוך בסימן ש"ז, כפי שהבאתי קודם לכן, אינו מזכיר את עניין ההיתר המיוחד של מצוות יישוב ארץ ישראל. אך בסימן ש"ו, בעניין דברים אשר מותר או אסור לדבר אודותם בשבת, כותב השלחן ערוך (בסעיף יא):

"מותר לקנות בית בארץ ישראל מן האינו ישראל בשבת, וחותם ומעלה בערכאות".

הרמ"א מגיה על דברי המחבר דלעיל: "[בערכאות] שלהם בכתב שלהם, דאינו אסור רק מדרבנן, ומשום יישוב ארץ ישראל לא גזרו".

הרמ"א מצמצם את היתרו של השלחן ערוך רק בעניין אמירה איסור דרבנן, כפי שמזכיר האור זרוע דלעיל.

  בביאור הלכה שם (ד"ה בכתב שלהם), מעיר על דברי הרמ"א, כי כל הפוסקים חולקים על החילוק שעשה האור זרוע, מפני שעולה מהסוגיא בבבא קמא שהכותב בכל לשון חייב מדאורייתא [9].

מן הגמרא, הראשונים והאחרונים עולות מספר שאלות:

א.   מה המיוחד במצוות יישוב ארץ ישראל שבשבילה התירו אמירה לנכרי?

ב.   האם היתר זה קיים רק לגבי קניית בית, או גם לגבי היתרים אחרים בהם מקיימים מצוות יישוב הארץ, כגון: עלייה לארץ בספינה, כבוי שריפה וכדו'.

ג. אם זוהי מצווה כל כך חשובה מדוע בעצם לא יחלל הישראל בעצמו שבת בעבורה, באיסור דרבנן?

אפשרות אחת היא, כי מצוות יישוב ארץ ישראל אינה מיוחדת, אלא, זוהי מצווה של הרבים ומובאת כדוגמא בלבד. שניתן להתיר שבות משום מצווה דרבים נמצא בדברי הרמ"א [10], הרמ"א אומר שבמקום מצווה וצורך גדול ניתן לסמוך על דעת העיטור לומר לנכרי, ועל כך מוסיף בעל המשנה ברורה באותו מקום (ס"ק כב) לגבי בניית בית כנסת על ידי נכרי בשבת, שאם יש חשש שיתבטל בנין בית הכנסת אם לא נבנהו בשבת, יש להתיר על ידי נכרי בקבלנות. המשנה ברורה מביא, שהפרי מגדים מוסיף שאולי אף בשכירות מותר, אם לא יסכים הנכרי לבנות בקבלנות. בהמשך (ס"ק כד) מביא את השל"ה שהחמיר אף לצורך גדול. ומסכם בעל המשנה ברורה (ס"ק כה):

"ומכל מקום מותר לומר לאינו ישראל לתקן את העירוב שנתקלקל בשבת, כדי שלא יבואו רבים לידי מכשול. וכדאי הוא בעל העיטור לסמוך עליו, להתיר שבות דאמירה אפילו במלאכה דאורייתא במקום מצווה דרבים".

ניתן לומר, שלמרות שיישוב ארץ ישראל הוא לכאורה עניין של יחיד, הוא מקבל גדר של רבים, ולכן בכל מקרה ההיתר נהוג, בין אצל היחיד ובין אצל הרבים [11]. 

בעניין היקף ההיתר, הרי שרוב הפוסקים מתייחסים דווקא לקניית בית, ולא עוד אלא ש"מגן אברהם [12] מוצאים אנו, כי לדעתו בשבת אסור לקנות, אלא רק עם נעשה המשא ומתן בערב שבת, מותר לו בשבת לומר לנכרי לכתוב.

אולם, בשו"ת הריב"ש (בסימן ק"א) מעיר על משיב, שקיבל שאלה בעניין העלייה לארץ ישראל על ידי יציאה באורחות ישמעאלים בערב שבת, ועושה קל וחומר מהדין קונה קרקע בארץ ישראל. הריב"ש טוען שההשוואה - בטעות יסודה, מכיוון שקניית שדה בארץ ישראל מיד נכרי הינה מצווה גדולה יותר מאשר העלייה לארץ, לגבי חילול שבת. וזו לשונו:

"כי העלייה היא מצווה לשעתה ולעצמו לבד, ולא נתיר בה שבות, בין דמעשה בידיים ובין באמירה לנכרי במלאכת דאורייתא. אבל יישוב ארץ ישראל אינה מצווה לשעתה אלא מצווה המתקיימת לעולם היא, ומצווה ותועלת היא לכל ישראל, שלא תשתקע ארץ קדושה ביד טמאים ואין למדים ממנה לשאר מצוות".

נמצאנו למדים מדברי הריב"ש שאין להתיר שבות בשבת אפילו לשם מצוות עלייה לארץ, אלא רק למצוות יישוב הארץ ממש.

ואולם, בדברי התשב"ץ (חלק א' סימן כ"א) מובאת דעה הפוכה. הוא מזכיר את המשיב שעליו מלין ריב"ש בתשובתו דלעיל, וטוען לעומתו שיש להקל בעניין מצוות העלייה לארץ כמו לגבי יישובה ממש, מכיוון שהעלייה לארץ קשורה במצוות יישוב ארץ ישראל, וכל העלייה באה רק כדי להחשיב ולהכין את מצוות ישיבתו בה. משום כך יש להתיר אמירה במלאכה דאורייתא גם בעניין עלייה לארץ, כפי שמתירים קניית שדה [13].

לפי זה רואים אנו כי נחלקו הפוסקים האם להשוות את מצוות יישוב הארץ (עניין קניית הקרקע וכל הקשור בה) לעניין העלייה או למצוות אחרות הקשורות בה.

בשו"ת הרשב"ש (סימן א') אנו מוצאים חלוקה והגדרה מעניינת לגבי מצוות יישוב הארץ בשאלה שנשאל בעניין מעלת מצוות יישוב הארץ:

"ומפני כן החמירו בדין העלייה הזו, מפני שהיא צורך ישיבה, שאם לא יעלה לא יישב, וכן אמרו כמה דברים משום יישובא דארעא דישראל, מהם מה שאמרו בפרק התכלת (מנחות מד.), דמזוזה חייב בה מיד משום יישוב ארץ ישראל... וכתב הר"מ ז"ל בפ"ו מהלכות שכנים (ה"ב), שהישיבה בארץ ישראל מצוות עשה בפני עצמה, וישיבה גם כן מצווה, וגם עלייה. והעיקר הוא הישיבה, שהיא הדירה ועלייה היא סיבת השגת הישיבה, והיישוב הוא צריך קיום הישיבה". 

הרשב"ש מסביר בהמשך דבריו כי ישנם שלושה עניינים במצוות יישוב ארץ ישראל:

א.   הישיבה עצמה היא המצווה הכללית.

ב.   העלייה, שהיא "הסיבה המקדימה" כלשונו.

ג. יישוב הארץ שהוא נטיעת גינות ופרדסים וקניית בתים.

ומסכם הוא עניין זה:

"אין ישיבה ויישוב בעניין אחד, על כן אני אומר שהיישוב והעלייה שתיהן סיבות המצווה, אלא שהאחת מקדמת והאחרת מגעת, ואין המצווה אלא הישיבה".

לפי זה, ניתן לומר שאכן נוכל לדייק מן הגמרא שדווקא יישוב הארץ הוא זה המתיר לנו חילול שבת על ידי נכרי, ואילו לגבי מצוות העלייה - כלל לא מצאנו היתר מפורש. 

ישנו עניין נוסף, המאיר באור נוסף את ההיתר של אמירה לנכרי לשם קיום מצוות יישוב ארץ ישראל.

בעל חיי אדם כותב בספרו שערי צדק [14]: "הדרים במדינת הים יכולים לקיים כל מצוות התלויות בארץ, על ידי שליח - ששלוחו של אדם כמותו" [15].

על פי זה נראה כי ניתן לקיים גם את מצוות יישוב ארץ ישראל על ידי שליח שייקנה שם בתים ושדות ויעבדם. אולם יש לחלק בין מצוות התלויות בארץ - חובת קרקע, ובין מצוות שהו חובת הגוף, שאותן לא ניתן לקיים על ידי שליח - יישוב הארץ הוא חובת הגוף ולא ניתן לקיימו על ידי שליח [16]. לפי כל הנאמר לעיל, מצוות יישוב ארץ ישראל לפי הרשב"ש היא מצווה המוטלת על גופו של האדם ועל כן שליח לא יועיל לקיימה. מצוות העלייה והיישוב, שתיהן חלות על גופו של האדם, את שתיהן אי אפשר לקיים על ידי שליח, ולכן אולי נוכל להבין כי אין הבדל מהותי בין יישוב הארץ לעלייה לארץ לענייננו.

לעומתו, הריב"ש מחלק באופן ברור בין שתי מצוות אלו וממעיט בחשיבותה של מצוות עלייה לארץ. ועל כן, סובר שאין לראותה כחלק ממצוות יישוב הארץ אותה התירו חכמים בשבת על ידי אמירה לנכרי.

אם כן, כפי שראינו ניתן להבין שתי הבנות בראשונים ולהן נפקא מינות לדינא מה כוללת מצוות יישוב הארץ. 

הרב צבי יהודה קוק במכתב ששלח לרב וולדנברג (המתפרסם בציץ אליעזר דלעיל) טוען כי אפילו טיול לארץ ישראל על מנת לחזור מוגדר כ-"הכנה לעניין ישיבה". ועל כן גם בכך יש להקל בשבת על ידי ספינה של נכרים.

הציץ אליעזר בתשובתו לרב קוק אינו מכריע במפורש בסוגיה זו, אם כי מדבריו משמע שבדעתו להקל. מכל הפוסקים לא משמע שמצוות השבת מותרת מפני יישוב ארץ ישראל לישראל עצמו. מובן, שיש לדון האם ניתן בכלל להקל במצווה דרבנן ובהפסד גדול לרבים השייכים לעניין זה, אך אין זה המקום לדון בכך, וישאר העניין בצריך עיון. 

יכול להיות שהרב צבי יהודה אכן סמך בהערותיו לרב וולדנברג על הדיוק מהרשב"ש ולעומתו הרב וולדנברג נטה יותר לשיטתו של הריב"ש בהבנה המהותית של מצוות יישוב הארץ והקבלתה והכללתה של מצוות העלייה בה.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק בתשובה [17] מדגיש כי אין לחלל שבת על ידי נכרי לשם מצוות יישוב ארץ ישראל אלא במצווה דרבנן כמו הרמ"א (או"ח ש"ו, יא):

"ואף על פי שרוב הפוסקים חולקים על האור זרוע, בזה שכתב שלהם אינו אסור אלא מדרבנן, מכל מקום אי אפשר לזוז מפסק הרמ"א, שלא התירו אלא שבות דשבות משום יישוב ארץ ישראל... וכאן גבי יישוב ארץ ישראל לא גזרו מתוך שראו שהתורה התירה חילול שבת לגבי מלחמת מצווה של כיבוש ארץ ישראל..."

מעניין כי בסוף דבריו, מציין הרב קוק כי הסיבה שחכמים לא גזרו איסור על זה כמו איסור תקיעה בשופר בשבת של ראש השנה, יטלטל ד' אמות, אולם פה משום שמצוות יישוב ארץ ישראל קשורה או דומה למלחמת מצוותה הרי שהקלו רבנן אבל רק לחלל דרבנן, ולא כמו במלחמת מצווה".

סיבה זו של הרב קוק לא מצאנו במקום אחר ואם כן מובן לפיו מדוע מקבל הוא את ההגבלה של האור זרוע רק לשבות דשבות, מפי שאין במצוות יישוב ארץ ישראל איזשהוא איסור עצמאי אלא בגלל דמיונו או חלקו למלחמת מצווה, פסקו כך חכמים. 

בשמירת שבת כהלכתה מובא היתר זה בשני מקומות. הראשון - בפרק כ"ט הערה מ"א: "משום יישוב ארץ ישראל התירו משא ומתן", והשני בפרק ל' הערה מ"ה: "דהתירו אמירה לנכרי באיסורי תורה משום יישוב ארץ ישראל" [18].

בשו"ת הר צבי [19] פוסק הרב פרנק שמותר לומר לאינו יהודי לבנות בשבת משום יישוב ארץ ישראל. בילקוט יוסף [20] מוזכר העניין, כי הטור לא הזכיר את נושא ההיתר של יישוב ארץ ישראל, "ומה שהטור השמיט לכל דין זה אולי מפני שבזמנו ארץ ישראל הייתה בחורבנה ולא היה שייך דבר זה". הוא עצמו מייחד את עניין יישוב הארץ מכל המצוות שיש בהם משא ומתן בין ישראל וגוי, ושבשבילם לא התירו למכור לגוי (או לקנות ממנו), כמו במכירת חמץ בערב פסח שחל בשבת.

ואומנם בימינו, שאנו נוטעים על אדמתינו, ניתן וצריך לעסוק, לדון, להעמיק ולהגדיר הלכה זו עם כל המשתמע מכך.

בסיום דברי אסכם את העקרונות העקריים בעניין ההיתר:

א. ישנן מספר סיבות למצוות יישוב ארץ ישראל והן השפיעו על קביעת ההלכה במיוחד בקביעת עניין הדאורייתא והדרבנן במצוות שהנכרי יכול לחלל במצוות היהודי.

ב. אומנם ניתן לאמר שדעתו של האור זרוע התקבלה אצל האחרונים (כמו הרב קוק) דרך הגהתו של הרמ"א, אבל בביאור הלכה ובמשנה ברורה נראה כי חולק עליו בעניין זה, ולכן יש מחלוקת בעניין בין בעל המשנה ברורה ובין הרב קוק.

ג. אחרונים רבים המעיטו לעסוק בנושא זה, אם בספרי הלכה ואם בספרי שו"ת וניתן עדיין לבחון היבטים שונים של המצווה - על רקע ההלכה מן הגמרא גם בימינו [21].

---