אפס קצהו תראה / עמוס ינון

האדם -

הר יפה.

מעליו - שמיים כחולים.

בפסגתו - עננים לבנים.

באדמתו - פרחים ועצים.

בעצים - צפורים מציצות.

לפרחים - כותרות מרהיבות.

שמיים, עננים, עצים, צפורים, פרחים -

הכל כל כך חי,

כל כך פורח,

כל כך יפה,

הרמוני.

ובהר -

שרשים.

מהעצים הכי גדולים,

מהגזעים הכי עבים

מסתעפים ומתרחבים,

מעמיקים ויורדים ומגיעים ל...

מעמקי ההר.

שם חום.

אש מלהטת.

אבנים גועשות ורוחשות.

לבה שמאיימת לפרוץ החוצה באימה.

כֺּח   עצום המכה בדפנות ההר ומחשב לשברן.

שם לא רואים

את הצִפורים המציְצות,

את השמיים הכחולים,

את העננים הלבנים.

שם לא מריחים

את ניחוח הפרחים,

את החולות הרטובים.

וההר -

פרחים או אבנים,

אש או עצים,

שלווה שבחוץ או געש שבפנים -

שומר היטב היטב על תוכו

ומכסה עליו.

עד שאולי

יבקע ההר.

הלבה תתפרץ החוצה,

תתלכד עם השלווה שבחוץ,

ותְּשָוֶה לה

את מראה.

או אולי

תשקוט הלבה מזעפה,

תמעיט האש את חומה,

יפסיקו האבנים מנוּעם,

וכך או כך

יקבל ההר צורה אחידה.

אחידה?