דרך הכסף [1] / אופיר סעדון

פתיחה

השלחן ערוך (חושן משפט ק"צ, א) כותב כי קרקע נקנית בכסף. נחלקו הסמ"ע והט"ז באיזה אופן מדובר:

לדעת הסמ"ע יש צורך בכל דמי הקרקע על מנת לבצע את הקניין. התשלום תמורת הקרקע הוא זה שמעביר בעלות. שיטה זו ידועה כ"כסף שווי".

הט"ז חולק וסובר שניתן להסתפק בפרוטה בלבד על מנת לבצע את הקניין. הטקס הסמלי הינו ליבו של הקניין. שיטה זו ידועה כ"כסף קניין".

הט"ז מוכיח את שיטתו ומקשה על הסמ"ע מקידושי אשה. באשה לא שייך שווי, שהרי האשה אינה קנויה לבעל, ועל כן ברור ש"כסף - הינו כסף קניין" [2].

בדף ו: דנה הגמרא בדין המקדש במלווה, ולכאורה זהו הפשט בראשונים:

המקדש במלווה אינה מקודשת. בהנאת מלווה - מקודשת. מהי הנאת מלווה? למסקנה מבינה הגמרא - "דארווח לה זימנא", כלומר: האשה מתקדשת לבעל תמורת הזמן בו הכסף נשאר אצלה. ולכאורה קשה מדוע אין זו רבית? ראשוני ספרד כותבים: "הואיל וגופה ממש לא קני ליה". האשה, אם כן, אינה ממונו של הבעל. באופן מפורש יותר כותב הרמב"ן בהשמטות לגיטין: "אין האשה ממונו של הבעל" (ט.). ומכאן בפשטות כשיטת הט"ז - בהליך הקידושין וודאי לא רוכש הבעל בעלות על האשה, ועל כן זהו כסף קניין ("טקס" ולא "שווי").

האבני מילואים (כ"ט, ב) מוכיח, דגם באשה שייך שווי, זאת כדי לתרץ את שיטת הסמ"ע דלעיל. אך לכאורה שיטה זו קשה, שכן:

א. כסף שווי שייך כשיש בעלות, ובאשה כאמור אין בעלות.

ב. מה קורה בשטר וביאה? מדוע אז אין צריך לשלם (אפילו אם נניח שיש בעלות) [3].

בבירור נקודות אלו יעסוק המאמר.

"האשה נקנית בשלוש דרכים: בכסף בשטר וביאה"   (ריש קידושין).

הגמרא לומדת בשני מקומות שונים קידושי כסף. מן המשא ומתן עולה תמונה סותרת בשני המקומות: הגמרא פותחת בהתייחסות ממונית מובהקת, אך למסקנה מסתייגת מתפיסה זו:

לימוד א

"'ויצאה חנם אין כסף' - אין כסף לאדון זה אך יש כסף לאדון אחר"   (ג:).

כלומר, כאשר אמה משתחררת מאדונה, אין האדון מקבל כסף תמורת שחרור זה, מה שאין כן באשה העוזבת את אביה, המקבל תשלום תמורת "שחרור" או "מכירה" זו.

מקור קידושי כסף באשה הינו בהשוואה לאמה עבריה. השוואה לאמה פירושה התיחסות ממונית מובהקת לאשה. באמה וודאי מדובר במכירתה של יישות ממונית. גם הביטוי המאפיין את התייחסות האב לבת - אדון, מעיד שזוהי הבנת הגמרא - האב הינו הבעלים של הבת. מקדש משלם, לכאורה, תמורת בעלות זו.

הקשר הדיון אף הוא מרמז על כך שמדובר בתשלום תמורת הבת. הגמרא דנה בשאלה למי הכסף, ומסקנתה בפשטות - לאב, שהרי הוא זה שמוכר.

העסק נעשה מורכב בשלב הסופי:

"והא לא דמיא האי יציאה להאי יציאה. התם נפקא מרשות אדון לגמרי והכא אכתי מחסרא מסירה לחופה? לעניין הפרת נדרים מיהא נפקא לה מרשותיה, דתנן: נערה המאורסה אביה ובעלה מפירים נדריה"   (ד.).

מתשובתה של הגמרא עולה לכאורה תמונה הפוכה. ראשית, הגמרא דנה ברשות במקום בבעלות - "נפקא ליה מרשותיה". שנית, המעבר אינו מושלם. בקניין כסף רגיל, הכסף מוציא מרשות מוכר ומכניס לרשות לוקח. זוהי בעצם העברת בעלות. אולם בקידושין הגמרא מסתפקת בכך שהבת יצאה מרשות האב. הפרת נדרים בשותפות הינה ביטוי ליציאה מרשות האב, אך וודאי שאין זו כניסה מלאה לרשות בעל, שהרי גם הוא לא מפיר לבדו!

 לימוד ב

"'כי יקח איש אשה... ' ואין קיחה אלא בכסף... והלא דין הוא, מה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף, זו שנקנית בביאה אינו דין שתקנה בכסף?!"  (ד:)

הגמרא רוצה ללמוד שאשה נקנית בכסף מאמה עבריה. נימה זו דומה לנימה אותה ראינו בילפותא הראשונה. ההתייחסות לאשה כממונו של בעל, מאפשרת ללמוד קנייני אשה מאמה. אלא שגם בילפותא זו השלב האחרון הינו בעייתי:

"מה לאמה עבריה שכן יוצאה בכסף תאמר בזו שאינה יוצאה בכסף".

בפשטות, משמעות היציאה בכסף היא ביטוי לחפצא של ממון. חפץ נקנה בכסף ויוצא מרשות הקונה בכסף. העובדה שאשה אינה יוצאת בכסף מהווה לכאורה נגיסה נוספת בתפיסת הבעלות של הבעל על האשה.

קושיה נוספת באה דווקא מכיוון קידושי ביאה:

"ובעלה - מלמד שנקנית בביאה. והלא דין הוא - ומה יבמה שאין נקנית בכסף נקנית בביאה, זו שנקנית בכסף אינו דין שתִקָנֶה בביאה?! אמה העבריה תוכיח, שנקנית בכסף ואינה נקנית בביאה. מה לאמה העבריה שאין קניינה לשום אישות".

אין ללמוד אשה מאמה, שהרי מדובר בתחומים שונים. באמה - נקנית עבודתה, ואילו באשה מדובר בזיקה שבינה לבין בעלה.

חילוק הגמרא ברור, אך מדוע בקניין כסף הגמרא רואה את ההשוואה בין אשה לאמה כלגיטימית והתירוץ הינו נקודתי? 

מעבר הרשויות ויציאה מרשות אביה

מתוך שתי הקושיות הראשונות נראה בבירור, שמעשה הקידושין לא מכניס את האשה לרשות בעלה. הקידושין מוציאים אותה מרשות אביה בלבד [4]. אמנם, בתחום ההוצאה הקידושין אכן דומים לקניין כסף. כשם שבכסף יוצא הממון מרשות המוכר, כך בקידושין יוצאת הנערה מרשות אביה, אך כאמור לא בתחום ההכנסה לרשותו של הבעל [5].

מדוע, אם כן, מתייחסת הגמרא לקידושי כסף כאל ממונא? איך אפשר להשוות לאמה העבריה?

לשם כך נצטרך לעמוד על מהות קנייני אשה ב"כסף, שטר וביאה".

כאשר אדם מקדש אשה, מחלק הרב גוסטמאן [6] את החלות לשלושה ענינים שונים.

א. קניני הבעל באשתו (זכויות), וכדברי תוספות הרא"ש - קונה אותה כעבדו, שורו וחמורו.

ב. אוסר אותה על כל העולם.

ג.   מייחד אותה לו - מתיר.

כנגד שלושה ענינים אלו קיימים שלושת מסלולי הקידושין:

כסף - כנגד קניין (שהרי קניינו מרובה...).

ביאה - כנגד ייחודה לו.

שטר - כנגד האיסור (היחוד והקניין הינם בין האשה לבעלה. האיסור, לעומת זאת, הינו ביחס לעולם - העולם נאסר בה. כדי להודיע לעולם על האיסור נבחר השטר, אשר מאפיינו היחידי הינו קולו הרב [7]).

מדוע, אם כן, שלא נצריך את שלושת הקניינים - והרי שלושת העניינים קיימים!?

הרב גוסטמאן טוען, שיש כאן תהליך של התפשטות. ניתן להתחיל באחד משלושת המסלולים, וההתפשטות חלה מאליה. כדי להבין התפשטות זו, אגדיר מחדש את שלושת העניינים.

קידושי כסף

תוספות הרא"ש כותב, שאדם קונה את אשתו כעבדו, שורו וחמורו. האם יש להבין את הדברים כפשוטם? האם האשה אכן כעבדו, וממילא ניתן להתייחס אליה כאל ממונו של הבעל?

"הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה... אין האשה - נותן ליורשיה"   (בבא קמא מט.).

האשה מקבלת את נזקיה. אם הבעל קונה את האשה כשורו, מדוע שלא יקבל הבעל את נזקיה? מכאן נראה שאין גופה קנוי לו.

מה בכל זאת קונה הבעל? במה יש לו בעלות?

הרמב"ם בהלכות נדרים י"ב, ט כותב:

"האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי אסורה עליך, אינו צריך להפר. הא למה זה דומה, לאוסר פירות לחבירו על בעל הפירות. וכן הוא שאמר לה הנאת תשמישי אסורה עליך לא אמר כלום, מפני שהוא משועבד לה בשאר כסות ועונה".

בשני המקרים אין צורך להפיר, ובכל זאת הנימוק שונה. איש שנדר אינו צריך להפיר, הואיל והוא משועבד לה מהתורה. באשה שנדרה אין צורך לדבר על חיובי תורה [8] - שהרי זה כאוסר פירות חבירו על בעל הפירות. חיי האישות בבעלותו של הבעל.

הדוגמה עליה מדבר הרמב"ם, אוסר פירות חבירו על בעל הפירות, מעוררת אסוציאציות לבעלות ממונית אחרת - קניין דקל לפירותיו. נראה, שאף באשה הבעלות היא לפירותיה (ביאתה), מעין "קניין אשה לפירותיה" [9].

מניין הגיעה בעלות זו על חיי האישות? נראה שבעלות מקבילה קיימת אצל אבי נערה. בעלות זאת נמכרת בכסף הקידושין לבעל.

"כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אֹרָשָׂה ותפסה ושכב עמה ונמצאו. ונתן האיש השֹׁכֵב עמהּ לאבי הנערה חמשים כסף..."   (דברים כ"ב, כח-כט).

אבי הנערה מקבל גם את פגמה, בושתה וצערה, אך נראה שאלו הם נספחי הביאה ולא תשלומי נזק רגילים. אבי הנערה הוא זה המקבל את הקנס. קנס זה, אותם חמישים כסף, מוגדרים כדמי הנאת שכיבה [10], לכן מגיעים לאב. אבי הנערה אינו מקבל את נזקי בתו. בפ"ד מהלכות חובל ומזיק הי"ד כותב הרמב"ם, שבבתו הקטנה מקבל האב את שבתה ונזקה כנגד מעשה ידיה ויכולת מכירתה לאמה. שבתה - כנגד מעשה ידיה. נזקה - כנגד יכולת מכירתה לאמה.

נימוקים אלו שייכים בקטנה. בנערה, הואיל ולא יכול למכרה, גם לא מקבל את   נזקיה, ומכאן שגופה של בת לא קנוי לאב. בבעלותו של אב נמצאים חיי האישות בלבד. יש להעיר, כי מן התורה מעשה ידיה של נערה לאב, אך יש לראות זאת כזכות ולא כבעלות בסיסית, אלא כנגד פרנסתה, "הואיל ומתזנא מיניה" (ד.), והראיה לכך, שאף לאחר שהתארסה עדיין מקבל את מעשה ידיה [11]. בסך הכל, אם כן, יש לאב בעלות על חיי האישות בלבד, ובעלות זו מועברת לבעל בתהליך הקידושין.

מתוך דברי הרמב"ם עולה, כי חיי האישות הינם בבעלותו של הבעל. הרי הם קניינו. פירות האשה שייכים לבעל. 

קידושי שטר וביאה

לעיל ראינו כי הללו מכוונים כנגד איסורה לעולם וייחודה לו - בהתאמה. האם אלו אכן שני דברים שונים? נראה שמדובר בשני צדדים של אותה מטבע.

כידוע, נחלקו ראשונים בהבנת הפסוק "לא תהיה קדשה" - האם כוונת פסוק זה לרבות כל ביאת פנוי על פנויה (רמב"ם הלכות אישות א', ד), או שמא זנות ממוסדת בלבד (רמב"ן בפירושו לתורה, דברים כ"ג, יח). בין כך ובין כך, מניסוח התורה עולה, כי מוקד האיסור הינו הזימה הכרוכה בדבר. ניסוח זה מזכיר מאד את דברי יהודה: "איה הקדשה היא בעינים על הדרך?" (בראשית ל"ח, כא).

לאור זאת ניתן להבין מהו המתיר בפילגש. "אמר רב יהודה אמר רב: נשים - בכתובה וקידושין, פילגשים - בלא כתובה ובלא קידושין" (סנהדרין כא.). הרב ליכטנשטיין (שיעור כללי מס' 1) טען, ש"איסורה לכולי עלמא" הוא המתיר אותה לו [12]. ברגע שאשה אסורה על כולם אין בעייה של זימה, וממילא מותרת. לענייננו, ברור שהאיסור וההיתר באשה כרוכים אחד בשני.

מסלולי התפשטות הקידושין

א. קידושי כסף

נראה, כי את מסלול הקידושין יש להבין כך:

הבעל קונה את חיי האישות, והללו בבעלותו. מתוך כך כל העולם נאסרים - שהרי זו כעין גזילה [13].

ומתוך כך , האשה מותרת לו, שהרי אין בעייה של זימה.

ב. קידושי שטר וביאה

בכדי להבין מסלול זה יש להקדים חלוקה יסודית בקדשים (עיין נספח). התוספות בבבא קמא עט. [14] ד"ה גנב, מחלקים בין קדשי בדק הבית לקדשי מזבח. בקדשי בדק הבית ההקדשה הרי היא כמכירה, והקדושה באה מאוחר יותר. לעומת זאת בקדשי מזבח המוקד הוא הייעוד למזבח. הבעלות של המזבח באה כשלב שני. לאחר ייעוד הבהמה לה' היא גם שייכת לה' ממילא! 

לאור זאת נקל להבין מה קורה בשטר וביאה.

בשטר האדם אוסרה לכולי עלמא, וממילא מתירה לעצמו. בשלב הבא, כפי שקורה בקדשי מזבח, מגיעה הבעלות. קביעת הייעוד היא גם המגדירה את הבעלות (רמז לדברים אלו נמצא כבר בגמרא דידן (ב:) - דאסר לה אכולי עלמא כהקדש! וסתם קדשים   קדשי מזבח...).

בביאה האדם מייחד אותה לעצמו, מגדיר את ייעודה, קונה אותה כמו בקדשים ואוסרה לכולי עלמא על ידי קניין זה. 

לסיכום מסלולי הקידושין ניתן לומר:

בכסף מוקד הקניין הינו רכישת הבעלות על חיי האישות. מתוך כך חלים גם האיסור וההיתר.

בשטר ובביאה - מוקד הקניין הינו האיסור וההיתר, ייעוד האשה לחיי האישות. רכישת הבעלות מגיעה כשלב נוסף. משום כך הגמרא רואה כסביר לימוד קידושי כסף מאמה העבריה, אך ביחס לביאה כותבת - "מה לאמה עבריה שאין קניינה לשם אישות" (ד:). הלימוד הינו ביחס למוקד הקניין. תפיסתנו בקידושי כסף תהווה תשתית נוחה לפתרון הסתירה לכאורה שנוצרה בגמרא. 

הגמרא, כאמור בראשית דברינו, מתייחסת לאשה כממון המשנה את בעלותו מחד, ומאידך כותבת כי הבת אינה נכנסת לרשות בעל, אלא רק יוצאת מרשות אביה. נראה, כי אין סתירה בין הדברים. הבעל, אמנם, רוכש בעלות [15] על חיי האישות - "פירות האשה" כלשון הרמב"ם - אך בשל אופיו המיוחד של קניין זה נדרש הוא לפעולה נוספת במישור הקיומי - חופה, וזאת כדי להכניסה לרשותו [16].

לפעולת הקידושין יש אם כן שתי מטרות:

א. הוצאה מרשותו של אב - ניתוק זיקתו.

ב. הענקת בעלות על חיי האישות לבעל.

מכאן שאך טבעי לקבל את דברי האבני מילואים, המדבר על כסף שווי. כדי לרכוש בעלות זו, יש צורך בתשלום, ואכן הבעל משלם בכסף קידושיו. אלא שבכל זאת ניתן להוסיף גם נופך של "כסף קניין": כנגד העברת הבעלות משלם הבעל.

בנוסף יש לזכור כי ההוצאה מרשות אביה קצת יותר מורכבת. שהרי בפועל ממשיכה הבת לגור עם אביה. הוא מפרנסה. ולכן, גם מעשה ידיה וירושתה שלו [17]. איך איפוא ניתן לבטא יציאה זו (כפי שבכל זאת קורה בהפרת נדרים)?

נראה, שכדי לנתק את זיקתו האיסורית, יש צורך בטקס הממחיש יציאה זו, וזהו תפקידו של "כסף קניין". "כסף הקניין" - מצטרף לכסף השווי ובכך משלימים את תהליך הקידושין. תשלום תמורת חיי האישות, "פירות האשה" - "כסף שווי", וטקס המוציא אותה רשמית מרשות אביה - "כסף קניין".

עיגון בפסוקים

מקור דין כסף כפול:

א. "ויצאה חִנָּם אין כסף" - אין כסף לאדון זה אך יש כסף לאדון אחר (ג:).

ב. "כי יקח איש אשה" - ואין קיחה אלא בכסף (ב.).

הגמרא לומדת בשני מקומות שהאשה נקנית בכסף כנגד שתי המגמות שראינו בקניין: "ויצאה חִנָּם אין כסף" - כנגד היציאה מרשות אביה; "כי יקח איש אשה" - לקיחה - הבעל 'לוקח' את חיי האישות [18]. כך גם יש להבין את הצריכותא של הגמרא:

"דאי כתב רחמנא 'כי יקח' הוא אמינא קדושין דיהב לה בעל דידה הוו, כתב רחמנא 'ויצאה חינם'. ואי כתב רחמנא 'ויצאה חינם' הוא אמינא היכא דיהבא איהי לדידיה וקידשתו הוו קידושי, כתב רחמנא 'כי יקח' " (ד:).

אלו היה כתוב רק 'כי יקח', אמנם היינו יודעים על רכישת הבעלות, אך לא היינו יודעים שהכסף צריך להגיע לרשות אביה כדי להוציא את בתו מרשותו. ואילו היה כתוב רק 'ויצאה חינם', אמנם היינו יודעים על היציאה מרשותו של אב, "ויצאה", אך לא היינו יודעים שיש פן של רכישת בעלות. לכן צריך 'כי יקח' שילמד על קניין וממילא ברור שהקונה צריך לשלם ולא המוכר.

לצורך השלמת התמונה נחזור ונשאל - מה קורה בשטר? לאן נעלם התשלום עבור אותה תמורה עליה דיברנו ב"כסף שווי"? [19]

נראה, דלפי הבנת מסלול קידושי שטר לא קשיא מידי. התפשטות הקידושין מעולם איסור והיתר לעולם חושן משפט מקבילה לקדשי מזבח. הצד הממוני נגרר באופן טבעי אחר הצד האיסורי ואין צורך בפעולה נוספת. כשם שבהקדש אין צורך בתשלום לאחר שהבהמה הוקדשה, שהרי יעוד הבהמה הוא החוזה המגדיר את בעלותה, כך באשה, ייעודה לחיי האישות מגדיר את הבעלות, ואין צורך בתשלום.

יישומים

א. שיטת הרמב"ם

לאור דברינו אלה תתבאר היטב דרישתו העקבית של הרמב"ם להנאת האשה. ניקח למשל את סוגיית המקדש במלווה. הרמב"ם סובר, שמדאורייתא מלווה מועיל בתור קניין (במכר). בקידושין חסרה ההנאה של האשה, ולכן אינה מקודשת. מדוע?

בנוסף נשאל מהי משמעות הפרוטה? האם אכן מדובר בהערכת שוויה של האשה או איזו משמעות אקוויולנטית?

נראה, שיש לתת את הדעת על הבעלות אותה רוכש הבעל. סוף סוף לא מדובר בחפצא של ממון. מדובר בחיי אישות. נראה, שהתשלום המתאים ביותר והמתייחס בצורה הישירה ביותר לאופי חיי האישות הינו הנאת האשה. הנאה כנגד הנאה. כך גם ברור כיצד פרוטה מועילה.

מקור הצורך בתמורה, כאמור, הינו ההנאה שהבעל אמור להסב לאשה. בהנאה, בניגוד לכסף, אין הבדלים כמותיים אשר ניתן לדרוש באופן פורמאלי. משום כך, כדרישה מינימלית, עיגנה התורה את ההנאה בתשלום כספי מינימאלי המבטא את ההנאה. העיקר, שתהיה הנאה.

ב.

ראינו שלבעל כהמשכו של האב ישנה בעלות על חיי האישות. מדוע אם כן לא מצינו שהאונס אשה נשואה משלם לבעל קנס בדומה לאונס נערה המשלם לאב [20]? בפשטות נראה שהסיבה לכך הינה קים ליה בדרבה מיניה. הואיל ומתחייב מיתה, שהרי בא על אשת איש, אינו משלם.

מה יקרה כאשר הקידושין יתפסו בצד הקנייני בלבד - היינו שעדיין לא נאסרה לעולם ואין בה עדיין איסור מיתה משום אשת איש?

נראה לעניות דעתי, שזהו המצב עליו דבר ר' יוחנן - "אפילו מאה תפסי בה" (ס.).

גם ר' יוחנן יודה, שקידושין אלו תופסים מהצד הקנייני בלבד, ולא מהצד האיסורי. אפשר לחלוק בבעלות ואי אפשר לחלוק בצד האיסורי. אותם אנשים שקדשו אותה רכשו בעלות משותפת על חיי האישות!

משום כך, במקרה הזה ברור שהאונס את האשה יצטרך לשלם קנס לבעלים, שהרי אין לו פטור של קים ליה בדרבה מיניה.

לסיום המאמר אנסה לעגן את שינוי הבעלות והיציאה מרשות אב בסוגיית ערב ועבד כנעני (ז.).

"תן מנה לפלוני ואקדש אני לך - מקודשת מדין ערב. ערב, לאו אף על גב דלא מטי הנאה לידיה קא משעבד נפשיה, האי איתתא נמי, אף על גב דלא מטי הנאה לידה קא משעבדא ומקניא נפשה".

הריטב"א ותור"י הזקן מסבירים שלמרות שאין הנאת ממון רגילה, מכל מקום הבסיס לקידושין הוא ההנאה.

"הא לך מנה והתקדשי לפלוני - מקודשת מדין עבד כנעני. עבד כנעני - לאו אף על גב דלא קא חסר ולא מידי קא קני נפשיה, האי גברא נמי אע"ג דלא קא חסר ולא מידי קא קני לה להאי איתתא".

אין צורך בנתינתו של הבעל, העיקר שהאשה תקבל. וצריך עיון מהי תפיסתה הבסיסית של הגמרא.

אם נבין כט"ז, דהכל נכנס תחת "כסף קניין", "טקס", מדוע צריכה הגמרא לחדש שהנאה מועילה, מהיכא נצריך תשלום כספי? ואם תמצי לומר דהטקס נעשה דווקא בכסף, מדוע שכסף למשהו אחר לא יועיל? הרי לא מדובר ברכישה, די בכך שנערוך טקס!

ואם כאבני מילואים, דהכל נכנס תחת "כסף שווי", פרעון, מה החידוש בעבד כנעני, והרי בכל התורה כולה זכין לו לאדם שלא בפניו, ומדוע שלא יוכל מישהו אחר לשלם עבורו תמורת האשה?

ונראה, שהגמרא רואה כברור מאליו את הצורך בקיום שתי הדרישות. הן כסף פירעון, ולכן הוי חידוש שאין צורך שתקבל כסף, והן כסף קניין, ולכן הוי חידוש דאין הבעל צריך לתת.

איך בכל זאת מתקדשת האשה?

על פי כל האמור לעיל, מחוורים הדברים כשמלה. אין צורך שתקבל דווקא כסף, שהרי למרות שמדובר בתשלום - יסודו בהנאתה, וודאי שהנאתה מועילה.

אין צורך בנתינתו אלא בקבלתה [21], שהרי תפקיד הטקס הינו להוציאה מרשות אביה ולשם כך מספיק שהאב יקבל. היא אינה נכנסת לרשותו של הבעל, ולכן אין צורך שיפעל במישור טקסי-קיומי זה.

נספח - השלבים בהקדש

לעיל ראינו, כי קידושי שטר פועלים באורח דומה לקדשי מזבח (אסר לה אכולי עלמא כהקדש). ייעוד אשה לאישות מוביל לקניינו של הבעל. אנסה להראות שמבנה דומה קיים בקדשי מזבח.

"גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה"   (בבא קמא עד:).

הגמרא שואלת מדוע לא לחייב ארבעה וחמישה על ההקדשה עצמה כבמכירה, "מה לי מכרו לשמיים מה לי מכרו להדיוט"? ולמסקנה מתרצת: "מכרו להדיוט - מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון, מכרו לשמים. מעיקרא תורא דראובן השתא תורא דראובן". בהקדשה הגנב לא "מוכר", והשור המוקדש נשאר של ראובן. האם מכאן יש להסיק שבקדשי מזבח הבעלות אינה עוברת לה'?

נראה שלא. הגמרא רוצה להסביר מדוע אין כאן דין ארבעה וחמישה, כדי לנמק זאת מספיק להראות שהעברת הבעלות בפועל לא התבצעה על ידי הגנב.

ההקדשה נעשית בשני שלבים:  

בשלב ראשון אדם מייעד את הבהמה לקרבן [22]. בשלב שני (שקורה ממילא) הבהמה עוברת לבעלות ממונית של ההקדש.

כדי להתחייב בתשלומי ארבעה וחמישה יש צורך ששלב ב' יתבצע על ידי האדם, ולא ממילא. כך אפשר להבין מדוע המשנה בתמורה ל: מתייחסת לקרבן   כדבר שאינו ממונו - "נתן לה (לזונה) מוקדשין - הרי אלו מותרין", כלומר: אינן נעשים אתנן. הגמרא מסבירה שהרי אי אפשר לאדם לאסור ממון שלא שלו. הגמרא דנה במציאות שלאחר השלב השני, לאחר שההקדש רכש בעלות.

כך גם ניתן להבין מדוע המקדש בחלקו בקרבן (בבא קמא יב:) - בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים - אינה מקודשת, מפני שאין לאדם בעלות כלל וכלל על הקרבן.

אלא, שנחלקו הראשונים בחלקו של מי מדובר. התוספות הבינו שמדובר בחלק הכוהן. הכוהן נקרא לסעודה כאורח. לכוהן אף פעם לא היתה בעלות, ודאי לא כאורח, ועל כן אין להביא ממנו ראיה. אי יכולתו לקדש את האשה אינה מעידה על בעלות המזבח. הכוהן הינו בסך הכל אורח בסעודה זו, ולכן אינו יכול לקדש.

רש"י הבין, שמדובר בישראל שהבהמה שלו. חוסר יכולתו לקדש מוכיח שהבעלות עברה למקום.

גישה זו היא גישת ביניים בין שתי גישות קיצוניות: [23]

א. ר' חיים סובר שאף פעם אין בעלות למזבח ("השתא תורא דראובן...").

ב. החזו"א סובר שמיד יש העברת בעלות למזבח.

כאמור לעיל, בשלב ראשון נצעד עם ר' חיים - האדם מייעד את הבהמה בלבד ואין העברת בעלות. בשלב שני נקבל את גישתו של החזו"א - הבהמה עוברת לבעלות המזבח.

---