שיעבודא דרבי נתן / רוני ליבוביץ'

פסיקת הרמב"ם

"ראובן שהיה חייב לשמעון מאה ולוי חייב לראובן מאה - מוציאין מלוי ונותנין לשמעון..." (הלכות מלווה ולווה ב', ו).

פסק הרמב"ם מבוסס על דברי ר' נתן על פי העולה מכמה וכמה סוגיות, וכפי שנראה בהמשך.

מצד שני, פוסק הרמב"ם בהלכות עבדים פסיקה שלכאורה אינה עולה בקנה אחד עם דינא דר' נתן - בפ"ג הי"ב פוסק הרמב"ם -

"... מוכר עצמו אין מעניקין לו מכרוהו בית דין מעניקין לו",

ובהט"ו שם -

"... ענק עבד עברי לעצמו ואין בעל חובו גובה ממנו... ".

פסיקה זו מבוססת על דעת תנא קמא בקידושין טו., ומפשטות לשון הגמרא משתמע שתנא קמא אינו סובר כר' נתן. אמנם אין סתירה עקרונית בין דעת תנא קמא לדעת ר' נתן, אבל מערך הילפותות שבונה תנא קמא מבוסס על כך שאינו סובר כר' נתן.

נקודה זו הטרידה את כל הראשונים, משום שעל פי כללי הפסיקה יש לפסוק כתנא קמא מצד אחד, וכר' נתן מצד שני [1]. וכאן, אפריורית, ניתן להעלות שלושה פתרונות:

פתרון אחד - לפסוק כתנא קמא ולדחות להלכה את ר' נתן, אף על פי שבכמה מקומות עולה שהלכה כמותו. כך מובא בשם רבינו יהונתן מלוניל, וכך גם חשב ר"ת עד שחזר בו.

פתרון שני - לפסוק כר' נתן ולדחות להלכה את תנא קמא, אף על פי שבכמה מקומות עולה שהלכה כמותו. כך מובא בשם הר"י, וכך פסקו ראשונים רבים.

פתרון שלישי - לפסוק גם כתנא קמא וגם כר' נתן ולהתמודד עם הגמרא, מפני שבסך הכל, כפי שהזכרנו, אין סתירה תכנית בין דעותיהם של תנא קמא ור' נתן. אולם מהגמרא משתמע שתנא קמא לא סובר כר' נתן ולכן הוא חפשי לדרוש את ההלכות שממעטות מוכר עצמו מהענקה. אם נסתדר עם הגמרא, נוכל לשמר את כללי הפסיקה הפשוטים הן ביחס לתנא קמא והן ביחס לר' נתן.

פתרון זה מובא בראשונים בשתי ואריאציות:

ואריאציה אחת - לדחות לחלוטין את הגמרא. כלומר, מפשט הגמרא עולה שאכן תנא קמא לית ליה דר' נתן, אבל גמרא זו היא רק בגדר הצעת הסבר תיאורטית למחלוקת התנאים המובאת שם. ניתן לבאר את המחלוקת באופן שונה, שהגמרא משום מה לא רצתה להעלותו. ההסבר הזה לא יכריח את דחיית ר' נתן. הצעות כאלו מעלים הרשב"א והריטב"א על אתר, אם כי ברור שזהו דוחק גדול להעלות הסברים כאלו בניגוד לפשט הגמרא ולטעון שהגמרא מתעלמת מאפשרויות כאלו.

ואריאציה שנייה - לנסות להסתדר עם לשון הגמרא, ולדחוק אותה באופן כזה שלא נאלץ לומר שתנא קמא דוחה לחלוטין את ר' נתן. הסבר כזה מועלה בתוספות בשם רבינו נתנאל על רקע זה של בעיות פסיקה.

נבחן קטע קצר בסוגייה ושני פתרונות כאלו:

"... מאי טעמא דתנא קמא דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו? מיעט רחמנא גבי מכרוהו בית דין הענק תעניק לו, לו - ולא למוכר עצמו. ואידך... לו - ולא לבעל חובו, מדסבירא לן בעלמא כרבי נתן, דתניא, אמר ר' נתן: מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו, מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה, תלמוד לומר 'ונתן לאשר אשם לו' אתא לו לאפוקי. ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כרבי נתן... " (קידושין טו.).

הרי להדיא, שתנא קמא אינו סובר כר' נתן. ממילא הוא יודע שאת ההענקה נותנים לעבד ולא לבעל חובו, כפי שכל חוב מועבר לעבד ולא לבעל חובו. אין צורך בפסוק מיוחד לכך - אין סיבה לתת לבעל החוב את ההענקה, משום שתנא קמא אינו סובר כר' נתן. כתוצאה מכך, המילה לו נשארת פנויה עבור תנא קמא לצורך הדרשה של 'לו ולא למוכר עצמו' - מיעוט הענקה ממוכר עצמו.

נבחן כעת שתי הצעות בראשונים ליישב את הגמרא עם פסיקה כתנא קמא וכר' נתן.

הצעה אחת - הריטב"א. הגמרא בדפים יד: - טו: עוסקת בחיפוש אחרי תנא שלא יליף שכיר שכיר. ה'גזירה שווה' הזו מלמדת על הרבה דינים שחלים ביחס לעבד עברי שמכרוהו בית דין, שהם שייכים גם בעבד עברי שמכר את עצמו מתוך דחקו, וכן להיפך. הגמרא מעלה אפשרות שתנא קמא לא יליף שכיר שכיר, ולכן הוא מחלק בין מוכר עצמו למכרוהו בית דין ביחס לכמה דינים, ובין השאר בדין הענקה. אלא שאת ההבנה הזו דוחה הגמרא - ייתכן שתנא קמא יליף שכיר שכיר, ואף על פי כן היה לו מיעוט מיוחד לדין הענקה ביחס למוכר עצמו - לו ולא למוכר עצמו.

המיעוט המיוחד הזה, הכריח את הגמרא לומר שתנא קמא אינו סובר כר' נתן. משום שלגמרא היה ברור שגם לפי תנא קמא אין לבעל חובו של העבד זכות בהענקו. ומכיון שתנא קמא כבר ניצל את הפסוק "העניק תעניק לו" למעט את מוכר עצמו מדין הענקה, היינו מוכרחים לומר שאת המיעוט של בעל חוב עושה תנא קמא גם בלי פסוק. כלומר, לפי תנא קמא לא קיים הדין של ר' נתן, ולכן הוא אינו זקוק לפסוק למעט בעל חוב.

הגמרא ממשיכה לחפש תנא שלא יליף שכיר שכיר, אבל היא דוחה את כל הנסיונות למצוא תנא כזה. כאן בא הריטב"א ומסביר, שכל מה שהעלתה הגמרא בדעת תנא קמא, שהוא יליף שכיר שכיר ויש לו מיעוט מיוחד להענקה במוכר עצמו, היה הצעה תיאורטית שהיתה מתקבלת במידה והיינו מוצאים תנא שברור לנו שאינו יליף שכיר שכיר. אבל מאחר ולא מצאנו תנא כזה, חוזרים לתנא קמא ומבינים שכנראה אינו יליף שכיר שכיר, וההצעה של המיעוט המיוחד נופלת.

לאחר שתנא קמא לא יליף שכיר שכיר, ברור שאין הענקה במוכר עצמו גם בלי פסוק מיוחד (פשוט, אין סיבה ללמוד הענקה במוכר עצמו, משום שאין גזירה שווה), והפסוק "העניק תעניק לו" חזר להיות מיותר עבור תנא קמא. כאן ניתן לומר, שתנא קמא סובר כר' נתן באופן עקרוני, ואת הפסוק הוא דורש "לו - ולא לבעל חובו", כלומר למיעוט דינא דר' נתן מהדין הספציפי של הענקה.

הצעה שנייה - רבינו נתנאל. הוא מנסה ליישב את הפסיקה עם מהלך הגמרא שלפנינו. המשפט הבעייתי הוא שביחס לתנא קמא אומרת הגמרא - "... ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כרבי נתן". מסביר רבינו נתנאל שאין הכוונה לדחות לגמרי את ר' נתן. הגמרא דיברה על דינא דר' נתן רק במסגרת של דיני עבדים ופועלים - דיני הענקה ושכירות. תנא קמא לא סובר כר' נתן ביחס לשאר שכירות דעלמא, וזה מה שנאמר בגמרא. אם אנחנו פוסקים כתנא קמא, נדחה את דברי ר' נתן, אבל רק לעניין שכירות. בשאר הסוגיות בש"ס שמהן משתמע שהלכה כר' נתן, לא מדובר בשכירות אלא בהלוואה, וביחס להלוואה לא נאמר בגמרא בקידושין שר' נתן נדחה - הגמרא בקידושין עסקה מראש ביישום חלקי בלבד של ר' נתן לעניין שכירות, ורק זה נדחה.

כפי שכבר ראינו, גם הרמב"ם נמצא באותה בעייה. שכן, הרמב"ם פוסק גם כתנא קמא וגם כר' נתן. שתי הואריאציות שתיארנו, מועלות כבר בראשונים, דרך נושאי כליו של הרמב"ם וכלה באחרונים, כהצעות להבנה ברמב"ם. סיכום של חלק הארי שלהן נמצא בש"ך בסימן פ"ו סק"ג. אולם שתי הואריאציות האלו בעייתיות.

הואריאציה הראשונה פשוט מתעלמת מהגמרא. דבר זה ודאי לא נוח ונעדיף פתרון אחר במידה ונמצא. הואריאציה השנייה אמנם מתמודדת עם הגמרא אם כי בדוחק מה, אבל יישומה ברמב"ם הוא בלתי אפשרי לחלוטין - שהרי אם הרמב"ם חילק, למשל באופן שבו חילק רבינו נתנאל, היה צריך הרמב"ם לומר לנו במפורש שביחס לשכירות אין את דינא דר' נתן. גם הלחם משנה בהלכות מלווה ולווה שדוגל בפתרון הזה מסיים ביחס אליו - "... ומ"מ סתם רבינו ז"ל הרבה דכי האי גוונא צריך להודועיה".

אנחנו ננסה לקיים את פסיקת הרמב"ם מצד אחד, ולספק הסבר פשוט בגמרא מצד שני מבלי לדחות אותה. לשם כך נעלה בפתח הדברים בעייה נוספת שעולה בראשונים אבל למעשה נעוצה בעומק הסוגיות עצמן.

בפסחים לא. מובא מקרה שבו אדם הופך חייב לעצמו מדין שיעבודא דר' נתן - ראובן מוכר שדה לשמעון באחריות, ושמעון לא משלם לו כי אם זוקף את התשלום בתורת מלווה. אח"כ מת ראובן, ושמעון הופך להיות חייב כלפי היורשים. אלא שבעל חובו של ראובן בא וטורף את השדה משמעון, ומכיון שהיתה אחריות על השדה, יורשי ראובן חייבים לשלם את שוויה לשמעון. בשורה התחתונה - שמעון חייב את מחיר השדה ליורשי ראובן, ויורשי ראובן חייבים את מחיר השדה לשמעון.

כעת, שמעון פייס את אותו בעל חוב של ראובן שבא לטרוף את שדהו, ונתן לו את מחיר השדה. וכאן באים יורשי ראובן ותובעים משמעון את חובו. אומרת הגמרא-

"... דינא הוא דאתו בני ראובן ואמרי ליה לשמעון אנן מטלטלי שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי... ",

וזה כאמור, על אף העובדה שהיתומים חייבים את מחיר השדה לשמעון מכוח האחריות על שטר המכירה. שכן, החוב הזה הוא חוב מופשט והוא לא יוצר שיעבוד על ה"מטלטלי דיתמי" לעומת החזרת הכסף ששמעון חייב שהיא לכל היותר במעמד של מטלטלי, אם לא פחות מזה.

אבל, מדוע שלא יוכל שמעון לעקוף את היתומים על ידי שיעבודא דר' נתן? סך הכל, אם הוא חייב להם והם חייבים לו - הוא חייב לעצמו! וכאן מוסיפה הגמרא - "... ואמר רבא: אי פיקח שמעון מגבי להו ארעא והדר גבי לה מינייהו... ", ובהמשך מבססת הגמרא את הגבייה הכפולה הזו על שיעבודא דר' נתן.

מפשטות הגמרא משתמע שאפשר להפעיל את שיעבודא דר' נתן דווקא ביחס לקרקעות. אם לא נבין כך, מדוע אומר רבא שיגבה ליתומים דוקא קרקע? ואכן כך מדייקים התוספות על אתר ובמקומות נוספים בש"ס:

"ואם תאמר גבי מטלטלים נמי נימא הכי? ונראה לר"י דדוקא גבי קרקע שייך למימר הכי, דבת שיעבוד היא... אבל מטלטלים אין להחשיבם כאילו הם ביד ראובן... ומכאן יש להוכיח דהלכה כרבי נתן..." (ד"ה משתעבדנא).

ר"י טוען שדוקא בקרקעות, בהם השיעבוד חזק, שייך שיעבודא דר' נתן. יש אמנם הסברים אחרים בראשונים לעובדה ששמעון צריך להגבות דוקא קרקע, אבל פשטות הסוגייה היא כתוספות.

על ההבנה הזו של התוספות, עולה קושייה חריפה ביותר מסוגייתנו. הגמרא בקידושין טו. דנה במיעוט של הענקה מדינא דר' נתן. והנה, הענקה היא ממטלטלין כפי שמוגדר בתורה - מצאנך ומגרנך ומיקבך - כפי שלומדת ומפרטת הגמרא בדף יז.. אם צודק התוספות וכל דינא דר' נתן שייך רק בקרקעות, מדוע מחפשת הגמרא מיעוט לדין זה במסגרת דיון בהענקה? הרי מראש אין לדין הזה נגיעה להענקה, כי הענקה היא ממטלטלין!

לשם יישוב קושייה זו, והבנת פסיקת הרמב"ם, יש לעיין באופי הדין של רבי נתן.

אופיו של דינא דרבי נתן

ישנן שתי הבנות בסיסיות באופי הדין של ר' נתן - אנחנו נתייחס למקרה הפשוט שבו ראובן מלווה לשמעון מנה ושמעון מלווה ללוי מנה. ר' נתן טוען שראובן יכול להוציא את חובו מלוי. וכאן כאמור שתי הבנות.

הבנה אחת - ר' נתן מבין שלוי כבר אינו חייב מנה לשמעון. לוי הפך להיות חייב ישירות לראובן. ממילא ראובן יכול לגבות את החוב מלוי, תוך עקיפה מוחלטת של שמעון.

הבנה שנייה - ראובן עדיין מוגדר כבעל חובו של שמעון. אף על פי כן טוען ר' נתן שהוא יכול לגבות את החוב שחייב לו שמעון, מביתו של לוי. הדגש הוא שראובן לא עוקף את שמעון - הוא פשוט מצא מקום בביתו של לוי לגבות את חובו משמעון.

חכמים, שחולקים על ר' נתן, צריכים לחלוק כמובן על שתי ההבנות האלו - קודם כל הם טוענים שלוי איננו חייב לראובן באופן ישיר, ועדיין יכול ר' נתן לומר להם שראובן יכול לגבות משמעון דרך לוי. כנגד טיעון זה הם צריכים לטעון שגם דבר זה בלתי אפשרי.

ננסה לברר מהי נקודת המחלוקת ביחס לכל אחת מן ההבנות הללו.

א. מחלוקת ראשונה - ר' נתן סובר שראובן הפך לבעל חובו הישיר של לוי, וחכמים סוברים שלוי נשאר חייב לשמעון ושמעון חייב לראובן. ניתן לתלות את המחלוקת בחקירה בסיסית בשאלת המחייב בהלוואות. ישנן שתי אפשרויות מרכזיות להבנת המחייב בהחזרת הלוואה:

אפשרות אחת - המחייב הוא מעשה ההלוואה. אחד מסעיפי החוזה של כל הלוואה, הוא חובת החזרת הכסף בתום הזמן. הלווה מחזיר את הכסף מכוח אותו סעיף, מכוח מעשה ההלוואה.

אפשרות שנייה - המחייב הוא קיומו של כסף המלווה בבית הלווה. בתום זמן ההלוואה אנחנו אומרים שיש למלווה כסף כסכום ההלוואה בתוך ביתו של הלווה, דבר היוצר את חובת ההחזרה. כפי שכל אדם שיש לו חפץ בביתו של חבירו יכול לבוא ולקחתו.

נדגיש נקודה מסוימת ביחס לאפשרות השנייה - יש מחלוקת בקידושין מז. בשאלה אם מלווה להוצאה ניתנה או לאו להוצאה ניתנה. אנחנו פוסקים שמלווה להוצאה ניתנה, ולפי ההבנה הפשוטה בראשונים המשמעות היא שמרגע ההלוואה הכסף שייך ללווה לחלוטין. אף על פי כן, ניתן לטעון שבתום זמן ההלוואה חוזר וניעור כספו של המלווה בביתו של הלווה. ניתן לראות את הנקודה הזו בדין מעניין שמובא בחידושי הגר"ח על הש"ס:

"גדול אחד שאל, למאן דאמר פריעת בעל חוב מצווה וכל החיוב הוא כמו סוכה ולולב... כתבו הראשונים דאינו מחוייב לבזבז יותר מחומש, אם כן הכא נמי אי הוי רק בגדר מצווה לא יתחייב לבזבז יותר מחומש. והשיב הגר"ח, דגם אי פריעת בעל חוב הווי רק בגדר מצווה מכל מקום חלוק הוא משאר מצוות, דבכל המצוות גם לאחר שקונה תפילין ציצית או לולב, מיקרי שקונה מממון שלו ואם קנה ביותר מחומש אם כן בזבז ממונו יותר מחומש. אבל מצות פריעת בעל חוב אף אם הוא רק מצווה, מכל מקום לאחר שפורע ומקיים המצווה אמרינן שהחזיר ממון חבירו ולא בזבז ממון שלו".

לכאורה, הגר"ח עושה פה מהלך לוגי לא רציף. שכן, אם נסתכל על הרגע שמייד אחרי ההלוואה או על השעה שמייד אחרי מכירת האתרוג, אז הכסף שייך לחלוטין למלווה/למוכר. ואם נסתכל על הרגע שלפני ההלוואה או הקניין, הכסף שייך לחלוטין ללווה/לקונה. לא ניתן להסתכל על ההלוואה שנייה אחרי ועל הקניין שנייה לפני. על כרחנו, ההסתכלות אחידה. אמנם שנייה לפני הקניין הכסף שייך לחלוטין לקונה ולכן הוא מבזבז מממונו וחל עליו הכלל שאינו מחויב לבזבז יותר מחומש, אבל שנייה לפני החזרת ההלוואה, כנראה שהכסף כבר לא שייך ללווה, ולכן הוא מחויב בהחזרתו גם אם מדובר בבזבוז של יותר מחומש.

נחזור לעיקר עניינינו. ניתן להבין שחכמים נקטו באפשרות הראשונה - לדעתם המחייב בהלוואה הוא מעשה ההלוואה. ממילא, ראובן לא מוגדר כבעל חובו של לוי משום שמעולם לא עשה מעשה הלוואה כלפיו. לעומת זאת, ר' נתן סבור כאפשרות השנייה, ולדעתו המחייב הוא כספו של ראובן שנמצא בבית לוי. כמובן שר' נתן מניח שכספו של ראובן אכן נמצא בבית לוי, ומכל מקום יש לו בסיס לטענה שראובן הפך לבעל חובו הישיר של לוי אף על פי שמעולם לא נתקשר ביניהם חוזה עסקי של הלוואה.

נעיין בילפותא של ר' נתן שמובאת בכמה מקומות - "ונתן לאשר אשם לו". רש"י בכתובות יט. מבאר את הילפותא:

"ונתן לאשר אשם לו. ולא כתב לאשר הלווהו אלא לאשר האשם שלו, ואשם הוא קרן..."

לפי ר' נתן, התורה מגדירה במפורש שהחזרת החוב היא למי שהכסף שלו ולא למי שביצע את מעשה ההלוואה. חכמים, שאינם דורשים כך את הפסוק, יכולים להבין שחובת ההחזרה היא כלפי מי שהלווהו, אבל לדעת ר' נתן המחייב בהלוואה היא העובדה שהאשם= הקרן של המלווה נמצא אצל הלווה, וממילא חובת ההחזרה היא כלפי מי שהקרן שלו - חובת החזרה ישירה מלוי לראובן.

ב. מחלוקת שנייה - כאן טוען ר' נתן, שאפילו אם נראה את ראובן כבעל חובו של שמעון, הוא עדיין יכול לגבות את חובו מלוי. חכמים שוללים את נקודת המבט הזו, וניתן לתלות את המחלוקת בחקירה בסיסית באופי שיעבודים. גם כאן ישנן שתי אפשרויות.

אפשרות אחת - שיעבוד הוא בסך הכל זכות גבייה.

אפשרות שנייה - שיעבוד הוא רמה מסוימת של קניין שיש למלווה בנכסי הלווה.

כאן נצמיד לר' נתן את האפשרות השנייה - ראובן המלווה כסף לשמעון, קונה על ידי כך את כל נכסי שמעון כפוף לסכום ההלוואה, כלומר יש לראובן מנה שמרחף באויר מעל כל הנכסים המשועבדים של שמעון. שמעון מלווה מנה ללוי, ושוב מתרחש אותו תהליך - שמעון קונה את כל נכסי לוי (עד רמת המנה כמובן), אבל כל נכסי לוי "קנויים" ברמה של שיעבוד לשמעון.

נחזור לראובן - כל נכסי שמעון קנויים לו. ומהם נכסי שמעון? הקרקעות שלו, המטלטלין שלו וגם נכסי לוי שכעת הם קנויים לשמעון מכוח ההלוואה הפנימית שביניהם. ראובן יכול לבוא לביתו של לוי על תקן גבייה מנכסי שמעון. אם יאמר לו לוי - אם אתה רוצה לגבות משמעון, מדוע אתה בא לביתי? ישיב ראובן - משום שיש לך בבית נכסים ששייכים לשמעון.

חכמים ינקטו באפשרות הראשונה - לדעתם שיעבוד הוא בסך הכל זכות גבייה. ראובן קיבל זכות גבייה בכל נכסי שמעון ושמעון קיבל זכות גבייה בכל נכסי לוי, אבל אין לראובן שום מגע עם נכסי לוי. הם נשארו בבעלותו המוחלטת של לוי משום ששמעון לא קנה אותם בשום רמה, וראובן מצידו לא קיבל זכות גבייה בנכסים שאינם שייכים לשמעון.

גם את המחלוקת הזו ניתן ליישם בפסוק - ר' נתן טוען שחובת ההחזרה היא למי שהקרן שלו - לאשר אשם לו. ייתכן שעל זה חכמים לא חולקים. אלא שר' נתן מוסיף עוד טענה - שבתרחיש של ראובן שמעון ולוי, כספו של ראובן התגלגל מכח השיעבודים לביתו של לוי. וחכמים חולקים על פי הבנתם באופי שיעבודים - לדעתם מי שהאשם שלו בהקשר של לוי הוא עדיין שמעון.

ננסח בצורה תבניתית - ר' נתן מניח שתי הנחות:

הנחה ראשונה - חובת ההחזרה היא כלפי מי שהקרן שלו, ולא כלפי מי שהלווה בפועל.

הנחה שנייה - מי שהקרן שלו הוא המשעבד הראשון בשרשרת ההלוואות.

חכמים יכולים לחלוק על כל אחת מההנחות האלו - לדעתם או שחובת ההחזרה מראש היא כלפי מי שהלווה בפועל, או שהם מסכימים שחובת ההחזרה היא למי שהקרן שלו, אלא שמי שהקרן שלו איננו זה שעומד בראש השרשרת כי אם החולייה הקרובה בשרשרת ההלוואות.

שני דינים בדינא דרבי נתן.

שתי ההבנות שהעלינו בדינא דר' נתן קובעות במידה רבה את אופי הדין, ויש ביניהן נפקא מינות רבות. הנפקא מינות שבולטות מיד, קשורות לאדם האמצעי - לשמעון, משום שלפי ההבנה הראשונה שהעלינו ראובן הפך לבעל חובו הישיר של לוי תוך כדי עקיפת שמעון, וכעת שמעון נמצא לגמרי מחוץ לתמונה. ואילו לפי ההבנה השנייה, שמעון עדיין משחק תפקיד, וגביית החוב מלוי היא למעשה גביית החוב ממנו.

אם למשל ימחל שמעון על החוב שלוי חייב לו - לפי ההבנה הראשונה אין למחילה הזו משמעות, משום שר' נתן פישט את כל התרחיש המסובך לכדי הלוואה פשוטה בין ראובן ללוי שאין לה שום קשר לשמעון ולמחילותיו. לעומת זאת, לפי ההבנה השנייה הגבייה מלוי היא גבייה משמעון, והיא נשענת על העובדה שנכסי לוי משועבדים לשמעון, וברגע ששמעון ימחל ללוי על חובו, מערכת הגבייה הזו תקרוס.

נפקא מינה מורכבת יותר תהיה במקרה ששמעון ימות. כעת החולייה האמצעית היא יורשי שמעון, שחל עליהם הכלל של מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי. לפי ההבנה הראשונה, שמעון מחוץ לתמונה ויורשיו מחוץ לתמונה. לפי ההבנה השנייה, הגבייה עדיין עוברת דרך יורשי שמעון, ויחולו עליה כל המגבלות שחלות על גבייה מיתומים.

אבל, הנפקא מינה המשמעותית ביותר לענייננו, קשורה להיקף של דינא דר' נתן. לפי ההבנה הראשונה, אין סיבה להגביל את ההיקף של דינא דר' נתן לקרקעות בלבד. משום שנוצרה פה הלוואה פשוטה בין ראובן ללוי, וכפי שבכל הלוואה רגילה ראובן יכול לגבות גם מהמטלטלין של לוי, כך גם בהלוואה הזו. לעומת זאת לפי ההבנה השנייה, הדין של ר' נתן מבוסס על שיעבודים חזקים ברמה של קניין, וכאן ניתן לומר שרק בקרקעות קיים שיעבוד כזה. במטלטלין השיעבוד הוא בסך הכל זכות גבייה, ולכן לא שייך בהם דינא דר' נתן.

וכך מסבירים התוספות בפסחים לא. את ההבדל בין שיעבוד קרקע לשיעבוד מטלטלין:

"... דכשהקרקע זו משועבדת לראובן חשבינן ליה כאילו היא בידו, דהא אם מכרה או משכנה חוזר ראובן וגובה אותה ולכך משועבדת נמי לבעל חוב. אבל מטלטלים אין להחשיבם כאילו הם ביד ראובן כיון שאילו מכרם או משכנם אין גובה מהן...".

ההבדל הזה של יכולת הטריפה מלקוחות, שעליו מצביע התוספות, קשור לחקירה של קניין/זכות גבייה ביחס לשיעבודים. שכן העובדה שאפשר לטרוף מלקוחות, מעידה על כך שהמכירה שמוכר המשועבד היא מראש מכירה מוגבלת - הוא מוכר משהו שלא שייך לו כי אם לבעל חובו. ממילא יכול אותו בעל חוב לבוא ולטרוף מן הלקוחות. מה שאין כן במטלטלין - שם ישנה רק זכות גבייה שקיימת ביחס לנכסי המשועבד בלבד. ברגע שהוא מוכר את המטלטלין שלו למישהו אחר, הם כבר לא נכסי המשועבד, ואין שום זכות גבייה כלפיהם.

כאן כבר ניתן לראות באופן ברור, ששתי ההבנות הללו אינן סותרות זו את זו. הן פשוט מבטאות שני דינים - שני הדינים מגיעים בסופו של דבר לאותה תוצאה, אבל אלו שני דינים נפרדים.

דין אחד - דינא דר' נתן. דין זה הופך את ראובן לבעל חובו הישיר של לוי, והוא שייך גם במטלטלין.

דין שני - שיעבודא דר' נתן. דין זה קובע ששיעבודו של ראובן על נכסי שמעון הוא כל כך חזק, שהוא מצליח להתגלגל הלאה גם אל נכסי לוי המשועבדים לשמעון. דין זה שייך רק במקום שהשיעבודים חזקים, דהיינו דווקא בקרקעות.

נחזור לשתי הבעיות שהעלינו.

בעייה ראשונה - הסתירה בין הסוגיות בהקשר של מטלטלין. כעת ברור שזו איננה סתירה - שתי הסוגיות פשוט עוסקות בשני דינים שונים - הסוגייה בקידושין עוסקת בדינא דר' נתן, הכולל גם קרקעות וגם מטלטלין. הסוגייה בפסחים עוסקת בשיעבודא דר' נתן, שחל על קרקעות בלבד.

בעייה שנייה - שיטת הרמב"ם. הוא אמנם פוסק כר' נתן, אבל הוא מאמץ את שיעבודא דר' נתן ולא את דינא דר' נתן. ניתן לראות זאת בכמה פרטים - הוא מביא את הגמרא בפסחים כפשוטה בהלכות מלווה ולווה, והוא פוסק ששמעון צריך להגבות דוקא קרקע ולא מטלטלין. כאשר יש לזכור שהפער בין שיעבוד קרקע לשיעבוד מטלטלין אצל הרמב"ם הוא פער משמעותי ביותר - לדעת הרמב"ם, בניגוד להרבה ראשונים אחרים, אין כלל שיעבוד מדאורייתא למטלטלין.

אבל, ניתן לראות שהרמב"ם אימץ דווקא את שיעבודא דר' נתן, בנקודה נוספת.

יש מחלוקת בראשונים אם ההצעה של רבא, ששמעון יגבה קרקע ליתומים, היא הצעה מעשית, ושמעון חייב להחזיר להם קרקע ורק אחר כך לגבותה חזרה, או שמא זו רק הצעה לטיעון בבית דין ואין צורך בתהליך מעשי של החזרה וגבייה. הרשב"א בקידושין סובר שזה רק טיעון משפטי, ואילו מהרמב"ם עולה שצריך להגבות להם את הקרקע ממש ורק אז לחזור ולטרוף אותה מהם. כעת, אם מסבירים כרשב"א, שאלת אופי הדין של ר' נתן שמופעלת במקרה הזה פתוחה. אבל, אם נוקטים כרמב"ם, אז ברור שמדובר בשיעבודא דר' נתן ולא בדינא דר' נתן. שכן, אם היה מדובר בדינא דר' נתן - היתומים יצאו לגמרי מהתמונה, ושמעון חייב ישירות לעצמו ואין שום משמעות לדרישה של הגבאה ליתומים ולקיחה חוזרת של הקרקע. על כרחנו, שהרמב"ם פסק את שיעבודא דר' נתן, ועל כן הוא דורש הגבאה וגבייה חוזרת.

כעת נוכל לחזור לגמרא בקידושין טו. ולהציע הסבר שיתיישב עם פשט דברי הגמרא.

בגמרא נאמר לתנא קמא שבעלמא לא סבירא ליה כר' נתן. והפשט הוא שלדעת תנא קמא דברי ר' נתן דחויים לחלוטין. ואכן, כפי שראינו, הסוגייה בקידושין עוסקת בדינא דר' נתן - באותו ערוץ גבייה שבו הופך ראובן לבעל חובו הישיר של לוי. את הערוץ הזה אנחנו דוחים לחלוטין להלכה, וברמב"ם אין זכר לדין זה. אמנם הרמב"ם פוסק בהלכות מלווה ולווה שראובן גובה מלוי, אבל זה מבוסס על דין אחר - על דין שיעבודא דר' נתן, שהגמרא בקידושין כלל לא דנה בו.

---