לע"נ סבי חנוך בן חיים ז"ל
וסבתי פסיה דבורה בת נחמיה יוסף ז"ל

שיטת הרמב"ם בתנאים / עמיחי גורדין

א.

הרמב"ם מביא בהלכות אישות ו', ב את רשימת הדרישות בתנאי:

"ואלו הן ארבעת הדברים של כל תנאי: שיהיה כפול, ושיהיה הן שלו קודם ללאו, ושיהיה התנאי קודם למעשה ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו".

שיטת הרמב"ם בהלכות תנאים מעלה קשיים מסויימים. אנו נעלה שלושה מהם, וננסה להתמודד עימם.

בעייה ראשונה

בהלכה ז' מביא שם הרמב"ם מקרה שהמקדש אישה אמר לה "אם לא תעלי לרקיע או אם לא תרדי לתהום לא תהיי מקודשת... הרי התנאי בטל", ומנמק זאת "שהדבר ידוע שאי אפשר לה לקיים תנאי זה, ואין זה אלא כמפליגה בדברים דרך שחוק והיתול". משמע שהנימוק לדרישה של "דבר שאפשר לקיימו" הוא מסברא. אולם בהמשך בהלכה י"ד, כשמתייחס הרמב"ם לשיטת הגאונים לגבי דין כפילת תנאי בממון אומר הרמב"ם: "שכפילת התנאי עם שאר הארבעה דברים מתנאי בני גד ובני ראובן למדו אותם חכמים", משמע שלימוד הדין של "דבר שאפשר לקיימו" אינו מסברא, אלא מלימוד מבני גד ובני ראובן.

בהמשך מתייחס הרמב"ם לשני מקרים נוספים.

בהלכה ח' דן הרמב"ם במקרה שהתנה עליה דבר שאסור מן התורה, "שאמר לאשה אם תאכלי חלב ודם הרי את מקודשת לי בדינר זה ואם לא תאכלי לא תהיי מקודשת", הרמב"ם פוסק שהתנאי קיים ש"הרי בידה שלא תאכל ולא תתקדש".

בהלכה י"א דן הרמב"ם במקרה שהתנה עליה שאחרים יעברו איסור: "התנה על האישה בשעת קידושין או בשעת גירושין שתיבעל לאביה ולאחיה או לבנה וכיוצא בזה", פוסק הרמב"ם שתנאו בטל, ומנמק "הרי זה כמי שהתנה עליה שתעלה לרקיע או שתרד לתהום ותנאו בטל, שאין בידה שיעברו אחרים ויבואו על הערווה ונמצא שהתנה עמה בדבר שאינו בידה לקיימו וכן כל כיוצא בזה".

ההשוואה בין המקרים במבט ראשון נראית הגיונית, אם אנו משתמשים בקריטריון של מפליגה בדברים - הדרישה ממנה לאכול חזיר היא בגדר אפשרות קיימת, אולם הדרישה מאדם אחר שיסכן את העולם הבא שלו ויתחייב בכרת רק בשביל שאחותו תתגרש, נראית כהפלגה בדברים.

אולם אם נבחן השוואה זו ביתר דיקדוק, נגלה שעולה בעייה נוספת.

בעייה שניה

נכון הדבר, שהסבירות שאדם יחטא בשביל עצמו גבוהה מהסבירות שאדם יחטא בשביל חברו, אולם הרמב"ם סותם את ההלכה ואומר "וכן כל כיוצא בזה", כלומר, זהו הקריטריון היחידי בשביל לבחון את הסבירות לקיומו של התנאי. האם לא שייך לבחון דברים אחרים כמו חומרת החטא או רמת הצדיקות של האדם שבו תלוי התנאי. למשל, האם נניח שתנאי שבו אדם דורש מאישתו לאכול חזיר בפרהסיה סביר יותר מאשר מקרה בו ידרוש מאשתו שתגרום לפלוני לדבר לשון הרע או רכילות, או האם כשהתנאי תלוי בכך שאדם שהינו אוכל נבילות להכעיס יאכל חזיר יש בזה הפלגת דברים יותר מאשר כשמתנה שאשה שהיא צדקת ידועה תעשה כך? 

בעייה שלישית

בהלכה י"ב הרמב"ם פוסק:

"אבל אם התנה עליה, שייתן לי פלוני חצרו או שישיא בתו לבני וכיוצא בזה - תנאו קיים, שהרי אפשר בידה לקיימו ותתן לפלוני ממון רב עד שייתן לו חצרו ועד שישיא בתו לבנו, שהרי אין כאן עבירה, וכן כל כיוצא בזה".

מעבר לבעייה שעלתה מההלכות הקודמות בסבירות שבהצבת הקריטריון 'האם יש בַּתְּנַאי עבירה' בלבד, עולה פה בעייה נוספת. מדברי הרמב"ם כאן עולה כי דווקא היכן שבידה לגרום לקיום התנאי - התנאי קיים. אך אנו מוצאים בסוגיות גם תנאים שאינם בידה, כגון בברייתא הנזכרת בירושלמי:

"האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירדו גשמים. ירדו גשמים - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת. ר' מאיר אומר: בין ירדו בין לא ירדו מקודשת, עד שיכפול תנאו [1]"   (ירושלמי עירובין פ"ג ה"ה).

ב.

לצורך העניין נאלץ לחרוג מהכלל שהורו לנו חז"ל במסכת אבות ה', ז, ולענות על ראשון אחרון ועל אחרון ראשון.

האור שמח נדרש לשאלה האחרונה שהעלינו ומחלק בין שני סוגי תנאים:

א. תנאי התלוי ביכולת לבצעו, כגון "שיתן לי פלוני...". בתנאי כזה אכן נדרש ממנה לבצעו, ואם אין בידה לבצעו לא הוי תנאי.

ב. תנאי התלוי בהתהוות. בתנאי זה אין דרישה שהאישה תבצע, אלא שהדבר יוכל להתבצע. אך תנאי שלא יכול להתבצע, למשל, על מנת שהשמש תפסיק לנוע - לא הוי תנאי.

ניתן לקבל את חילוקו של ה"אור שמח" וללכת עוד שלב קדימה.

הרמב"ן בחידושיו על גיטין (מה:) כותב:

"ונראה שאין דין התנאים אלא בדבר שאפשר לקיימו או לבטלו, אבל מגרש על דעת מה שעבר אינו בדין התנאי אלא בגילוי דעת בלחוד מיפסל".

הרמב"ן מחלק בין תנאי שעתיד להיות, שאכן פועל מדין תנאי, לבין תנאי לשעבר שפועל מדין טעות. ייתכן שהרמב"ם קיבל את הצעתו של הרמב"ן באופן בסיסי אלא שהחיל אותה על סוג רב יותר של תנאים.

כדי שתנאי יהיה תנאי "אמיתי", לא מספיק "שאפשר לקיימו או לבטלו", אלא יש צורך שהדבר יוצג כדרישה מאחד הצדדים [2], אחרת הצד השני לא יהיה מוכן לבצע את ה"עסקה". כל דבר אחר שהיה או שיהיה ואינו תלוי בצדדים, כגון ירידת גשמים, יכול לפעול רק מדין טעות אם הניסוח מאפשר זאת [3].

יתכן ורש"י (גיטין כה: ד"ה ולכי מיית) הולך בכיוון זה, ולגבי "זה גיטך מעכשיו אם מתי מחולי זה" אומר:

"ואין זה כשאר תנאים שאדם מתנה בגט שבידו לקיימם ודעתו לקיימם כשמתנה עליהם ולכשנתקיים התנאי הוי גט למפרע, דהתם לאו טעמא משום ברירה הוא, אבל הכא דאין בידו ובשעת התנאי הוא ספק והתנאי מתקיים מאליו, אי לאו משום ברירה לא הוי גט מחיים".

אם נסביר את הרמב"ם כהצעתנו, שכל תנאי "אמיתי" הוא תנאי שתלוי באחד מצדדי העסקה, נצטרך להסביר את החריג ים מכלל זה שעולים, לכאורה, בשני מוקדים.

מוקד ראשון נמצא בפ"ז מהלכות אישות. הרמב"ם מתחיל בתנאים שתלויים בדעת אביו, ממשיך בתנאים על טיבה של האישה (כגון אם יש בה נדרים, מומים), טיבו של הבעל (מומין, כמות ממון) ומסיים בהתנייה לתת לה כסף (התנייה שמופיעה בצורה שונה גם בהלכה ד').

לאור מה שהסברנו נראה את התנאים פה כתנאי טעות ולא כתנאים אמיתיים, כך גם נראה את ה"תנאי" שתלה ברצונו של אבא.

לגבי התנאי שייתן לה כסף או שיראה לה מקום ששייך לו, ניתן להסביר שכאן יש תנאי אמיתי שכן הוא צד בעסקה, אך בכך יש דוחק במיקום הלכה זו. ניתן גם להתייחס לתנאי זה בגדרי טעות בכך שהבעל הציג את עצמו כאדם שנותן כסף והתברר שאינו כזה.

מה שטענו לגבי סוגי התנאים שבפרק ז' מוכח גם מסדר ההלכות. הרמב"ם חותם את פרק ו' בהסבר על תנאי "מעכשיו", מביא דוגמות ומנמק את דינו של תנאי זה. לכאורה, אם נטען שתנאי פרק ז' הינם אותם תנאים שבפרק ו', קשה מדוע הרמב"ם סגר בסוף פ"ו את הנושא של תנאי מעכשיו ועל מנת, ופתח אותו מחדש. אולם לאור דברינו, תנאי זה אכן סוג של תנאי טעות, ולא תנאי אמיתי שעליו דברה התורה, וממילא סדר ההלכות מובן.

מוקד בעייתי יותר נמצא בפ"ט מהלכות גירושין (יב-יד). הרמב"ם דן שם בהתניית אם אמות. לפי הסברנו הדבר קשה (במיוחד אם ננסה ללכת בכיוון שרש"י הציע בגיטין, שכן שם הוא נוקב בדיוק במקרה שלנו כדוגמא לסוג תנאי אחר). ניתן בדוחק להסביר, שאף על פי שמותו לא תלוי במעשיו, המוות עדיין חלק ממנו וממה שהוא מביא לעסקה [4].

בהמשך הפרק בהלכה ט"ו, הרמב"ם דן בהתנייה שהשמש תזרח. גם זאת ניתן להסביר לא כתנאי אלא כקביעת זמן, שכן ודאי הוא שהשמש תזרח, ומבחינתנו אין פה ספק. אולם גם כיוון זה בעייתי, כיוון שהרמב"ם מתייחס לאמירה זאת כתנאי ("כשתזרח השמש יתקיים התנאי... שהרי לא נתקיים התנאי עד שמת").

אולם אם נעיין בהלכה מסויימת בפרק נוכל להסתכל על רצף ההלכות הבעייתיות (ח-יח) באור אחר, שישמוט את הקרקע מתחת לקושיות שעלו. הרמב"ם, לפני פריסת הלכות אלו, מקדים בהלכה ז' הקדמה:

"הרוצה לגרש על תנאי ויהיה עניין תנאו שלא תתגרש עד זמן פלוני, הרי זה מוציא עניין זה בלשון תנאי ויתלה התנאי בביאתו בזמן קבוע או בהליכתו...".

למעשה, הרמב"ם אומר שאדם שרוצה ליצור מציאות הלכתית מסויימת יכול לעשות זאת בעזרת 'טריק' אם יוציא זאת בלשון תנאי. אין זה אומר שיווצר פה תנאי אמיתי, אלא רק שהצורה שבה הוא מדבר היא צורה של תנאי, אך האופן בו תועיל האמירה הוא משום טעות. ממילא כל ההלכות בפרק לא נוגעות לתנאי אמיתי ולא קשה מידי. 

ג.

לאור מה שכתבנו עד עכשיו נוכל גם לענות על הבעייה השנייה, לגבי היחס בין עבירה הנדרשת מהאשה לבין עבירה הנדרשת מאחרים.

הסברנו שתנאי אמיתי הוא תנאי שדורש מהצד השני (מהאישה במקרה שלנו) לספק סחורה מסויימת. אם אין היא יכולה לעשות זאת או שהתנאי לא דורש זאת - אין פה תנאי אמיתי.

בדיני שליחות קיימת הלכה (למעט מקרים חריגים) שאין שליח לדבר עבירה. את הדין הקובע שלגבי דברי רשות ומצווה ניתן למנות שליח ולגבי עבירה לא [5], ניתן לתלות בכך שכאשר אדם נעשה שליח למעשה מסויים יש דרישה שאת המעשה הוא יעשה בגלל שהמשלח ציווה אותו, כך שרצונו של השליח לעשות את בקשתו של המשלח יהיה דומיננטי במערכת השיקולים של השליח בעשותו את המעשה. בדבר עבירה, כאשר אדם יוצא נגד הוראותיו של הקב"ה, יש לשליח מונופול על השיקולים שמדריכים אותו ולמשלח אין "מקום" להיכנס, "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים...".

מכיוון שעל מנת שתנאי יהיה תנאי אמיתי יש צורך שהאישה תוכל לספק את הדרישה שהתנאי מציב, צריך לחלק ולומר שכאשר מדובר על דרישה ממנה, בין אם הדרישה הינה דבר עבירה ובין אם היא דבר רשות, יכולה האשה לספק את הסחורה. כאשר מדובר על דרישה מאחרים, אם מדובר בדבר רשות, יש יכולת עקרונית לאישה להיכנס למערכת השיקולים, ולגרום לכך שאדם יבצע מעשה מסויים, אולם אם מדובר בדבר עבירה, אמנם ייתכן שאדם יבצע את העבירה הנדרשת, אבל לאישה אין שום יכולת עקרונית להשפיע על כך, ואף אם האדם עשה זאת אין זה חלק מסיפוק הסחורה על ידי האשה.

ד.

גם את הבעייה הראשונה שהצגנו לגבי שני הנימוקים של הרמב"ם לצורך שהתנאי יהיה ביכולתה של האשה ניתן לפתור לאור מה שהעלנו.

כשהרמב"ם בהלכה י"ד אומר שלומדים את הדין "שיהיה ביכולתה לעשות" מבני גד ובני ראובן, הוא מתייחס לעצם העובדה שתנאי אמיתי הוא תנאי שדורש מהצד השני לספק סחורה. בהלכה ז' הרמב"ם מדבר על התנאי שאכן דורש מהאשה, אולם סיפוק הסחורה הוא בלתי אפשרי. במקרה זה אומר הרמב"ם, מסברה, שהוא מפליג בדברים ותנאו בטל.

---