הערה / יעקב גנק

במאמר "מחשבת ההלכה במצוות חג הסוכות" [1], הזכרתי את שיטת בעלי התוספות הסוברים שהקפו של פסול 'מצווה הבאה בעבירה' מוגבל לשני הקשרים בלבד - ארבעת המינים וקרבנות. וכך כותב רבנו דוד (פסחים לה:) :

"...ובתוספות לא אמרו כן, אלא שאין דין מצווה הבאה בעבירה אלא לעניין קרבן, כעניין שכתוב 'שונא גזל בעולה', שאין קטיגור נעשה סניגור. ודין הלולב כדין קרבן שאף הוא בא לרצות וכעין קרבן הוא, אבל בשאר המצווֹת לא מצאנו בתלמוד דין מצווה הבאה בעבירה".

שיטת התוספות באה כדי להסביר את אי הזכרת פסול 'מצווה הבאה בעבירה' במספר מקרים בגמרא בהם ודאי נעשית מצווה בעבירה [2]. הבסיס לשיטתם הוא המכנה המשותף בין ארבעת המינים לקרבנות שמטרת שניהם היא לֵרָצוֹת לפני ה' [3]. לכן אם נסביר את דין 'מצווה הבאה בעבירה' כפסול בהשגת ריצוי, ממילא יוגבל דין זה לקרבנות ולארבעת המינים בלבד.

כמו בסברות רבות הניתנות בתוספות על מנת להתאים בין סוגיות הנראות כסותרות זו לזו, גם ההסבר לפסול 'מצווה הבאה בעבירה' אינו מפורש בסוגיה. אבל בכתב יד שנכתב בתימן בראשית המאה השבע עשרה, RAB 218, הנחשב נאמן במיוחד בנוסחותיו [4], שיטת התוספות נמצאת מפורשת בתוך טקסט הסוגיה!

המקור לפסול 'מצווה הבאה בעבירה' מובא בסוכה כט:-ל. .

בנוסח הנדפס כתוב:

"א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה, שנאמר 'והבאתם גזול ואת הפִסח ואת החולה' (מלאכי א', יב) גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא...".

ב RAB 218 כתוב:

"א"ר יוחנן בר אבא משום רשב"י משום שהויא לה מצוה הבאה בעבירה שנאמר 'והבאתם את הגזול ואת הפסח ואת החולה הארצה' [5] גזול דמיא דפיסיחא מה פיסיחא דלאו בר הרצאה כלל גזול נמי דלאו בר הרצאה כלל ..."

לפי כתב היד, הציטוט מהפסוק במלאכי כולל גם את המילה "הארצה". ממילה זו לומדים תוכן משותף לגזול ולפיסח, פסול 'מצווה הבאה בעבירה' ש"אינו בר הרצאה כלל", ולכן פסול זה שייך רק למצוות שמטרתן להשיג ריצוי [6].

בעזרת כתב היד, שלא היה מוכר לתוספות, זכינו לְאַמת ולראות את דיוק סברת התוספות.

גם בהמשך הסוגיה, השימוש בכתבי יד יכול לחזק את שיטת התוספות. המשך הסוגיה בנוסח הנדפס:

"... לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש. בשלמא לפני יאוש 'אדם כי יקריב מכם' אמר רחמנא, ולאו דידיה הוא..." (ל.).

ותמהו הראשונים, שהמקור המקובל למיעוט גזול הוא "קרבנו", או "איש כי יקדיש את ביתו", ואינו בפסוק שמוזכר בסוגיה כאן, ועוד, שהפסוק "אדם כי יקריב מכם" נדרש בחולין (ה.) למיעוט מומר.

ותרצו הראשונים שם:

"..ואע"ג דאצטריך לדרשה, דבחולין דריש לה להוציא את המשומד, שלא במקומו אינו מקפיד אם אינו מכוון " (רא"ה שם).

תוספות שם ד"ה "כי יקריב מכם":

"והא דמייתי הכא קרא דְמִכֶּם אף על גב דמביתו נפקא אורחא דגמרא בהכי דמייתי מכם משום דאי לא כתיב ביתו הוה מוקמינן מכם להך דרשה".

ריטב"א:

"ול"נ דההוא הא דרשינן ליה להוציא את המשומד בפרק קמא דחולין, והנכון דגזול שהוא פסול בקרבן נפקא לן מדכתיב קרבנו ולא הגזול וכדאיתא בפרק מרובה, והכא לא דייקי למנקט קרא גופיה אלא דנקטי' לישנא בעלמא לכם משלכם, כדנפקא לן מקרבנו, ודכותה טובא בתלמודא" (ד"ה בשלמא לפני יאוש).

כלומר, לכל הראשונים אין לימוד זה הלימוד האמיתי, אלא לישנא בעלמא שאינו מכוון. ובכל זאת אפילו אם 'אורחא דגמרא' לא להקפיד שלא במקומו להביא את המקור הנכון להלכה, מה המניעים להביא מקור אחר?

נראה לומר שעל ידי כך בעל הסוגיה הצליח להמחיש את הקשר בין ארבעת המינים וקרבנות.

הגמרא שם עוסקת בסיבת פסול לולב הגזול. נביא כאן את מבנה הסוגיה לפי הנוסח בכתב יד מינכן:

"אלא גזול, בשלמא יום טוב ראשון בעינא 'לכם' - משלכם,
אלא ביום טוב שני אמאי לא? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה...
בשלמא לפני יאוש אמר רחמנא לכם ולאו דידיה הוא, אלא לאחר יאוש הא קנייה ביאוש.
אלא משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה".

סיום הסוגייה בנוסח הנדפס שונה במקצת:

"בשלמא לפני יאוש 'אדם כי יקריב מכם' אמר רחמנא ולאו דידיה הוא,
אלא לאחר יאוש הא קנייה ביאוש.
אלא משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה" (ל.).

בלולב קיים מצב, ביום הראשון, בו גזול פסול משום דכתיב "לכם", ומפסוק זה לומדים שהלולב חייב להיות בבעלותו של מקיים המצווה. במקביל לכך, בקרבן קיים מצב, לפני יאוש, בו גזול פסול משום "'אדם כי יקריב מכם' אמר רחמנא ולאו דידיה הוא". הקרבן פסול משום שהוא צריך להיות ברשותו של המקריב. בכתבי היד מתחזק הדמיון בין הדרשה בקרבן לזו של לולב. כמובא לעיל, בכת"י מינכן 95 כתוב בקשר לקרבן "אמר רחמנא לכם [7] ולאו דידיה הוא" [8]. גירסה זו מובאת גם ברא"ה, בריטב"א ובר"ן.

גם בלולב וגם בארבעת המינים קיים מצב נוסף, לאחר שדרשת "לכם" כבר לא שייכת, ובמצב זה קיים פסול של 'מצווה הבאה בעבירה'.

לכן מבנה הסוגיה הוא:

יוצא שהמשותף בין ארבעת המינים לקרבנות העולה מהסוגיה בריש פרק לולב הגזול מוטבע גם בתוכן הסוגיה מבחינת ההלכות ולימודיהן, וגם בצורת הסוגיה מבחינת המבנה והנוסח.

---

[7] אפשר שמקור הדרשה לפי זה הוא משמות י"ב, כא: "...וקחו לכם צאן למשפחֹתיכם ושחטו הפסח". לפי זה הדמיון בין הדרשות אינו רק במילה "לכם", אלא במקביל ל"ולקחתם" יש כאן "וקחו", ועיין בסוגיה כפי שמביאה הלכות גדולות:

"לולב הגזול פסול משום דהווה ליה מצוה הבאה בעבירה דכת' והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה וקא תני גזול דומיא דפיסח מה פיסח אין לו תקנה כלל. אף גזול אין לו תקנה כלל ולא שנא לפני ייאוש ולא שנא לאחר יאוש לפני ייאוש דכת' ולקחתם לכם לכם משלכם יהא בידיה וההוא גזול לאחר ייאוש נמי משום מצוה הבאה בעבירה" (ספר הלכות גדולות, חלק א', מהדורת עזריאל הילדסהיימר, ירושלים 1971, עמ' 346).

[8] ב- RAB 1608 ובמינכן 140 הלימוד הוא מ"קרבנכם". אבל גם בכתבי יד אלו ישנה השוואה לשונית לארבעת המינים, שכשם שארבעת המינים צריכים להיות "משלכם", כך גם "קרבנכם משלכם".