"ואביה ירֹק ירַק בפניה" - עיונים בדיני המצורע / הרב יוסף סלוטניק וארי שיימס 

במעמדו של המצורע יש   שלשה שלבים שונים: הסגר, החלטה וימי ספרו.

ימי הסגרו - שלב זה הוא שלב הבירור האם הנגע שראה הכהן הוא אכן נגע בעל סימני טומאה של צרעת, שאז הכהן יטמא את המצורע, או שמא אין זה נגע עם סימני טומאה, ועל כן יטהרנו הכהן. שלב זה יכול להיות שבוע, שבועיים או שלשה, בהתאם לסוג הנגע [1].

ימי חלוטו - אם אכן הנגע הוא בעל סימני טומאה, הכהן "מחליט" את המצורע, ומעתה נוהגים בו כל דיני המצורע.

ימי ספרו - כאשר הנגע איבד את סימני הטומאה שלו מתחיל תהליך ההיטהרות. אורך תהליך זה הוא שבוע, וזמן זה נקרא ימי ספרו. 

במאמר זה נסקור את מעמדו של המצורע המוחלט תוך בירור דיניו השונים.

א. סקירה כללית של דיני המצורע

בפסוקים בתורה מבוארים הלכות המצורע המוחלט:

"והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרֻמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"   (ויקרא י"ג, מה-מו).

ישנן שש קביעות שונות בפסוק:

א. בגדיו פרמים.

ב. ראשו פרוע.

ג.   על שפם יעטה.

ד. טמא טמא יקרא.

ה. טמא הוא.

ו.   בדד ישב מחוץ למחנה מושבו.

כבר בראיה ראשונה אנו רואים שני סוגי הלכות: הלכות טומאה, והלכות הקשורות להרחקה מהקהל בדומה לנידוי ולאבלות.

שייכות המצורע לדיני טומאה וטהרה אינה צריכה הוכחה. הדבר עולה מלשון התורה, וכן ממיקום הפרשה באמצע הלכות טומאה וטהרה בספר ויקרא, ממיקום המשניות בסדר טהרות ומסידור ההלכות ב"יד החזקה" בספר טהרה, בין הלכות טומאת מת להלכות מטמאי משכב ומושב.

אך ברור גם שהדרישות מהמצורע   שבגדיו יהיו קרועים, ראשו יהיה פרוע ועל   שפם יעטה, אינן הלכות הנובעות מדין טומאה, שכן יש מקבילות להלכות אלו אצל האבל ואצל המנודה. נראה שהבסיס להשוואה הוא הצורך להרחיק את האנשים הללו מהקהל. את האבל מרחיקים בגלל הצורך שיתרכז במת ואת המנודה והמצורע בגלל שאינם ראויים לבוא בקהל; המנודה בגלל החלטת הקהל המרחיק אותו, והמצורע בגלל החלטת הקב"ה, וכפי שאמר ה' למשה ביחס למרים "ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים" (במדבר י"ב, יד) [2].

ואכן כך ראה גם הרמב"ן את הדברים, וכאשר הוא דן באיסור הנאה מבגד המנוגע הוא אומר:

"ודבר פשוט הוא שזו המצוה אינה נמנית עם משפט הצרעת מצוה אחת, כי אין זה ענין לדין הטומאה והטהרה, אבל הוא דין מיוחד בפני עצמו, כאשר שבתו בדד מחוץ למחנה נמנה מצוה בפני עצמה וקל וחומר הדבר"     (ספר המצוות, השמטות הרמב"ם, עשין מצוה י"ד).

מדבריו ברור שיש כאן שני מסלולים; מסלול הטומאה, ומסלול אחר הדומה לכיוון שהצענו, שמוקדו בהרחקת המצורע מהקהל. במאמר זה ננסה לסווג את דיני המצורע על פי המסלולים שהתווה הרמב"ן.

ב. הלכות הקשורות לטומאה [3]

1. טומאת משא ומשכב

המצורע מאופיין כאב הטומאה על ידי יכלתו לטמא במשא, משכב ומושב (כלים פ"א מ"ג-מ"ד).

2. טומאת ביאה

הרמב"ם אומר:

"חומרא יתירה יש במצורע שמטמא בביאתו לבית בין בימי החלט בין בימי הסגר. כיצד? נכנס לבית - נטמא כל אשר בבית, בין אדם בין כלים. אף על פי שלא נגע בהן, נעשו ראשון לטומאה, שנאמר 'מחוץ למחנה מושבו' מה הוא טמא אף מושבו טמא"   (הלכות טומאת צרעת י', יב).

  על אף שלא מצאנו דין טומאת ביאה ביתר סוגי הטומאה, נראה שדין זה שייך לעולם הטומאה ואינו נובע מדיני ההרחקה של המצורע, ומספר ראיות לכך:

א. המשנה בכלים בפרק א' מביאה דין זה ברשימת דרגות הטומאה השונות.

ב. אין איסור על הטמא להיכנס לבית, אלא אם הוא נכנס הוא מטמא את תכולת הבית. אילו דין זה היה משום מעמד המצורע כמנודה ומורחק מהקהל מן הראוי היה להגביל את כניסתו לבית, ועל כן סביר יותר לראות דין זה כנובע מטומאת המצורע. 

ג. הלכות הקשורות להרחקתו מהקהל

1. פריעה, פרימה ועטיית שפם [4]

כאמור לעיל פריעה פרימה ועטיית שפם הם הלכות שברורה זיקתן לענין הרחקת המצורע מהקהל ולא מצאנו להן אח ורע בהלכות טומאה. ניתן לחזק הבנה זו על ידי עיון בשני יישומים של ההלכות הללו.

  אשה - באופן כללי נראה שאין הבדל בין איש ואשה בדיני הטומאה, אך בדיני הרחקה מהקהל אפשר למצוא הבדלים ביניהם בגלל התיפקוד השונה שלהם בתוך הקהל. המשנה בסוטה כג. אומרת שאין לאשה דין פריעה ופרימה [5], ועל כן סביר שדינים אלו נובעים מדיני הרחקה ולא מדיני טומאה [6].

  חיוב הקריעה - המנחת חינוך במצוה ק"נ ובמצוה קע"א דן האם יש חיוב למצורע לקרוע או שמא הוא צריך רק ללבוש בגדים קרועים. אם נאמר שיש חיוב קריעה במצורע נראה שהדין נובע מדיני ההרחקה של המצורע, וזאת בגלל שתי סיבות:

א. מצאנו את דיני הקריעה בהלכות אבלות, ומההשוואה בין האבל והמצורע עולה שהדין פה הוא מדיני ההרחקה מהקהל.

ב. טומאה היא מעמד ואינה גורמת לחיוב מעשה, ועל כן ברור שאם נחייב את המצורע לקרוע אין דין זה נובע מטומאה אלא מחובת ההרחקה שלו [7]. 

2. איסור תשמיש

איסור התשמיש במצורע אינו מופיע אצל מצורע מוחלט אלא אצל המצורע בימי ספרו (המיטהר), ונחלקו התנאים האם יש למצורע מוחלט איסור כזה או לא. וזה לשון הגמרא במועד-קטן:

"'וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים' - שיהא (המצורע המיטהר ) אסור בתשמיש המיטה, ואין אהלו אלא אשתו שנאמר 'לך אמֹר להם שובו לכם לאהליכם' (דברים ה' כו).  
רבי (יהודה) אומר: 'שבעת ימים יספרו לו' (יחזקאל מ"ד, כו) - ימי ספירו ולא ימי חלוטו.  
ר' יוסי בר' יהודה אומר: ז' ימי ספירו ק"ו לימי חלוטו.  
וא"ר חייא דנתי לפני רבי: לימדתנו רבינו, יותם לא היה לו לעוזיהו אלא בימי חלוטו. אמר לו אף אני כך אמרתי. במאי קמיפלגי ר' יוסי בר' יהודה סבר גלי רחמנא בימי ספירו וכל שכן בימי חלוטו. ומר סבר מאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי" (מועד קטן ז:).

לפי דעת רבי יוסי ברבי יהודה עלינו לברר האם איסור תשמיש המיטה במצורע מוחלט נובע מהלכות טומאה או מהלכות ההרחקה מהקהל.

נראה שיש מספר ראיות לכך שאיסור זה הוא מדיני הרחקה:

א. איסור התשמיש מופיע פעמיים בגמרא במועד קטן. הפעם הראשונה נזכרת לעיל, ובפעם השניה האיסור מופיע תוך כדי הקבלה לאיסור תשמיש באבל ובמנודה, דבר המעיד על אופיים הדומה של האיסורים.

ב. לא מצאנו איסור טומאה הגורר את איסור התשמיש. אמנם בנידה יש איסור תשמיש, אך נראה שהוא קשור לדיני ערווה ולא לדיני הטומאה שבה [8]. הגמרא בכריתות דף ה. אומרת שאיסור תשמיש אינו חל על האשה, ועל כן, כאמור לעיל, סביר שאיסור זה נובע מדיני ההרחקה ולא מדיני הטומאה [9].

ד. דינים הכוללים את שני המימדים

1. שילוח מהמחנה

מצורע משולח מחוץ לג' מחנות במדבר, ומן המקבילות שלהם בארץ ישראל, כלומר העזרה, הר הבית וערים המוקפות חומה. למצוות שילוח המצורע מהמחנה יש שני היבטים. אפשר לדון בשילוח המצורע כחלק מהשילוח הכללי של הטמאים מהמחנה המופיע בעיקר בפרשת נשא, אך אפשר לדון בו גם כדין ייחודי במצורע - "מחוץ למחנה מושבו".

הדין המרכזי של שילוח טמאים נחלק על פי רמת הטומאה: טמא מת משולח רק ממחנה שכינה, בעוד שזב ועוד טמאים משולחים אף ממחנה לוויה. הגמרא בפסחים סז. מסיקה שהמצורע משולח אף ממחנה ישראל. עלינו לברר אם שילוח נוסף זה של המצורע הוא בגלל רמה גבוהה יותר של טומאתו, או שמא דין זה נובע מדין ריחוק המצורע, ולא מטומאתו.

כאמור, עיקר עניין שילוח הטמאים מופיע בספר במדבר:

"וידבר ה' אל משה לאמר. צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. מזכר עד נקבה תשלֵחו, אל מחוץ למחנה תשלחום, ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם. ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה, כאשר דיבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל"   (במדבר ה', א-ד).

מקור נוסף לשילוח מופיע בדברים בענין מחנה הצבא:

"כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה"     (דברים כ"ג, יא).

הגמרא בפסחים מנתחת את הציווי לשלח טמאים, ומבררת את היחס בין שילוח המצורע, הזב וטמא המת:

"דתניא: 'בדד ישב' (ויקרא י"ג, מו) - לבדו ישב, שלא יהו טמאין אחרים יושבין עמו. יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת? תלמוד לומר 'ולא יטמאו את מחניהם' (במדבר ה', ג), ליתן מחנה לזה ומחנה לזה דברי רבי יהודה. ר' שמעון אומר אינו צריך, הרי הוא אומר 'וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש' (שם ה) יאמר - טמאי מת ואל יאמר (טמאי) זב, ואני אומר טמאי מתים משתלחין, זבין - לא כל שכן? למה נאמר זב - ליתן לו מחנה שניה. ויאמר זב ואל יאמר מצורע ואני אומר זבין משתלחין, מצורעין - לא כל שכן? למה נאמר מצורע ליתן לו מחנה שלישית, כשהוא אומר 'בדד ישב' הכתוב נתקו לעשה"     (פסחים סז.).

בין לרבי יהודה ובין לר' שמעון ברור שרמת השילוח של הטמא תלוייה ברמת טומאתו, כאשר המצורע שהוא הטמא החמור ביותר נשלח מכל המחנות, כולל ממחנה ישראל. אך יש מחלוקת בין ר' שמעון ור' יהודה כיצד הדבר נלמד מהפסוקים. לדעת ר' שמעון שלוש הרמות נלמדות מהפסוקים בפרשת נשא. התורה הזכירה את שלוש הרמות של הטמאים כדי להדגיש לנו שהם משולחים מהמחנה בהתאם לרמת טומאתם. הפסוק במצורע בא לפטור את המצורע ממלקות כיון שהוא ניתק לעשה, אך באופן בסיסי האיסור זהה. לעומת זאת   ר' יהודה טוען שיש שני מקורות לחיוב השילוח ויש הבדל בין מקורות אלו. הפסוקים בפרשת נשא מלמדים אותנו שזב וטמא מת אינם משתלחים מאותם מחנות - טמא מת משתלח ממחנה שכינה, ואילו הזב גם ממחנה לוויה -   אך הדין   שהמצורע משתלח ממחנה ישראל נלמד ממקור אחר והוא ייחודי לדיני מצורע.   נאמר 'בדד ישב', ועל כן אנו לומדים שאין טמאים אחרים יכולים להיות עמו באותו מקום.

משמע שהמחלוקת בין ר' שמעון ור' יהודה היא בדיוק בשאלה האם המצורע משולח בגלל טומאתו או בגלל הרחקתו. לדעת ר' שמעון המצורע משולח בגלל טומאתו ועל כן הוא חלק מהשרשרת הכללית של הטומאות, וממילא רמת שילוחו נלמדת מאותו מקור ובאותה צורה כמו שילוח הזב וטמא המת. ואילו לדעת ר' יהודה שילוח המצורע נובע מדין אחר ואינו בגלל טומאתו כל עיקר, ועל כן אנו לומדים את שילוחו ממחנה ישראל מפסוק ייחודי למצורע - "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו": הוא משולח מהמחנה כדי שישב בדד ולא בגלל טומאתו. אמנם, צריך להדגיש שגם לפי ר' יהודה יש למצורע את דין השילוח שיש לכל טמא אחר, אך דין זה יהיה מוגבל רק לשילוח ממחנה שכינה ולוויה, ואילו השילוח ממחנה ישראל נובע מהרחקתו ולא מטומאתו.

התוספות שם (ד"ה הכתוב) הבינו שגם לדעת ר' יהודה קיימים שני המימדים בשילוח המצורע, וכך הם מבארים את דברי ר' יהודה שלאו דמצורע ניתק לעשה:

"הכתוב נתקו לעשה דכיון דכל הטמאים היו בכלל 'ולא יטמאו את מחניהם' ופרט במצורע בפני עצמו עשה, אתא להוציאו מכלל האחרים לנתקו מן הלאו וליתנו בעשה... והאי ניתוק עשה נראה דלא מהני אלא במחנה שלישית, דלא גרע מזב הואיל ואיכא לאוקמי ניתוק למחנה שלישית, ובמחנה שכינה חייב כרת דלא גרע ממחוסר כיפורים".

התוספות מבינים שהמצורע פטור ממלקות רק כאשר נכנס למחנה ישראל בגלל הניתוק לעשה, אך במחנה לוויה ושכינה דין המצורע כדין הזב. ברור שהתוספות הבינו שגם ר' יהודה רואה את השילוח ממחנה ישראל כנובע מדין אחר, ולא מדין הטומאה הרגילה, ועל כן כאשר יש שילוח מדין טומאה יש מלקות, ואם אין שילוח מדין טומאה - כגון שילוח ממחנה ישראל - אין מלקות.

כך גם נראה מדברי הרמב"ם בספר המצוות. כאשר הרמב"ם מונה את הלאוין של שהייה בתוך המחנה בזמן טומאה, הוא מונה שתי מצוות לא תעשה [10]:

מצוה ע"ז -   שהזהיר כל טמא מהכנס בכל המקדש.

מצוה ע"ח -   שהזהיר כל טמא מהכנס למחנה לוויה.

הרמב"ם אינו מונה לאו נפרד לשילוח המצורע משלושת המחנות, אף על פי שברור שהרמב"ם מודע לחיוב לשלחו. ועל כן נראה שהרמב"ם הבין שמצוות שילוח הטמאים מתמקדת אך ורק בשילוח מחוץ לשני מחנות, שכינה ולוויה, ואילו השילוח של המצורע מהמחנה השלישי, מחנה ישראל, אינו מדיני הטומאה כל עיקר.

אמנם במשנה תורה אין הדברים פשוטים כל כך. בהלכות ביאת מקדש אומר הרמב"ם:

"מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש שנאמר 'וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש'.  
זה המחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה, שהוא מפתח עזרת ישראל ולפנים. שומע אני   שהמצורע והזב וטמא מת שלשתן במקום אחד - ת"ל במצורע 'בדד ישב מחוץ למחנה מושבו' זה מחנה ישראל, שהוא מפתח ירושלים ולפנים. מה מצורע שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו, אף כל שטומאתו חמורה חמור שילוח משילוח חבירו. לפיכך משלחין את המצורע חוץ לג' מחנות שהוא חוץ לירושלים, מפני שהוא מטמא בביאה, מה שאין הזב מטמא"   (ג', א-ב).

ובהמשך שם:

"הטמא המשולח מהר הבית -   אם נכנס עובר בלא תעשה, שנאמר 'ויצא מחוץ למחנה' זה מחנה שכינה, 'ולא יבא אל תוך המחנה' זה מחנה לויה. וכן מצורע שנכנס לירושלים לוקה, אבל אם נכנס לשאר הערים המוקפות חומה, אף על פי שאינו רשאי, לפי שנאמר 'בדד ישב',   אינו לוקה"   (שם, ח).

הרמב"ם יוצר פה תבנית כפולה. מחד הוא רואה את המצורע המשולח מג' מחנות כחלק ממערכת שילוח הטמאים, כפי שעולה מדבריו בהלכות א-ב, ומעבר לכך אף כאב טיפוס לכל השילוחים האחרים, שממנו לומדים שכל הטמא מחבירו שילוחו חמור מחבירו. ועל כן ברור גם   הדין שאם נכנס המצורע לתוך מחנה ישראל -   ירושלים - הוא לוקה.

אך ההתיחסות לשאר הערים המוקפות חומה מפתיעה. מחד הרמב"ם פוסק שאסור למצורע להיכנס לכל הערים המוקפות חומה [11], אך מאידך הרמב"ם פוסק שהמצורע אינו לוקה אם נכנס לשם!

אפשר להסביר שהרמב"ם רואה את שילוח המצורע מירושלים כשילוח מצד הטומאה שבו, ובזה הוא פוסק שהמצורע לוקה; ואילו השילוח משאר העיירות המוקפות חומה הוא מדין ההרחקה מהקהל, ועל כן אינו לוקה על כך. כך גם משמע מדבריו בהלכות טומאת צרעת:

"דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו חוץ לעיר שנאמר 'מחוץ למחנה מושבו', ודבר זה בעיירות המוקפות חומה בארץ ישראל בלבד"   (הלכות טומאת צרעת י', ז).

מהלכה זו משמע שאין ההלכה מחייבת לשלח את המצורע, אלא שיהיה המצורע מחוץ לעיר, ועל כן אין מוקד הדין בקדושת העיר אלא בצורך שהמצורע יהיה מחוץ לה. לכן הרמב"ם פוסק שכשהשילוח בגלל קדושת העיר - עונשו מלקות, ואילו השילוח בגלל ההרחקה אינו גורר מלקות [12].

על פי כיוון זה   היה אפשר לומר שדין השילוח בגלל ההרחקה מהקהל יהיה בין בעיר קדושה ובין בעיר שאינה קדושה, ואכן הרמב"ם אינו מזכיר שהערים המוקפות חומה הן דווקא אלו המוקפות מימות יהושע בן נון, אלא מתייחס ל'מוקפות חומה' סתם. אך הסבר זה קשה במקצת, כי הרמב"ם מונה את שילוח המצורע כסימן לקדושת ערים המוקפות חומה [13].

2. שילוח קרבנות

הגמרא במועד קטן מבררת האם מותר לאבל, למצורע ולמנודה לשלח את קרבנותיהם. הסוגייה שם אינה מכריעה בנוגע למנודה, ופוסקת שלאבל ולמצורע אסור. הגמרא מוכיחה שמצורע אסור מהפסוקים הבאים ביחזקאל, הפונים ל"כהנים הלוים בני צדוק":

"ואל מת אדם לא יבוא לטמאה כי אם לאב ולאם ולבן ולבת לאח ולאחות אשר לא היתה לאיש יטמאו. ואחרי טהרתו שבעת ימים יספרו לו. וביום באו אל הקדש אל החצר הפנימית לשרת בקדש יקריב חטאתו נאם א-דני ה' "     (יחזקאל מ"ד, כה-כז).

נחלקו התנאים כיצד לדרוש פסוקים אלו בברייתא הבאה:

"דתניא 'ואחרי טהרתו' אחר פרישתו מן המת, 'שבעת ימים יספרו לו' אלו ז' ימי ספרו, 'וביום באו אל הקודש אל החצר הפנימית לשרת בקודש יקריב חטאתו' זו עשירית האיפה שלו דברי רבי יהודה. ר' שמעון אומר 'בבאו... יקריב' - בזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה, בזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה"     (מועד קטן טו:-טז.).

נחלקו הראשונים בהסבר מחלוקת תנאים זו.

שיטת המיוחס לרש"י [14] - כולם מסכימים שהפסוק הראשון מתייחס לטומאת מת, ונחלקו התנאים כיצד ללמוד את איסור ההקרבה של טמא מת. לדעת ר' שמעון הלימוד הוא כללי: כל מי שראוי לביאה ראוי להקרבה, ועל כן טמא מת, שאינו ראוי לביאה, אינו ראוי להקרבה, וכתוצאה מכך לא נשלח גם את קורבנותיו. על פי הסבר זה איסור שילוח הקרבנות קשור בטבורו לחיוב שילוח הטמא   ממחנה השכינה בו דנו לעיל.

לדעת ר' יהודה הפסוק הראשון מדבר על איסור ההקרבה שיש לטמא המת ולמצורע, והפסוק השני הוא פסוק עצמאי המדבר על קרבן מנחת החינוך שמביאים הכהנים, ואין קשר מהותי בין טומאת המת שהוזכרה קודם, לבין המנחה המוזכרת עכשיו, מעבר לעובדה שהכוהן לא יכול להקריב את מנחתו בכל עת.

שיטת הריטב"א - כיון שהפסוק מתייחס ל"ימי ספרו", שזהו ביטוי מובהק המתייחס למצורע, הרי שהפסוק הראשון מתייחס גם לטומאת מצורע. וכאשר ר' שמעון אומר שרק מי שרשאי לבוא רשאי להקריב, הוא מתייחס אך ורק למצורע, ולא לשאר הטמאים. ראיית הגמרא היא דווקא לפי שיטת ר' שמעון הרואה קשר בין הפסוק הראשון לפסוק השני, וממילא בין איסור ההקרבה לבין המצורע, ואילו לפי שיטת ר' יהודה אין ראייה מה הדין במצורע.

נראה שמחלוקת הראשונים יסודה בשאלה מפני מה אין המצורע משלח את קרבנותיו: האם זה מדיני טומאתו, ואז יש סבירות שכל טמא לא יוכל לשלח את קרבנותיו; או שמא זהו אחד מהדינים היחודיים למצורע הנובע מהרחקתו מהקהל.

כאפשרות השניה משמע מדברי הריטב"א האומר שדין זה מיוחד למצורע כיון שהוא "נזוף טובא"; וכן מדברי תוספות הרא"ש "ואע"ג דקיימא לן בפסחים דטמא משלח קרבנותיו הכא לאו משום טומאה קא מדחי אלא משום אבילות שעליו, שהוא כאבל לגיהוץ ולתספורת ולעטיפת הראש ולתשמיש המיטה" [15]. 

3. "טמא טמא יקרא"

דין זה יכול להיות מוסבר בשני אפנים. מחד אפשר לראותו כדין המיוחד למצורע ולראות את הזעקה "טמא טמא" כצורת הרחקה מהקהל, שכן מי יקרב למצורע? ומאידך אפשר לראות זאת כדין הנובע מטומאת מצורע ונכון בכל הטמאים. ברמב"ם הלכות טומאת צרעת פ"י מופיעות שתי הנימות. בהלכה ו' אומר הרמב"ם:

"מצות עשה שיהיה המצורע המוחלט מכוסה ראש כל ימי חלוטו, ועוטה על שפם ופורם בגדיו ומודיע העוברים עליו שהוא טמא שנאמר 'והצרוע אשר בו הנגע'   וכו'".

מהלכה זו משמע שקריאת "טמא טמא" נובעת מאותו דין שעומד ביסוד החיובים של עטיית שפם ופרימת הבגדים שהוא דין אבלות והתרחקות מהקהל. ואילו בהלכה ח' אומר הרמב"ם: 

"...ולא המצורעים בלבד אלא כל המטמאים את האדם חייבין להודיע לכל שהן טמאים כדי שיפרשו מהן שנאמר 'וטמא טמא יקרא' ".

מהלכה זו משמע שיש פה דין כללי בהלכות טומאה, ואין דין זה מוגבל דווקא למצורע. אמנם המשנה למלך בהלכות יום טוב ז', טז ד"ה וראיתי סובר שהרמב"ם פוסק את הדין הכללי לכל הטמאים רק מדרבנן, בעוד שהדין הייחודי למצורע הוא מדאורייתא [16]. 

ה. סיכום

ראינו שיש שני מסלולים במצורע: באחד משתלב המצורע בנוף הכללי של הטמאים, והאחר הוא מסלול ייחודי למצורע ומטרתו הרחקת המצורע מהקהל.

לאחר בחינת ההלכות השונות עלה בידנו שטומאת משא, משכב, מושב וביאה נובעות באופן ברור ממסלול הטומאה.

לעומת זאת פריעה פרימה, עטיית שפם ואיסור התשמיש (אליבא דמאן דאמר שהמצורע אסור בתשמיש) שייכים באופן מובהק למסלול ההרחקה מהקהל.

מצאנו גם דינים שמעמדם פחות ברור - בדין איסור שילוח הקרבנות ראינו מחלוקת בין הראשונים מאיזה מסלול נובע הדין. בשילוח מהמחנה ובקריאת "טמא טמא" ראינו שייתכן וקיימים בהם שני המסלולים, הן דין הטומאה והן ההרחקה מהקהל.

---