שיעור קבלת טומאת אוכלין [1] / רוני ליבוביץ'

א. שיטות הראשונים

רבותינו הראשונים נחלקו בנוגע לשיעור קבלת טומאת אוכלין. נקודת המוצא המוסכמת היא ששיעור אוכלין כדי לטמא אחרים הוא כביצה. המחלוקת היא האם דרוש שיעור דומה גם לקבלת טומאת אוכלין. בשלב הראשוני, עולות שתי דעות קיצוניות:

דעה אחת - רש"י [2] והרמב"ם (טומאת אוכלין ד', א). לדעתם שיעור קבלת טומאת אוכלין הוא בכלשהו.

דעה שניה - הרשב"א [3]. הוא סבור ששיעור קבלת טומאת אוכלין זהה לשיעור אוכלין לטמא אחרים, כלומר כביצה.

אמת היא, שישנן סוגיות שתומכות בשיטת רש"י והרמב"ם, וישנן סוגיות התומכות בדברי הרשב"א. על רקע זה מעלה ר"ת [4] הצעה פשוטה לחלק בין רובד הדאורייתא ורובד הדרבנן.

דעה שלישית - ר"ת טוען ששיעור קבלת טומאת אוכלין מדאורייתא הוא בכביצה, ומדרבנן הוא בכלשהו.

עקרונית, הצעה כזו אמורה לפתור את כל הסתירות. שכן, כל אימת שנִתָקֵל בסוגייה שממנה עולה שיעור כביצה לקבלת טומאת אוכלין, נטען שהיא מטפלת ברובד הדאורייתא. וכל אימת שנִתָקֵל בסוגייה שממנה עולה שיעור קבלת טומאת אוכלין בכלשהו, נאמר שמדובר ברובד הדרבנן.

אלא שבנדון דידן, נתקלת ההצעה של ר"ת בקשיים חריפים לשני הכיוונים -

כיוון אחד - מהסוגיות שתומכות ברשב"א עולה לכאורה שמדובר בשיעור של כביצה גם מדרבנן.

כיוון שני - מהסוגיות שתומכות ברש"י וברמב"ם עולה לכאורה שההסתפקות בכלשהו היא ברמת הדאורייתא.

ב. סוגיות יסוד

נבחן כמה מקורות, ונבדוק כיצד מתמודדים איתם הראשונים לאור שלוש השיטות שהוצגו. ראשית נבחן כמה מקורות שתומכים בשיטת רש"י והרמב"ם.

מקור ראשון - הדיון בשיעורי טומאת אוכלין, נשען על הברייתא בתורת כהנים בפרשת שמיני, שהיא המקור הבסיסי בנושא. בתורה נאמר -

"מכל הָאֹכֶל אשר יֵאָכֵל אשר יבא עליו מים יטמא..." (ויקרא י"א, לד).

רש"י בפסחים מצטט את התורת כהנים על אתר -

"... אוכל ומשקה מקבל טומאה בכל שהן, אבל אין מטמא אחרים אלא אוכל כביצה ומשקה ברביעית. והכי תניא בתורת כהנים - מכל האוכל, מלמד שמִטַּמֵּא בכל שהוא. יכול יטמא לאחרים בכל שהוא? ת"ל - אשר יֵאָכֵל, אוכל הנאכל בבת אחת, והיינו כביצה..." (פסחים לג: רש"י ד"ה בכביצה נמי).

המקור הזה מצריך התמודדות הן לשיטת הרשב"א והן לשיטת ר"ת. לכאורה יש כאן הוכחה ששיעור כלשהו הוא מדאורייתא - התורת כהנים לומדת זאת מפסוק. בעל המאור בשבת, מעלה תירוצים עבור הרשב"א ועבור ר"ת -

"... וההיא דתניא בסיפרא 'מכל האוכל - מלמד שהוא מִטַּמֵּא בכל שהוא', י"מ אותה בצירוף כלי... וי"א שהיא טומאה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא..." (לה: באלפס, סוף ד"ה הוציא).

התירוץ הראשון שמובא בשם יש מפרשים, הוא חיוני לשיטת הרשב"א. הרעיון הוא שאוכל בשיעור פחות מכביצה איננו מקבל טומאת אוכלין בפני עצמו, והחידוש של התורת כהנים הוא שכאשר יש לנו בכלי אחד פחות מכביצה אוכלין עם חתיכה נוספת שמשלימה לשיעור כביצה, הצירוף מאפשר לכל ה'כביצה' לקבל טומאת אוכלין. את התירוץ הזה מאמץ הרשב"א בשבת [5].

את התירוץ השני, שמדובר באסמכתא בעלמא, מעלה ר"ת בשבת צא.. הקושי שבדבריו ברור - יש דוחק מסוים במעבר מילפותא מפסוק לעבר דין ברמת הדרבנן בלבד, תוך כדי הקביעה ש'קרא אסמכתא בעלמא'. אמנם, יש להעיר שר"ת לא כפה את הדוחק הזה רק מתוך אילוץ מקומי בסוגיית שיעור קבלת טומאת אוכלין, והוא משלב את הקביעה הזו בכמה וכמה דינים נוספים [6].

מקור שני - במשנה במסכת פרה נאמר:

"דבלה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת ונטלה ואכלה. אם יש בה כביצה, בין טמאה בין טהורה - המים טמאים, והאוכלה חייב מיתה. אין בה כביצה - המים טהורים והאוכלה חייב מיתה..." (פרה פי"א מ"ג).

תוספות הרי"ד בשבת צא. רואה במשנה הזו קושייה חריפה לשיטת ר"ת. הוא מבין שחיוב המיתה שקיים בכל מקרה, בין בדבלה ששיעורה פחות מכביצה ובין בדבלה ששיעורה יתר על כביצה, נובע מכך שהדבלה מקבלת טומאה מן המים, ולפיכך האוכל את הדבלה חייב מיתה. מתוך הדוחק הוא מתרץ שחיוב המיתה שנאמר בסיפא הוא מיתה מדרבנן, אך תירוץ זה אינו מחפה על הקושי הרציני לשיטת ר"ת [7].

מקור שלישי - הגמרא בחולין לומדת שכלי חרס מטמא מאווירו -

"... אמר רבי יונתן: התורה העידה על כלי חרס, ואפילו מלא חרדל..." (חולין כד:).

הגמרא באה לשלול את ההבנה שכלי חרס מטמא רק מגוף הכלי. הראיה היא מחרדל, שמורכב מגרגרים קטנים וכאשר הוא מצוי בתוך כלי חרס הוא נטמא כולו. לו היינו אומרים שכלי חרס מטמא רק מגוף הכלי, היתה נטמאת רק השכבה הדקה הקרובה לכלי עצמו, מאחר שהמצאותם של גרגרי חרדל בתוך כלי איננה מהווה צירוף. מתוך כך מסיקה הגמרא שכלי חרס מטמא אף מאווירו. אלא שנקודה זו קשה לשיטת הרשב"א - גרגרי חרדל אינם בשיעור של כביצה, ואם אין פה צירוף כיצד הם מקבלים טומאה?

הרשב"א בשבת מבאר באופן דחוק שהדוגמה שנקטה הגמרא בחרדל איננה בדווקא. חרדל אכן אינו מקבל טומאה בכלי חרס. הרעיון היה שכלי חרס מטמא גם חתיכות נפרדות שנמצאות בתוכו, ומכאן ראיה לטומאת כלי חרס גם בלי מגע בגוף הכלי. הסוגייה לא עסקה בשיעור קבלת טומאת אוכלין, ועל כן נקטה דוגמה שאינה מדוייקת. הדוגמה המדוייקת היא בחתיכות בגודל של כביצה. אבל כפי שלא ניתן לדייק מהתעלמות הסוגייה מהצורך בהכשר מים שאין צורך כזה, שכן הסוגייה לא עסקה בדיני הכשר מים, כך גם לא ניתן לדייק משם שאוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה.

גם התוספות בחולין כד: מעלים את התירוץ הזה של הרשב"א. זאת משום שהסוגייה הזו קשה גם לשיטת ר"ת - הגמרא מנסה להוכיח דין דאורייתא של טומאת אוויר בכלי חרס, ומשתמשת בדין דאורייתא של חרדל שטמא בכלי חרס. הגמרא מניחה שהחרדל מקבל טומאה בסופו של דבר ברמת הדאורייתא, אף על פי שאין בו שיעור כביצה. הדוחק שבתירוציהם של ר"ת והרשב"א ברור לעין.

שלושת המקורות האלו, קשים הן לר"ת והן לרשב"א. נזכיר עוד מקור שסותר חזיתית בעיקר את שיטת הרשב"א (ר"ת יעמיד את הסוגייה ברובד הדרבנן).

מקור רביעי - בגמרא בחולין מובאת המחלוקת הבאה -

"אמר רב: אין יד לפחות מכזית, ואין שומר לפחות מכפול. ורבי יוחנן אמר: יש יד לפחות מכזית ויש שומר לפחות מכפול..." (חולין קיח:).

התוספות על אתר עמדו על הבעיה הבסיסית בגמרא - מהי המשמעות של דין יד בפחות מכזית? הרי אפילו אם טומאה תיגע באוכל עצמו הוא לא יקבל טומאה, מאחר שאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה! התוספות מתרצים על דרך ר"ת -

"... איכא למימר דמבעיא ליה אי מקבל טומאה מדרבנן, דמדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא" (חולין קיח: תוספות סוף ד"ה אין).

התירוץ הזה ודאי איננו אפשרי לרשב"א. הרשב"א עצמו מעיר שלשיטת רש"י ברוב המקומות בש"ס נוכל להסביר בפשטות שדין יד לפחות מכזית משמעותי לעניין קבלת טומאה. אמנם כאן דווקא רש"י עצמו מאמץ את שיטת הרשב"א וסובר ששיעור קבלת טומאת אוכלין הוא בכביצה, ואם כן מאי נפק"מ לדין יד בפחות מכזית [8]?

רש"י מסביר שמדובר פה בפחות מכזית שמחובר לכביצה אוכלין, אלא שהיד מגיעה ישירות רק לאותו פחות מכזית. הקושי בעצם האוקימתא מובן, מה גם שרמת החיבור פה בעייתית [9]. הרשב"א נאלץ לקבל את האוקימתא שמעמיד רש"י [10].

ראינו אם כך, ארבעה מקורות שתומכים בשיטת רש"י והרמב"ם, כשמחלקם אף משתמע ששיעור כלשהו לקבלת טומאת אוכלין הוא מדאורייתא, בניגוד לשיטותיהם של ר"ת והרשב"א. ישנם מקורות רבים נוספים שמהם עולה בפשטות שיעור של כלשהו לקבלת טומאת אוכלין [11]. מנגד, ישנם לפחות שני מקורות שתומכים בשיטת הרשב"א -

מקור אחד - הגמרא בשבת. בגמרא מובאת האיבעיא הבאה -

"בעא מיניה רבא מרב נחמן: זרק כזית תרומה לבית טמא מהו? למאי - אי לענין שבת כגרוגרת בעינן, אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן..." (שבת צא.).

מפשטות הגמרא עולה באופן ברור שכדי שאותו אוכל שנזרק לבית הטמא יקבל טומאה, דרוש שיעור של כביצה. לשיטת ר"ת כמובן אין בעיה - הוא יוכל להעמיד את הסוגייה ברובד הדאורייתא, ושיעור קבלת טומאת אוכלין מדאורייתא הוא בכביצה. אבל לשיטת רש"י והרמב"ם קשה. רש"י על אתר היה ער לנקודה הזו:

"דמיבעיא לך אם נטמא לטמא טומאת אוכלין או לאו, כביצה בעינן" (ד"ה אי לעניין טומאה).

כלומר, האיבעיא בגמרא איננה אם האוכל נטמא. ודאי שהוא נטמא אפילו אם אין בו כשיעור. האיבעיא היא האם האוכל נטמא ויכול לטמא אחרים. אלא שבפשטות בגמרא לא נידונה היכולת לטמא אחרים, ולכאורה מדובר בבעיא שנוגעת לקבלת טומאה.

מקור שני - המשנה באוהלות. במשנה נאמר -

"אלו ממעטין את הטפח: פחות מכזית בשר... פחות מכביצה אוכלין..." (אוהלות פי"ג מ"ה).

מדובר בשני בתים צמודים וביניהם חלון במידות של טפח על טפח. חלון כזה מספיק בדיוק כדי 'להעביר' את טומאת המת שנמצא באחד הבתים לבית השני. המשנה דנה במקרים בהם יש משהו בתוך החלון והוא מצמצם את החלל. במשנה ה' נמנים דברים שממעטים את הטפח, היינו שצמצום החלל שהם יוצרים גורם לכך שהלכתית אין פה טפח וטומאת המת איננה עוברת מבית אחד לשני.

הכלל הוא שהמקבל טומאה אינו ממעט את הטפח. יכולתו לקבל טומאה כאילו מאפשרת לה לעבור דרכו, ואף על פי שמבחינה מציאותית החלל מצטמצם, על פי דין יש כאן עדיין טפח על טפח שהטומאה עוברת דרכו. אך מה שאינו מקבל טומאה - 'חוסם' את הטומאה, ואם הוא מצמצם את חלל הטפח, הרי הוא ממעט את החלון וטומאת המת כבר לא יכולה לעבור לבית השני.

במשנה נאמר בין השאר שאוכלין פחות מכביצה ממעטים את הטפח. המסקנה הפשוטה היא שאוכלין פחות מכביצה אינם מקבלים טומאה. הקושי המיידי הוא לשיטותיהם של רש"י והרמב"ם. הרמב"ם מתמודד עם העניין הן בפירוש המשניות והן במשנה תורה, והוא מציע שתי הצעות שונות.

הצעה אחת - בפיה"מ שם. הרמב"ם כותב:

"... וכל שהוא פחות מכביצה אינו מטמא טומאת אכלין טמאין, ולפיכך נחשוב אותו כדבר הטהור... ".

לא ברור כל כך מדוע העובדה שכל שהוא פחות מכביצה אינו מְטַמֵּא אוכלין אחרים רלבנטית. סוף סוף הרי האוכל הזה מקבל טומאה, ומדוע לחשוב אותו כדבר טהור רק בגלל שאינו מסוגל לטמא אחרים? ניתן היה לומר שרעיון המיעוט בחלון הוא שהחפץ שנמצא בתוך החלל אמור לסייע לטומאת המת לעבור באופן אקטיבי, ולא רק להוות משהו נייטרלי. הר"ש על אתר בד"ה ופחות, דוחה אפשרות כזו -

"... ולא מסתבר למימר משום דלא מטמא אחריני ממעט... ".

גם מהרמב"ם משתמע שאין דרישה מהחפץ שבחלון לטמא אחרים כדי שטומאת המת תעבור [12]. הדרישה לטמא אחרים היא דרישה שמובילה בעקיפין להגדרת הדבר כטמא, ואם אין לו את היכולת הזו הוא כאילו טהור. לדגש הזה ששם הרמב"ם על כך שדבר שאינו מטמא נחשב כדבר טהור, נחזור להלן.

הצעה שניה - במשנה תורה. הרמב"ם מסב את הדיון במשנה לדין של הכשר:

"מיעט את הטפח בפחות מכזית מבשר המת... וכן פחות מכביצה אוכלים שאינן מוכשרין, אינן חשובין אצלו ואין דעתו לפנותן, ולפיכך ממעטין את הטפח" (הלכות טומאת מת ט"ו, ג).

הרמב"ם מערב פה גורם נוסף של 'דעתו לפנותן'. היחס בין גורם זה ובין האוקימתא של הרמב"ם באוכלין שאינן מוכשרין אינו ברור. מכל מקום, יש פה בעייתיות מסויימת. במשנה ו' נאמר שכביצה אוכלין אינם ממעטים את הטפח. במידה ומדובר גם במשנה ו' על אוכל שאינו מוכשר, מדוע הוא אינו ממעט את הטפח? במידה ומדובר במשנה ו' על אוכל מוכשר, הרי שההבדל בין משנה ה' למשנה ו' איננו בשיעור אלא בהכשר, מדוע חילקו המשניות לפי שיעור כביצה? מפשטות דברי הרמב"ם עולה שהגורם המשמעותי הוא דעתו לפנותן. אבל אם רק דעתו לפנותן קובעת, מדוע להעמיד את המשנה באוכלין שאינם מוכשרים?

הבעיה הזו שעולה מדברי המשנה לשיטת רש"י והרמב"ם באופן חריף, עולה בצורה מתונה יותר גם לשיטת ר"ת. הר"ש על אתר שהולך בשיטת ר"ת, מציע כמתבקש שאוכלין אלו אכן מקבלים טומאה, אבל רק מדרבנן. מאחר שמדאורייתא האוכל טהור, הוא ממעט את טומאת המת. טיעון זה מניח שדבר טמא מדרבנן חוצץ בחלון.

ההנחה הזו איננה פשוטה כלל [13]. הר"ש עצמו עורך דיון קצר בשאלה הזו, והמשנה למלך בהלכות טומאת מת י"ב, ב דן בה בהרחבה. יש להעיר שהשאלה כאן כפולה:

שאלה אחת - ייתכן שדבר שמקבל טומאה מדרבנן, מסוגל להעביר טומאת מת ברמת הדאורייתא. דבר זה נכון בעיקר לגבי סוג מסוים של גזירות דרבנן, שאינן גזירות ברמה הטכנית של חשש, אלא גזירות שיש להן בסיס מדאורייתא (למשל - בית הפרס וכדו').

שאלה שניה - גם אם ברובד הדאורייתא דבר טהור חוצץ אפילו אם הוא טמא מדרבנן, מדוע שלא נאמר שיש בבית השני טומאה ברובד הדרבנן? כפי שהאוכל שבחלון, שמדאורייתא הוא טהור, נטמא מדרבנן, כך גם הכלים שבבית השני, שמדאורייתא הם טהורים, צריכים לקבל טומאה מדרבנן!

ניתן לומר שהמשנה עסקה רק בדין דאורייתא, ומכיון שמדאורייתא הבית טהור קבעה המשנה שהאוכל חוצץ. אבל הטיעון הזה בעייתי [14], בעיקר לשיטת ר"ת. זאת משום שר"ת עצמו בעקבות שיטתו הייחודית, חייב לומר במקומות רבים שכאשר מגדירה המשנה משהו כטמא, זה רק ברובד הדרבנן. ר"ת אומר זאת כדבר פשוט, גם אם במשנה נקודה זו אינה מבוארת. ממילא הטיעון שכאן המשנה לא רצתה לִשְנוֹת 'טמא' מאחר שהטומאה היא רק ברובד הדרבנן, הוא טיעון בעייתי.

ראינו אם כן מקורות סותרים בעניין שיעור קבלת טומאת אוכלין. קיימים מקורות רבים נוספים, בעיקר לשיטת רש"י והרמב"ם. המיוחד במקורות שהובאו הוא שרובם קשים גם לשיטת ר"ת, ולכאורה הצעתו לחלק בין הסוגיות על פי רובד החומרה של דאורייתא או דרבנן, איננה עומדת במבחן המציאות.

ג. המקור לשיעור קבלת טומאת אוכלין

כדי ליישב את הסוגיות הסותרות, נבחן שוב את הברייתא בתורת כהנים, שממנה נלמד שיעור קבלת טומאת אוכלין. הפסוק שממנו למדים, מופיע בפרשיית טומאת שרץ. במהלך העיסוק בטומאת שרץ, מבארת התורה את הדין של טומאת כלי חרס ושל תנור וכיריים. הפסוק שעוסק בטומאת אוכלין, שייך לכאורה לדיון בטומאת כלי חרס על ידי שרץ:

"וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל-תוכו כל אשר בתוכו יטמא וְאֹתוֹ תשברו. מכל הָאֹכֶל אשר יֵאָכֵל אשר יבא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא" (ויקרא י"א, לג-לד).

בסיומת הפסוק נאמר '... בכל כלי יטמא'. בפשט הכתוב, ההתייחסות היא גם לטומאת אוכלין וגם לטומאת משקין [15], כאשר יש פה השלמה לתחילת הפסוק הקודם שעוסק בטומאת כלי חרס [16]. מפשט הכתוב מובן כי כאשר נופל שרץ אל תוכו של כלי חרס, כל מה שבתוכו טמא - כולל אוכלין ומשקין.

בנקודה הזו נכנסת הדרשה של התורת כהנים באשר לשיעור קבלת והוצאת טומאת אוכלין, כאשר ניתן כמדומה למצוא לה שתי גירסאות.

גירסה ראשונה - כך מופיע לפנינו, וכך גרסו כמעט כל הראשונים [17]:

"... אוכל יטמא - מלמד שהוא מיטמא בכל שהוא. יכול יטמא לאחרים בכל שהוא? ת"ל - אשר יֵאָכֵל. הא אינו מטמא אלא בכביצה" (תורת כהנים שמיני פ"ט ה"א).

גירסה שניה - גירסת רב נסים גאון:

"... וכביצה לעניין טומאת אוכלין - בתורת כהנים [פרשת שמיני] 'אוכל יטמא - מלמד שהוא מיטמא בכל שהוא? ת"ל - אשר יֵאָכֵל. הא אינו מיטמא אלא בכביצה..." (רב נסים גאון שבת צא.).

המגיה על אתר אמנם מוסיף לפני הלימוד של 'אשר יאכל' את התוספת שקיימת בגירסה שלפנינו - 'יכול יטמא לאחרים בכל שהוא?'. אבל תוספת זו לכאורה איננה במקומה, משתי סיבות:

סיבה ראשונה - מסקנת התורת כהנים לפי רב נסים גאון היא שאוכל אינו מיטמא אלא בכביצה.

סיבה שניה - כל המובאה של התורת כהנים בהקשר הזה היא על מנת לתמוך במה שעולה מתוך הסוגייה. רב נסים גאון מסביר מדוע לעניין טומאת אוכלין כביצה בעינן, ופשטות הגמרא היא קבלת טומאה בטומאת אוכלין. שאר הראשונים שמצטטים כאן את התורת כהנים, מביאים אותה כמקור סותר, ומנסים ליישב אותה עם פשט הסוגייה, ואילו רב נסים גאון מביא את התורת כהנים כתמיכה לדברי הגמרא.

אם נקבל את גירסת רב נסים גאון, הרי שיש לפנינו מקור מהתורה לשיעור קבלת טומאת אוכלין בכביצה. למען האמת, גם שאר הראשונים שגורסים כגירסה המקובלת, דוחים למעשה את דברי התורת כהנים. רק רש"י (וקרוב לודאי שהרמב"ם יסכים עמו [18]) רואה בדרשה זו מקור ברור לשיעור קבלת טומאת אוכלין בכלשהו. לפי הרשב"א ובעה"מ, הדרשה מוסבת לדין מיוחד של צירוף כלי, ולפי ר"ת ודעימיה מדובר באסמכתא בעלמא. כל אלו מסכימים שבשורה התחתונה שיעור קבלת טומאת אוכלין מהתורה הוא כביצה.

הרמב"ן עומד על כך שהילפותא הזו רופפת למדי:

"... כי הכתוב הזה בטומאת האוכלים עצמה הוא, ואינו מדבר בטומאתן לאחרים... והמדרש בתורת כהנים אסמכתא מדבריהם, שהם הוסיפו שיקבלו טומאה בכל שהוא..." (רמב"ן על התורה ויקרא י"א, לד).

פשט הכתוב שבו מובעת הדרישה של כביצה, עוסק לפי הרמב"ן בקבלת טומאת אוכלין, ולא בשיעור אוכלין לטמא אחרים.

אם כן, בין אם נקבל את גירסת רב נסים גאון, בין אם נקבל את האוקימתא של בעה"מ לצירוף כלי, ובין אם נקבל את ר"ת שרואה בילפותא הזו אסמכתא, פשטות הכתובים היא ששיעור קבלת טומאת אוכלין הוא בכביצה.

ד. ישוב הסוגיות לפי שיטת הרשב"א

במידה וישנה דרישה של כביצה בקבלת טומאת אוכלין, ניתן להבין אותה בשתי צורות [19]:

צורה אחת - שיעור כביצה הוא שיעור כמותי של חשיבות. גם פחות מכביצה אוכלין הוא אוכל מבחינה איכותית, אבל אין פה כמות חשובה [20].

צורה שניה - שיעור כביצה הוא שיעור איכותי. כלומר, פחות מכביצה איננו אוכל. תוספת השיעור מהווה מעבר איכותי ברמת החפץ - הוא מקבל מעמד של אוכל.

ניתן להצמיד את שתי הצורות האלו בהבנת שיעור כביצה, לשיטות הראשונים שהזכרנו. הרשב"א (וכן ר"ת ברמה העקרונית) יאמצו את הצורה השניה. כבר לפני החלוקה בין קבלת טומאה והוצאתה, הם קובעים שפחות מכביצה איננו אוכל. ברובד הדאורייתא, מתחילים לדבר על טומאת אוכלין רק משיעור כביצה ומעלה, ולכן אין בסיס לחלוקה בין קבלת טומאה והוצאתה.

רש"י והרמב"ם יאמצו את הצורה הראשונה. לפיהם, הדרישה של כביצה היא דרישה כמותית, אבל כעיקרון יש לנו אוכל גם בפחות מכביצה, ומשום כך עולם המושגים של טומאת אוכלין איננו נדחה מראש לגבי פחות מכביצה. אין זה אומר בהכרח כי לקבלת טומאה אין צורך בכמות חשובה, אך בהחלט ייתכן שכך הוא לדעת רש"י והרמב"ם. וכך נוכל להסביר שישנו הבדל - כדי לטמא בצורה אקטיבית דרוש שיעור חשוב של כביצה, וכדי לקבל טומאה באופן פסיבי אין דרישה כזו [21].

ייתכן שהניסוח של 'פחות מכביצה איננו אוכל כלל', ששמנו בפי הרשב"א, הוא ניסוח קיצוני, אפילו כאשר עוסקים בהגדרת אוכל לעניין טומאת אוכלין. בתורת כהנים מובאת הדרשה הבאה:

"אותו תשבורו... אותו אתה שובר על טהרתו, ואי אתה שובר אוכלים ומשקים לטהרתו" (שמיני פרשתא ז' הי"ג).

גם לפי הרשב"א, אם כן, אוכל פחות מכביצה איננו מופקע לחלוטין מעולם הטומאה. הוא איננו מוציא טומאה ואף לא מקבל טומאה, אבל אחרי שיש באוכל חלות של טומאה, גם שבירתו לא מפקיעה את טומאתו ואין אנו אומרים שבטל ממנו שם אוכל לחלוטין [22].

יש כאן, אם כך, מצב של שתי דרגות:

דרגה אחת - אוכל סוג א', אוכל בשיעור כביצה או יותר. אוכל כזה מקבל טומאה ומוציא את הטומאה לפי כל השיטות.

דרגה שניה - אוכל סוג ב', אוכל בשיעור פחות מכביצה. אוכל כזה איננו מקבל טומאה אבל יש בו חלות של טומאת אוכלין לפי הרשב"א. לפי רש"י והרמב"ם אוכל כזה מקבל טומאה אבל איננו מוציא את הטומאה.

במקביל, ניתן לדבר על שני דינים בטומאת אוכלין - דין טומאת אוכלין ברמה שאליה מגיע אוכל סוג ב', ודין טומאת אוכלין ברמה שאליה מגיע אוכל סוג א'.

כאשר אנחנו מאבחנים מודל של שני דינים, יש לקבוע כמובן מתי נעזרים בכל דין. נחזור שוב לילפותא של התורת כהנים. ראינו שלפי רוב הראשונים, עולה מן התורה שיעור של כביצה גם לקבלת טומאת אוכלין. אלא שהתורה עוסקת באותו הקשר בטומאת כלי חרס. טומאת כלי חרס דומה לטומאת מגע, אבל קיים הבדל בסיסי בכך שלא נדרש מגע פיסי עם הטומאה [23]. עצם המציאות של גורם מטמא וגורם המקבל טומאה בתוך אותו חלל, מספיקה כדי לטמא.

תופעה כזו קיימת במקומות נוספים בעולם הטומאה. הדוגמה הבולטת ביותר היא טומאת אוהל במת, שגם היא קרובה במידה מסוימת לטומאת מגע [24]. אלא שגם כאן לא נדרש מגע פיסי עם המת, ומסתפקים במציאות הגורם המטמא והגורם שמקבל טומאה בתוך אותו החלל [25].

אמנם, ברור שהיכולת לטמא ב'מגע' בלי לגעת דורשת מאמץ גדול יותר. אפריורית, ההשפעה יכולה להימדד בשלושה מישורים:

מישור אחד - עוצמת הגורם המְטמא צריכה להיות גדולה יותר. למשל, המת מְטמא באוהל אבל שרץ איננו מְטמא באוהל.

מישור שני - דיני הטומאה יתבטאו ברמה נמוכה יותר. הנקודה הזו קשורה בעיקר לדיני ספקות, ואכמ"ל.

מישור שלישי - יכולת הקבלה של הגורם שמקבל טומאה, צריכה להיות גדולה יותר.

את המישור השלישי נוכל ליישם בסוגייה שלפנינו. ישנם אכן שני סוגים של אוכל. שניהם אינם מופקעים לחלוטין מעולם של טומאת אוכלין. אלא שכדי לטמא אוכל סוג ב', בהקשר שלנו אוכל ששיעורו פחות מכביצה, דרוש מְטמא חזק ודרושה דרך ישירה של העברת טומאה. ממילא, כאשר מדובר בטומאת מגע והגורם המְטמא נוגע ישירות בגורם המקבל טומאה, מצליחה הטומאה להאחז גם באוכל סוג ב', באוכל ששיעורו פחות מכביצה. כאשר מדובר בטומאת אוהל, רמת ההעברה של הטומאה נמוכה יותר, והטומאה יכולה להאחז רק באוכל סוג א', אוכל ששיעורו כביצה.

ניתן להבין שזו כוונת הרמב"ם בפיה"מ באוהלות, כאשר הוא כותב ש"כל שהוא פחות מכביצה אינו מטמא... ולפיכך נחשוב אותו כדבר הטהור... ". פחות מכביצה אמנם מקבל טומאה, אבל בהקשר של טומאת אוהל נחשיב אותו כדבר הטהור מאחר שאי היכולת לטמא אחרים מעידה על כך שגם קבלת הטומאה שבו בעייתית [26].

שתי הסוגיות שתומכות ברשב"א עוסקות בטומאת אוהל. הסוגייה בשבת צא. מדברת על זריקת כזית תרומה [27] לבית טמא וקבלת טומאה על ידי הימצאות באוהל, והמשנה באוהלות עוסקת ביכולת להעביר טומאת מת באוהל מבית אחד לשני. שם יש דרישה מובהקת של כביצה, משום שרק כביצה נטמא באוהל, במגע שאיננו ישיר. בשאר הסוגיות מדובר בטומאת מגע פשוטה וישירה, ושם אפילו אוכל סוג ב' (דהיינו: כלשהו), מקבל טומאה.

לסוגיות שתומכות ברשב"א אפשר להוסיף את דרשת התורת כהנים לפי גירסת רב נסים גאון. לגירסתו נאמר שם ששיעור קבלת טומאת אוכלין מהתורה הוא בכביצה. גם לפי הראשונים שלומדים כשיטת ר"ת, מעיקר דין דאורייתא שיעור קבלת טומאת אוכלין הוא בכביצה, והדרשה היא אסמכתא בעלמא. לפי דרכנו נאמר גם פה שמאחר שמדובר במגע שאיננו מגע פיסי אלא בהימצאות באווירו של כלי חרס, רק אוכל סוג א' מקבל טומאה במצב כזה.

לחילוק זה ניתן להוסיף תמיכה מכיוון שונה. כאשר אנחנו מדברים על אוכל בשיעור כביצה שנכנס לאוהל או לכלי חרס, ניתן לומר שכל האוכל נמצא בכלי חרס ובאוהל. גם החלקיקים הפנימיים של האוכל נמצאים באווירו של כלי חרס אף על פי שהם לא חשופים. לעומת זאת, כאשר מדברים על מגע, הנגיעה היא בנקודה אחת בלבד [28]. אמנם, מנקודה זו הטומאה מתפשטת בכל החפץ, אבל התפישה הבסיסית היא של תהליך, ולא של מציאות סטטית כמו באוהל וכלי חרס. אפילו כאשר שרץ נוגע באוכלין בשיעור כביצה, הטומאה מתחילה מכך שפחות מכביצה מקבל טומאה. ממילא, כאשר מדובר על טומאת מגע סביר להניח שגם פחות מכביצה מקבל טומאה. הנחה זו איננה מחוייבת כאשר עוסקים בטומאת אוהל וכלי חרס - שם ניתן להבין שבשיעור כביצה הטומאה חלה בבת אחת על כל האוכל, ואין צורך לקבל כהנחה את התחלת התהליך מקבלת טומאה של אוכל בפחות מכשיעור.

ה. עיון בפסוקי טומאת אוכלין

חילוק זה אינו מופיע בראשונים בצורה מפורשת, אבל ייתכן שהוא מקופל בדברי הגמרא בחולין קיח.. בגמרא מובא המקור לדין ידות, כאשר התורה מרבה ידות בצורה נפרדת ביחס לנבלה, תנור וזרעים. הגמרא מבררת מדוע לא ניתן להסתפק בשני פסוקים בלבד, ואחת ההצעות היא לכתוב ידות בנבלה ובתנור, ומהן ללמוד לזרעים.

הגמרא דוחה את האפשרות הזו:

"... מה להנך שכן מיטמאין שלא בנגיעה, תאמר בזרעים שאין מיטמאין אלא בנגיעה?..." (חולין קיח.).

דברי הגמרא סתומים, שהרי לכאורה זרעים מיטמאים גם שלא בנגיעה - על ידי כלי חרס ועל ידי אוהל [29]. על פי דרכנו ניתן להבין שהגמרא עוסקת דווקא בזרעים, מתוך הנחה שבזרעים אין שיעור של כביצה. עקב כך, הם מקבלים טומאה אך ורק במגע, וכפי שאומרת הגמרא - 'שאין מיטמאין אלא בנגיעה'.

למעשה, הגמרא שולחת אותנו בחזרה לפסוקים העוסקים בטומאת אוכלין. אם נעיין היטב בפסוקים, נגלה ששני הדינים עליהם הצבענו מופיעים בתורה בצורה מפורשת"

"וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואתו תשברו. מכל האֹכֶל אשר יֵאָכֵל אשר יבוא עליו מים יטמא וכל משקה אשר יִשָּתֶה בכל כלי יטמא...
וכי יפֹּל מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא. וכי יֻתַּן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (ויקרא י"א, לג-לד; לז-לח).

את הפסוקים ניתן לחלק לשנים:

חלק אחד - פסוקים לג-לד, העוסקים בטומאת אוכלין כאשר הם בתוך כלי חרס.

חלק שני - פסוקים לז-לח, העוסקים בטומאת זרעים על ידי מגע השרץ.

הצד השווה שבין שני החלקים הללו, שבשניהם נידונית טומאת אוכלין. אבל קיימים הבדלים רבים בפרטים שונים של טומאת אוכלין בין שני הפסוקים הללו. בהקשר שלנו קיים הבדל בשיעור קבלת טומאת אוכלין. בפסוקים לג-לד נידון אוכל בשיעור כביצה, 'מכל האכל אֲשֶר יֵאָכֵל', כפי שנדרש בתורת כהנים. בפסוקים לז-לח נדון אוכל בשיעור של פחות מכביצה, זרע כפי שהוא לפני זריעה [30]. אחד הביטויים להבדל הוא בכך שעל ידי מגע ניתן לטמא אפילו אוכל פחות מכביצה כמו זרע, ואילו בטומאת כלי חרס ניתן לטמא רק אוכל בשיעור כביצה.

יתירה מזו, ניתן ללמוד מכאן גם את שיעור אוכלין לטמא אחרים. שכן, בפסוק לד מדובר על אוכל בשיעור כביצה, והניסוח של התורה הוא יִטְמא. לעומת זאת, בפסוק לח מדובר על אוכל בשיעור פחות מכביצה, על זרע. שם מתנסחת התורה טמא הוא. ההבדל ברור - טמא הוא, פירושו שהוא בלבד טמא ומה שנוגע בו איננו טמא, מאחר שאין בו שיעור לטמא אחרים. לעומת זאת, יטמא פירושו שהוא טמא והוא גם יטמא אחרים שיגעו בו, וכפי שדורש ר' עקיבא:

"... אינו אומר 'טמא' אלא 'יטמא' - לטמא אחרים. למד על ככר שני שמטמא את השלישי..." (סוטה כז:).

ו. ישוב הסוגיות לפי שיטת רש"י

ראינו שפשט הפסוק בתורה מלמד ששיעור קבלת טומאת אוכלין בכלי חרס הוא בכביצה, ובמגע ישיר השיעור הוא שיעור של זרע, דהיינו בכלשהו, ומתוך כך יצאנו לחלק בין קבלת טומאת אוכלין בכלי חרס ובאוהל, ובין קבלת טומאת אוכלין על ידי מגע ישיר עם גורם מְטמא.

נקודת המוצא הזו נכונה לפי רוב שיטות הראשונים. אבל, לדעת רש"י דרשת התורת כהנים איננה אסמכתא [31], והגירסה שלפניו, בדומה לרוב מוחלט של הראשונים, מלמדת ששיעור קבלת טומאת אוכלין הוא בכלשהו.

ניתן אם כן לנסח את החילוק באופן שונה מעט. נקודת המוצא שלנו תהיה שוב הפסוק העוסק בכלי חרס, אלא שכעת נלמד ממנו כשיטת רש"י, ששיעור קבלת טומאת אוכלין הוא בכלשהו. את הקו המפריד נמתח בין טומאת מגע וטומאת כלי חרס מצד אחד ובין טומאת אוהל מצד שני. לצורך כך נבין שבטומאת כלי חרס מדובר בטומאת מגע (אף על פי שאין מגע פיסי), ובטומאת אוהל האוכל נטמא מכוח עצם מציאותו באוהל, ולא מכוח ראיית המת כנוגע באוכל.

הסברה שמאחורי החילוק דומה לסברה שהעלנו עבור שאר הראשונים. כאשר מדובר במגע, הטומאה תמיד מתחילה מכלשהו, ורק אחר כך מתפשטת על ידי תהליך המגע גם לחלקיו הפנימיים של החפץ. כאשר מדובר באוהל, עצם המציאות של האוכל בתוך האוהל מטמאת, וכאן ניתן לדבר על מאכל כביצה שנמצא בבת אחת בתוך אוהל, ואין הכרח לראות את הטומאה כמתחילה מ'כלשהו' ומתפשטת. ממילא נוכל לטעון שכאשר מדובר בהעברת טומאה אקטיבית שכרוכה בתהליך מגמתי של מגע, ניתן לטמא אפילו אוכל סוג ב', אוכל שהוא פחות מכשיעור. כאשר מדובר בקליטת טומאה פסיבית, כפי שקורה באוהל, צריך להשלים את חסרון התהליך האקטיבי המטמא בכך שמעלים את הרף של הגורם המקבל טומאה, ודורשים דוקא אוכל סוג א', אוכל בשיעור כביצה.

ההבדל בין ההצעה הראשונית שהעלינו ובין ההצעה שהעלנו עבור רש"י, קשור להבנת טומאת כלי חרס. לפי ההבנה הראשונה, בכלי חרס - בדומה לאוהל - הטומאה לא נובעת מתהליך של מגע, אלא ממציאות של תוך. עצם ההימצאות בחללו של כלי חרס מטמאת, גם בלי לדבר במושגים של מגע. לפי ההבנה שהצענו עבור רש"י, גם בכלי חרס מדובר על טומאת מגע. את שתי ההבנות הללו בטומאת כלי חרס, תולה הגר"ח במחלוקתם של הרמב"ם והראב"ד בהלכות מטמאי משכב ומושב ח', ד. לפי הבנת הראב"ד, מדובר בטומאת מגע ממש, כאשר האוויר של כלי חרס מטמא במגע. לפי הרמב"ם, הטומאה נובעת מעצם המציאות בתוכו של כלי חרס, ולפיו יֵקַל עלינו לנתק בין טומאת כלי חרס וטומאת מגע גם בהקשר של שיעור קבלת טומאת אוכלין.

נציין שלפי הקו שהעלנו עבור רש"י [32], אין צורך באוקימתא מיוחדת בסוגייה של כלי חרס בחולין כד:. ראינו שלפי הרשב"א ור"ת, יש צורך לומר שלא מדובר שם בחרדל דווקא, אלא בכלי חרס מלא ביצים, משום שבכלי חרס שיעור קבלת טומאת אוכלין הוא כביצה. לפי הקו של רש"י, שיעור קבלת טומאת אוכלין בכלי חרס הוא בכלשהו, וניתן להבין את הסוגייה כפשטה.

בסיכומו של דבר, העלינו הצעה ליישב את הסוגיות השונות בעניין שיעור קבלת טומאת אוכלין. הצענו חלוקה עקרונית בין טומאת מגע ובין טומאת אוהל, כאשר את טומאת כלי חרס ניתן למשוך לכאן ולכאן. יש לציין שרש"י והרשב"א עצמם היו קיצוניים לשיטותיהם, ולא חילקו בין דרכי העברת הטומאה. שתי ההצעות שהצענו לקחו את נקודת המוצא של רש"י והרשב"א בלימוד הפסוק, ומתוכן בנינו את החילוק בין דרכי העברת הטומאה.

---