נבלת עוף טהור / הרב דניאל וולף

א. אופי טומאת נבלת עוף טהור

הגמרא אומרת בכמה מקומות, שנבלת עוף טהור - חידוש הוא [1]. ואכן, נבלת עוף טהור אינה מטמאת בשום דרך מוכרת של מגע או משא וכדומה, אלא על ידי פעולת האכילה - מסלול ייחודי לנבלת עוף טהור. לגבי יצירת טומאה ככלל ניתן לדבר על שני מסלולים:

מסלול אחד - מסלול של העברת טומאה מ'מקור' טומאה ל'מקבל' טומאה. בדרך כלל, מסלול כזה מלווה בירידת הדרגה של הטומאה - האב יוצר ראשון, הראשון יוצר שני, וכו'.

מסלול שני - מסלול של יצירת זהות, שאותה קבעה התורה כזהות טמאה. הדגש הוא, שהגורם המטמא איננו מעביר טומאה, אלא רק מגדיר חלות שם. מה שיוצק תוכן של טומאה לאותה חלות שם, זו הקביעה שקבעה התורה ביחס לאותו מצב. אפשר להסביר, למשל, שהזיבה אינה מטמאת את הזב, אלא מגדירה אותו כ"זב", שלו קבעה התורה טומאה יסודית.

ייתכן שיש נפקא מינה בין שני המסלולים, לגבי דין ספק טומאה ברשות היחיד. בדרך כלל ספק טומאה ברשות היחיד טמא; הגרי"ד סולובייצ'יק טען שהלכה זו לא נוגעת לדינים המשתייכים למסלול השני - הגדרת החפץ (וכך אפשר לפרש את דברי התוספות בנדה ב. ד"ה מעת, ובדף יז: ד"ה ואין) [2].

למסלול השני ניתן לשייך את נגעי בתים, מדרס באלו שטומאה יוצאת מגופן (על פי הצעת הגרי"ד סולובייצ'יק) [3] וחלל חרב [4]. סביר להניח שגם ההתעסקות בפרה אדומה ובפרים הנשרפים שייכת למסלול הזה. זאת משום שקשה לדבר על העברת טומאה מהפרה ומהפרים למתעסק - בפרה ובפרים עצמם אין שום תוכן של טומאה, ורק העוסקים בהם נטמאים. כך מדגיש הרמב"ם בפיה"מ בכלים פ"א סוף מ"ד, וכן משמע מכך שהמשניות בריש כלים אינן מונות פרה ופרים כאבות הטומאה. יותר נוח אם כך לומר שפרה ופרים בסך הכל מגדירים את האדם כ'מתעסק', וטומאתו של המתעסק נקבעה בתורה והוצמדה לזהות של מתעסק גם בלי שהפרה והפרים העבירו אליו טומאה.

במידה ונאמץ את רשימת אבות הטומאות כאינדיקציה לקיומו של גורם מטמא, נגיע למסקנה שגם נבלת עוף טהור מטמאת במסלול השני. זאת משום שגם היא לא הוזכרה ברשימה הזו, וגם בה נאלץ לומר שהיא עצמה איננה טמאה, אלא רק יוצרת זהות של 'אוכל נבלת עוף טהור' שמוגדר בתורה כטמא.

האחרונים דנו האם טומאת נבלת עוף טהור היא מעין טומאת מגע ומשא או טומאת אכילה [5]. לחקירה זו הציעו האחרונים גם מספר נפקא מינות. כך, למשל, טענו שדין האוכל כזית שלא בבת אחת, אך בכדי אכילת פרס, תלוי בשאלה זו. אם מדובר בטומאת מגע ומשא, שם יש צורך בכזית בבת אחת. אם מדובר בטומאת אכילה - אכילה של כזית היתה. דוגמה קיצונית יותר היא מקרה שבו בלע כחצי זית, הקיאו וחזר ואכלו. שוב: אכילת כזית היתה, אך לא היה מגע ומשא של כזית בבת אחת. דוגמה הפוכה היא מקרה של אכילה שלא כדרכה: שם אין אכילה, אך יש מגע ומשא. בכל אופן, יש להדגיש שחקירה זו אינה קשורה לשאלה שאנו דנים בה. הניתוק הזה קיים לשני הכיוונים:

מצד אחד ניתן להבין שזו טומאת מגע ומשא, ולחקור האם המגע או המשא מעבירים את טומאת נבלת העוף הטהור לאדם, או שהם מגדירים אותו כאדם שנגע בנבלת עוף טהור או שנשאה. מצד שני ניתן להבין שזו טומאת אכילה, ולחקור האם פעולת האכילה מטמאת או רק מקנה זהות של 'אוכל'.

הטענה שנבלת עוף טהור מטמאת במסלול של הגדרת זהות עולה בכמה מקומות מתוך הסוגיות, ונציג שלוש ראיות לתפישה זו:

ראיה אחת - המשניות באהלות פי"ג מ"ה-מ"ו, מפרטות רשימה של דברים שממעטים את הטפח בחלון, ורשימה מקבילה של דברים שאינם ממעטים את הטפח. מדובר בשני בתים צמודים שביניהם יש חלון, כאשר מת נמצא באחד הבתים. כדי שטומאת המת 'תעבור' גם לבית השני, נדרש שיעור מינימלי של טפח על טפח בגודל החלון. מה קורה אם באותו טפח מונחים חפצים שונים? במשנה נאמר שחלקם ממעטים את הטפח, וחוסמים את הטומאה מלעבור בחלון, וחלקם אינם ממעטים את הטפח, ומאפשרים מעבר טומאה. ומסכמת המשנה: "זה הכלל: הטהור ממעט והטמא אינו ממעט".

בהקשר הזה מתייחסות המשניות גם לנבלת עוף טהור שמונחת בחלון - במ"ה נאמר שאם לא חישב עליה לאכילה היא ממעטת את הטפח, ובמ"ו נאמר שאם חישב עליה לאכילה אינה ממעטת.

ניתן לדייק מכאן, שנבלת עוף טהור לכשעצמה איננה טמאה כלל, ומשום כך כעיקרון היא ממעטת בחלון. אך ניתן ליצור בה פוטנציאל של טומאת אוכלין על ידי מחשבה, ואז היא לא תמעט. ומכאן שאין בה תוכן טומאתי כנבלת עוף טהור, וכל הדין שלה קשור להגדרת הזהות של האוכל אותה ולא להעברת טומאה אליו [6].

ראיה שניה - במשנה בכלים פי"ז מי"ד נאמר שבכל מה שנברא ביום החמישי אין טומאה. הראשונים התקשו בהקשר הזה, משום הדין של נבלת עוף טהור שנבראה ביום החמישי ולכאורה יש בה טומאה. הר"ש שם אומר:

"...אם כן בחמישי איכא נמי נבלת עוף טהור בבית הבליעה! אלא בעושה מהם כלי איירי...".

כלומר, אין כוונת המשנה שנבלת עוף טהור אינה טמאה. נבלת עוף טהור טמאה, אבל כשעושה ממנה כלי - הכלי איננו מקבל טומאה.

הרמב"ם שם מתמודד בדרך שונה:

"...ואל יטעך ענין נבלת העוף הטהור, לפי שהוא חדוש, כלומר שאינה מטמאה במגע כשאר הטומאות...".

ניתן להבין מדברי הרמב"ם שבכל מה שנברא ביום החמישי אין טומאה, כפשוטו. גם בנבלת עוף טהור אין טומאה! היא יוצרת טומאה על ידי הקנאת זהות לאדם האוכלה, אבל היא לא מעבירה שום טומאה מפני שאין בה טומאה. כך גם משתמע מדברי הרדזינר ב'סדרי טהרות' על המשנה שם:

"...דכיוון שהתהוות טומאתו הוא בבית הבליעה של אדם, אבל מצד עצמו אין עליו שום טומאה...".

  ראיה שלישית - בנדה מב: מובאת מחלוקת אביי ורבא ביחס למקום נבלת עוף טהור, האם הוא מוגדר כבית הסתרים (ונבלה שבפיו תטמא במשא) או כבלוע (ונבלה לא תטמא בפיו). לפי אביי, מקום נבלת עוף טהור בלוע הוי. ההלכה היא ש'בלוע' מופקע מטומאה - הן מקבלת טומאה והן מהיכולת לטמא אחרים. איך ניתן להבין, לפי אביי, את טומאת נבלת עוף טהור? ניתן לומר שזה חלק מהחידוש של נבלת עוף טהור, שהיא מטמאת גם במקום שבו שאר הטומאות אינן מטמאות - בבלוע. אבל פשוט יותר להבין שכלל אין פה תהליך של העברת טומאה, תהליך ש'בלוע' מופקע ממנו. כל מה שיש פה, לדעת אביי, זו הגדרת הגברא כ'אוכל נבלת עוף טהור', עקב הימצאות נבלת עוף טהור בגרונו. הטומאה יסודה בכך שהתורה הגדירה 'אוכל נבלת עוף טהור' כטמא.

בדעת רבא, השאלה פתוחה - ניתן לומר שמדובר בתהליך רגיל של העברת טומאה על ידי משא (ערוץ שקיים בבית הסתרים) או על ידי מגע (שאף על פי שבדרך כלל איננו קיים בבית הסתרים - זהו חלק מהחידוש של נבלת עוף טהור). לחילופין, ניתן לומר שגם לפיו מדובר בטומאה שנוצרת על ידי הגדרת זהות. להבנה זו, ייתכן שנחלקו האם בלוע הוא כמו מחובר שמופקע לגמרי מטומאתו, ולכן גם אינו יכול להגדיר את האדם כ"אוכל נבלת עוף טהור" או שבסך הכל מנותק מסביבתו ומופקע מתהליכי קבלת והעברת טומאה, אך נותרת בו טומאתו העצמית.

ב. כל שסופו לטמא טומאה חמורה

תנא דבי רבי ישמעאל קובע שכל שסופו לטמא טומאה חמורה (כגון נבלת עוף טהור שסופה לטמא אדם וכלים) אינו צריך הכשר לקבל טומאה (זבחים קה.). דין זה יכול ללמד אותנו על אופי הטומאה של נבלת עוף טהור, בהתאם לחקירה שהעלנו. בגמרא בזבחים מופיע דין זה גם ביחס לנבלת עוף טהור, וגם ביחס לפרה ולפרים. הראשונים נחלקו באופי הפטור מהכשר - האם הכלל פוטר מהצורך בהכשר מים בלבד, אבל 'הכשר שרץ' נדרש (שצריך מגע שרץ על מנת להכשירו), או שמא הכלל פוטר גם מהכשר מים וגם מהכשר שרץ [7]. כלומר, אולי אין כלל צורך במטמא חיצוני, וכל שסופו לטמא טומאה חמורה - באופן מיידי נוצרת בו טומאה קלה. ניתן לתלות את המחלוקת הזו, בשתי הבנות אפשריות בדברי תנא דבי רבי ישמעאל:

הבנה אחת - גזירת הכתוב בהכשר מים. תנא דבי רבי ישמעאל טוען, שמכיוון שדבר מסויים עתיד לטמא טומאה חמורה, ניתן לטמא אותו ביתר קלות גם בלי הכשר מים.

הבנה שניה - תנא דבי רבי ישמעאל טוען, שמכיוון שדבר מסויים מסוגל לטמא אחרים, ודאי שהוא מסוגל לחולל תהליך הטמאה פנימי ולטמא את עצמו.

לפי ההבנה הראשונה, כל הפטור הוא מהכשר מים בלבד. אבל כדי שהחפץ יספוג טומאת אוכלין נחוץ מגע שרץ. לפי ההבנה השניה, אין צורך במגע שרץ מכיוון שאת תפקיד ה'שרץ' ממלא החפץ שנוגע בעצמו ומטמא את עצמו.

הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאות ג' ג, מחלק בהקשר הזה בין נבלת עוף טהור לפרה ולפרים. בנבלת עוף טהור הוא פוטר גם מהכשר שרץ, ובפרה ובפרים הוא פוטר מהכשר מים בלבד, והם "צריכים שתגע בהן טומאה, ואחר כך יטמאו טומאת אוכלין". הסברה המתבקשת לחילוק הזה, קשורה בהבנות שהעלנו. בנבלת עוף טהור הבין הרמב"ם שיש חפצא של אב הטומאה שמטמא את עצמו, ומשום כך אין צורך בהכשר שרץ. בפרה ובפרים הבין הרמב"ם שאין גורם מטמא - העוסקים בפרה ובפרים נטמאים רק מכח זהותם כ'מתעסקים'. ממילא, אין בפרה ובפרים יכולת לטמא את עצמם, והפטור הוא רק מהכשר מים.

החילוק הזה בין נבלת עוף טהור ופרה ופרים, שניתן לתלותו בכך שנבלת עוף טהור מטמאת בדרך העברה ופרה ופרים מטמאים על ידי הקנאת זהות, עולה גם בירושלמי ביומא:

"...התיב ר' ירמיה: הרי נבלת עוף הטהור, הרי הוא מטמא טומאת אוכלין בלא הכשר בלא טומאה, מפני שסופן ליטמות טומאה חמורה. אמר ר' יוסה: נבלת עוף הטהור אין לה מחיצה (=שמעכבת אותה מלהיטמא), אלו יש להן מחיצה (= פרים אינם מטמאים טומאה חמורה עד שיצאו חוץ לעזרה). א"ר מנא: נבלת העוף הטהור יש לה מחיצה - אדם הוא מחיצתה. דאי לא כן, אילו הביא כלב והלבישו בגדים והאכילו נבלת עוף הטהור, שמא אינו מטמא בגדים בבית הבליעה?..." (ירושלמי יומא פ"ו ה"ו).

לירושלמי ברור, שבנבלת עוף טהור אין צורך לא בהכשר מים ולא בהכשר שרץ. על רקע זה עולה ספק ביחס לפרה ולפרים. ר' יוסה טוען שבפרה ובפרים יידרש הכשר. מהו ההבדל בין נבלת עוף טהור לפרה ולפרים? ר' יוסה תולה את ההבדל בכך שלנבלת עוף טהור אין מחיצה, ולפרה ולפרים יש מחיצה. ייתכן שהכוונה היא לחילוק שהעלנו - העובדה שבפרה ובפרים ההיטמאות מוגבלת למקום מסויים (= חוץ למחיצה), מעידה על כך שהם אינם טמאים בחפצא. לו היתה בהם טומאה, מדוע שיטמאו רק מחוץ למחיצה? כנראה שטומאתם נובעת מהגדרת זהות, וכאן ניתן להעלות מגבלות של עיסוק ספציפי, מיקום מוגדר וכדו'.

בנבלת עוף טהור, עצם הבליעה מעבירה טומאה מהנבלה לאדם, וכאן אין מחיצות, כפי שבטומאת מגע שרץ אין מחיצות.

ר' מנא דוחה את חילוקו של ר' יוסה. הוא טוען, שגם לנבלת עוף טהור יש מחיצה - אדם הוא מחיצתה, כלומר - יש לטומאה זו מגבלות ייחודיות, שהרי היא נוצרת רק על ידי אכילה, ועל כן גם היא טומאה של הגדרת זהות. הוא מביא ראייה מעניינת לדבריו - הוא טוען שלוּ היינו אומרים שאין לה מחיצה, היינו מוכרחים לומר שנבלת עוף טהור מטמאת בגדים שהולבש בהם כלב, כאשר היא נמצאת בגרונו. כלומר, ר' מנא הבין שלר' יוסה נבלת עוף טהור מטמאת את הבגדים באופן ישיר, והאדם משמש רק כמחיצה. זו הדרך היחידה להבין את הטומאה על ידי הכלב. ברור שר' מנא לא הבין שהטומאה עוברת לאדם וממנו לבגדים, אחרת אין משמעות לקושייה מכלב! [8]

אם כן, בירושלמי ישנן רק שתי אפשרויות קיצוניות:

אפשרות אחת - נבלת עוף טהור מטמאת ישירות בגדים, בלי לטמא את האדם כלל.

אפשרות שניה - מדובר אך ורק בטומאת הגדרה.

מכל מקום, ניתן להבין שהשוני בין נבלת עוף טהור לבין פרה ופרים נעוץ בדרכי העברת הטומאה - בנבלת עוף טהור יש העברה רגילה, ואף על פי שיש פה תהליך מחודש במקצת, הוא דומה למסלולים הרגילים של העברת טומאה. הראייה לתפיסה זו היא מכך שאין לטומאה זו מחיצה. בפרה ובפרים יש מחיצה מיוחדת שמעידה על כך שמדובר בטומאת התעסקות, ולא בהעברת טומאה.

---