לנשמת אמי מורתי
מרים בת ר' יהודה ליב הכהן ז"ל, הכ"מ
נלב"ע בפורים דפרזים תשנ"ז

ביכורים / הרב יהודה שביב

א. ביכורים בתורה

מצוות ביכורים מופיעה בתורה יותר מכל מצווה אחרת התלוייה בארץ. כבר בספר הברית בפרשת משפטים מוזכרת המצווה פעמיים, ואולי שלוש. ראשונה בכתוב: "מלאתך ודמעך לא תאחר" (כ"ב, כח), ונאמר במכילתא: " 'מלאתך' - אלו ביכורים" [1]. בפעם השנייה נזכרים הביכורים בכתוב האחרון בפרשת המצוות שם:

"ראשית בִּכּורֵי [2] אדמתך תביא בית ה' א-להיך" (כ"ג, יט).

והוסיף האחרון על הראשון, שקובע הוא גם את המקום אליו אמורים להביא את הביכורים, ובכך כבר ייחד את מצוות ביכורים משאר מתנות היבול, שהשאר אפשר שיינתנו בכל מקום ("בגבולין"), ואילו ביכורים יובאו דווקא לבית ה'. כתוב זה מופיע פעם נוספת בפרשת הברית החוזרת בכי תשא (ל"ד, כו). לשון 'ביכורים' נזכרת גם בעניין חג הקציר:

"וחג הקציר בִּכּורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (כ"ג, טז).

ולפי מדרש הלכה שמביא רש"י, הכתוב בא לא רק לציין את זמנו של חג השבועות - שהוא עת קציר הביכורים - אלא גם לקבוע את זמנם של הביכורים, שאפשר להביאם מחג השבועות ואילך: " 'בּכּורֵי מעשיך' - שהוא זמן הבאת בִּכּורים, ששתי הלחם הבאין בעצרת היו מתירין את החדש למנחות ולהביא בִּכּורים למקדש, שנאמר (במדבר כ"ח) 'וביום הבִּכּורים' ". ולפי זה אפשר לנו לומר, ששתי הלחם הם כמין ביכורים [3] שמביא כלל ישראל. ומיום הבאת שתי הלחם ואילך, הוא זמן ההבאה של כל יחיד בישראל.

שוב נזכרים ביכורים בתורה כחלק ממתנות כהונה המנויות בפרשת קרח:

"בִּכּורֵי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה, כל טהור בביתך יאכלנו" (י"ח, יג).

ובצורה המפורטת ביותר באה המצווה בספר דברים, בתחילת פרשת כי-תבוא:

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' א-להיך נֹתן לך נחלה... ולקחת מראשית כל פרי האדמה... והלכת אל המקום אשר יבחר ה' א-להיך לשכן שמו שם... ובאת אל הכהן... ואמרת אליו הגדתי היום... ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' א-להיך. וענית ואמרת לפני ה' א-להיך ארמי אֺבֵד אבי וַיֵּרֶד מצרימה... ויוצִאֵנו ה' ממצרים... ויבִאֵנו אל המקום הזה... ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה', והנחתו לפני ה' א-להיך והשתחוית לפני ה' א-להיך. ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' א-להיך ולביתך" (כ"ו, א-יא).

לא רק פרטי המצווה מפורטים בזה, אלא מודגש עניין מקרא ביכורים, היינו: נוסח ההודעה וההודייה.

ב. ביכורים במשנה

חרף מרכזיותה של המצווה בתורה [4], הרי שבמשנה היא תופסת מקום מועט יחסית. המסכת העוסקת בענייני ביכורים אינה מחזיקה אלא שלושה פרקים [5], והיא נתונה בירכתי סדר זרעים, בסופו. וזה לכאורה תימה, שהרי נתינת ביכורים היא ראשונה למתנות היבול, ואם איחרה למתנות אחרות הרי הוא עובר על מה שכתוב: "מלאתך... לא תאחר" (שמות כ"ב, כח) - "שלא תקדים... תרומה לביכורים" (מכילתא שם) [6]. אפשר כי הנסיבות גרמו, שכן בזמן סידור המשנה כבר היה המקדש חרב, ומצוות ביכורים כבר לא נהגה למעשה, לעומת תרומה ומעשרות הנוהגים גם שלא בפני הבית (משנה פ"ד מ"ג) [7].

אכן, בהצבתה בסוף סדר זרעים יש דווקא משום הבלטה, שכן הכל הולך אחר החיתום [8]. במידה רבה כל כולן של המצוות התלויות בארץ מוליכות לאותה נקודת ראשית היא ביכורים, שהיא ראשית אבל גם תכלית, ועוד ידובר על כך בהמשך.

לפי שעה נעיר, כי בהצבת מסכת ביכורים בסוף סדר זרעים, יש משום סגירת מעגל, וחתימת הסדר היא במידה רבה מעין הפתיחה [9], שאם הסדר פותח במצוות בהן מצווה האדם להשמיע דברים בפיו, כמו: קריאת שמע, תפילה וברכת המזון, הרי אף החתימה היא במצווה הכוללת גם אמירה שבפה, מקרא ביכורים. ויתרה היא מצוות אמירה זו על חברותיה, תפילה וברכות, שבה נוסח האמירה מפורש בתורה.

נמצא שהסדר שעניינו מצוות התלויות בארץ וקשורות בעבודת האדמה, כרוך בשני קצותיו בתפילות ובהודיות על הארץ הטובה. תפילה שקודם לצמיחה [10], והודייה בעקבות היבול.

ג. ביכורים בספר משנה תורה

אף הרמב"ם כלל את הלכות ביכורים בתוך ספר זרעים שעניינו מצוות התלויות בארץ, ואף הוא הציב את ההלכות הללו כאחרונות בהלכות נתינה, אלא שאצלו הלכות שמיטה ויובל הן החותמות את הספר. ואפשר שהמפתח להסבר הוא מה שעולה מספר המצוות. הרמב"ם שם מונה את מצוות הפרשת הביכורים והבאתם ואת מצוות מקרא ביכורים כשתי מצוות נפרדות. מצווה קכ"ה היא מצוות ההפרשה וההבאה למקדש, והיא אכן ראשונה למצוות ההפרשה, ואילו מצוות מקרא ביכורים היא מצווה קל"ב, המוצבת בסוף, אף לאחר מצוות וידוי מעשרות (למרות שהתורה הקדימה מקרא ביכורים לוידוי מעשרות). וכך כותב הרמב"ם בביאורה:

"היא שציוונו לספר טובותיו אשר היטיב לנו והצילנו, ומתחיל בענין יעקב אבינו, ומסיים בעבודת מצרים וענותם אותנו, ולשבחו על כל זה ולבקש ממנו להתמיד הברכה כשיביא הבִּכּורים, והוא אמרו יתעלה 'וענית ואמרת'...".

ואפשר שהפרשת הביכורים אכן צריכה להיות מוקדמת לשאר המתנות, אבל ההבאה בפועל למקדש אפשר היה לה להיעשות במועד מאוחר יותר, ומסתבר שבפועל עסקו בהבאת ביכורים מאוחר לנתינת שאר מתנות. והרי זה ניתן להילמד גם מהמסופר במשנה:

"הקרובים מביאים תאנים וענבים והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים" (משנה פ"ג מ"ג).

אימתי תאנים נעשים גרוגרות וענבים צימוקים, הוי אומר זמן מרובה לאחר שכבר ארו התאנים ובצרו הענבים.

הלכות ביכורים מחזיקות אצל הרמב"ם י"ב פרקים, והן בינוניות בגודלן ביחס לשאר הלכות הספר. אולם, התבוננות בגופן של ההלכות יגלה, כי אך מיעוטן מוקדשות להלכות ביכורים, ורובן למתנות כהונה אחרות. וכך היא החלוקה:

ואילו הפרק הראשון מדבר על כלל כ"ד מתנות כהונה [11], ומסווג אותן לפי שתי אמות מידה. וצריך עיון מה ראה לצרף מתנות כהונה לענייני ביכורים [12], ועוד לדבר בזה על כלל המתנות, למרות שבחלק מהן עסק כבר קודם [13] .

זה נותן פתח להתבוננות שונה במקצת על מצוות ביכורים, שאם גם שורשיה קבועים בקרקע ארץ ישראל כמצווה התלויה בארץ, הנה נופה עולה עד למקדש ומציב את מצוות ביכורים כחלק ממערכת העבודה.

ד. מצווה התלוייה בארץ?

אין כמצוות ביכורים לקשר אל הארץ: " 'אשר תביא מארצך' - למיעוטי חו"ל" (חולין קלו.), ורק בעניינה מזכיר מקיים המצווה את זיקתו אל הארץ ואת ביאתו אליה - "הגדתי היום לה' א-להיך כי באתי אל הארץ" (דברים כ"ו, ג). בכל זאת התחבטו ראשונים אם לסווגה כמצווה התלוייה בארץ.

הקשו תוספות במסכת בבא בתרא (פא. ד"ה ההוא למעוטי): מה צורך יש בכתוב מיוחד למעט חו"ל, והרי כל מצווה התלויה בארץ אינו נוהגת אלא בארץ, כמפורש במשנה בקידושין (פ"א מ"ט)? ואחת התשובות:

"ולרשב"א נראה, דלא חשיבי בִּכּורים מצוה תלויה בארץ, דלא דמי לתרומה ומעשר וחלה, דהתם גוף הפירות מחוייבין בתרומה, דטבל נינהו ואסורין באכילה, ולכך חשובין הן תלויִן בארץ, אבל בִּכּורים אין החיוב תלוי בפירות אלא באדם, דאין נאסרין באכילה אף על פי שלא הפריש מהן בִּכּורים... בִּכּורים ודאי חובת הגוף נינהו" [14].

כלומר: בעיקרו של דבר זו חובה המוטלת על האדם, אלא שתנאי לחיובו הוא שיהיו לו פירות מאדמתו.

ה. הפרשה לעומת הבאה

נראה, שבעיקרו של דבר יש להבחין בין שאר מתנות, שבהן מצוות הפרשה, לבין ביכורים, שעיקר מצוותם הבאה. צא ולמד מלשונו של הרמב"ם; בהלכות תרומות כתב: "כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה. ומצות עשה להפריש ממנו ראשית לכהן" (ב', א), ואילו בהלכות ביכורים כתב: "מצות עשה להביא בִּכּורים במקדש" (ב', א).

הפרשה, עיקר מגמתה להתיר את היבול באכילה. ואילו בהבאה - הנתינה היא העיקר. מכאן לחילוק ההלכתי שמצינו ביניהן. אפשר לו לאדם לעשות כל שדהו ביכורים (הלכות ביכורים, ד', יז), אבל אי אפשר לו לעשות כל יבולו תרומה, וצריך הוא לשייר מקצת חולין (הלכות תרומות, ג', ה). כשהמצווה היא להפריש, הרי צריך הוא להפריש משהו ממשהו, כלומר: צריך שיהיו שיריים. לעומת זאת, כאשר המצווה היא הבאה, אפשר לו להביא את הכל [15].

ו. מצווה התלוייה במקדש

כיוון שהבאה היא עיקר המצווה, כבר כרוכה היא במקדש - אין ביכורים נוהגים אלא בפני הבית (משנה ביכורים פ"ג מ"ג); "שנאמר... 'תביא בית ה' א-להיך' - כל זמן שיש לך בית יש לך ביכורים, אין לך בית - אין לך ביכורים" (תוספתא שקלים פ"ג הט"ו).

מצווה הדורשת להביא דבר מה למקדש, כבר היא מזכירה את עניין הקרבן. ואכן מכמה בחינות ביכורים הם כקרבנות.

ז. ביכורים כחלק ממערכת הקרבנות

כמה וכמה סממני קרבן מצינו בהם, בביכורים. כדרך שמצינו עניין וידוי בקרבנות, כך מצינו עניין וידוי בביכורים: "מצות עשה להתוַדּות במקדש על הבִּכּורים בשעה שמביאם" (רמב"ם הלכות ביכורים, ג', י) [16].

כדרך שקרבנות טעונים תנופה ושיר, כך גם ביכורים (שם, יב-יג), ובסוף פרק ג' מונה הרמב"ם שבעה דברים שהביכורים טעונים, והם מזכירים דברים שטעונים הקרבנות [17].

אנשי משמר היו מחלקים ביכורים ביניהם, כדרך שהיו נוהגים בקדשי מקדש (משנה ביכורים ספ"ג, לדעת חכמים).

ומצינו בהם לשון הקרבה, שכך דרש רבי ישמעאל בספרי:

" 'וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן' (במדבר ה', ט) - ר' ישמעאל אומר: וכי תרומה מקריבין לכהן? מה תלמוד לומר 'אשר יקריבו לכהן', לפי שהוא אומר 'ראשית בִּכּורֵי אדמתך תביא בית ה' א-להיך', אבל לא שמענו מה יעשה בהם, תלמוד לומר 'אשר יקריבו'... ".

וראה בפירוש הרמב"ן לכתוב, שהוסיף בדעת ר' ישמעאל: "כי על דעת ר' ישמעאל, לא יבוא לשון הקרבה בתורה אלא בקרבים על גבי המזבח, לפיכך דרש 'אשר יקריבו' בביכורים, שהם טעונים תנופה והגשה, יאמר הכתוב כי כל הביכורים אשר יקריבו הבעלים לשם, לכהן המקריב לו יהיה" [18].

אבל יתרה היא הקרבת ביכורים על הקרבת קרבנות, שבביכורים יש גם מצווה מיוחדת של אמירה, ובאמצעותה הופך בית המקדש להיות גם בית תפילה.

ח. מעין קרבן של עתיד

ראיית ביכורים כקרבן מעלה חיזיון של קרבן הבא מן הצומח, והרי זה מעין הקרבנות האמורים להיות נהוגים לעתיד לבוא. כתב הראי"ה קוק בסידורו (עולת ראיה ח"א עמ' רצב): "לעתיד לבוא, שפע הדעות יתפשט ויחדור אפילו בבעלי החיים... וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח, תערב לה' כימי עולם וכשנים קדמוניות".

ואפשר שיש בקרבן זה מן הצומח משום תיקון חטאו של קין. קין, מספרת התורה, הביא "מפרי האדמה מנחה לה' " (בראשית ד', ג), ואליו ואל מנחתו לא שעה ה'. רק אל הבל ואל מנחתו שעה, שכן הבל הביא "מבכֹרות צאנו ומחלבהן" (שם, ד) [19].

כשאדם מישראל מביא מביכורי פרי אדמתו, יש בזה אולי משום תיקון אותו חטא של הקרבה שלא היתה ראוייה [20]. ונמצא קרבן שיש בו מן האחרית מכפר על קרבן ראשית. ואפשר שאף זה במשמע של 'כימי עולם', אלא שאז לא ערבה המנחה לפניו, ועתה - מתפללים אנו - תערב [21].

---