בעניין תערובת חמץ בפסח / הרב מיכאל רוזנצוייג

א. איסור תערובת חמץ - לרבי אליעזר ולחכמים

גרסינן במשנה בפסחים ריש אלו עוברין:

"ואלו עוברין בפסח - כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים. ר"א אומר - אף תכשיטי נשים. זה הכלל: כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח, הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת" (מב.) [1].

הגמרא על אתר (מג.) קובעת שהמשנה אליבא דרבי אליעזר היא, ושחכמים חולקים עליה:

"דתניא - על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלאו - דברי ר"א ; וחכמים אומרים: על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלא כלום".

בהמשך הסוגייה (מג:-מד.), מבססת הגמרא איסור תערובת חמץ לפי רבי אליעזר על הכלל של היתר מצטרף לאיסור. לפי זה מובן מדוע חולקים חכמים על פסק זה.

אולם, הגמרא (מד.) מסיקה שגם אליבא דרבנן יש לפעמים איסור בתערובת חמץ - כל שיש כזית של האיסור בכדי אכילת פרס:

"וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היא? א"ל אין. אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי?... אלא הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס - אי בעיניה דקשריף וקאכיל ליה, בטלה דעתיה אצל כל אדם ; ואי משטר קשטר ואכיל, לית ביה כזית בכדי אכילת פרס".

שתי נקודות בסוגייה טעונות הבהרה:

א. השקלא - וטריא של הגמרא בעניין כותח הבבלי צריכה עיון. קשה לומר שדנו רק במצב המציאותי - האם באמת אוכלים כזית של האיסור בכדי אכילת פרס. ואם כן, למה עלה על הדעת בהווה-אמינא שחכמים יודו במקרה זה?

ב. יש לעמוד על ניסוח קושיית הגמרא: "אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי". משתמע מדברי הגמרא שכשיש שיעור כזית בכדי אכילת פרס מודים חכמים לר' אליעזר שחייבים משום תערובת חמץ. ייתכן שחכמים באמת מקבלים את העיקרון של רבי אליעזר שיש מעמד נפרד של תערובת חמץ, אלא שהם חולקים בשיעור התערובת. לפי הבנה זו, נצטרך להבין מדוע הסכימו דווקא לשיעור זה של כדי אכילת פרס. אך ייתכן גם שחכמים דוחים לחלוטין את התפישה שיש איסור תערובת נפרד. לפי גישה זו, נסביר שכשיש כזית בכדי אכילת פרס, לא מדובר באיסור תערובת חמץ הנובע ממקור נפרד של "כל מחמצת לא תאכלו", אלא בחיוב כרת משום אכילת בעין של חמץ תוך זמן צירוף אכילה של כל התורה כולה - דהיינו כדי אכילת פרס. ועיין ברש"י על אתר שמדגיש נקודה זו של צירוף אכילה:

"וקי"ל דכל שיעורי אכילת איסור - בין כזית של חלב ודם ובין כותבת דיום הכיפורים, מצטרפין אכילת השיעור בכדי שהייה זו. שאם אכל כחרדל חלב וחזר ואכל כחרדל עד שהשלים לכזית, אם אין מתחילת האכילה ועד סופה יותר משהיית כדי אכילת פרס באכילה בינונית - מצטרף, והוי כמו שאכלו בבת אחת וחייב... " (ד"ה ומשני).

רוב הראשונים נוקטים בעמדה שנייה זו, לפיה לא שייך איסור נפרד של תערובת חמץ. ויש להעיר, שלפי דעתם לשון הגמרא אינה מדוייקת כל כך. אולם הרי"ף והרמב"ם מאמצים את התפישה הראשונה. לדעתם מי שאוכל כזית חמץ בכדי אכילת פרס של תערובת חמץ אינו נענש אלא במלקות. הראשונים והאחרונים התקשו רבות בשיטה מחודשת זו.

ב. שיטת הרמב"ם בתערובת חמץ

הרמב"ם מפתח את גישתו בנושא זה בכמה מסגרות. כבר בכותרת להלכות חמץ, מונה הרמב"ם לאו נפרד של תערובת חמץ. הוזכר שם (מצווה ג') "שלא לאכול חמץ כל שבעה", ומיד בהמשך הרשימה (מצווה ד') הובא גם "שלא לאכול תערובת חמץ כל שבעה".

בפרק א' מהלכות חמץ ומצה צוטטו שני איסורים אלו בהרחבה. שם מבורר שהאוכל חמץ בעין חייב כרת:

כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחלת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן במזיד, חייב כרת, שנאמר 'כי כל אוכל חמץ ונכרתה'... " (הלכות חמץ ומצה א', א).

ואילו עונשו של האוכל תערובת חמץ אינו אלא מלקות:

"אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ, אבל עירוב חמץ... אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת, שנאמר - 'כל מחמצת לא תאכלו' " (שם א', ו).

כדאי לעמוד על לשונו של הרמב"ם בעניין תערובת חמץ ביתר דיוק. נצטט כאן את ההלכה במלואה:

"אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ, אבל עירוב חמץ, כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן, אם אכלן בפסח - לוקה ואין בו כרת, שנאמר 'כל מחמצת לא תאכלו'. במה דברים אמורים? בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלוש ביצים הוא שלוקה מן התורה, אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלוש ביצים, אף על פי שאסור לו לאכול - אם אכל אינו לוקה, אלא מכין אותו מכת מרדות".

ניתוח ניסוחו המלא של הרמב"ם בעניין תערובת חמץ מעורר כמה קשיים:

1. הרמב"ם פוסק כחכמים ומחייב רק באכילת כזית בכדי אכילת פרס, אבל הוא מנסח את ההלכה באופן משונה מאד. מתחילת ההלכה משתמע שהוא פוסק כרבי אליעזר. העובדה שהוא מביא דוגמאות כמו כותח הבבלי ושכר המדי - המקרים של המשנה, שאליבא דהגמרא אינם אסורים אלא לפי רבי אליעזר - מחזקת רושם זה ומחריפה את הקושי. מדוע הרמב"ם משתמש בכוונה בדוגמאות לא מדוייקות ומנסח את ההלכה בדרך שמזכירה את שיטת רבי אליעזר, ורק אחר כך, כמעין תנאי חיצוני בעלמא, שולל את אלו ומגביל את החיוב לכזית בכדי אכילת פרס?

2. ראוי לציין שגם בחציה השני של ההלכה, כשהרמב"ם סוף סוף מביא את התנאי של בכדי אכילת פרס, הוא לא מדגיש את מעשה אכילת כזית החמץ תוך זמן צירוף אכילה, כפי שהיינו מצפים, אלא מתמקד עדיין בנוכחות התערובת - "במה דברים אמורים? בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלוש ביצים... אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלוש ביצים... ". מלשונו משמע שהאיסור מתייחס לתערובת עצמה.

בספר המצוות, שוב מונה הרמב"ם את שני האיסורים - איסור כרת (ל"ת קצ"ז), ואיסור מלקות (ל"ת קצ"ח). שיטתו וניסוחו בספר המצוות הולמים בדרך כלל את דבריו ביד החזקה. גם שם משתמע בראש דבריו שסבור כרבי אליעזר, כיוון שמביא את המקרים של כותח הבבלי, שכר המדי וכו', ושם הוא מדגיש עוד יותר את גורם התערובת, למרות שפוסק כחכמים שיש צורך בכדי אכילת פרס:

"הזהירנו מאכול דברים שיש בהם תערובת חמץ ואף על פי שאינן לחם, כגון המורייס והכותח והשכר והדומה להם. הוא אמרו: 'כל מחמצת לא תאכלו' - לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי. יכול יהיו חייבין עליהן כרת? תלמוד לומר: 'כי כל אוכל חמץ ונכרתה' - מה חמץ מיוחד שהוא מין חמץ גמור, יצאו אלו שאינן חמץ גמור. ולמה באו? לעבור עליהן בלא תעשה. וכבר התבאר בפסחים שענין היותם אסורים ומוזהר מאכילתם, לא נתחייב באכילתם מלקות אלא אם היה בהן כזית חמץ בכדי אכילת פרס. אמנם אם היה בהן עירוב חמץ פחות מזה השיעור, אין חייבים על אכילתן מלקות".

הרמב"ן בהשגותיו שם תוקף בחריפות את שיטת הרמב"ם:

"והאמת בזה הענין כולו הוא הפך מדבריו. שהחמץ כשיש בו כזית בכדי אכילת פרס חייבין עליו כרת לדברי הכל ואינו בא בריבוי הזה, אבל הוא עיקר חמץ שבתורה למלקות ולכרת לפי שהוא כחמץ גמור בפני עצמו. ובביאור אמרו כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא... אבל בשאין בו כזית בכדי אכילת פרס - בזה הוא שאמרו 'לרבות כותח הבבלי'... ורבו אותן למלקות ולא לכרת. והם עוד דברי ר"א ואין הלכה כן... וההלכה כדברי חכמים שהם אומרים על חמץ דגן ענוש כרת ועל עירובו בולא כלום. והנה הוא פטור ואינו לוקה כלל מן התורה, שחכמים אין להם ריבוי לאו בתערובת חמץ כלל, אלא או ענוש כרת או פטור... וכן כזית בכדי אכילת פרס חייבין עליו בכל איסורים שבתורה, בין במלקות בין בכרת, כמו שאמרו (ע"ז סו) בכללן: כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו, וזהו כזית בכדי אכילת פרס. וכיון שהוא לוקה בשאר איסורין, נלמד שהוא חייב כרת בכל חייבי כריתות, לפי שאין באיסורן מדרש לרבות מלקות ולמעט כרת כמדרשו של ר"א בחמץ... והנה יחסר זה הלאו ממניין המצוות...".

יוצא שהרמב"ן הקשה על הרמב"ם כמה שאלות יסוד:

א. מדוע אין חיוב כרת אם אכל כזית חמץ בכדי אכילת פרס, מאי שנא חיוב כרת מחיוב מלקות לעניין שיעור צירוף אכילה?

ב. מדוע זקוקים לפי חכמים לגזירת-הכתוב נפרדת, כדי לבסס דין כללי של כזית בכדי אכילת פרס ששייך בכל התורה כולה?

ג. מדוע מביא הרמב"ם דוגמאות של רבי אליעזר אם אין ההלכה כמותו?

ראשונים ופוסקים אחרים הרבו להקשות על שיטת הרמב"ם (עיין למשל ברמ"ך ובנושאי הכלים בהלכות חמץ ומצה שם). הפתרונות שהוצעו על ידי האחרונים דחוקים, או שמתייחסים רק לחלק מן הבעיות. (הכסף משנה הציע שמדובר באכילה שלא כדרכה; לפי הגר"א אולי תערובת חמץ מהווה מקור כללי לדין טעמו וממשו; מרכבת המשנה סבור שמדובר באכילת ממשו בלי טעמו וכו'). ונראה להציע דרך אחרת ליישב את דברי הרמב"ם.

ג. תערובת חמץ לעניין בל יראה

נחלקו הראשונים אי שייך איסור בל יראה גם בתערובת חמץ [2]. הרמב"ם פוסק שכן, אבל ניסוחו שוב מעורר קשיים:

"תערובת חמץ עוברין עליה משום בל יראה ובל ימצא, כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי שעושין אותו מן הקמח, וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים" (הלכות חמץ ומצה ד', ח).

הרמב"ם שוב מביא דוגמאות מן המשנה בריש אלו עוברין. יש להעיר שבמסגרת זו אין הרמב"ם מוסיף את התנאי של כזית בכדי אכילת פרס, כמו שעשה בפ"א בעניין איסור אכילה בלאו. והקשה על כך הרמ"ך:

"תימה גדול הוא זה, דבאכילתו כתב בתחילה בפ"ק שאינו עובר בלאו, אף על גב דכתיב 'כל' גבי אכילה, אלמא דלא דריש 'כל'. וגבי ראִיה דלא כתיב 'כל' ולא שום ריבוי, כתב שעובר בלאו" (שם).

הרמ"ך בקושייתו מניח כנראה שלא ייתכן שיעבור בבל יראה בדבר שאינו בגדר חמץ לעניין איסור אכילה. המגיד משנה מקבל הנחה זו, ומציע שלמרות ניסוחו, סומך הרמב"ם על דבריו בפ"א, וסבור שעוברים רק כשיש כזית בכדי אכילת פרס בתערובת, והמקרים שמצטט מהמשנה הם לאו בדווקא. הכסף משנה דוחה את הנחת היסוד של הרמ"ך. לפי דעתו אפשר להבחין עקרונית בין איסור אכילה ואיסור שהייה. וז"ל הכסף משנה:

"דאף על גב דללקות על אכילתו בעיא כזית בכדי אכילת פרס, לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בבציר מהכי סגי. והטעם - משום דלענין אכילה, כל שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס הוה ליה כאילו אכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואינו לוקה, שכלל הוא בידינו, שכל שאכל כזית איסור ושהה באכילתו יותר מכדי אכילת פרס אין לוקין עליו. אבל לעבור עליו בבל יראה, כיון שעוברים על התערובת מאחר שיש כאן כזית, מה לי שיהיה בכדי אכילת פרס או יותר מאכילת פרס".

לאור טענת הכסף משנה, ששיעור כזית בכדי אכילת פרס הוא שיעור במעשה אכילה דווקא, באמת צריך עיון מדוע לפי הבנת המגיד משנה שיעור כזית בכדי אכילת פרס יקבע לעניין איסור שהייה [3]. אבל אולי יש להבין שיעור זה על פי הסבר הרמ"ך עצמו בשיטת הרמב"ם. וכך מציע הרמ"ך:

"ושמא יש לומר, כי באכילה משום הכי אינו עובר דלית ביה באכילתו כזית בכדי אכילת פרס, דבטלה דעתו אצל כל אדם, והוא פסק כרבנן דלא דרשי 'כל'. אבל בגוף הדבר יש כזית בכדי אכילת פרס, בכותח הבבלי מפרש בהדיא ובזיתום המצרי כמו כן תילתא שערי, וכיון דיש בהן חמץ בעין כולי האי, עובר בראייתו".

משתמע מדברי הרמ"ך שיש שני דינים של כזית בכדי אכילת פרס:

א. שיעור צירוף למעשה אכילה. דין זה תלוי בדרך אכילה של רוב בני אדם.

ב. שיעור בריכוז ובחפצא של התערובת. לפי הרמ"ך כשיש ריכוז חמץ בעין בתערובת שמקביל למה שנאכל כזית בכדי אכילת פרס ברוב מאכלים, זה שיעור מספיק לחפצא של תערובת חמץ לעניין איסור שהייה.

ברור שיש מקום לחלוק על חילוק זה, גם אם נקבל את העיקרון ששייך כזית בכדי אכילת פרס כשיעור בחפצא של התערובת. ואפשר שכך סבור המגיד משנה, שמשערים לעניין בל יראה כמו לעניין אכילה, גם אם שיעור כזית בכדי אכילת פרס קובע בתור שיעור בחפצא של התערובת.

ד. שיעור חפצא של תערובת חמץ באיסורי אכילה ובחמץ

לאור יסוד זה, ששיעור כזית בכדי אכילת פרס הוא לפעמים שיעור בחפצא של התערובת, יש לחקור אם השיעור בחפצא שייך גם לגבי איסורי אכילה. אפשר להציע ששיעור זה הופך את כל התערובת, כולל ההיתר שמעורב בו האיסור, לחלות אחידה ומשולבת של תערובת איסור, בגלל הריכוז הניכר של הבעין הטמון בו. תקדים לזה אנו מוצאים בשיטת רבנו חיים הכהן, שמגדיר איסור אכילת טעמו וממשו (ע"ז סז.) באופן זה, ומכריע שהאוכל כזית של תערובת שכולל ריכוז כזה לוקה, גם אם אינו אוכל כזית מן הבעין בשיעור צירוף מעשה אכילה [4]. וז"ל:

"ורבנו חיים ז"ל פירש דאיירי שפיר במין בשאינו מינו. וטעמו וממשו קרי כשיש כזית בכדי אכילת פרס, דאז הוי כמו ממשו של איסור, כיון שיש כל כך מן האיסור, שבתוך אכילת פרס אוכל כזית, נעשה כולו איסור. והאוכל ממנו כזית לוקה... וטעמו ולא ממשו היינו היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס. ואף על פי שנתן האיסור טעם בהיתר אין לוקין עליו... מסתבר לומר דלא החמירה תורה בנתינת טעם של איסור בהיתר להופכו לאיסור, כשההיתר כל כך יותר על האיסור, שאם היה האיסור בעין וניכר בתוך ההיתר בלא נתינת טעם לא היה לוקה עליו, דהיינו ביותר מכדי אכילת פרס... " (הובא ברא"ש בחולין ז', לא).

רוב רובם של הראשונים אינם מקבלים שיטה מחודשת זו, אבל לא ברור אם הם דוחים לגמרי את היסוד שכזית בכדי אכילת פרס מהווה גם שיעור בחפצא של התערובת. אולי הם סבורים שרק הבעין של מאכלות אסורות מצטרף לחייב מלקות [5]. אולם אם נקבל את העיקרון ששייך שיעור כזה, ייתכן גם שנבחין בין איסורים שונים. ושמא נבחין בין איסור חמץ - שחומרתו וייחודו מתבטאים בכמה וכמה תחומים [6] - לבין שאר מאכלות אסורות. חילוק כזה סביר במיוחד לפי הרמב"ם, מכיוון שהוא סבור שחכמים מקבלים עקרונית את עמדת רבי אליעזר, שהתורה חידשה איסור תערובת חמץ נפרד, נוסף על האיסור החמור של כרת באכילת בעין. ולכאורה מסתבר לומר, שגזירת הכתוב של 'כל מחמצת לא תאכלו' מחדשת, שריכוז מסויים של חמץ יוצר מעמד חדש של "תערובת חמץ", האוסרת גם את ההיתר שהאיסור טמון בו. ראוי לציין שתופעה זו - שחמץ ממש יאסור תערובתו - מתאימה ביותר לאופיו הייחודי של חמץ לעומת שאר מאכלות אסורות, כמשתקף בפסקיו של הרמב"ם [7].

לפי זה אפשר להבין את שיטתו של הרמב"ם בספר המצוות. אם נדייק בלשונו נראה שמעולם לא דרש שיאכל את כל הפרס - וממילא כזית בעין בתוכו - כדי להתחייב במלקות מטעם תערובת חמץ. יוצא אם כן שהרמב"ם בספר המצוות מאמץ - לגבי חמץ - שיטה הדומה ביסודה לגישתו של ר' חיים הכהן. ובזה אפשר ליישב את קושיות הרמב"ן ושאר הראשונים. יש צורך בגזירת הכתוב מיוחדת כדי לרבות תערובת חמץ, כיוון שהיא שונה מדין תערובת שאר מאכלות אסורות; בחמץ כל התערובת הופכת לאיסור כשיש ריכוז של כזית בכדי אכילת פרס, ואכילת כזית מן התערובת מחייבת. כעת נוכל להשיב על שאלה נוספת: איך ייתכן שחכמים יאמצו את הפסוק של רבי אליעזר אם הם דוחים את שיטתו. הרמב"ם הבין את הגמרא כפשטה - שחכמים מודים לרבי אליעזר שיש איסור נפרד ומלקות על התערובת עצמה, אבל רק כשהתערובת בשיעור של כזית בעין בכדי אכילת פרס. משום כך, הרמב"ם תמיד מדגיש את המעמד של התערובת, ולא של הבעין. יוצא שפיר שחכמים השתמשו בפסוקו של רבי אליעזר, ורק שללו את השיעור של היתר מצטרף לאיסור. לפי מהלכנו ברמב"ם אפשר גם להבין מדוע הביא הרמב"ם את המקרים של המשנה - כותח הבבלי וכו' - ורק אחר כך הזכיר את התנאי הנוסף של כזית בכדי אכילת פרס. הרמב"ם מציין בכוונה שעקרונית הדין כמו רבי אליעזר, וששיעור זה של חכמים אינו מדין צירוף מעשה אכילת הבעין, אלא מדין החפצא של התערובת. אפשר להסביר גם את ההווה אמינא של הגמרא לפי גישה זו: הגמרא חשבה, שאם שיעור כזית בכדי אכילת פרס בתערובת חמץ אינו נובע מדין צירוף מעשה אכילת הבעין, אלא מגדיר את החפצא של התערובת, אולי נכלל גם כותח הבבלי מכיוון שריכוז הבעין בתערובת מקביל למאכלים אחרים, בהם - במצב דומה - נאכל כזית מהאיסור בכדי אכילת פרס. וזה ממש כעין חישובו של הרמ"ך בעניין איסור בל יראה. אולם הגמרא הסיקה שגם שיעור בחפצא נמדד בכל מאכל ומאכל כפי שיעור זמן אכילת רוב בני אדם. לפי גישת הרמב"ם בספר המצוות גם אין להקשות מדוע אין חיוב כרת בכזית כדי אכילת פרס מדין צירוף אכילה, שהרי מדובר אפילו במי שלא אכל את כל הפרס אלא כזית מן התערובת. ואם אכל את כל הפרס שמא חייב שתיים [8].

ה. נפקא מינות נוספות

הראבי"ה דן בשאלת חביות שכר שנתנו בהן יין בפסח. רבנו אפרים התיר:

"... משום דשכר ביין בפסח אינו עיקר איסור אלא על ידי תערובות חמץ... ואין בשכר אלא טעם חמץ, וכשיתן השכר טעם בחביות ומחביות טעם אחר לאו היינו ממש כדגים שעלו בקערה שמותר לאוכלן בכותח... ומטעם הזה יש לך להתיר קנקנים של שכר להשתמש בהם בפסח" (ראבי"ה חלק א', סי' קס"ט).

רבנו יואל חולק עליו:

"אומר אני דשכר הוי חמץ גמור על ידי תערובות... והעירוב הוא גוף האיסור ולא נותן טעם, ואפילו ממש איכא והוא נותן טעם איסור עצמו בחביות, ולא דמי לנותן טעם בר נותן טעם".

רבנו יואל מביא שני נימוקים:

א. שתערובת חמץ כוללת חמץ ממש ואינה סתם טעם, ולכן לא שייך בה הכלל של נותן טעם בר נותן טעם.

ב. שהעירוב הוא גוף האיסור.

ונראה לפי פירושו, שנקודה שנייה זו היא החידוש של תערובת חמץ בפסח, כפי שהסברנו, ששאר התערובת הופכת לאיסור עצמי משום הבעין הטמון והמעורב בה.

במקום אחר, דן הראבי"ה בתערובת חמץ לאחר הפסח. הוא מביא את דעתם של המתירים לאכול מתערובת חמץ לאחר הפסח מקל-וחומר:

"השתא שלא נתערב בפסח, שעבר עליו בבל יראה ובבל ימצא וחייבין עליו כרת, מותר לאחר הפסח על ידי תערובת ; זה שנתערב בפסח, שאין בו חיוב כרת ואין עוברין עליו, לא כל שכן?!" (חלק ב',סי' ת"כ).

הראבי"ה שם דוחה את ראייתם:

"ודאי זה הוא קל-וחומר שיש בו תשובה. בדין הוא שאותו שנתערב לאחר הפסח שיהא מותר, שהרי ההתר לא נאסר מעולם, והאיסור שנתערב בו אינו איסור גמור באותה שעה אלא מותר מן התורה, לפיכך אין לו כח לאסור את ההיתר... אבל זה שנתערב בפסח בשעה שהוא אסור מן התורה ונאסר כולו - מאחר שנאסר נאסר... אבל אין לדון חמץ שנתערב בפסח מחמץ שנתערב לאחר הפסח, שזה שנתערב בשעת האיסור ונאסר כולו, וזה שנתערב בשעת ההיתר והיתר רבה עליו ומבטלו" (שם).

הראבי"ה מדגיש לא רק שלמעשה היה מאכל זה אסור כבר בתוך הפסח ולא נתערב שוב לאחר הפסח, אלא הוא מוסיף לציין שכל התערובת כולה נאסרה אז! משמע מלשונו שכל התערובת מהווה חלות שם ואיסור נפרד.

ו. שיטת הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה

אבל שיטת הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה עדיין צריכה עיון. מצד אחד, היא אינה מקבילה לגמרי לדבריו בספר המצוות. בהלכות חמץ ומצה קובע הרמב"ם באופן ברור, שהאוכל תערובת חמץ בפסח אינו לוקה, אלא אם אוכל גם כזית של הבעין בתוך התערובת. אבל מאידך גיסא, כבר הערנו שגם שם מדגיש הרמב"ם את התערובת, ולא מתמקד באכילת כזית הבעין. אפשר להציע שני הסברים:

א. ייתכן שאכן, כפי שהצענו, מדובר בהפיכת כל התערובת לחפצא של איסור, אבל בהלכות חמץ ומצה הרמב"ם מוסיף תנאי, שהאדם צריך להתייחס באכילת תערובת זו גם לכזית של חמץ בעין. בנוסף לאחוזי ריכוז האיסור בתערובת, נדרשת כמות חשובה זו של האיסור בעין כדי להעניק מעמד מיוחד זה לתערובת כולה [9]. אם ננקוט בגישה זו, נשארה רק שאלה אחת - אם לפי הרמב"ם בכל אופן נדרשת אכילת כזית הבעין תוך כדי אכילת פרס, שהוא גם שיעור בצירוף אכילת הגברא בכל התורה, מדוע אין חיוב כרת?

ונראה לפרש שעניין זה תלוי באופי הצירוף שאנו דנים בו. כבר הצבענו על דברי רש"י בסוגיין (מד.), ששיעור זה הוא גדר אכילה בבת אחת. אבל אפשר להציע ששיעור זה אינו מגדיר אכילה משולבת ואחידה, אלא מצרף אכילות שונות ונפרדות לשיעור איסור ועונש או מצווה. ישנם הדים לשתי הגישות בדברי הראשונים והפוסקים [10]. אם נגרוס ששיעור זה מצרף אכילות שונות, אפשר לומר שמצרף אכילות של בעין רק בזמן שיש מעין חלל ריק הלכתי - דהיינו שרק אכילת הבעין חשובה מבחינה הלכתית. אבל לפי מהלכנו בסוגייה, הרי אכילת התערובת כולה היא בעלת חשיבות הלכתית, כיוון שהיא איסור עצמאי. אם כן, אכילת תערובת זו אינה מוגדרת על פי דין כצירוף אכילות שונות של הבעין, למרות שסוף סוף אכל כזית מן הבעין בתוך התערובת בכדי אכילת פרס. אכילה זו מוגדרת על פי דין כאכילת חפצא של תערובת חמץ, למרות שהיא מוגדרת כך בגלל כמות ואיכות הבעין הטמון בתערובת זו.

ב. ניתן להציע הסבר אחר לדברי הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה. אולי האיסור החריג והמחודש בחמץ לעומת שאר מאכלות אסורות אינו איסור התערובת, כפי שהעלינו עד עתה, אלא איסור הכרת. איסור כרת של חמץ מהווה סימן וסמל מסויים ואינו איסור מאכלות אסורות רגיל, כפי שעולה מכמה וכמה הלכות [11]. ייתכן שהרמב"ם סבור שאין חיוב כרת אלא אם כן אוכל חמץ בעין באופן חד משמעי - דהיינו בלי שום עירוב - למרות שבכל התורה כולה מהני גם אכילה על ידי תערובת שבתוכה כלול איסור בעין בשיעור הנדרש. אם כן, יוצא לפי הרמב"ם שישנם שני דינים ואיסורים שונים בחמץ:

1. איסור אכילה בתור סוג של מאכלות אסורות. וזה כולל כמובן גם אכילת בעין על ידי תערובת בשיעור הצירוף הרגיל של כל מאכלות אסורות. במסגרת זו דורש הרמב"ם שיעור כזית בכדי אכילת פרס, כדי לקבוע שאכילה בתוך התערובת אמנם נחשבת לאיסור חמץ לעניין מלקות, אף אם לא לעניין כרת. ייתכן גם שעצם העובדה שמציאות התערובת מבחינה בין איסורי כרת ומלקות בחמץ, מגדירה אכילת איסור מלקות כסוג אכילה מחודשת על פי דין - אכילת בעין על ידי תערובת. נמצא שגם איסור המלקות שונה קצת משאר מאכלות אסורות. ובזה נבין היטב את ניסוחו המסובך של הרמב"ם.

2. איסור מחודש של אכילת עצמו של חמץ המחייב כרת. לגבי איסור מיוחד זה לא שייך שיעור הצירוף של כל התורה כולה, כל שמעורב הבעין בדבר אחר.

ז. ספקות המנחת חינוך

המנחת חינוך (מצווה י"ב) מעלה כמה ספקות בעניין תערובת חמץ בפסח ויחסה לאיסור כרת:

א. האם מצטרפים פחות מכשיעור של איסור כרת ופחות מכשיעור של תערובת לשיעור שלם בכדי אכילת פרס, לעניין מלקות - שהוא הקל שבשניהם?

ב. האם מי שמותרה משום איסור התערובת ואכל עצמו של איסור חמץ בלי תערובת לוקה?

בתחילת עיונו, הוא תולה ספקות אלו במחלוקת הראשונים האם יש איסור בל יראה בתערובת חמץ, כשלדעתו מחלוקת זו משקפת את השאלה האם איסור תערובת ואיסור כרת הם איסורים משותפים או נפרדים לגמרי. אחר כך מציע המנחת חינוך שישנם גם שיקולים אחרים. אבל בהחלט אפשר להכניס בחשבון גם את הנקודות שהעלינו. אם שונים שני האיסורים באופיים היסודי - או משום שכל התערובת הופכת לחפצא של איסור, או משום שאיסור כרת שייך רק כשאוכל חמץ ניכר בלי שום עירוב, קשה לצרף ביניהם גם לקל שבהם.

המנחת חינוך ואחרונים אחרים דנו גם בשאלת חצי שיעור בחמץ תערובת לפי הרמב"ם - אי שייך דווקא בשיעור ריכוז של כזית בכדי אכילת פרס, או שייך בכל תערובת. אם נגיד שזה שיעור בחפצא, ולא רק בצירוף מעשה אכילה או בגדר אכילה על ידי תערובת, אז ודאי ריכוז זה - ואולי גם מציאות כזית בעין ממש בתוך התערובת - קובעים גם לעניין חצי שיעור.

עוד הסתפק המנחת חינוך, האם אפשר לצרף למלקות חצי שיעור של אכילת בעין גמור וחצי שיעור של תערובת חמץ שאין בה משום כזית בכדי אכילת פרס, כשסוף סוף יצטרפו שני אלו לכזית בעין בכדי אכילת פרס [12]. אבל לאור דיוננו, ייתכן לתלות ספק זה בשתי ההצעות שהעלינו ליישוב דברי הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה. אם נפרש שאיסור תערובת חמץ, כשיש שיעור כזית בכדי אכילת פרס, הוא איסור בפני עצמו, ומטעם זה אינו מצטרף לחייב כרת, וגם אינו מצטרף עם חצי שיעור של בעין גמור אפילו לעניין מלקות, ייתכן שאין בעיה לצרף תערובת שחסרה ריכוז של בעין, כיוון שאין שם וחלות תערובת חמץ כאיסור נפרד. ואם כן, אפשר שיצטרפו אף לכרת! אבל אם נפרש שהחידוש בשיטת הרמב"ם הוא שחיוב כרת אינו שייך אלא בחמץ ניכר, ודאי שאי אפשר לצרף כי האי גוונא לכרת, אבל עדיין אפשר לצרף לעניין מלקות, מדין צירוף של כל התורה כולה [13].

---