כיסוי ראש לאישה בחצר / הרב יוסף צבי רימון
א. פתיחה
מטרת מאמר זה, לתת הסבר חדש בסוגיית "כיסוי ראש בחצר". ראשונים רבים הסבירו סוגייה זו בדרך אחת, הערוך והב"ח הסבירו בדרך אחרת. הב"ח ביאר את הסוגייה לפי מסקנתו, אך האחרונים התקשו בביאורו. נסקור בקצרה את שיטות הראשונים ואת שיטת הב"ח, וננסה להציע הסבר אחר בפשט הגמרא, השונה מהסבר הב"ח, אך תומך במסקנתו ההלכתית [1].
המשנה בכתובות (עב.) אומרת:
"ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע".
משמע מכאן, שכיסוי ראש הוא איסור דרבנן (כי הוא כלול בדת יהודית, ולא בדברים הכלולים קודם במשנה בדת משה). הגמרא שם שואלת: "ראשה פרוע דאורייתא היא!". ומתרצת שיש חילוק בין דין דאורייתא לדין דרבנן לעניין כיסוי ראש:
"דאורייתא קלתה שפיר דמי, דת יהודית אפילו קלתה נמי אסור".
דהיינו, שמדאורייתא צריכה לכסות ראשה אך ניתן להסתפק ב'קלתה', ואילו מדרבנן צריך כיסוי טוב יותר, ועל כיסוי זה, שמדרבנן, דיברה המשנה.
הגמרא אומרת בשם ר' יוחנן ש"קלתה אין בה משום פרוע ראש". הגמרא מתקשה במשפט זה, שהרי ראינו שעובר בכך על דת יהודית. מבארת הגמרא:
"אמר ר' יוחנן: קלתה אין בה משום פרוע ראש.
הוי בה רבי זירא: היכא? אילימא בשוק - דת יהודית היא! (=ואם כן אסור ללכת עם 'קלתה' מדרבנן).
ואלא בחצר - אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה!
אמר אביי ואיתימא רב כהנא: מחצר לחצר ודרך מבוי".
דהיינו, יש מקומות שבהם אסור מדרבנן ללכת בקלתה (בשוק), יש מקומות שאין בכך איסור אפילו מדרבנן, כגון "מחצר לחצר דרך מבוי", ויש רובד קל יותר - בחצר עצמה.
ברור מהגמרא שבשוק אסור מדרבנן ללכת בקלתה. כמו כן, ברור שאין איסור בכך במבוי. אולם לא ברור מה הדין בחצר. לגמרא היה ברור שבחצר מותר, כי אם לא כן "לא הנחת בת לאברהם אבינו", ולכן העמידה הגמרא את רבי יוחנן במבוי. אך מה בדיוק מותר בחצר?
ב. שיטת רש"י ותוספות
רש"י (ד"ה א"כ) הסביר שהגמרא גורסת, שלא ייתכן "דבחצר יש בה משום פריעה", כי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה.
משמע מדבריו, שאם היינו אומרים שבחצר יש משום פריעה - אזי לא הנחת בת לאברהם אבינו, ולכן צריך לומר, שבחצר אין איסור פריעה. וכך הבין הריטב"א בדברי רש"י:
"פירש רש"י ז"ל - אם כן דבחצר יש בה משום פריעה. פירוש לפירושו: דכיון דאמר רבי יוחנן קלתה אין בה משום פרוע ראש בחצר, מכלל דבלא קלתה יש בה משום פירוע ראש אפילו בחצר, ואם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, שרובן הולכות בחצרן בפרוע ראש כיון שאין שם רואין...
ושלושה דינין בדבר: דבחצר - אפילו בלא קלתה אין בה משום פריעת ראש. ובשוק - אפילו בקלתה דת יהודית היא. ובמבוי - בקלתה אין, שלא בקלתה לא..." (ד"ה אלא בחצר).
כלומר, לפי רש"י משמע, שמותר בתוך החצר ללכת ללא כיסוי ראש כלל [2].
באופן זה ביארו את הגמרא גם התוספות:
"ואלא בחצר - פירוש אפילו בלא קלתה נמי אין בה משום פריעת ראש, שאם לא כן, לא הנחת בת לאברהם אבינו" (ד"ה ואלא).
כלומר, מנימוק הגמרא שנשים לא יכולות לנהוג באופן זה, משמע שבחצר יש היתר יותר מאשר במבוי, ולכן צריך לומר שיכולות להיות אפילו בלא קלתה (בגילוי ראש) [3].
ובדרך אגב נזכיר, שיש מקום לדון האם דת יהודית יכולה להשתנות. אין זה מנושא המאמר, ועל כן רק אעיר שלכאורה יש להוכיח מגמרא זו שדת יהודית אינה יכולה להשתנות לקולא. כיצד? על דברי ר' יוחנן הקשתה הגמרא שלא ייתכן שבחצר צריך כיסוי, כי "אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה" (שרובן הולכות בלא כיסוי בחצר - ריטב"א ועוד ראשונים). אם דת יהודית היתה משתנית, ממילא צריך היה דבר זה להפוך להיתר (אם כך נוהגות רוב הנשים)!
ולפי זה קושיית הגמרא היתה צריכה להיות: "... ואלא בחצר? הרי רובן הולכות בלא כיסוי, ולא הוי דת יהודית!". אלא משמע, שדת יהודית אינה משתנה לקולא, ואילו היה המנהג לכסות ראש הנשים בחצר, לא היה משתנה הדין גם אם רוב הנשים היו נוהגות אחרת. ויש לדון ולבאר עוד בעניין זה, ואכמ"ל.
ג. שיטת המאירי
כתב המאירי (בסוגייתנו):
"ובחצירה מיהא אע"פ שהדבר מגונה, אין כאן אפילו משום דת יהודית אף בפירוע הגמור".
מכאן עולה, שאמנם אין משום דת יהודית בהולכת בגילוי ראש בחצר, אך הדבר מגונה. לפי זה ניתן להבין, שכל הסוגייה אינה מדברת במישור הלכתחילה, אלא דנה מתי נקראת עוברת על דת יהודית שניתן לגרשה.
לפי זה מסתבר, שגם ההולכת במבוי כשהיא בקלתה בלבד, אמנם אינה עוברת על דת יהודית, אך בכל זאת אין היתר בכך, ודבר זה מגונה. אולם, המאירי עצמו כתב על קלתה:
"ומכל מקום דווקא שתצא לשוק כן, אבל מחצר לחצר דרך מבוי סתום, שאין בו בקיעת רבים מותר".
אם כן, המאירי נקט שהליכה בקלתה במבוי מותרת, ולפי זה, לעניין מבוי דין הגמרא הוא בלכתחילה, ואילו לעניין חצר הוזכרה הרמה של דיעבד, של "אינה עוברת על דת יהודית", אך מגונה הדבר.
מסתבר שאין זה דוחק בגמרא, כי הגמרא התייחסה לדת יהודית, ובהקשר לכך, אינה עוברת גם כאשר היא בקלתה במבוי, וגם כאשר היא ללא כיסוי בחצר. למישור הלכתחילה הגמרא לא התייחסה כלל. לעניין זה הדין הוא, שקלתה במבוי מותר לכתחילה, אך פירוע ראש בחצר אסור (כמובן שכעת יש מקום להבין גם ראשונים אחרים באופן דומה לזה) [4].
ד. דעת הערוך והב"ח
הב"ח (אבן העזר, סימן קט"ו, ד"ה ומ"ש דווקא) מעלה הבנה חדשה. הוא מציע שבתוך החצר, מותר לכתחילה ללכת עם קלתה. אך ללא כיסוי כלל, אין היתר ללכת אפילו בתוך החצר.
אמנם, הב"ח אינו מקבל את הסבר המאירי (שהגמרא דיברה במישור של "עוברת על דת" ולא במישור הלכתחילה), אלא סבור שגם על כך דיברה הגמרא. הצורך לומר כך בגמרא עצמה, עולה במיוחד מדברי הערוך (ערך קלת), שכתב:
"אבל בחצר בקלתה, אין בה משום פרועת ראש".
דהיינו, שגם בחצר צריך לפחות קלתה, ואסור ללכת בגילוי ראש. ומשמע מכאן, שאם הולכת בגילוי ראש (בחצר), עוברת על דת יהודית.
אמנם, דבר זה נסתר ממהלך הגמרא, שדחתה את האפשרות שר' יוחנן (שהתיר קלתה) דיבר בחצר, מכך ש"לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו' ", ומשמע מכאן, שלא ייתכן שבחצר מותר רק קלתה (כי לא הנחת בת לאברהם אבינו), אלא כנראה שמותר אף יותר מכך, דהיינו פרועת ראש.
הב"ח ביאר:
"והא דפריך בגמרא: 'ואלא בחצר - אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו', הכי פירושו: דאי בחצר קאמר דקלתא אין בה משום פרועת ראש, הא פשיטא היא, ולא איצטריך רבי יוחנן לאשמועינן, דאי איתא דקלתא בחצר לאו דבר הגון הוא, לא הנחת בת לאברהם אבינו, דכולן הולכות בחצר במכוסה במטפחת על ראשן בלא רדיד.
ומשני - דאתא לאשמועינן, שאף מחצר לחצר דרך מבוי, נמי אין בה משום פרועת ראש, אבל לעולם אף בחצירה בלא קלתה אסור בפרועת ראש לגמרי".
כלומר, המשפט "אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו" לא בא לדחות את העובדה שבחצר הולכים עם קלתה (ואם כן אין צורך כלל בכיסוי), אלא בא לומר, שדבר זה פשוט, כי אם לא היינו מתירים קלתה בחצר, אי אפשר היה לעמוד בכך, ו"לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה" (ולשם כך לא צריך את ר' יוחנן). ולכן יישב אביי, שר' יוחנן בא לחדש שגם מחצר לחצר מותר קלתה, ולא רק בחצר (אך גם בחצר מותר רק בקלתה, ואסור ללא כיסוי כלל).
ה. הצעה לפירוש אחר בסוגייה
הט"ז שם (ס"ק ה) הקשה: "ואי פריך פשיטא, הוי ליה למימר פשיטא!": לפי הב"ח, שדברי ר' זירא האומר שבחצר מותר רק בקלתה - לא נדחו, והגמרא חיפשה העמדה אחרת רק בגלל ש"פשיטא" (שבחצר מותר בקלתה), הרי שהגמרא היתה צריכה לומר "פשיטא".
ייתכן להגיע למסקנתו של הב"ח (כדעת הערוך), אך להסביר את הסוגייה באופן שונה:
רש"י ותוספות הסבירו, שלא ייתכן שר' יוחנן סבור שבחצר התירו רק קלתה - כי נשים רגילות ללכת פרועות ראש בחצר.
ניתן להבין אחרת - שלא ייתכן שר' יוחנן סבור שרק בחצר התירו קלתה - כי נשים רגילות גם מחוץ לחצר (במבוי) ללכת בקלתה.
לפי זה, המשפט "אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה", אינו מתייחס לחצר, אלא לתחום שמעבר לחצר - "מחצר לחצר דרך מבוי". דהיינו, אם ההיתר של ר' יוחנן לצאת בקלתה הוא רק בחצר, הרי שמחצר לחצר צריך כיסוי מלא ולא די בקלתה, ואם כן - לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה, שהרי כולן מסתובבות מחצר לחצר בקלתה!
על כך ענה אביי, שאכן גם מחצר לחצר אינה עוברת על דת יהודית כשהולכת בקלתה.
המסקנה של הסבר זה היא כדברי הב"ח, אלא שהקושי מדוע לא הקשו "פשיטא" יורד, כי אכן מבחינה זו ההבנה היא כשאר הראשונים, שזו דחייה (אלא שלא דוחים את "חצר", אלא את "מחצר לחצר").
ו. סיכום
ר' יוחנן אמר ש"קלתה אין בה משום פרוע ראש". בעקבות זאת אמר ר' זירא, שלא ייתכן שר' יוחנן דיבר על השוק, כי אז עוברת. ולא ייתכן שדיבר על חצר, כי: "אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה". ניתן להבין משפט זה בשלוש צורות:
| פשט - I | ב"ח - II | III | |
| הסבר המשפט | משפט זה דוחה את ההבנה שבחצר צריך קלתה, כי אם צריך - "לא הנחת...". | ההבנה שבחצר צריך קלתה (ודי בקלתה), ברורה גם בהווה אמינא וגם למסקנה. אלא שלא ייתכן שעל כך דיבר ר' יוחנן כי דבר זה פשוט. כי אם בחצר לא די בקלתה, "לא הנחת...". | ההבנה שבחצר צריך קלתה (ודי בקלתה), ברורה גם בהווה אמינא וגם למסקנה. אלא שלא ייתכן שעל כך דבר ר' יוחנן, כי לפי זה, מחצר לחצר אסור לצאת בקלתה בלבד, ודבר זה לא ייתכן כי "לא הנחת... ". |
| ולפי זה | בחצר ניתן גם ללא כיסוי. | בחצר צריך קלתה. | בחצר צריך קלתה. |
| ואביי חידש שכוונת ר' יוחנן היא: | אך במבוי צריך קלתה. | גם במבוי יכולה לצאת בקלתה. | גם במבוי יכולה לצאת בקלתה. |
הסבר זה, השלישי, יש בו קושי מסויים. לפי הבנות I ו- II, ר' זירא בהבנת ר' יוחנן דיבר רק על שתי אפשרויות: שוק, וחצר. והוא נוכח לדעת ששתיהן אינן טובות (לפי I, כי הדין של ר' יוחנן בלתי אפשרי בחצר. ולפי II, כי דין זה פשוט, ולא ייתכן שעל כך דיבר ר' יוחנן). בא אביי וחידש שיש מצב ביניים - מחצר לחצר דרך מבוי, וכנראה שעליו דיבר ר' יוחנן.
לפי הסבר III, ר' זירא הציע למעשה את שלוש האפשרויות, שהרי קושייתו על האפשרות להבין את ר' יוחנן בחצר, מתבססת על כך שלפי זה מחצר לחצר יש בה משום פרוע ראש, ודבר זה בלתי אפשרי, כי "לא הנחת". ואם כך, ברור מדבריו שצריך לומר שבדיוק על מקרה זה דיבר ר' יוחנן. ואם כן, מהו חידושו של אביי?
עיון ברשב"א יאפשר לנו לפרש בכל זאת כאפשרות III :
"הכי גרסינן - אלא בחצר. אם כן, לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו'".
הרשב"א גורס אות אחת פחות מהגִרסה הרגילה. במקום "ואלא בחצר". גורם "אלא בחצר". הרשב"א אמנם מסביר גם גִרסה זו כרש"י, ודבר זה בהחלט אפשרי, אך ניתן כעת להסביר גם את אפשרות III לאור גִרסה זו.
מהו ההבדל בין הגרסאות? לפי גרסת הרשב"א ניתן לקרוא את הסוגייה כך:
"אמר ר' יוחנן: קלתה אין בה משום פרוע ראש.
הוי בה רבי' זירא: היכא? אילימא בשוק - דת יהודית היא! אלא בחצר.
אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה!
אמר אביי ואיתימא רב כהנא: מחצר לחצר ודרך מבוי".
לפי הגרסה הרגילה ר' זירא התלבט, הציג את הבעייתיות בכל עמדה, ולא הכריע: בשוק? עוברת על דת. בחצר? לא הנחת בת לאברהם אבינו. בא אביי ופשט את הבעיה - מחצר לחצר דרך מבוי.
לפי גרסת הרשב"א - ר' זירא הכריע שדברי ר' יוחנן אינם אמורים בשוק אלא בחצר. על כך הקשתה הגמרא: "אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו". ותירץ אביי, שאכן ר' יוחנן לא דיבר בחצר, כהבנת ר' זירא, אלא דיבר "מחצר לחצר דרך מבוי".
כעת ניתן להבין כהסבר III. ר' זירא אכן חשב רק על שתי אפשרויות: שוק וחצר, והכריע שמדובר בחצר. הקשתה הגמרא שלפי זה, מחצר לחצר תהיה עוברת על דת, ואם כן, לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה. ובעקבות זאת, דחה אביי את דברי ר' זירא, ואמר שאכן ר' יוחנן מדבר במקרה זה של "מחצר לחצר דרך מבוי" [5].
[1] מאמר זה מבוסס על שיעורים שניתנו בישיבה בנושא כיסוי ראש לאישה. בשיעורים עצמם עסקתי גם בתחומים נוספים: מי צריכה לכסות; מהי רמת הכיסוי הנדרשת; מהו אופי הכיסוי; מהו מקור הדין. במאמר זה אתמקד רק במקומות הדורשים כיסוי, ובהערות אתייחס מעט גם לאופי הכיסוי.
[2] אמנם הריטב"א מנמק "כיוון שאין שם רואין", אבל בהמשך דבריו הוא מצטט את הירושלמי בהגדרת חצר, שאומר "מבוי שאין הרבים בוקעים בו דינו כחצר" (ומשמע שלא רואה מחלוקת בין הבבלי לירושלמי). מלשון זו משמע שיש אנשים הרואים בחצר, אך לא רבים - ולפי זה כוונת הריטב"א קודם היא, "שאין שם הרבה רואין". אמנם, פשט הירושלמי, כלהלן בהערה, שגם בחצר צריך כיסוי. וצריך ביאור (ואולי כוונתו רק להסביר את המציאות - מדוע רובן הולכות בפרוע הראש בחצר).
[3] הערה בעניין אופי הדין: לכאורה, העובדה שרוב הראשונים התירו ללכת ללא כיסוי ראש בחצר, גם כשיש אנשים, מביאה לידי מחשבה שכיסוי הראש אינו אלא סימן היכר, או עניין של כבוד גרידא, ולא עניין של צניעות. אולם, בוודאי שאין זה כך, וגם הטעם של צניעות קיים. ננסה לראות יסודות אלו הנובעים מהסוגייה שלנו, ובמיוחד מדברי רש"י בסוגייתנו, שהוא כאמור מהמתירים פריעת ראש בחצר (כמובן שיש להתייחס גם לסוגייה בברכות כד. "שיער באשה ערוה" - שמשמע משם שיש דין ערוה. אך דיון ביחס שבין שתי הסוגיות אינו מענייננו כעת, ואכמ"ל).
ראשית, העובדה שדבר זה מופיע במסגרת דת יהודית, מראה שמדובר בענייני צניעות. יותר מכך, ניתן לראות מפירוש רש"י בביאור מקור הדין. הגמרא בסוגייתנו (כתובות עב.) אומרת: "ראשה פרוע דאורייתא היא, דכתיב 'ופרע את ראש האשה', ותנא דבי רבי ישמעאל, אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש".
רש"י (בגמרא) מבאר את הלימוד: "מדעבדינן לה הכי כדי לנולה, מידה כנגד מידה, כמו שעשתה להתנאות על בועלה, מכלל דאסור. אי נמי - מדכתיב 'ופרע', מכלל דההוא שעתא לאו פרוע הוא, שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש, וכן עיקר".
לפי ההסבר הראשון, פריעת ראש נהוגה בשעת ביאה וכו', כדי להתנאות על הבועל. ולכן היא מוגדרת כחוסר צניעות, ואסורה לאנשים אחרים פרט לבעלה.
לפי ההסבר השני, העובדה שפורעים את ראשה מגלה לנו, שמנהג בנות ישראל הוא ללכת בשער שאינו מגולה.
כלומר, לפי הסבר א' יסוד האיסור הוא נוי - שאין להתנאות באופן זה בפני איש זר. לפי הסבר ב' זו היתה המציאות, ולא ברור שהיסוד הוא מדין נוי.
לכאורה קשה על הטעם השני, שהרי העובדה שכך נהגו ללכת, אינה אומרת שכך צריך ללכת. וכך הקשה ההפלאה (על אתר), והוסיף להקשות מסנהדרין מו:, שם דנה הגמרא בעניין קבורה, ורוצה ללמוד חובת קבורה מכך שראינו שקברו צדיקים בתנ"ך. דוחה הגמרא: "דילמא מנהגא", משמע שאי אפשר ללמוד מן המציאות. ההפלאה נשאר בצריך עיון.
ועוד קשה, כתוב בתורה "וחלצה נעלו" (וכן "חלצה נעלו") - האם נאמר לאור חיוב זה שיש חובה ללכת בנעליים? כנראה שרש"י הבין, שאם נהגו בכיסוי הראש, הרי שזה מטעם צניעות. ולכן ניתן ללמוד מכך, כיצד אמורים לנהוג. לפי זה, לפי שני הטעמים מדובר בעניין של צניעות, ובעיקר לפי טעם א' שהיסוד הוא לא להתנאות בשיער לפני איש זר (ייתכן כי לפי טעם ב' זהו היכר, שעניינו צניעות והרחקה מאשת איש ואכמ"ל).
[4] אמנם, מהגמרא משמע שדיברה ברובד הלכתחילה, שכן הגמרא אומרת ש"אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו' ", משמע שהמציאות היא שכך הולכות רוב הנשים! (וקשה לומר שמציאות זו היא מגונה, ושהגמרא לא תתייחס לכך!).
[5] גם מסוגיית הירושלמי (כתובות פ"ז ה"ו), עולה (בהסבר ר' יוחנן) שאסור ללכת פרועת ראש בחצר. וכן כתב הבית שמואל (אבן העזר, סי' קט"ו ס"ק ט), שלאחר שהביא דעת רש"י ותוספות, הביא את הירושלמי והוסיף: "אבל בסמ"ג הביא ירושלמי, שאפילו בחצר יש איסור אם ראשה פרוע לגמרי, וכן כתב בשלטי הגיבורים... ואפשר לעניין כתובה קי"ל כסוגיא שלנו (= הבבלי), מיהו לעניין איסור י"ל אף סוגיא שלנו ס"ל דאסור...". והביא דבריו גם בבאר היטב (סי' קט"ו ס"ק י).
מסקנות שאר האחרונים: כפי שראינו, מפשט הגמרא ומראשונים רבים עולה שהקלו בתוך החצר. אולם, ראינו קודם את דעת הב"ח והערוך. ואכן, הב"ח פסק כך להלכה: "פריעת ראש לגמרי אסור, אפילו נשארה בחצרה...". מהדרכי משה (שם ס"ק ד) משמע שמעיקר הדין מותר, אך משום צניעות ראוי שלא תגלה ראשה אפילו בביתה (מעשה דקמחית). גם במגן אברהם (אורח חיים, סי' ע"ה ס"ק ד) משמע שמעיקר הדין מותר, אך נכון להחמיר על פי הזוהר. מהבית יוסף בהלכות שבת (אורח חיים סי' ש"ג, בסופו בבדק הבית), משמע לכאורה שאמנם מותר (וכך עולה מדבריו באבן העזר, סי' קט"ו), אך המנהג לכסות. הבית יוסף שם מתייחס לדברי הכלבו שכתב: "דהאידנא נהגו לקלוע שערן (= בשבת) ואין מי שימחה בידן, לפי שמוטב שיהיו שוגגות... שאי אפשר למנען שלא יתגנו על בעליהן". וכתב בבית יוסף על כך: "ואין טעם בדבר, שהרי השער מכוסה הוא, ומאי שלא יתגנו איכא". והנה, אם בחצר היו הולכות בשיער מגולה (בפרט כשיש שם זרים), הרי שמתגנות על בעליהן, ואם כן, יש סיבה טובה להתיר את הקליעה. משמע אם כן, שגם בתוך הבית היו הולכות בשיער מכוסה, ולכן אין צורך להתיר את הקליעה.
החתם סופר (אורח חיים סימן ל"ו) החמיר מאוד למעשה. וכן דעת הביאור הלכה (סימן ע"ה, ס"ב, ד"ה מחוץ לצמתן, ובספרו 'גדר עולם', פרק ב'). הט"ז (סי' קט"ו ס"ק ה) כתב שבחצר מותר, אך צימצם את הבנת "חצר" וכתב שדווקא כשאין שם אנשים אחרים. ואם כך, למעשה אין בדבריו קולא.
הרב פיינשטיין (שו"ת אגר"מ, אבן העזר, ח"א סימן נ"ח) דן בכך, ומסיק שאין להקל בחצר, דהיינו כשיש עוד אנשים, אבל בבית כאשר אין אנשים זרים, יש סמך למקלים (ויש להוסיף, שכלל הוא בצניעות, שדבר הרגיל להיות מכוסה - מושך יותר וצריך כיסוי. והוא הדין כאן, כיוון שרגילות לכסות בחוץ).