בעניין מלכות בישראל / הרב משה טרגין

"כי תבא אל הארץ אשר ה' א-להיך נותן לך, וירשתה וישבתה בה, ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבֹתָי. שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' א-להיך בו, מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא" (דברים י"ז, יד-טו).

פרשת שופטים, העוסקת בהקמת מערכת חברתית-פוליטית, כוללת בין היתר מצוות מינוי מלך. הרבה ראשונים הבינו, כפשטות לשון הפסוק, שמצוות מינוי מלך נחשבת למצוות עשה הכלולה במנין תרי"ג מצוות. כך לדוגמה מנה הרמב"ם בספר המצוות: "מצוה קע"ג היא - שצונו למנות עלינו מלך, יקבץ כל אומתנו וינהיגנו". כך מנו גם ראשונים אחרים [1].

והנה קושי מסויים עולה ביחס להיבט אחד של המצווה - דין ירושה במלכות. הספרי על אתר דורש: "'הוא ובניו' - שאם הוא מת, בנו עומד תחתיו". הרי שלפי הספרי, המלכות עוברת בירושה מאב לבנו. יוצא אם כן, שמצוות מינוי המלך היא מצווה חד-פעמית. מכיוון שנתמנה דוד המלך, כבר נוצרה מלכות בישראל שעוברת אוטומטית בירושה, ואין צורך בטקסי מינוי נוספים. לאור זה יש להקשות על הכללת מצווה זו במניין תרי"ג - הרי הרמב"ם קבע בשורש השלישי של ספר המצוות, שרק מצוות הנוהגות לדורות נכללות במנין תרי"ג. אם המלכות עוברת בירושה, מצוות מינוי המלך אינה נוהגת לדורות!

במבט ראשון, יש לתרץ קושייה זו באחת משתי דרכים. הדרך הראשונה היא להרחיב את מימדי מצוות מינוי המלך, ולכלול בה דברים נרחבים יותר, שאמנם שייכים לדורות. בכיוון זה הלך החינוך במצווה תצ"ז. בעקבות הרמב"ם הוא מונה את מינוי המלך כמצווה, ובסוף דבריו הוא מקשה על עצמו:

"ואל תהרהר בני אחרי דברי לומר - ואיך יחשוב אבי זאת המצוה מן הנוהגות לדורות, והלא משנמשח דוד המלך נסתלקה זאת המצוה מישראל, שלא יהיה להם למנות עוד מלך, כי דוד וזרעו נשיאים עליהם לעד, עד כי יבא שילה, שיהיה מזרעו מלך לעולם במהרה בימינו. שענין המצוה אינו למנות מלך חדש לבד, אבל מענינה הוא כל מה שזכרנו: למנות מלך חדש, אם תהיה סבה שנצטרך לו, וגם כן להעמיד המלוכה ביד היורש, ולתת מוראו עלינו, ונתנהג עמו בכל דבר כמצוה וכתורה הידועה, וזה באמת נוהג הוא לעולם".

לפי החינוך, היקף מצוות "שום תשים עליך מלך" מתרחב הרבה מעבר לתהליך המינוי הרשמי. המצווה כוללת את כל ענייני המלך - הן לגבי מינויו והן לגבי אימתו וכבודו. הסעיף הראשון של המצווה - המינוי הפורמלי - אמנם אינו נצחי, אך סעיפה השני - חיזוק מלכותו, יראתו וכבודו - שייך לעולם, ולכן נמנית מצווה זו בין המצוות הנוהגות לדורות. החינוך שינה את הגדרת המצווה, כדי שיוכל להחשיבה כמצווה הנוהגת לדורות.

מצד שני אפשר לצמצם את המצווה לתהליך המינוי בלבד, ובכל זאת לתרץ את קושייתנו הנ"ל. לשם כך יש לעמוד קודם על עניין מלכות בכלל, היבטיו ומימדיו. יתכן שיש מקום לפצל את מושג המלכות, כך שחלק ממנו עובר בירושה ואינו טעון מינוי, וחלק אחר מצריך ביצוע מינוי בפועל. נבחן זאת על ידי השוואת שני קטעים מן הירושלמי.

א. מלך ומלכות

הירושלמי בראש השנה דן במעמד דוד המלך בתקופת מרד אבשלום בנו:

"רב חונא אמר - כל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום בנו, בשעירה היה מתכפר כהדיוט" (פ"א ה"א).

למרות שבמשך שלטונו היה דוד מביא קרבן פר על חטאתו, כדין נשיא המפורט בפרשת ויקרא, בשישה חודשים אלו פקע ממנו שם מלך, והיה מתכפר בשעירה שהיא חטאת הדיוט. הרי שמעמדו ההלכתי של מלך תלוי בהסכמה חברתית, ומכיוון שרוב העם המליך את אבשלום, פקע שם מלך מדוד. מירושלמי זה היה מקום לדייק, שבשישה חודשים אלו כיהן אבשלום כמלך במקום דוד אביו [2]. אלא שהירושלמי בסנהדרין (פ"ב ה"ג) מתאר מצב שונה. הירושלמי עוסק בפרשת פילגשי דוד, שנאסרו עליו אחרי שנשבו בידי אבשלום:

"כלי המלך שנשתמש בהן הדיוט, אינו דין שיהא המלך אסור לשמש בהן?".

מכאן שגם במשך התקוממותו, היה אבשלום נחשב להדיוט, וכליו, לכלים שנשתמש בהם הדיוט. בהנחה ששני קטעים אלו אינם חולקים אלא מקבילים, יש לשאול מי היה מלך בששה חודשים אלו - אם לא דוד ולא אבשלום מי כיהן כמלך; האם פסקה אז מלכות מישראל?

לכאורה התירוץ תלוי בהבחנה בין שני רבדים של מלכות בהלכה. מצד אחד יש דין של 'מלך' כחלות שם בגברא, שקובעת הלכות מסויימות המפורטות בפרשת שופטים. מצד דין זה הוא מוגבל במספר הנשים שיכול הוא לישא ובמספר הסוסים שיכול הוא לרכוש. המלך חייב לכתוב ספר תורה שני - "את משנה התורה הזאת", ולשאת ספר זה איתו במשך כל שנות מלכותו. עליו לא להתגאות מעל אחיו - "לבלתי רום לבבו מאחיו", ולהידבק בלימוד התורה - "וקרא בו כל ימי חייו... ולבלתי סור מן המצוה... ". במקרה והוא חוטא, עליו להביא קרבן מיוחד - "אשר נשיא יחטא... ". מצידנו אנו חייבים לירא אותו ולכבדו - " 'שום תשים עליך מלך' - שתהא אימתו עליך". מצוות הכיבוד נמשכת גם אחרי מותו - "מלך שמת כליו נשרפין". כל הדינים האלו נובעים מהמעמד המיוחד המוענק לו, לאור משרתו כמלך, ותלויים בחלות שם גברא של מלך. מצד שני, יש הלכה של 'מלכות' - מוסד פוליטי הפועל במשך ההיסטוריה ועובר דרך השושלת המשפחתית. מלכות קיימת ללא כל קשר לאדם הפרטי שמייצג אותה. כשאנחנו מתייחסים לשושלות המלכותיות בהיסטוריה, לא עוסקים בדמויות ספציפיות, אלא בשושלת כשלעצמה, באופיה ובמגמתה. גם בהיסטוריה היהודית, להבדיל, קיימת שושלת מלכותית כיֵשות עצמאית, ללא קשר לאדם הפרטי שמייצג אותה. ובעצם מוסד זה הוא הנושא של פרשת ויחי. יעקב לא העניק ליהודה שם מלך (הרי ליהודה לא היה שם מלך בגברא), אלא ברכה של מלכות - "לא יסור שבט מיהודה ומחֹקק מבין רגליו עד כי יבא שילה". לסיכום, יש לחלק בין שתי בחינות שונות - דין המלך בגברא ומוסד המלכות בישראל.

על פי יסוד זה יש לגשת לבעיה הנ"ל בירושלמי. אמנם בתקופה עצובה זו לא היה מלך בישראל - גם לדוד וגם לאבשלום היה מעמד של הדיוט. נפקא מינה לעניין סוג הקרבן, ששניהם היו מקריבים קרבן הדיוט על חטאתם, וכן לעניין פילגשי דוד שנטמאו על ידי אבשלום, שנאסרו לדוד עצמו כשעלה על כס המלכות. הרי אבשלום, שמעמדו ההלכתי כהדיוט, נשתמש בהן, וכלי שנשתמש בו הדיוט אסור למלך להשתמש בו. אולם למרות שאף אחד לא כיהן כמלך, לא היתה שום הפסקה במלכות, שהחלה בימי שמואל ושוב לא נתבטלה. אמנם מלך לא היה כאן, אבל המלכות נמשכה ללא הפסק. משום כך לא רואים שמשחו את דוד מחדש כשהוחזר לשלטונו. שתי הלכות נאמרו בקשר למלכות - דין של מלך ודין של מלכות, ואין הדין השני תלוי כלל בהימצאות הדין הראשון.

פיצול זה פותר גם את הבעיה הראשונה. אמנם המלכות עצמה עוברת בירושה מאב לבנו, אך חלות שם המלך המתייחסת לאדם הפרטי טעונה מינוי פורמלי. מינוי זה, המחיל עליו שם מלך, נחשב למצווה הנוהגת לדורות, כיוון שהוא שייך בכל דור ודור. הצורך במעשה מינוי תמידי מודגש גם בספרי: "'שום תשים עליך מלך...' - מת, מנה אחר תחתיו" - למרות שקיימת העברה תורשתית, יש עדיין צורך בחנוכתו של כל מלך ומלך, כדי להחיל עליו שם מלך ודיני מלך. היבט אחד של מלך טעון מינוי, ואילו ההיבט השני זורם באורח עצמאי, ללא כל תלות בתהליך מינוי פורמלי.

גם בבבלי בשני מקומות נרמז הצורך במינוי פורמלי לשם החלת שם מלך בגברא. הגמרא בראש השנה (ב.-ב:) עוסקת בכתיבת זמן בשטרות על פי תקופת השלטון הנוכחי. הגמרא אומרת שמקצת השנה ככולה, ואם עמד מלך בסוף השנה ועבר ניסן, כותבים את זמנו של השטר כ"שנה שנייה לשלטון פלוני". אולם הגמרא מסיקה שאם נמנו עליו מאדר ולא מינוהו עד ניסן, אין מונים לו אלא מניסן. הגמרא רואה בהלכה זו חידוש מסויים: למרות שכבר נועד להיות מלך, כל זמן שטרם נתמנה בפועל אין לו דין מלך, ותקופת שלטונו עוד לא החלה. לכאורה מאשרת הגמרא את ההבנה הנ"ל, שאף על פי שהמלכות עוברת אוטומטית, והיורש הקרוב מועמד למלוך, מכל מקום עד שלא נתמנה אין לו חלות שם מלך בגברא.

סימוכין נוספים לכך מצאנו במשנה בהוריות, העוסקת בקרבן החטאת המיוחד של הכהן גדול והמלך. מה דינו של מי שחטא כהדיוט ומביא חטאתו כמלך - האם מביא קרבן של הדיוט - כשעת שגגתו, או של מלך - כשעת הקרבת קרבנו? המשנה (י.) קובעת: "חטאו עד שלא נתמנו ואחר כך נתמנו - הרי אלו כהדיוטות". ממשנה זו יש ראיה נוספת לכך שמעמדו האישי של מלך תלוי במינויו בפועל, ועד שלא נתמנה מביא קרבן חטאת כהדיוט. לא רק התחלת תקופת שלטונו תלויה בטקס של מינוי, אלא גם הלכות מלך עצמן אינן חלות קודם שנתמנה.

ראינו איפוא שיש להבחין בין שני דברים: דין מלך, הטעון מינוי שוב ושוב לכל מלך, ומציאות של מלכות, הנמשכת אוטומטית לאחר שיצאה לדרך בימי דוד.

מתכונת המינוי

לדברינו, שיש לחלק בין מלך למלכות, יצירתה הראשונית של המלכות צריכה לכאורה להיות שונה באופיה ובתבניתה מטקס מינוי המלך הפרטי, שאינו מיועד לכונן מוסד מלכות, אלא רק להחיל שם מלך על הנציג הנוכחי. לא הרי בריאת מלכות כהרי האצלתה ממלך לחברו. אכן, מצאנו שני חילוקים עיקריים ביניהן - האחד לגבי הסמכות הממנה, והשני לגבי מתכונת הטקס עצמו.

בעניין הסמכות הממנה כותב הרמב"ם:

"אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא" (א', ג) [3].

הרי שלמנות מלך בתחילה בעינן השתתפות בית דין הגדול וגם הוראת נביא. לצורך בנביא ובבית הדין הגדול יש מקורות שונים. הספרי על אתר דורש: "אשר יבחר ה' א-להיך בו - על פי נביא". לגבי הצורך בסנהדרין הגדולה, הרמב"ם שאב כנראה את דינו מהתוספתא בסנהדרין (פ"ג ה"ב): "אין מעמידין לא מלך ולא כהן גדול אלא בבית דין של שבעים ואחד". אולם הרמב"ם בהלכות סנהדרין (ה', א) הזכיר את הצורך בבית דין והשמיט את הצורך בנביא: "אין מעמידין מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד". ויש לתמוה על השמטת הנביא ממעשה המינוי. לאור החילוק הנ"ל, נראה שיש לפצל בין מינוי המלך בתחילה, שטעון גם בית דין וגם נביא, לבין מינוי מלך בן מלך, שאינו זקוק לנוכחות נביא. אם נדייק בלשון הרמב"ם, בהלכות מלכים הוא כותב: "אין מעמידין מלך בתחילה", ואילו בהלכות סנהדרין הוא כותב: "אין מעמידין מלך". לא הרי מינוי מלך כהרי יצירת מושג המלכות בישראל. כשמחדשים את מוסד המלכות, דרוש בית הדין הגדול כנציגם של כל קהל ישראל, ודרוש הנביא כשליח ה'. הרי מקור המלכות בשמיים - הממליך מלכים ולו המלוכה, והתקנת יסוד המלכות בחברה האנושית היא תוצאה של הענקה ומתנה עליונה. מה שאין כן המלכת מלך בן מלך, כשמושג המלכות כבר קיים, ובאים רק לייחד אדם פרטי כנציג המלכות: כאן לא נזקקים לנביא אלא מסתפקים בבית הדין הגדול, המסמל את כלל ישראל ואת הסכמתו הכוללת.

משיחה בשמן המשחה

בנוסף, יש נפקא מינה גם בעניין צורת המינוי. הגמרא בהוריות יא: עוסקת בשמן המשחה שהיה במקדש, ואומרת "ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים... ואין מושחים מלך בן מלך". כך מופיע גם בירושלמי בשקלים פ"ו ה"א, וכן פוסק הרמב"ם בפ"א הלכות ז ויב, ובהלכות כלי המקדש א', יא [4]. ניתן לומר שגם בחילוק זה לגבי אופן המינוי משתקף החילוק בין חידוש מלכות למינוי המלך. הגמרא בהוריות מצטטת שני פסוקים כמקור להלכה זו שאין מושחין מלך בן מלך. הפסוק השני מקורו בשמ"א ט"ז, יב: "קום משחהו כי זה הוא". הגמרא דורשת: "זה טעון משיחה ואין אחר טעון משיחה". לימוד זה אינו מבליט את השינוי בין טקסי המינוי. הפסוק מפקיע בצורה פורמלית מלך בן מלך ממשיחה בשמן המשחה. משיחה מיועדת רק ל'זה' - רק לדוד מייסד המלכות ולא לצאצאיו. לפני כן הביאה הגמרא כמקור את הפסוק בשופטים: "למען יאריך ימים על ממלכתו" - "ירושה היא לכם". דווקא מהפסוק שמגדיר מלכות כירושה, ממעטים מלך בן מלך שיורש תפקידו ממשיחה בשמן המשחה. לכאורה הפסוק מדגיש אותה נקודה - במקום שאין חידוש מלכות אלא רק מינוי מלך (וזה המצב בכל מלך בן מלך, שהרי המלכות היא ירושה), אין צורך במשיחה.

ובאמת קשר זה בין משיחת המלך לירושת המלכות בולט בדברי הרמב"ם: "ומאחר שמושחין המלך, הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה" (א', ז). משמע מלשונו שעצם המשיחה היא הגורמת להעברת המלכות בירושה. וזה הגיוני, כי רק על ידי משיחה בשמן המשחה יוצרים את מוסד המלכות העובר מדור לדור. במקום שמלכות כבר קיימת, אין צורך ואין רשות למשוח בשמן הקודש. ועיין עוד בגמרא בהוריות יב., דלפיכך מושחים על הנהר (ולא בבית המקדש, מקום משיחות אחרות) "כדי שתמשך מלכותם". גם מיקום המשיחה נועד לסמל את ההמשכיות התורשתית של המלכות.

משיחת מלך בן מלך במקום מחלוקת

יש להוסיף, שאפילו במקרים הנדירים שמשחו מלך בן מלך, היות שלא היה בהם חידוש מלכות, עדיין יש הבדל בין אותן משיחות למשיחת דוד בשעתו. הגמרא בהוריות שם אומרת שמפני המחלוקת מושחים גם מלך בן מלך. הלכה זו מובאת גם בגמרא בכריתות (ה:), ומקורה בצידה: "אמר רב פפא - אמר קרא: 'בקרב ישראל' - בזמן ששלום בישראל [אין מושחים מלך בן מלך]". יש לבחון את אופיה של משיחה חריגה זו של מלך בן מלך במקום מחלוקת. בעניין זה כתב הרמב"ם:

"ואין מושחין מלך בן מלך אלא אם כן היתה שם מחלוקת או מלחמה מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת... " (א', יב).

לפי הרמב"ם משיחה זו נועדה לצרכי תעמולה - להכריז על הסמכות הבלתי מעורערת של המלך החדש, ולסלק התקוממות פוטנציאלית. מטרה זאת מובלטת בלשון הרמב"ם בהלכות כלי המקדש:

"ואין מושחין מלך בן מלך, שהמלכות ירושה למלך לעולם, שנאמר: 'הוא ובניו בקרב ישראל'. ואם היתה שם מחלוקת מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת, ולהודיע לכל שזהו מלך לבדו" (א', יא).

לפי הרמב"ם, משיחה זו אינה מהותית, אלא נועדה להשקיט את המתחרים והיריבים, ואם כן - יש הבדל משמעותי בין משיחת המלך בתחילה לבין משיחת מלך בן מלך במקום מחלוקת. מצד הדין ניתן היה לומר, שאף על גב שבמשיחת מלך בתחילה משתמשים בשמן המשחה, למשיחת מלך בן מלך כדי לסלק המחלוקת, אסור למעול בשמן הקודש, ומושחים בשמן אפרסמון [5]. אלא ששיטה זאת נסתרת מפשטות דברי הרמב"ם עצמו בהלכות כלי המקדש שם. אחרי שהוא מביא את ההלכה של משיחת מלך בן מלך במקום מחלוקת, הוא ממשיך:

"כמו שמשחו שלמה מפני מחלוקת אדוניהו, ויואש מפני עתליה, ויהואחז מפני יהויקים אחיו. וזה שמשח אלישע ליהוא (=למרות שהיה מלך בן מלך ולא היתה שום מחלוקת), לא בשמן המשחה משחו אלא בשמן אפרסמון. ודבר זה מסורת ביד החכמים".

מדבריו משמע בעליל, שגם מלך בן מלך במקום מחלוקת נמשח בשמן המשחה (ורק יהוא מלך ישראל נמשח בשמן אפרסמון), למרות שמשיחתו נועדה רק כדי לייצב את מלכותו וסמכותו. מה שנראה מסברה אינו מתקבל אם כן להלכה בדברי הרמב"ם.

אך רוח אחרת לחלוטין עולה מדבריו של רש"י בשאלה זו של משיחת מלך בן מלך במקום מחלוקת. רש"י בכריתות שם כותב:

"בזמן ששלום בישראל, הוי המלכות ירושה ולא בעי משיחה, אבל כי איכא מחלוקת, לאו ירושה היא, ובעי משיחה בתחלה" (ד"ה בזמן).

רש"י מבין שירושת המלכות אינה אוטומטית ובלתי מותנית. לדבריו המלכות עוברת בירושה רק כשיש הסכמה כוללת של העם. כשיש מחלוקת, וחלק מהעם תומך במועמד אחר, המלכות נפסקת, וצריכים משיחה נוספת כדי לחדשה. סמך לרש"י יש למצוא בדברי הספרי לפרשת שופטים: "בקרב ישראל - כל שהם בקרב ישראל בנו עומד תחתיו". משמע שאם אין הסכמה כללית בטלה מלכותו, ויש צורך במשיחה נוספת כדי לעצבה מחדש. לפי רש"י ברור שמשיחה זו נעשית בשמן משחת קודש, כי אין כל הפרש בין משיחת מלך בתחילה למשיחת מלך בן מלך במקום מחלוקת. שתי המשיחות חונכות מלכות, ולפיכך בשתיהן משתמשים בשמן המשחה.

יש לחקור לפי רש"י, האם דווקא ירושת מלכות תלויה בהסכמה כוללת, או שעצם המשכיות המלכות מותנית בהסכמה ציבורית. ייתכן שלדעת רש"י המלך יונק את סמכותו מהסכמת העם, ובמידה והסכמה זו הוסרה נפסקת מלכותו מכל וכל. אם כך, יצא לפי רש"י, שבששת החודשים שברח דוד מאבשלום, לא רק שאיבד את שם המלך, אלא שמלכותו בטלה לחלוטין! וכבר דייקנו לעיל מדברי הירושלמי, ששם מלך תלוי אולי בקונצנזוס של העם שמקבל את מרות המלך. לפיכך, בששת החודשים שברח דוד מפני אבשלום בנו, לא נהנה מתואר זה, והביא חטאת כהדיוט. דבר דומה יש לדייק מדברי הרמב"ם בספר המצוות (עשה קע"ג), הכותב שיש למלך רשות להרוג את המתקוממים נגדו, כמו שקיבלו אבותינו על עצמם ואמרו - "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו - יומת". הרמב"ם רואה בקבלת העם ההיסטורית בימי יהושע את מקור הסמכות לדורות לפעילות המלך נגד מורדים במלכותו. ביטוי חריף יותר לכך ניתן למצוא בדברי הרדב"ז בפירושו לפ"ג ה"ח ברמב"ם:

"והאי מלך היינו שהומלך על פי נביא, או שהסכימו עליו כל ישראל, אבל אם קם איש אחד ומלך על ישראל בחזקה, אין ישראל חייבין לשמוע אליו, והממרה את פיו לא נקרא מורד במלכות".

לדבריו, הקבלה החד-פעמית אינה מספקת, יש צורך בקבלת העם כדי לתת תוקף מחדש לכל שליט. חידוש נוסף בדבריו הוא, שבמקום שאין הסכמה כזו, לא רק שדין מורד במלכות אינו שייך, אלא שגם החיוב לציית לדברי המלך מבוטל (ואולי גם חיובי מלך נוספים). ברדב"ז יש ביטוי לחשיבות הסכמת העם לגבי התקיימות הסמכות המלכותית. לא רק שם המלך אלא גם סמכותו תלויה בהסכמה זו. האם גם רש"י יסכים לכך, או שלדעתו רק העברת המלכות בירושה מאב לבנו מותנית בהסכמת הציבור?

איברא דאפילו אם נסביר כך ברש"י, עדיין יהיה הבדל בינו לבין הרדב"ז. לפי רש"י, במקום שיש מחלוקת כל המלכות בטלה, ויש צורך לחדשה על ידי משיחה בשמן המשחה. לפי הרדב"ז המלכות עצמה עדיין קיימת, ואין צורך במשיחה חדשה על ידי בית הדין הגדול ונביא. האדם הספציפי מאבד את שלטונו ומפסיד את סמכותו, אבל המוסד עצמו שריר וקיים.

ב. מלכות ללא מלך

יש ללבן את החילוק שהעלנו בין מלכות למלך. מה היחס בין שני המושגים ושני הדינים - האם אלו הלכות עצמאיות בלי שום תלות הדדית? האם ייתכן מצב של מלכות הקיימת ללא איש שמכהן כמלך? ולהפך - האם יתכן מצב של מלך היושב על כסאו, למרות שאינו מייצג שושלת של מלכות?

נתחיל בשאלה הראשונה. מקרים ספורים של מלכות ללא מלך כבר ראינו. לפי הירושלמי ייתכן שבששת החודשים שאבשלום מרד בדוד אביו לא היה שום מלך. גם דוד וגם אבשלום היו מוגדרים כהדיוטות, אבל מלכות בית דוד לא נפסקה ולא נקטעה. הוכחנו מכמה גמרות, שטקס מינוי הכרחי גם למי שיורש את מלכותו, כדי להחיל עליו שם מלך עם כל דיני המלך. עד שלא נתמנה אינו נקרא מלך, גם לגבי סוג החטאת שהוא מביא וגם לגבי קביעת זמן בשטרות. עד שלא נתמנה בצורה פורמלית, יש לכאורה מצב של מלכות מתמשכת ללא מלך שמייצג אותה.

ניתן למצוא מצבים נוספים שבהם, משום מה, אין מלך, אבל המלכות עדיין קיימת. הגמרא בהוריות (י.) דורשת מהפסוק בויקרא "אשר נשיא יחטא" - "פרט לנשיא שנצטרע". מצורע דומה למת, וכשהמלך מנוגע בצרעת בטל ממנו שם מלך, ומביא חטאתו כהדיוט. הגמרא אינה אומרת שבמלך שנצטרע פוסקת המלכות לגמרי. הגמרא גם אינה אומרת שיותם נתמנה כמלך בחיי אביו. לפי הפסוקים יותם רק מילא את תפקידי המלך, כגון ישיבה במשפט [6], ואם כן בתקופה זו נוצר שוב מצב של מלכות בלי מלך.

ועיין ברמב"ם א', ז שכתב: "הניח בן קטן, משמרין לו המלוכה עד שיגדיל". אם הנסיך שעומד לרשת את המלכות עדיין קטן בשנים, שומרים לו את כסא המלוכה עד שיתבגר. גם המאירי בהוריות מתייחס למקרה זה, והוא פוסק שממנים מלך אחר, 'מחליף', עד שהקטן יגדל. לדבריו אין כאן תקופה של העדר מלך. אמנם מפשטות דברי הרמב"ם משמע שאין ממנים אחר, ועד שיגדל הקטן אין מלך בישראל! למרות שאין מלך, המלכות, ככל הנראה, לא נפסקת. הרמב"ם אינו מצריך משיחה חדשה כשיגדל. מצאנו איפוא דוגמה נוספת של מלכות ללא גברא של מלך.

פסולי מלך

עיין בספרי שם, שיש כמה אנשים שפסולים להיות מלך, ובתוכם אישה ומי שאין אמו מישראל. לכאורה הם מופקעים לגמרי מכל דין מלך. אמנם עיין בדברי המנחת חינוך, שמעלה שכשאין בנים קרובים יותר לירושה, אולי גם הבת יורשת את המלכות:

"ואפשר לומר דווקא בתחלת המינוי, אבל בירושה - אם הניח בת, אפשר דאף הבת יורשת המלוכה" (מצווה תצ"ז אות ב').

ויש להקשות עליו מדברי הספרי, דמלך ולא מלכה אמר רחמנא, ומה החילוק בין תחילת המינוי למלך בן מלך? כעת ניתן לתרץ, שהתורה פוסלת אישה מלהיות מלך, היא נתמעטה מפרשת שופטים העוסקת בדינים התלויים בחלות שם מלך ; לגבי הלכות אלו אישה מופקעת. אולם גם אישה יכולה לרשת את שושלת המלוכה במקום שאין יורש אחר. לפי זה יש לומר, שאישה אינה יכולה להיות הראשונה בשושלת, מכיוון שכדי לכונן מלכות בתחילה צריכים אדם שיכהן כמלך. אין לייסד מלכות אלא אם כן יש גברא שמתפקד כמלך בפועל. אחרת אין שום תוקף הלכתי למושג המלכות ואין משמעות למוסד זה. אולם לאחר שכבר נוסדה המלוכה, ניתן להעבירה גם על ידי מי שאינו מכהן כמלך מפני פסול הלכתי. יוצא אם כן לדברי המנחת חינוך, שאישה איננה יכולה להיות 'מלך', ולכן אין להתחיל המלכות על ידה, אבל היא יכולה לרשת מלכות, גם אם אינה מכהנת כמלך עם דיני מלך. סמך לדברים אלו היא העובדה שמצאנו בתנ"ך נשים שישבו על כס המלכות. לדברינו יש לפרש, שלא היו להן דיני מלך, ורק שמרו את הזכות המשפחתית לשושלת המלוכה.

גישה זו בהבנת המנחת חינוך נסתרת מדברי הרמב"ם:

"כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם" (א', ז).

מוכח שאישה לא רק מופקעת מדין מלך, אלא שהיא גם אינה משתתפת בירושת המלוכה ובהנצחת השושלת.

השתא דאתינן להכי, יש לדון בכל פסולי מלך, האם פסולים רק מלהיות מלך או גם מלרשת את המלוכה. ועיין ברמב"ם א', ד: "אין מעמידין מלך מקהל גרים... עד שתהיה אמו מישראל". האם חוסר הייחוס רק פוסל את הגר מלתפקד כמלך, או שגם אין לו שום שייכות לעולם של מלכות? האם פסול זה שייך בכל מלך או רק במלך הראשון? ועיין שם בכסף משנה שמקשה על הרמב"ם מרחבעם, שאמו היתה נעמה העמונית, שאינה מישראל. מכאן שלפי הכסף משנה גם מלך בן מלך צריך להיות מאם ישראלית, אחרת אינו יכול להיות מלך ואף לא לרשת מלכות.

והנה הנודע ביהודה מחלק בין מינוי מלך בתחילה למינוי מלך בן מלך, כדעת המנחת חינוך, אלא שהוא מסביר זאת בצורה אחרת:

"שלא הזהיר קרא אלא 'שום תשים עליך מלך מקרב אחיך', שתחלת שימת המלך, ראשית מנוים, לא יהיה אלא מקרב אחיך. וזה במלך ראשון, אבל במלך בן מלך המלכות ירושה, ואין צריך שימה חדשה". (חושן משפט, מהדורא קמא, סימן א').

לפי הנודע ביהודה אין במלך בן מלך פעולת מינוי כלל והמלכות כולה עוברת בירושה. לדבריו כל הפסולים אינם פסולי גברא במלך אלא דיני מינוי, שאין למנות מלך שאינו מקרב אחיך. ולפיכך למלך בן מלך, שאין בו מינוי כלל, אפשר למנות גר. הנודע ביהודה עצמו אינו מתייחס לנשים, אבל סביר שלדבריו הוא הדין בפסול נשים. דין "מלך ולא מלכה" אינו דין בגברא של המלך אלא דין במינוי מלך, ולכן אישה כשרה להיות מלך בן מלך, שלדברי הנודע ביהודה אינו צריך מינוי.

לפי הנאמר לעיל, יש מקום לפסוק כדברי הנודע ביהודה ולאו מטעמיה. גם אם יש מצוות מינוי במלך בן מלך, גר כשר להתמנות במקביל לאשה. אנשים אלו מופקעים מתורת מלך, אולם בזמן שיש כבר מלכות קיימת גם הם כשרים לייצג אותה.

ועיין עוד בספרי שם: "מקרב אחיך - ולא מחו"ל". דין זה מובא גם בתוספתא בסנהדרין פ"ד ה"ו: "אין מעמידין מלך ישראל בחו"ל". יש לשאול שוב האם פסול זה שייך בכל מלך או רק במלך בתחילה. האם למלך בחו"ל אין בכלל סמכויות מלכותיות או שרק מופקע מחלות שם מלך.

שמא יש לבעל דין לחלוק ולומר, שאין כל משמעות למלכות ללא שם מלך: הלא כל דיני המלך המפורטים בפרשת שופטים, נעוצים לכאורה בחלות שם גברא של מלך. קטן, מלך שנצטרע או אפילו אישה לדברי המנחת חינוך, שאינם מכהנים כמלך מבחינה הלכתית, אלא שומרים את המלכות ומעבירים אותה לבניהם, אינם משתייכים כלל לעולמה של מלכות. מה הביטוי ההלכתי למלכותם?

התשובה היא שיש פן שני למלכות בישראל, שאינו נוגע כלל לאישיות המלך עצמו. יש תפקידים שונים במשרת המלך שלכאורה אינם כרוכים במלך הספציפי אלא במערכת המלכותית. ניתן למנות ארבע סמכויות הנכללות בקטגוריה זו:

א. עיסוק בצרכי ציבור. הרמב"ם קובע כיצד צריך המלך למלא את זמנו:

"יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה" (ג', ה) [7].

בזה הוא קובע שעיסוק בצרכי רבים הוא מרכיב מרכזי בתפקיד המלך. במקום אחר הוא מרחיב את מגמת המלך:

"ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבֹא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים" (ב', ו).

לדבריו, המלך חייב לעסוק בצרכי ציבור, ולשפר את המצב החברתי והכספי. התחייבות זו מסמיכה אותו לאגור כספים כדי לאפשר פעילות זו:

"וכל כסף וזהב שירבה לאוצר בית ה' ולהיות שם מוכן לצרכי הצבור ולמלחמותם הרי זה מצוה להרבותו" (ג', ד).

בנוסף לכך אחראי המלך לכונן חברה תקינה ולחסום אלימים ובריונים למיניהם:

"והורג רבים ביום אחד, ותולה ומניחן תלויים ימים רבים, להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם" (ג', י).

לסיכום המלך מוסמך וגם אחראי להקים חברה תקינה, לנהל את החיים היום יומיים שלה, ולמנוע את ניצול אזרחיה על ידי פושעים.

ב. פיקוח על המערכת המשפטית. המלך לא מעורב רק בשימור יציבות החברה אלא גם בבניית מערכת משפטית. הגמרא בסנהדרין קובעת:

"האי מאן דבעי למידן דינא, ואי טעה מיבעי למיפטרא, לישקול רשותא מבי ריש גלותא" (ה.).

על סמך גמרא זו העניק הרמב"ם בהלכות סנהדרין (ד', יג) לריש גלותא, המתפקד במקום מלך, את הזכות "לרדות את ישראל בכל מקום ולדון עליהן". גם הרדייה וגם הישיבה במשפט נכללים בסמכותו. בהלכה יד שם מתאר הרמב"ם את תפקיד המלך באישור דיינים. הוא קובע שהמלך משתתף עם בית הדין הגדול במינוי דיינים, ומאציל לדיין המוסמך על ידו סמכות נרחבת ביותר. דיין המתמנה על ידי המלך יכול לדון גם בעל כרחם של בעלי הדין. ועיין עוד ברמב"ם ג', י, שיש למלך רשות להקים מסלול משפטי מקביל, ולהעמיד לדין רשעים שיצאו זכאים מבית הדין, כגון הורג בעד אחד או ללא התראה.

ג. ניהול מלחמה. יש למלך רשות להנהיג מלחמה, גם של מצווה וגם של רשות. בעניין זה סמכותו בולטת וניכרת, ואולי היא חלק מאפיונו. לפיכך כינה הרמב"ם את ההלכות העוסקות בדיני מלך - הלכות מלכים ומלחמותיהם.

ד. גביית מכס. כפי שכבר הוזכר, כדי להקים חברה בריאה מזה, וכדי להגן עליה מאיומים זרים מזה, יכול המלך לגבות מס ולהפקיר ממון בני עמו. וכך כותב הרמב"ם:

"רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות. וקוצב לו מכס ואסור להבריח מן המכס. שיש לו לגזור, שכל מי שיגנוב המכס ילקח ממונו או יהרג, שנאמר: 'ואתם תהיו לו לעבדים'. ולהלן הוא אומר: 'יהיו לך למס ועבדוך' " (ד', א).

מקור סמכויות פוליטיות-מדיניות אלו אינו ברור כל כך. הכסף משנה הבין כנראה, שהרמב"ם דלה חלק מהם מסיפור התנ"ך ומהמודל של דוד שביצע פעולות אלו. הכסף משנה על הרמב"ם (ג', ד) כותב: "בדברי הימים מצינו, שהכין דוד לבנין הבית שלשה אלפים ככרי זהב ושבעת אלפים ככר כסף".

מקור אחר אפשרי הוא הפרשה בשמואל א' המתארת את זכויות המלך. על פרשה זו אומרת הגמרא בסנהדרין כ: ש"כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו". מצד שני יש לראות גם בהסכמת העם בסיס לסמכותו. כך קבע הרמב"ם לגבי ריש גלותא, המתפקד במקום מלך, ש"יהא מנויו בהסכמת אנשי מקומו" (פירוש המשנה בבכורות פ"ד מ"ד). וכבר ראינו שלפעמים מעמדו של מלך לקוי כשחסרה לו הסכמת בני עמו. ראינו ביטויים לכך גם בדברי הרדב"ז לגבי דין מורד במלכות. לגישה זו, יש לבסס את סמכותו הכלכלית-חברתית של המלך על הסכמת עמו.

ולולא דמסתפינא הייתי אומר שסמכויות אלו נובעות מהפסוק שמכריז לראשונה על מוסד המלכות: "לא יסור שבט מיהודה ומחֹקק מבין רגליו". בפסוק זה גלום גם פן של "שבט" - רדייה, כפייה, גביית כספים, ואולי גם מלחמה, וגם פן של "מחֹקק", שמתייחס לכאורה למעורבותו במערכת המשפטית והתורנית.

הצד השווה בכל הגישות הוא, שסמכויות אלו אינן קשורות לפרשת שופטים, ואין להן שיח ושיג עם חלות שם מלך הלכתית. תפקידים אלו - מלחמה, שימור סדר, גביית מס ופיתוח כשירות החברה - הם משימות חיוניות פונדמנטליות לכל חברה מסודרת, והם מבוצעים על ידי מוסדות שונים בחברות שונות. בחברה האידיאלית של עם ישראל הם מתקיימים על ידי מוסד המלכות. כמעט ואין צורך במקור הלכתי לחדש סמכויות אלו - למה לי קרא? סברא הוא! שמואל תיאר לעם את כל הסמכויות האינטואיטיביות שתהיינה למלכם, וממילא יודעים לדורות שכך מוגדרת משרתו. לא על ידי פסוק או לימוד, אלא על ידי האידיאה היהודית הטמונה בפסוק בפרשת "ויחי", המאושררת על ידי קבלתם של בני ישראל בשעת בקשת המלך. הסיפורים על דוד ושלמה רק מאמתים את העובדה שסמכויות אלו הן נורמות. גם מי שאין לו חלות שם הלכתית של מלך, מחמת פסול המבוסס על גזירת הכתוב בפרשת שופטים, חייב לספק צרכים אלו, במידה והוא מתפקד במשרה של מלכות. עבודה רבה צפויה למי שמנהל מוסד מלכותי, גם אם אין לו שם פורמלי של מלך, וכל ההלכות שבפרשת שופטים אינן רלוונטיות לגביו. ובכך מתורצת קושייתנו - יש משמעות למוסד המלכות, גם אם חסרה לו חלות שם מלך. לא מוטלים עליו האיסורים והחיובים המיוחדים של פרשת שופטים, אבל אחריות מדינית וסמכויות פוליטיות ודאי יש לו.

ג. מלך ללא מלכות

מאידך יש לדון באפשרות ההפוכה: חלות שם מלך עם כל דיני מלך, למרות שאין שושלת מלכות המיוצגת על ידיו. לכאורה הדוגמה הקרובה ביותר לכך היא מלכות ישראל.

אם ניגש למקורות ההלכתיים ניתקל בסתירה מסויימת ובאי בהירות ניכרת. הגמרא בהוריות (יג.) אומרת שכל ישראל ראויים למלכות, והיא אינה מוגבלת אך ורק למשפחת בית דוד. הגמרא שם (יא:) אומרת גם שלגבי קרבן חטאת של נשיא, "מלכי ישראל ומלכי בית דוד - אלו מביאים לעצמם ואלו מביאים לעצמם". בירושלמי בהוריות מובא דין זה בניסוח מרשים ואמיץ:

"מלך ישראל ומלך יהודה שניהן שוין, לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה" (פ"ג ה"ב).

משמע מדברי הירושלמי ומדברי הבבלי גם יחד, שלמלך בישראל יש דין מלך, לפחות לגבי קרבן נשיא. כללית משמע גם מדברי הגמרא וגם מדברי כמה ראשונים, שמבחינה הלכתית מוגדר מלך ישראל כמלך לכל דיניו. עיין לדוגמה בכתובות יז., שם דנה הגמרא בדין מעבירין מת וכלה מלפני מלך. הגמרא מקשה מאגריפס המלך שאיפשר לכלה וחופתה לעבור לפניו. מזה שהגמרא לא תירצה - "הא במלך בית דוד, הא במלך ישראל", משמע שגם למלך ישראל יש דין מלך, וקיים גם לגביו חיוב כבוד המלך ואימתו. ועיין בתוספות בסנהדרין כ: (ד"ה מלך), הסבורים שזכויות המלך לתפוס נכסי ישראל נוגעות גם לאחאב המלך, שלא היה מבית דוד. הראשון שמשווה בצורה בולטת בין מלך ישראל למלך מבית דוד הוא הרמב"ם, שכתב בקשר למלך ישראל שהולך בדרך התורה והמצווה ולוחם מלחמות ה', ש"כל מצות המלכות נוהגות בו"(א', ח). בהלכות חנוכה, כשהוא עוסק במלכי החשמונאים, מתייחס אליהם הרמב"ם בצורה חיובית מאד, בניגוד לראשונים אחרים שקראו תגר על אלו שעברו על מצוות "לא יסור שבט מיהודה" [8]. ועיין עוד ברמב"ם ג', ח: "כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו" - ובמשמע, בין מלך מבית דוד ובין מלך ישראל [9]. משמע גם מדברי הגמרא וגם מדברי כמה ראשונים, שלמלך ישראל יש מעמד הלכתי מלא של מלך.

אמנם כנגד זה ניתן למצוא גם בדברי חז"ל וגם -במפתיע- בדברי הרמב"ם עצמו, ביטויים לכך שאין למלך ישראל מעמד דומה לזה שיש לאחיו מבית דוד. בהקדמת המכילתא לפרשת בא נאמר: "עד שלא נבחר דוד היו כל ישראל כשרין למלכות. משנבחר דוד יצאו כל ישראל". ועיין עוד בדברי הרמב"ם שכותב: "שעיקר המלכות לדוד"(א', ח), התבטאות שלפחות מעדיפה את מלכות בית דוד על מלכות ישראל, בניגוד לדברי הגמרא בהוריות שהשוותה ביניהן לעניין קרבן נשיא. מה שמרומז כאן בעקיפין בולט בדברי הרמב"ם בספר המצוות:

"וכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד, לעניין מלכות - נכרי קרינא ביה, כמו שכל זרע אחר בלתי זרע אהרן, לעניין עבודה - זר קרינא ביה" (ל"ת שס"ב).

הרמב"ם קובע בצורה ברורה וחד משמעית ששאר ישראל מופקעים כליל מפרשת מלכות! ההשוואה לכהונה מחייבת מאד. באותה מידה שישראל מופקע מעבודת המקדש, הוא מופקע גם משירות כמלך. לפי הרמב"ם האיסור של "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" כולל גם מינויים שלא ממשפחת בית דוד. ועיין עוד ברמב"ם בפירוש המשנה, שמנמק מדוע ההלכה שמלך אינו דן ואין דנים אותו שייכת דווקא במלכי ישראל:

"לפי שהיו עבריינין במלכותם, לא היו משבחין השפלות ולא היו נכנעין לדברי תורה. אבל מלכי בית דוד דנין ודנין אותם, לפי שהם יודעים התורה, ולא היה רע בעיניהם השפלות וההכנע לדברי תורה, לפי שמלכותם על פי התורה לא יגרע ממנו ענותנותם... " (רמב"ם, פירוש המשנה לסנהדרין, פ"ב מ"ג).

כאן הוא מזכיר שמלכות בית דוד היתה על פי חוקי התורה, ואילו מלכות ישראל לא היתה על פי התורה. מכל המקורות האלו משמע שלמלכי ישראל אין מעמד שלם של מלכות. איך אם כן כתב הרמב"ם עצמו שמלך בישראל "כל מצוֹת המלכות נוהגות בו"?!

איברא דיש לתרץ על פי החילוק בין דיני מלך למצב של מלכות. אין שום ספק שחלות שם מלך על כל היבטיה שייכת במלך מבית ישראל. חייבים בכבודו, הוא צריך לכתוב משנה תורה, ויש הגבלה למספר סוסיו. זאת אומרת, כל פרשת שופטים העוסקת בדיני מלך בגברא תופסת גם לגבי מלכי ישראל. בניסוחו של הרמב"ם: "כל מצוֹת המלכות נוהגות בו". מלך הוא אכן נחשב, אבל מושג של 'מלכות', של שושלת ממלכתית העוברת מדור לדור, ומהווה מסגרת כללית לשלטון המלך הספציפי, בקיצור - מה שהרמב"ן (בראשית מ"ט, י) מכנה 'הוד מלכות' - אינו שייך כלל מחוץ לבית דוד. וכדברי הרמב"ם עצמו המובא לעיל "שעיקר המלכות לדוד". כל פרשת ויחי המתארת חזון עתידי, המשלב מלכות עם רעיון הגאולה, מתייחסת רק לשבט יהודה. ומעניין שלשונו החריפה של הרמב"ם בספר המצוות משקפת במידה מסויימת נקודה זו. הוא כותב ש"לעניין מלכות - נכרי קרינא ביה". מלך הוא אמנם נחשב, אך לעניין מלכות מוגדר כזר ונכרי [10].

ביטוי בולט לכך שאין שושלת היסטורית למלכי ישראל ניתן למצוא דווקא בניסוח הרמב"ם עצמו, ודווקא בקטע שבו הוא מכיר בלגיטימיות מלכי ישראל, אפילו בזמן ששלטו מלכים מבית דוד:

"נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך, וכל מצוֹת המלכות נוהגות בו. אף על פי שעיקר המלכות לדוד ויהיה מבניו מלך" (א', ח).

הרמב"ם כאן מתאר ומגדיר את מלכי ישראל באמביוולנטיות מסויימת. מצד אחד הם נחשבים למלכים חוקיים, והמשטר שלהם נחשב משטר הלכתי. מצד שני עיקר מלכות לבית דוד. מה הביטוי העיקרי לפער הזה בין המלכויות? לגבי בית דוד "יהיה מבניו מלך" - תופעה שאינה קיימת אצל מלכי ישראל. בהמשך חוזר הרמב"ם ביתר דגש על הדברים:

"מלכי בית דוד הם העומדים לעולם, שנאמר: 'כסאך יהיה נכון עד עולם'. אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות מביתו, שהרי נאמר לירבעם: 'אך לא כל הימים' " (א', ט).

אמנם הראב"ד חולק עליו וכותב:

"אילו היה ירבעם מלך כשר ובניו כשרים לא היתה מלכות פוסקת מזרעו, אבל היתה שניה למלכות בית דוד".

דברי הרמב"ם, על כל פנים, הם ברורים וחד משמעיים. אמנם במלך ישראל שייכות כל מצוות המלך, אך הוא אינו מייצג שושלת מלכותית.

ניתן לחדד חילוק זה לאור הניתוח שלנו בעניין משיחה. העלנו שמשיחה בשמן המשחה קיימת רק כשחונכים מלכות. כאשר רק ממנים מלך אין מקום לטקס של משיחה. ועיין בירושלמי בשקלים פ"ו ה"א, שלומד מהפסוק בשמואל "קום משחהו כי זה הוא" שלגבי מלכי ישראל אין משיחה בשעת מינוי. מעניין שמאותו פסוק שממנו ממעטים משיחה במלך בן מלך מבית דוד, ממעטים מלכי ישראל ממשיחה. יש לפרש, שמלך ישראל ומלך בן מלך מבית דוד זהים בכך שבשניהם יש מינוי של מלך למרות שאין חידוש מלכות. במלך בן מלך מבית דוד אין משיחה כי מלכות כבר קיימת, ובמלך ישראל אין משיחה כי אין מלכות כלל. הצד השווה שבהם שאין יצירת מלכות, ולכן אין טעם למשיחה בשמן המשחה. מובן גם מדוע מלכי ישראל לא נמשחו ליד המעיין - אין בהם שאיפה וציפייה להמשכיות.

כך יובן גם החילוק שמופיע בתוספתא בסנהדרין:

"אין מושחין מלכים אלא מן הקרן. שאול ויהוא נמשחו מן הפך מפני שמלכותן עתידה להשבר. דוד ושלמה נמשחו מן הקרן מפני שמלכותן מלכות עולמים" (פ"ד ה"ו).

כפי שצויין לעיל, משיחה בשמן המשחה, מן הקרן, ועל המעיין, מסמלת כינון מוסד נצחי של מלכות ומאפשרת ירושה של המלכות. לפיכך רק במלכות בית דוד יש מקום לסמלים אלו [11].

וביתר שאת ניתן להבליט את חוסר השושלת אצל מלכי ישראל, על ידי הלכה אחרת שמבדילה בין מלכי בית דוד למלכי ישראל. בכמה מקומות (סוטה מ:, סנהדרין קא: ועוד) פוסקת הגמרא שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, שנאמר: "ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ". רש"י בסנהדרין (קא:) מבין שדין זה הוא הלכה למשה מסיני. אמנם רש"י בסוטה מפרש אחרת:

"שחלק להם המקום כבוד, להראות שמלכותו שלימה" (מ: ד"ה אלא).

ניתן לפרש שהיתר ישיבה בעזרה מציין את המשכיות מלכות בית דוד כשושלת טרנס-היסטורית. אין שושלת כזו אצל מלכי ישראל, ולפיכך לא הותרה להם ישיבה בעזרה. ובעצם ישיבה זו של דוד, המתוארת בפסוק, בוצעה מיד אחרי ששמע לראשונה את הבטחת הבורא על נצחיות מלכותו. דרך נתן הנביא הוא שמע חזון נפלא:

"ולמן היום אשר צויתי שֹפטים על עמי ישראל והניחֹתי לך מכל אֹיביך, והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה'. כי ימלאו ימיך ושכבת את אבתיך, והקימֹתי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך, והכינֹתי את ממלכתו... ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך" (שמ"ב ז', יא-טז).

כדי להבהיר ולהדגיש הבטחה זו, מרשה לו הקב"ה לשבת בעזרה (כדי להמחיש לדוד את משמעותו של המושג "כסא מלכות"). פער זה, בין מלכי בית דוד למלכי ישראל בעניין ישיבה בעזרה, משקף איפוא את העובדה שאין שושלת למלכי ישראל.

כמובן, אם נקבל הנחה זו נצטרך להתייחס לעובדה היסטורית שלכאורה סותרת את הרעיון. הרי בתנ"ך מסופר שגם מלכי ישראל ירשו את המלכות מאביהם, ומכאן שגם בהם קיימת שושלת של מלוכה? אמנם עדיין ניתן להבין שאין שושלת מלכות ובכל זאת ירשו את הכסא מאביהם. יש הלכה שנלמדת מפרשת מלך אבל נחשבת הלכה עצמאית - דין ירושת שררה. הרמב"ם כותב:

"ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם" (א', ז).

ירושה זו שייכת בכל שררה, גם בכזו שאינה קשורה למלכות [12]. ואפשר לומר שלמרות שמלכי ישראל כיהנו ללא 'כתר מלכות' וללא'הוד מלכות' [13], הם הצליחו להוריש את כסאם לצאצאיהם, בדומה לירושת שאר שררות ומשרות. ירושתם אינה מצביעה על מציאות של שושלת מלכותית אצלם.

אלא שאף על פי שאין למלכי ישראל שושלת, עדיין יש לחקור האם יש להם סמכויות פוליטיות-חברתיות כמו גביית מיסים וניהול החיים היום-יומיים. הרמב"ם כותב שיש למלך מישראל ללחום מלחמות ה'. ועיין בתוספות בסנהדרין כ: (ד"ה מלך) שרשות להפקיר נכסים היתה גם לאחאב המלך. אם המקור לסמכויות אלו הוא הפסוק בויחי והדין של 'שבט' קשה לסבור שהן מוענקות למלכי ישראל. מאידך, אם תפקידים אלו הם בסיסיים במוסד המלכותי ואינם צריכים מקור, לכאורה גם מלכי ישראל יהיו מוסמכים לבצעם.

נשיא וריש גלותא

איך מרכיבי המלכות הנ"ל מתפצלים ביחס לנשיא ולריש גלותא? הגמרא בסנהדרין ה. מוכיחה את מעמדם של הנשיא ושל הריש גלותא מהפסוק "לא יסור שבט מיהודה" בפרשת ויחי. האם לאנשים אלו יש מעמד הלכתי של מלך עם כל ההלכות המתלוות אליו? ומה בקשר לשושלת במשרות אלו?

רש"י שם כותב:

"ויש להן רשות להפקיר, דהפקר בית דין הפקר" (ד"ה שבט).

רש"י מכיר בסמכות הריש-גלותא להחרים ולהפקיר ממונם של ישראל לצורך מלחמה או לשאר צרכי העם. הרמב"ם מרחיב את דברי הגמרא בעניין ראש הגולה, תוך כדי הבלטת דמיונו למלך:

"ראשי גליות שבבבל במקום מלך הן עומדים. ויש להן לרדות את ישראל בכל מקום ולדון עליהן בין רצו בין לא רצו, שנאמר 'לא יסור שבט מיהודה' - אלו ראשי גליות שבבבל" (הלכות סנהדרין ד', יג).

כך קבע הרמב"ם גם בפירוש המשנה בבכורות:

"שמרות ראש גלות על כל ישראל כמרות המלך המושל בכח" (פ"ד מ"ד).

מדבריו רואים שלראש הגולה יש סמכות פוליטית-משפטית של מלך - רדיית העם ומינוי דייניו.

להלכות התלויות במעמד של מלך אין התייחסות רבה בגמרא, ואולי יש להסיק מזה שלריש גלותא אין חלות שם מלך בגברא. אם נכון הדבר, זו דוגמה נוספת לאדם שמכהן עם סמכויות של מלך ללא חלות שם פורמלית-הלכתית של מלך. הרמב"ם כותב כזכור שראשי גלויות שבבבל "במקום מלך הם עומדים", ולא ברור אם השוואה זו מצביעה על שוויון מלא או על מילוי חלקי של משימות המלך.

יש להוסיף, שלאור דברי התוספתא המובאת לעיל ש"אין מעמידין מלך ישראל בחו"ל", יש להסיק שבאמת חסרה לריש-גלותא חלות שם מלך, למרות שיש לו זכויות חוקיות של מלכות.

אמנם עיין בגמרא בהוריות יא:-

"בעא מיניה רבי מרבי חייא - כגון אני, מהו בשעיר? אמר ליה - התם שבט הכא מחוקק, ותניא: 'לא יסור שבט מיהודה' - זה ראש גולה שבבבל שרודה את ישראל במקל. 'ומחוקק מבין רגליו' - אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה לישראל ברבים".

מכאן משמע, שאף על גב שאין לנשיא דין מלך, כיוון שאין לו מרות של 'שבט', לראש הגולה שרודה את העם במקל יש דין מלך לגבי קרבן חטאת, וצריך עיון.

לא מצאנו בדברי הגמרא והראשונים הקפדה שריש גלותא יהיה דווקא ממשפחת יהודה ומלכות בית דוד. הביטוי היחיד להשתייכותו של הריש-גלותא לשושלת בית דוד, נמצא בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בבכורות, שם הוא מסביר כיצד בוחרים ראש גולה:

"שאין אנו שמים לב לחכמתו אלא ליחוסו, ושיהא מנויו בהסכמת אנשי מקומו" (שם).

האם במילה "יחוסו" מתכוון הרמב"ם לומר שראש הגולה צריך להיות דווקא מבית דוד? האם במשרת ריש גלותא מונצחת שושלת בית דוד, חרף העובדה שאין לו חלות שם מלך ודיני מלך? אפשר באמת להבין בדברי הרמב"ם שייחוס למשפחת בית דוד הוא תנאי הכרחי לראש גלות, אבל הריש גלותא אינו מייצג שושלת פעילה ומתפקדת. כדי להיבחר לריש גלותא צריך להיות משבט יהודה, אבל השושלת של מלכות בית דוד אינה נמשכת מאז שהמלכות הפורמלית נפסקה מישראל [14]. ואפילו אם יתברר שבנו של הריש גלותא יורש את אביו, יהיה זה מדין ירושת שררה ולא מדין שושלת מלכותית, בדיוק כפי שהעליתי לעיל לגבי מלכי ישראל [15].

אם לגבי ריש גלותא נאמרו מעט מדיני המלך, אצל הנשיא עדים אנו למכלול של הלכות אלו. הגמרא בהוריות בכמה מקומות (י. ועוד) קובעת שהנשיא מביא קרבן פר חטאת כמלך. הגמרא בקידושין לב: העלתה הווה אמינא שבמקביל למלך ובניגוד לאב ולרב, נשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ואף על פי שלמסקנה אפשרות זו נדחתה, עדיין יש הקבלה מסויימת בין כבוד המלך לכבוד הנשיא. דוגמה לכך מופיעה בגמרא בעבודה זרה:

"שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי... וכשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים" (יא.).

שריפת המיטה כהבעה של אבלות וצער לאומיים, מתבצעת גם במיתתו של הנשיא. הגמרא במועד קטן כו. לומדת שאין מאחים בגד שקרעו על מיתת נשיא, מקריעת דוד על שאול, ש"שאול זה נשיא". מפורש בגמרא שיש הקבלה בין מלך לנשיא [16]. הגמרא בפסחים ע: רומזת שבמיתת נשיא מיטמאים לו כל ישראל ("מנא ידעי? דמית נשיא"). הגמרא בכתובות קג: מספרת שביום שמת רבי בטלה כהונה, שעשו נשיא כמת מצווה שגם כהנים מיטמאים לו. ועיין בירושלמי בחגיגה פ"ב ה"ג, שמקור הלכה זו הוא מיתת דוד, שכל העם היו נחשבים לאוננים אחרי מיתתו [17]. מכל זה יש להסיק, שלנשיא יש מעמד אישי של מלך ושייכות בו מצוות המלך. יש להסתפק האם יתחייב בכתיבת ספר תורה שני, והאם איסור ריבוי סוסים נוגע אליו, או שיש לחלק ולומר, שרק מצוות כבוד שייכת בו ולא כל הלכות מלך. ונראה, שמזה שהוא מקריב שעיר כנשיא, משמע שיש לו אופי של מלך גם מעבר להלכה שיש לכבדו [18].

לגבי סמכויות המלך - לא מצאנו שיש לנשיא רשות להפקיר ולהחרים נכסים כמו ריש גלותא. וקשה, שאם יש לו מעמד של מלך עם כל דיני מלך בגברא, מדוע אין לו סמכות של מלך? ונראה לומר שבמצב של גלות מוסד המלכות מתפצל לשניים - הסמכות הפוליטית-כלכלית, ה'שבט', נמצאת אצל ראש הגלות, ואילו האחריות לרמה הדתית של העם וללימוד התורה, 'חיקוק ההלכות', מוטלת על נשיא העם, החכם שבבית דין הגדול. כתוצאה מכך נמצאות הסמכויות הרחבות ביד הריש גלותא, שהוא היד המשטרתית של המלכות המפוצלת, ואילו חיוב הכבוד שייך לנשיא העם.

לגבי ייחוסו של הנשיא - מהגמרא בסנהדרין ניתן אולי לדייק, שגם הנשיא צריך להיות מבית דוד:

" 'ומחוקק מבין רגליו' - אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים" (ה.).

אולם הרמב"ם בפירוש המשנה בבכורות שם קבע שאין הקפדה בעניין ייחוסו, וכן יש להוכיח מן הנשיאים בתקופת בית שני ואחריה שלא היו מבית דוד, כגון בן בתירה ור' אלעזר בן עזריה.

ומכל מקום, אפילו אם יש הקפדה שיהיה מבית דוד, עדיין יש לבדוק האם משרתו מנציחה את השושלת של מלכות בית דוד, או שזה רק תנאי למינויו - אותה שאלה שהעלינו לגבי ריש גלותא.

סיכום

בדקנו שלושה היבטים של מלכות בישראל. לדוד המלך הובטחו שושלת ומלכות נצחית. מלכות זו קיימת לכאורה רק בתוך משפחת בית דוד. יש לשאול האם המלכות מתמשכת גם בגלות - באישיות ראש הגולה או הנשיא, או שהיא מסתיימת אחרי שגורשו ישראל מאדמתם. יש למלך סמכויות נרחבות, המתאימות למחוייבותו לעסוק בצרכי ציבור ולתקן את החברה. סמכות זו מוענקת לכאורה גם לאנשים שמחוץ לשושלת בית דוד. בפרשת שופטים מחדשת התורה, שלמלך בישראל יש, מעבר לסמכויותיו ולאחריות שלו כלפי העם, ומעבר לשושלת שהוא מנציח, גם חלות שם הלכתית, שמתבטאת בהלכות נוספות - חיובים נוספים ואיסורים מיוחדים. לא מתקבל על הדעת שייחודו וסגולתו לא יתבטאו במצוות נוספות.

לכאורה אחרי חורבן הבית, כשגורשו ישראל מאדמתם, בטל מוסד המלכות. גם אם לנשיא שכיהן במשך גלותם היה מעמד של מלך, הצטמצם לכאורה מעמדו רק למישור האדם הפרטי. השושלת לכאורה כבר נפסקה.

---