"אִוָּה למושב לו" - קדושת גלגל, נוב וגבעון, שילה וירושלים / הרב עזרא ביק

א.

תנן :

"אין בין שילה לירושלים אלא שבשילה אוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה, ובירושלים לפנים מן החומה. וכאן וכאן קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים. קדושת שילה יש אחריה היתר וקדושת ירושלים אין אחריה היתר" (מגילה ט:).

ישנם חמישה שלבים בקיום "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". וזה לשון הרמב"ם בריש הלכות בית הבחירה:

"מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה, שנאמר 'ועשו לי מקדש'. וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה, שנאמר 'כי לא באתם עד עתה' וגו'.
כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו. ומשם באו לשילה, ובנו שם בית של אבנים, ופרשו יריעות המשכן עליו, ולא היתה שם תקרה. ושס"ט שנה עמד משכן שילה, וכשמת עלי חרב, ובאו לנוב ובנו שם מקדש, וכשמת שמואל חרב, ובאו לגבעון ובנו שם מקדש, ומגבעון באו לבית העולמים. וימי נוב וגבעון שבע וחמישים שנה.
כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה' ולהקריב בהן קרבן. ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה, שבה נאמר 'ויאמר דויד זה הוא בית ה' הא-להים וזה מזבח לעולה לישראל', ואומר 'זאת מנוחתי עדי עד' " (א', א-ג).

מלשון הרמב"ם משמע, שכל השלבים - מדבר, גלגל, שילה, נוב וגבעון וירושלים - הם קיום במצוות 'ועשו לי מקדש'. מאחר שהרמב"ם מגדיר את מטרת המצווה לא רק כנוגעת לעניין הקרבת קרבנות אלא גם כנוגעת לחובת העלייה לרגל, יוצא שמצוות עלייה נוהגת בכל המקומות האלו (עיין רמב"ן בפירושו לדברים ט"ז, יא, שמסתפק אם עלייה לרגל נהגה כמצווה לפני בניין בית המקדש, ויבואר להלן). מקום עלייה לרגל מוגדר בתורה כ'מקום אשר יבחר'. אכן מצאנו בכמה מקומות בדרשות הספרי, שחז"ל התייחסו גם לשילה כ'מקום אשר יבחר ה' '. ועיין בספרי דברים כ"ו, ב: "והלכת אל המקום אשר יבחר ה' א-להיך בו - זה שילה ובית עולמים" (הרמב"ן שם מסתפק האם הביאו ביכורים גם לנוב ולגבעון). וצריך עיון, אם כן, מה מקור ההבדלים בין המקומות השונים, המופיעים במשנה.

את החילוק השני המוזכר במשנה - שאין אחריה היתר - לומדת הגמרא בזבחים קיט. מן הפסוק " 'כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה': 'אל המנוחה' - זו שילה, 'נחלה' - זו ירושלים. למה חלקן? כדי ליתן היתר בין זה לזה". את איסור הבמות שנוהג גם אחרי חורבן הבית תולה הרמב"ם בפסוק "זאת מנוחתי עדי עד" שמובא שם בגמרא. אך בגמרא לא מפורש שמשם לומדים איסור במות. רש"י במגילה תולה היתר במות בזמן הזה במחלוקת אם קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולעתיד לבוא או רק לשעתה. תוספות במגילה י. (ד"ה ומאי) בשם ר' חיים חולק, וסובר שלכולי עלמא אין אחרי ירושלים היתר, כסתם משנה במגילה, והמחלוקת אם קידשה לעתיד לבוא נוגעת רק להיתר להקריב במקום המזבח בזמן שאין בית.

טעם איסור במות למ"ד שלא קידשה לעתיד לבוא מבואר באחרונים, שאין איסור במות תלוי בקדושת המקדש אלא בבחירת המקדש. ועיין ברמב"ם הלכות יסודי התורה (ט', ג), המנמק איסור במות בכך ש"ירושלים נבחרת לכך". גם הראב"ד אשר פסק בהלכות בית הבחירה פ"ו שקידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא, אך לא השיג על הרמב"ם שם בפ"א לעניין איסור במות, סובר כנראה שאיסור במות תלוי בבחירה ולא בקדושה.

מקור הדברים בהקדמת המכילתא לפרשת בא:

"עד שלא נבחרה ירושלם היתה כל ארץ ישראל כשרה למזבחות. משנבחרה ירושלם יצאת ארץ ישראל, שנאמר: 'השמר לך פן תעלה עולותך... כי אם במקום אשר יבחר" (ד"ה בארץ מצרים).

כאן רואים במפורש שפעולת הבחירה התייחסה רק לירושלים, ולא למקומות שקדמו לה, כולל שילה. לפי פירוש האחרונים ז"ל, הבחירה אינה בטלה כי היא בחירה "לעולמי עד" מלכתחילה, ולכן יש איסור להקריב במקום אחר כדי לא לפגוע בבחירה זו.

ואולם יש להבין טבעה של בחירה זו מהי, ומדוע לא נחשבת גם שילה כ'מקום אשר יבחר' לעניין דין במות, כמו שנחשבת 'מקום אשר יבחר' לעניין הבאת ביכורים.

בנוגע לשילה נאמר "וימאס באֹהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר" (תהילים ע"ח, סז). הנה נאמר כאן שלא היתה בחירה בנוגע לשילה כלל. אולם בכל זאת יש חילוק בין שילה לבין נוב וגבעון. כל זמן ששילה עמדה היו הבמות אסורות, ורק אחר חורבן שילה הותרו הבמות, מה שאין כן בנוב וגבעון, שגם בזמן שעמדו לא נאסרו הבמות. ואם אנו מגדירים את איסור הבמות כאיסור לפגוע במקום הנבחר, שוב נשאל למה יש איסור במות בזמן שילה.

אם כן עלינו להבין את ההבדל במעמד המשכן בשלשה מצבים - נוב וגבעון, שילה וירושלים.

ב.

כדי לענות על שאלה זו, עלינו לעיין בחילוק הראשון של המשנה במגילה. קודשים קלים ומעשר שני נאכלים בכל ירושלים עד החומות. בשילה הם נאכלו בכל הרואה - כל מקום שהיה בו קשר-עין לשילה. במדבר הם נאכלו בכל מחנה ישראל. בפשטות, לירושלים יש דין של מחנה ישראל בנוגע למקדש: כמו שהיו שלושה מחנות במדבר כך היו שלושה מחנות בירושלים. אם כן, היה מקום לומר ש'כל הרואה' מהווה הגדרה של שטח מחנה ישראל בשילה.

אלא שלא מצאנו הגדרת 'כל הרואה' בנוגע להלכות אחרות הקשורות למחנה ישראל. הגמרא בזבחים קיז. קובעת שיש דין שילוח טמאים ממחנה ישראל בנוגע לשילה, ובפשטות היינו מתחומה של עיר, כלומר מחוץ לחומות. כמו כן בתמורה כא: בעי בן עזאי אם דין 'כל הרואה' נוהג באכילת קודשים קלים בירושלים, למרות שלגבי כל ההלכות האחרות אין אפילו הווה אמינא שאינן תלויות בחומות העיר.

לכן נראה לפרש שיש שתי הלכות. החומה מגדירה תחום מקום, שטחה של עיר. מעשר שני נאכל בכל מחנה ישראל, היינו - בכל שטח ירושלים. לירושלים יש גבול ברור שמוגדר על ידי חומתה. אולם יש הלכה אחרת - מעשר שני נאכל בכל הרואה, דהיינו - במקום שעומד בקשר עם המקדש. כל מקום שיש בו קשר עין נחשב 'לפני ה' '. אכן כך דרשינן בספרי לעניין מעשר שני: " 'לפני ה' ' - זו שילה, 'במקום אשר יבחר' - זו ירושלים". אין העיר שילה בגדר 'מקום אשר יבחר', אלא שמעשר שני נאכל שם כי זהו 'לפני ה' ', וממילא נאכל בכל הרואה.

נראה להסביר, שאין לעיר שילה הגדרה עצמית של מקום מקודש. כל מעמדה נובע מהמשכן. מעשר שני נאכל בשילה לא מפאת מעמדה של שילה, אלא משום שהנמצא שם נחשב לעומד לפני ה', כיוון שהיא בקרבת המשכן. ההגדרה של 'לפני ה' ' מבוססת לא על קרבה אלא על ראייה - בדומה ללשון התורה בעניין עלייה לרגל שהיא להֵראות לפני ה'. אולם ירושלים נבחרה כמקום לשכינה, כמו שמפורש במכילתא שהבאנו למעלה. מעמד ירושלים איננו תוצאה של הימצאות המקדש אלא להפך - המקדש נבנה בירושלים בגלל שזו נבחרה. דוד המלך חקר וגילה את ירושלים, וקיבל על כך את הסכמת הנביא - לפני שנבנה בית המקדש. אם כן דין אכילת קודשים קלים ומעשר שני בירושלים נובע ממעמד ירושלים כמקום הנבחר, ואינו רק תוצאה של מציאות המשכן בתוכו. דין זה חסר לחלוטין בשילה, שמעולם לא נבחרה כמקום, ומעמדה נובע מהימצאות המשכן בתוכה [1].

לפי זה היה נראה להגדיר שדין 'כל הרואה' מתייחס למשכן ולא לעיר. אין כאן הרחבת תחום העיר אלא הגדרת קשר האדם למקום השכינה. אכן כך איתא בר"ח במגילה - "רואה את המשכן". ועיין ירושלמי במגילה פ"א הי"ב:

"מהו הרואה - שילה או שילה ומשכן שילה? א"ל: שילה ומשכן שילה".

על פי זה נראה להסביר דין במות. ירושלים נבחרה כמקום שבו יבנו את הבית. ממילא, אי אפשר לבנות בית או מזבח בשום מקום אחר, גם אם אין עתה מקדש בירושלים (ודוק בלשון הרמב"ם שכתב לא רק שאסור להקריב, אלא שאסור גם לבנות בית במקום אחר). שילה לא נבחרה כמקום. הקמת המשכן שם הפכה את שילה בפועל למקום שכינה. הבחירה מתייחסת לא למקום כמקום אלא למבנה במיקומו. לכן מיד עם חורבנה התבטל כל מעמדה. זהו פשט הפסוק בתהילים: 'וימאס באֹהל יוסף' - הקב"ה סילק את שכינתו מן המשכן בשילה; 'ובשבט אפרים לא בחר' - מעולם לא היתה בחירה בשבט, כלומר בשטח של שבט אפרים. אין ולא היתה שום בחירה במקום כשלעצמו, אף שהיתה בחירה במקום כמקום קיום המשכן. אך ברגע שמאס באוהל - במשכן - לא נותרה שום בחירה בעצם המקום מבחינה טריטוריאלית.

ג.

עתה נראה להוסיף שחילוק זה מתבטא בצורת המשכן בשילה ובירושלים. בשילה נבנה בסיס אבנים ואת יריעות המשכן פרשו למעלה. הגמרא בזבחים דורשת דין זה מהפסוקים שמתייחסים לשילה גם בלשון בית וגם בלשון אוהל, והרמב"ם מביאה להלכה.

עיין ברמב"ם בפירוש המשניות בזבחים:

"נקרא שילה בית, וכך נאמר בכתוב: 'או בית ה' שילה...', וקראו משכן והוא אמרו 'ויטש משכן שילה...'. ולפי שהיה שם בניין הרי הוא מנוחה, לפי שהם נחו ולא היו שם מסעות. וכבר הזהיר ה' מלהקריב בבמות אם היתה שם מנוחה, והוא אמרו 'כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה' " (פי"ד מ"ו).

מסביר הרמב"ם שמציאות יסוד האבנים בשילה היא שהעניקה לשילה שם "מנוחה", וממילא היא שהביאה לאיסור במות בזמן שילה. בגלגל היה רק אוהל בלי יסוד אבנים, ובו היו הבמות מותרות. נראה לפרש שאוהל הוא מבנה העשוי לנדוד. כל זמן שהוא נשאר מוכן לנדוד, אף על פי שכרגע הוא נמצא במקום מסויים, אין אותו מקום נקרא מקום האוהל כלל. אין הגלגל קרוי מקום השכינה כי המשכן לא נקבע להיות דווקא שם, ובלשון הרמב"ם: "אין המשכן נח שם". ועיין שמ"ב ז', ו:

"כי לא ישבתי בבית למיום הַעֲלֹתִי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה, ואהיה מתהלך בא ֹ הל ובמשכן".

הרי הקב"ה מעמיד ישיבה בבית כנגד 'התהלכות' באוהל ובמשכן. אולם על ידי בניית יסוד האבנים נקבע מיקום לאוהל, ושילה הוגדרה כמקום המשכן, כי האוהל "נח" באותו מקום. כל מקום אחר נאסר להקרבה, כי יש מקום מסויים שנקבע כמקום השכינה.

אולם לא היתה בשילה תקרה. שילה נשארה אוהל ולא בית ממש. בניית בית לשם ה' מסמלת התנחלות השכינה בנחלתה. כל זמן שלא נבחר המקום כנחלת ה', לא בנו תקרה, אף על פי שקבעו את המשכן - על ידי בניית יסוד - במקום מסויים.

ממילא נגדיר שלשה שלבים:

1. גלגל - אוהל שאין לו מקום. הבמות מותרות כי אין מקום שנקבע כמקום השכינה, ולכן כל מקום ראוי להקרבה.

2. שילה - אוהל שנקבע לו מקום. הבמות אסורות בזמן שילה כי יש מקום שמוגדר כמקום השכינה על ידי קביעת המשכן שם.

3. ירושלים - בית שנמצא במקום הנבחר. הבמות אסורות לעולם, כי המקום מוגדר כמקום השכינה מצד עצמה משום בחירת המקום.

ד.

לפי זה מבואר למה אין דין מחנות בגלגל, וקודשים קלים נאכלו בזמנו בכל מקום (זבחים קיב:). דין מחנות שייך רק אם יש הגדרת מקום. הגלגל לא היה מקום המשכן, ולכן אי אפשר לראותו כמחנה ישראל. יוצא, שדין היתר במות ודין קודשים קלים נאכלים בכל מקום תלויים זה בזה: לפני הקמת המשכן בשילה לא נאסרו הבמות וקודשים קלים נאכלו בכל מקום. לעומת זאת, בשילה נאסרו הבמות וקודשים קלים נאכלו בכל מקום הרואה; ובירושלים נוסף דין אחר של בחירת מקום - המקום נבחר כדי להיות מקום השכינה, וזה אינו תלוי בהיות המשכן שם בפועל.

אולם יש לעיין בדין מחנות בשילה. הגמרא בזבחים קיז. כותבת שיש שלושה מחנות בשילה. אולם, בניגוד לירושלים אין מחנה לוייה שבשילה קולט רוצח בשגגה. מרן הרי"ד הלוי זצ"ל (חידושי הגר"מ והגרי"ד עמ' כא) הביא ראיה מהדיון בגמרא לכך שאין דין שילה שווה לדין ירושלים. עצם ההווה אמינא שאין בשילה דין ג' מחנות מוכיח שאין לשילה מעמד של עיר מקודשת. גם למסקנה, שיש דין ג' מחנות בשילה, היינו רק לעניין שילוח טמאים. לפי דרכנו יש לפרש את דבריו ז"ל, שדין קליטה הוא דין במחנה לוייה כמקום עצמאי כמו כל ערי הלויים, וממילא אינו נוהג בשילה, שאין לה דין עצמאי של קדושת מקום, אלא רק דין של לפני ה' - היינו סביבות המשכן. בהווה אמינא חשבו שאין שילוח טמאים תלוי אלא בהגדרת מחנה מצד עצמו. למסקנה סוברת הגמרא, שדין שילוח טמאים הוא דין בהתרחקות מן המשכן, דרך שלוש החומות של מחנה שכינה, מחנה לוייה ומחנה ישראל. לכן גם בשילה שיש דין הגדרת מקום על ידי המשכן, נוהג שילוח מחנות לפי אותן דרגות. מה שאין כן לעניין דין קליטה שתלוי בהגדרת מקום, שאינה שייכת בשילה.

ואם תאמר - לפי זה, למה היה דין מחנות במדבר, ומה ההבדל בין המשכן במדבר לבין הגלגל? ועוד, שאפילו קליטת מחנה לוייה נוהגת במדבר (שם קיז.). צריך לומר שהמשכן במדבר דינו כמקדש בירושלים. הסיבה לכך היא שהמדבר עצמו מופקע מדין מקום, כיוון שהוא מחוץ ליישוב: כל המושג של מקום לא שייך בנוגע למשכן שהוקם במדבר. הגדרת מקום גיאוגרפי מוחלפת במדבר על ידי יחס ומיקום בתוך העם הנוסע. עם ישראל בעצמו מהווה מציאות שלמה וכוללת. כיוון שאוהל מועד איננו נודד בתוך מקומו אלא הוא קבוע בתוך עם ישראל, נמצא שבקריטריונים של המדבר יש לו קביעות מקום, ואין מעמדו כאוהל גורע. רק בגלגל, כשעם ישראל מתיישב בארץ ישראל, והמשכן ממשיך להיות במצב של נדידה, נמצא שאין לאוהל מקום כלל. במילים אחרות - במדבר המחנות אינם מקומות גיאוגרפיים אלא אנושיים, ויש להם מבנה קבע. בארץ ישראל, המחנות של המדבר צריכים להיתרגם למקומות - מקדש, הר הבית, ירושלים - ולזה דרושים יסוד וקשר קבועים בין האוהל ובין המקום, על ידי אבנים ותקרה.

ה.

גרסינן בסוטה:

" 'ומן העפר אשר יהיה... בקרקע המשכן' - איסי בן יהודה אומר: להביא קרקע שילה נוב וגבעון ובית עולמים" (טו:-טז.).

רש"י מחק 'שילה נוב וגבעון':

"דשילה משכן הוא ולא צריך לרבויא דהוא עיקר הכתוב, ונוב וגבעון אין משקין בה סוטות, דהא במה הואי ולא הוה שם ארון אלא מזבח הנחושת לבדו, ולא קרבה בהן מנחת סוטה ולא שום חובת יחיד שאין לה זמן קבוע, כדאמר בשחיטת קודשים (זבחים קיז.) ובמגילה (טו.). אבל בית עולמים הוצרך לרבות, שלא תאמר משכן נאמר ולא מקדש".

תוספות (טז. ד"ה ובית) מקשה, דמשכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן (שבועות טז:). עוד כתב התוספות (ד"ה לרבות), שאפשר לומר שאיסי בן יהודה סובר כמ"ד שמקריבים קרבנות יחיד בגלגל. ומה שדרוש לימוד מיוחד לנוב ולגבעון, משום שהווי במה ולא משכן. ונראה להסביר, שלעניין "העפר אשר יהיה בקרקע המשכן" אין זה פשוט שמקדש איקרי משכן. יש להשוות משכן למקדש רק לעניין דין העבודות וקדושת המקדש, אבל יש מקום להווה אמינא שקרקע המשכן וקרקע המקדש שונות. זאת משום שביארנו שקרקע המשכן מקבלת את הגדרתה מהמשכן כמקום המשכן. לכן יש מקום לומר, שהתורה ציוותה לקחת מעפר המשכן לסוטה, אבל קרקע בית עולמים יש לה קביעות מצד עצמה כמקום בחירת השכינה, והווה אמינא שאין זה נקרא עפר המשכן. אבל לעניין שילה סובר רש"י שאין כלל הווה אמינא לחלק, שהווי משכן ממש. כלומר, לעניין עפרה - כלומר קביעות המקום - אין הבדל, שגם בשילה אין המקום אלא מקום המשכן ולא מקום עם קדושה עצמית.

ותוספות פירש, שלמ"ד קרבן יחיד קרב בבמה, צריך לימוד מיוחד שעפר נוב וגבעון כשר להשקאת סוטה. ולדברינו הפירוש ברור - שאף על פי שלעניין הקרבה במה שווה למשכן למ"ד זה, לעניין המקום יש חילוק. מקום המשכן מתקדש על ידי היות המשכן קבוע שם, אך בנוב ובגבעון שהיו רק במה, אין כלל דין של מקום (וקודשים קלים נאכלים בכל ערי ישראל). וממילא, הייתי אומר שאין לעפר נוב וגבעון דין עפר של משכן, קמ"ל.

יוצא, שבהווה אמינא חשבנו שבעפר ירושלים יש יותר מדי קביעות מקום מכדי שנוכל להשוותה למשכן, ובנוב וגבעון יש פחות מדי, וקמ"ל שלא [2].

ו.

איתא במכות:

"אמר רב יהודה אמר רב: שתי טעיות טעה יואב באותה שעה, דכתיב: 'וינס יואב אל אֹהל ה' ויחזק בקרנות המזבח'... טעה, שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים והוא תפס מזבח של שילה" (יב.).

רש"י מתקן את הגִרסה - כי שילה כבר היתה חרבה באותה שעה - וגורס:

"והוא תפס מזבח של במה שעשה דוד לפני הארון שהיה באֹהל, אשר נטה לו דוד בעיר דוד... ומצינו בדברי הימים שעשה דוד מזבח לפניו".

לפי רש"י, ייתכן שבזמן שילה המזבח שם באמת קלט. דין קליטה נלמד מ"מעם מזבחי", ודרשינן מזבח המיוחד לי. אם כן, יכול להיות שהמזבח שבמשכן נקרא 'מזבחי' ואינו שונה כלל מהמזבח שבבית המקדש. אך הריטב"א שם כותב במפורש שרק המזבח שבבית המקדש קולט, וגִרסת הגמרא נכונה להלכה, גם אם איננה מדוייקת היסטורית.

נראה לפרש שיטתו, שקליטה אינה דין במזבח בתור כלי שרת, אלא דין בסמכות המלך בשטח של נחלת ה'. אין דין המלך וחוקיו נוהגים בשטח שמוגדר כנחלת ה'. למעשה הקליטה נוהגת רק מעל גבי המזבח ממש ולא בכל בית המקדש, אך ביסודו זהו דין בשטח שמופקעת בו סמכות המלך. לכן יש לפרש על פי דרכנו, שדין זה נוהג רק במזבח אשר בירושלים, שחל עליו דין בחירה כנחלת ה'. מה שאין כן בשילה, שאף על פי שהמזבח שם שווה לגמרי למזבח בית המקדש, אין למקום המזבח דין של בחירת מקום. לפי זה, אין פירוש 'מזבחי' - מזבח המיוחד לי, כמו שפירש רש"י, אלא מזבחי ממש, מזבח השייך לי, מזבח שנמצא בתוך ביתי.

ז.

מרן הרי"ד הלוי זצ"ל הקשה על הסברה שבחירת ירושלים היא הגורם לאיסור במות, שאם כן איסור במות היה צריך להיות בתוקף כבר לפני בניין הבית על ידי שלמה המלך, מאחר שבחירת ירושלים קיימת כבר מימי דוד. וצריך לומר, שאף על פי שהבחירה קיימת מימי דוד, מכל מקום מאחר שמטרת הבחירה היא ליצור מקום להשראת השכינה, אין הבחירה קיימת בפועל עד שלא יבנו שם את בית המקדש.

עיין ברד"ק במלכים א' (ג', ג) שפירש, שמאז שהקים דוד את המזבח לפני הארון בירושלים, לא הקריב בבמות, אלא רק בבמה הגדולה שבגבעון או במזבח שבירושלים. ונראה להסביר, שאף על פי שאיסור הבמות לא חל לפני בניין הבית, מכל מקום מאחר שמעשה הבחירה כבר היה, לא רצה דוד לזבוח בבמה, חוץ מהבמה הגדולה שבה הקריבו קרבנות ציבור. זה מתאים למכילתא שציטטנו למעלה - "עד שלא נבחרה ירושלם היתה כל ארץ ישראל כשרה למזבחות, משנבחרה ירושלם יצאת ארץ ישראל... עד שלא נבחרה בית עולמים היתה ירושלים ראויה לשכינה, משנבחרה בית עולמים יצאת ירושלים". מוכח שבחירת ירושלים והפקעת ארץ ישראל מקרבנות קדמו לבחירת בית העולמים. וצריך לומר שבמעשה הבחירה אין עדיין איסור בפועל, אבל האוסר כבר קיים. ומוכח מזה, שאיסור הבמות תלוי במעמד ירושלים ולא בקדושת המקדש.

עיין ברד"ק שם (א', נ) שאדוניה אחז בקרנות המזבח בירושלים. וזה היה, כמובן, לפני בניין הבית. (רש"י פירש, שאדוניה אחז בקרנות המזבח שבגבעון). ויש לומר שקליטת המזבח הוא דין בשטח המקודש ולא בחפצא של המזבח, כמו שפירשתי לעיל בשיטת הריטב"א במכות. ולכן גם לפני שנבנה בית המקדש, מאחר שהשטח כבר נבחר להיות מקום השכינה, יש סברה שדין קליטה נהג במזבח ה' אשר במקום ההוא. מה שאין כן המזבח בגבעון, שאינו במקום הנבחר, ועל כן אין שם דין קליטה. ואפשר שזה היה גם מדינא ולא ממנהג חסידות כמו בהקרבת דוד. כי איסור במות לא יכול להתחיל לפני שהבמה הגדולה תעבור לירושלים, אבל קליטה, שהיא דין רק בשטח של נחלת ה' כמו שפירשנו, יכולה להתקיים בלי מקדש כלל (ולפי זה הרד"ק אזיל לשיטתו). ורש"י שפירש שאדוניה אחז בגבעון, הולך לשיטתו במכות, שגם בשילה יתכן דין קליטת מזבח, משום שאין זה דין במקום אלא דין במזבח - מזבח המיוחד לי, הגדרה שהתקיימה בגבעון ולא בירושלים (הרד"ק (ב', כח) פירש שגם יואב אחז במזבח ירושלים. אולם בגמרא במכות יב. איתא שטעה, כי אין אותו מזבח קולט אלא רק מזבח בית עולמים. ואף שבפסוק יש ליישב שהיה רוצח במזיד - אשר פגע בשני אנשים צדיקים ממנו - כמו שמסביר שלמה לבניהו, וזו הסיבה שהמזבח לא קלט אותו, מכל מקום בגמרא איתא שהמזבח לא קלט כי לא היה מזבח בית עולמים).

ח.

איתא בירושלמי במגילה:

"ר' יסא בשם ר' יוחנן: זה סימן - כל זמן שהארון מבפנים, הבמות אסורות. יצא - הבמות מותרות" (פ"א הי"ב).

וכתב המאירי במגילה ט:, שבגלגל אמנם היה ארון, אך לא היה קבוע, שהיה יוצא למלחמות, ולכן לא נאסרו הבמות. מה שאין כן בשילה, שהארון היה קבוע, ולכן הבמות נאסרו. לכאורה הדבר קשה, שהרי הירושלמי שם בהמשך מסתפק האם יציאה זמנית של הארון, כמו אצל עלי, מפקיעה את איסור הבמות. צריך לומר שבגלגל, כיוון שהיה בזמן הכיבוש והארון יצא לעיתים קרובות למלחמות, לא היה המשכן מקום מנוחת הארון. אבל בשילה היה זה מקומו, ולכן יכול להיות שאפילו יצא לשעתיה, לא יפקע איסור הבמות.

נראה לפרש, שלפי הירושלמי הארון קובע את המשכן כבית ה', ולא רק כמקום העבודה, כיוון שהארון הוא השכינה. לעיל פירשנו על פי הבבלי שההבדל בין הגלגל לבין שילה נעוץ בקיומו של יסוד אבנים. לפי הירושלמי להסבר המאירי - ההבדל תלוי בארון. יש איסור במות רק אם יש מקום אחד להשראת השכינה, שבו שוכן כבוד ה'. ולפי זה יש להבין את שיטת הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ו', טז), שקידשה לשעתה ולעתיד לבוא, כי "שכינה לא בטֵלה", ונבאר שכוונתו לבחירת מקום להיות בית הבחירה ונחלת ה'. אבל מקום עבודת ה' אינו בהכרח מעון לשכינה, וכמו שפירשנו שבשילה, אף על פי שהיה בית ה', מכל מקום היה לו דין אוהל, ולא חלה הבחירה על המקום אלא על המשכן לבדו, מה שאין כן בירושלים.

ט.

הבאנו את ספקו של הרמב"ן בעניין עלייה לרגל בשילה, נוב וגבעון (האחרונים פילפלו בעניין עליית אלקנה לשילה אם היתה בכל מועד או רק מדי שנה, ועניין זה תלוי בשאלה אם היה חיוב עלייה). לכאורה זה תלוי בשאלה האם נקראה שילה 'מקום אשר יבחר'. וכבר ראינו שיש מקורות שונים בספרי בפירוש ביטוי זה, המופיע במקומות רבים בספר דברים. לעניין מעשר שני שמובא לשילה דרש הספרי: "לפני ה' - זו שילה, מקום אשר יבחר - זו ירושלים". וזה כדפירשנו, שאכילת מעשר שני בשילה אינה מדין מקום - ולכן אינה מצומצמת לתחום העיר - אלא מדין 'לפני ה' '. ויש לפרש, שמסברה אכילת מעשר שני היא דין במקום מחנה ישראל, ולכן מדין 'מקום אשר יבחר' - לא נכללת שילה. אך לעניין עלייה לרגל יש לעיין, אם עיקר הדין הוא הביאה אל המקום או ההתייצבות לפני ה'. בפרשת כי תשא כתוב רק "יֵראה כל זכורך את פני האדֹן ה' ". בפרשת ראה נוסף: "במקום אשר יבחר". אם כן יש לומר, שלעניין זה גם שילה נבחרה מצד היותה מקום המשכן, כיוון שהגדרת המקום היא המקום אשר שם נראה לפני ה'. שאף על פי שאינו מקום אשר נבחר מצד עצמו, מכל מקום הוא נבחר מצד המשכן שבתוכו ואפשרות ראיית פני השכינה שם. ולפי זה, גם אם יש מצוות עלייה לשילה, אין מצוות עלייה לרגל בנוב ובגבעון, שלא היה בהן ארון ולא היה בהן דין מקום כלל.

יוצא שלעניין מקום גיאוגרפי בתוך ארץ ישראל אין שילה מוגדרת כ'מקום אשר יבחר'. אך לעניין מקום שכינה בפועל שילה כן נחשבת ל'מקום אשר יבחר', כל זמן שהשכינה שוכנת שם.

האור שמח מביא כמקור לדין הרמב"ם בפ"ו שקדושת המקדש לא בטֵלה שני פסוקים:

א. "והקדשתי את הבית הזה להיות שמי שם עד עולם" (דבה"ב ז', טז).

ב. "למקדשו אשר הקדיש לעולם" (שם ל', ח).

ונראה שזהו לעניין דין קדושת המקדש, שהרמב"ם פסק שקידשה לשעתה ולעתיד לבוא, ולכן מדובר על קדושת הבית והמקדש. אך דין במות אינו מדין קדושת בית המקדש אלא מדין בחירה, הנלמד מפסוקים אחרים, כדאיתא ברמב"ם: "זאת מנוחתי עדי עד", "פה אשב כי אויתיה", "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו". ירושלים נבחרה לא משום פעולת ההקדשה אלא מחמת שאיוה הקב"ה אותה, שבחר בה מצד רצון וחשק לשכן שמו שם. פעולה זאת מתייחסת לכל ירושלים - "כי בחר ה' בציון", ומטרתו היא הישיבה בה - "פה אשב כי אויתיה". וכן כתב הרמב"ם - "ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד... זאת מנוחתי עדי עד". וכן איתא במכילתא שהבאנו, שירושלים נבחרה לקרבנות מכל ארץ ישראל, ובית הבחירה נבחר לשכינה מכל ירושלים.

כיוון שהתיישבה השכינה שם, מתוך אהבה ורצון, אינה בטלה לעולם, כמו כל בחירות הקדושה - ונחלתו לא יעזֹב.

ראה גם מאמרו של הרב ביק בנושא זה בעלון 104

---