בעניין אופי מוקצה / הרב משה פינצ'וק

המשנה בביצה מוסרת:

"בית שמאי אומרים: לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום, ובית הלל אומרים: עומד ואומר - זה וזה אני נוטל" (י.).

נחלקו הראשונים בהבנת יסוד המחלוקת במשנה. הדעה הרווחת היא שהמשנה עוסקת בהכנת מוקצה: היונים שבשובך מוקצות הן, והרוצה לקחת מהן ביום טוב צריך להכינן מבעוד יום ולהפקיען ממוקצה. נחלקו בית שמאי ובית הלל באופן הפקעת היונים מדין מוקצה: לדעת בית שמאי צריך נענוע ולדעת בית הלל די באמירה.

בהבנה זו קושי מסויים - ההנחה הבסיסית העומדת ביסודה היא שבית שמאי מסכימים עקרונית לדין מוקצה. מחלוקתם עם בית הלל היא רק במישור ההתמודדות עם הבעיה המקובלת על שניהם - כיצד להפקיע דין מוקצה ולהתירו. הנחה זו היא בניגוד לסוגייה בריש ביצה (ב.), שם נאמר שבית שמאי לית להו מוקצה:

"ומאי קושיא, דילמא בית שמאי לית להו מוקצה?".

מחמת קושיה זו יש שפירשו, שטעמייהו דבית שמאי במשנתנו הוא משום דאתי לאמנועי משמחת יום טוב. בעל המאור מצטט דעה זו כדעה דחויה:

" 'מאי קושיא דילמא בית שמאי לית להו מוקצה'. וקשיא לן, וכי אפשר לומר כן? והא במתניתין (י.) תנינן לה, דתנן - 'בית שמאי אומרים: לא יטול אלא אם כן נענע', אלמא אית להו לבית שמאי מוקצה! וכי תימא טעמייהו דבית שמאי התם לאו משום מוקצה הוא, אלא משום דאתי לאמנועי משמחת יו"ט, כדמסקינן התם בגמרא, זו טעות ביד קצת המפרשים" (א. בדפי הרי"ף).

לדעת הראשונים המעמידים משנתנו במוקצה, הפיתרון לבעיה מהסוגייה בריש המסכת הוא לחלק בין סוגי מוקצה. בית שמאי כופרים בקיום סוג אחד של מוקצה אך מודים בקיום סוג אחר של מוקצה. התוספות הלכו בכיוון זה:

" 'דלמא בית שמאי לית להו מוקצה' - תימה, במתניתין קאמר בהדיא דבית שמאי אית להו מוקצה, דקתני: 'לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום'! ויש לומר דמוקצה דבעלי חיים חמיר טפי ומוקצה ביותר, והתם הוא דאית ליה מוקצה" (ב. ד"ה דלמא).

ברצוני לעמוד כאן על טיב ואופי הכנת היונים והפקעתם מדין מוקצה.

בשלהי חולין איתא:

"לוי בר סימון אקני פירות שובכו לרב יהודה. אתא לקמיה דשמואל, אמר ליה: זיל טרוף אקן דליתגבהו וקנינהו. למאי? אי למקנא - לקנינהו ליה בסודר; אי ביום טוב - בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגיא" (קמא:-קמב.).

סוגייה זו מגלה לנו, כמשיחה לפי תומה, פרט יסודי ובסיסי בדין מוקצה. היא דנה במשפט סתום שאמר שמואל: "זיל טרוף אקן דליתגבהו וקנינהו". אחת מהצעות הגמרא היא, ששמואל דיבר על הכנת פירות השובך ליום טוב - על הפקעת היונים מדין מוקצה. הגמרא דוחה הצעה זו בטענה שלהפקעת היונים מדין מוקצה די באמירה "זה וזה אני נוטל" כדעת בית הלל, ואין צורך בהגבהתם.

הצעה זו, להעמיד את דברי שמואל בהכנת מוקצה, בעייתית מסיבה שונה לחלוטין: שמואל הלא דיבר מפורשות על קניין: "דליתגבהו וקנינהו". איך, אם כן, מעלה הגמרא על דעתה שמדובר בדיני מוקצה? מה ענין קניין אצל מוקצה?! כיצד אפשר לקבל, ולו כהווה אמינא, שאִמרה של שמואל העוסקת בקניין מתייחסת להפקעת מוקצה?

מהעובדה שהגמרא בכל זאת ראתה אפשרות להסביר את דברי שמואל כמתייחסים להפקעת מוקצה, ולא דחתה הסבר כזה על הסף, ניתן להסיק מסקנה אחת - שהכנת מוקצה והפקעתו עניינן ואופיין דומים לקניין. מכאן נבין כי מוקצה עניינו שהחפץ מופקע במובן מסויים מרשותו ומבעלותו של האדם. בשבת וביום טוב חפצי האדם ורכושו מופקעים ממנו ברמה מסויימת וחוזרים להיות קניינו של הקב"ה, וכדי שיוכל האדם להשתמש בהם בשבת עליו לחזור ולקנותם. זוהי משמעות הכנת חפץ והפקעת דין מוקצה - מעין מעשה קניין. מתוך תפיסה זו מובן כיצד ניתן להבין את אמרתו של שמואל: "דליתגבהו וליקנינהו" כמתייחסת להפקעת מוקצה.

כל זה בהווה אמינא. למסקנה דוחה הגמרא הסבר זה: "אי ביום טוב בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגיא". את דחיית הגמרא אפשר להבין בשתי צורות:

א. הגמרא חוזרת בה מהבנה זו במוקצה - "בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגיא". אין כאן שום קניין.

ב. גם למסקנה מקבלת הגמרא שהפקעת מוקצה הינה מעין מעשה קניין, אלא שלא צריך מעשה קניין ממש של "דליתגבהו וליקנינהו", די במעשה קניין סמלי וחלש של "עומד ואומר".

הרושם המתקבל מלשון דחיית הגמרא הוא שההסבר השני הוא הנכון. לו רצתה הגמרא לדחות את ההנחה העקרונית של ההווה אמינא בהבנת מוקצה, היה לה לומר זאת במפורש: "מי סברת מוקצה בקניין תליא, באמירה תליא".

ביטוי נוסף להבנה שהצענו ניתן למצוא בסוגייה המקבילה בירושלמי בביצה:

"בית הלל אומרים: בעומד ואומר זה וזה אני נוטל... אמר ר' יוסה בי רבי בון: לוי מקש על שובכה ואמר - יזכה לי שובכי למחר" (פ"א סוף ה"ד).

הירושלמי משתמש בביטוי "יזכה" בקשר להפקעת מוקצה ולהכנתו. אף כאן יש להסיק שהכנת מוקצה עניינה זכייה. התפישה שעלתה בבבלי בחולין כהווה אמינא, נשארה בירושלמי גם למסקנה [1].

הרדב"ז מתייחס ללשון הירושלמי "יזכה" ביחס להכנת מוקצה ומתקשה בה:

"ולא מצי לתרוצי כדמתרץ בירושלמי 'מקיש על שובכיה ואומר יזכה לי שובכי למחר', חדא דאם זכיה זו מועיל מאי טעמייהו דב"ש, ותו דלא אשכחן בתלמודא זכיה כי האי גוונא אלא לזכות מן ההפקר, לא להתיר המוקצה" (שו"ת רדב"ז, ח"ו, סי' ב').

הרדב"ז מתקשה בשימוש בביטוי "זכייה" ביחס להכנת מוקצה, שכן ביטוי זה ייחודי לענייני קניין: "דלא אשכחן בתלמודא זכיה כי האי גוונא אלא לזכות מן ההפקר, לא להתיר המוקצה". אבל, כפי שראינו, אשכחן בתלמודא בשלהי חולין את הביטוי "קניין" ביחס להיתר מוקצה. על כן את קושיית הרדב"ז יש להמיר במסקנה - אכן יש קשר בין מוקצה והכנת מוקצה לבין קניין וזכייה!

הבנת מוקצה כהפקעת בעלות וקניין באה לידי ביטוי בדברי המאירי. המאירי מציע שהמקור לכל סוגי המוקצה הוא מוקצה למצוותו:

"תחלת הדברים צריך אתה לידע שהמוקצה אסור לאכול ביום טוב, רוצה לומר - כל אוכל שאכילתו מוקצית מדעתו של אדם, ושלא היה דעתו על אותו דבר מערב יו"ט לאוכלו בי"ט, אסור לאוכלו. ועיקר איסור זה יצא לנו בכלם מאחד הנקרא מוקצה למצותו, כגון נויי סוכת מצוה שלא התנה עליהן בין השמשות, ובאתרוג של מצוה לאכילה, והדס להריח, וכגון עצי סוכה אף להנאה. ומוקצה זה יצא לנו ממה שנאמר בתורה 'חג הסכות תעשה לך שבעת ימים' - מה חג לה' אף סוכה לה', מלמד שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על עצי סכה, שעצי סכה אסורין כל שבעה" (חידושי הרב המאירי, ביצה ב. ד"ה ביצה).

מהו היסוד שרואה המאירי במוקצה למצוותו, שהופך אותו לבסיס לכל שאר סוגי המוקצה? מו"ר הרב ליכטנשטיין הציע פעם, שלדעת המאירי מוקצה משמעותו הפקעת החפץ מבעלות האדם והעברתו לקניין גבוה. מוקצה במשמעות זו בא לידי ביטוי בצורה החריפה ביותר במוקצה למצוותו:

"מוקצה זה יצא לנו ממה שנאמר בתורה 'חג הסכות תעשה לך שבעת ימים' - מה חג לה' אף סוכה לה', מלמד שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על עצי סכה, שעצי סכה אסורין כל שבעה".

לדעת המאירי העיקרון הנלמד ממוקצה למצוותו - הפקעת בעלות הדיוט - הוא הבסיס והיסוד לכל סוגי המוקצה.

הבנת מוקצה כהפקעת בעלות האדם ברמה מסויימת, מחייבת אותנו לבחון האומנם ניתן לראות את כל סוגי הכנת המוקצה המוזכרים בתלמוד כמעשי-קניין, או כפסבדו-מעשי-קניין, המוכרים לנו מעולם החושן-משפט. אך לא כאן המקום לפרוש יריעה רחבה זו.

הבנת מוקצה כהפקעת בעלות האדם והעברתו לרשות גבוה יש לה משמעויות והשלכות מחשבתיות רבות. אצטט כהדגמה מדבריו של הגרי"ד ז"ל בענין זה:

"בשבת אדנותו כפולה. היא בנויה על שני יסודות: א) פעולת יצירת יש מאין, כמו בכל יום; ב) סיום פעולה זו, שהוא זהה עם קידוש השבת ושביתתו ומנוחתו... ומכיוון שבשבת קניינו ומלכותו כפולים, גם קדושת העולם כפולה. העולם קדוש בחול משום "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה", בקדושה הנובעת מפעולת היצירה. בשבת הוא קדוש, בנוסף, מפני "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו"...
ברכות הנהנין מתירות את ההנאה או מפקיעות חלות שם קודש מן הדבר שאדם מברך עליו. וכן מבואר בירושלמי (ברכות פ"ו ה"א): "העולם כולו ומלואו עשוי ככרם, ומהו פדיונו - ברכה". כשם שהפדיון מוציא את החפץ לחולין ומתירו בהנאה, כך הברכה. ברם, לאור דברינו, שאלה אחת מבצבצת ועולה. הניחא בימות החול, כשאנו דנים על קדושת העולם שמקורה בקניין הקב"ה על פי הכתוב, "לה' הארץ ומלואה וכו' כי הוא על ימים יסדה", דבאה הברכה ומתירה. אך בשבת, שמקדשת את הבריאה בקדושה כפולה, המבוססת גם על מקרא אחר לגמרי, "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו", ועל קנינו הכפול של הקב"ה, מהו המתיר? מה מפקיע קדושת השבת של העולם וקנינו של הקב"ה, ומהו פדיון העולם ביום השביעי שבו התעלה הקב"ה וישב על כסא כבודו?" (שיעורים לזכר אבא מרי, ח"ב, עמ' קל-קלא).

הבנת מוקצה כהפקעת בעלות האדם והחזרתו לגבוה משתלבת יפה בדברי הגרי"ד ז"ל. לדברינו, יש לראות את תופעת המוקצה כביטוי לקניין הנוסף של הקב"ה בעולמו בשבת.

---