יסודות מלאכת אוכל נפש / הרב אליהו ליפשיץ

נחלקו הראשונים האם מלאכות אוכל נפש האסורות ביום טוב, אסורות מדאורייתא או רק מדרבנן. הרמב"ם (שביתת יום טוב א', ה), תוספות (שבת צה. ד"ה הרודה), הרא"ש (ביצה ג', א), והר"ן (ביצה יב: באלפס ד"ה אין) סוברים, שמדאורייתא כל מלאכות אוכל נפש מותרות, והמלאכות האסורות, אסורות מדרבנן בלבד. תוספות (ביצה ג. סד"ה גזירה, מגילה ז: ד"ה כאן), הרמב"ן (במלחמות ריש פרק שלישי בביצה, ובפירושו לתורה ויקרא כ"ג, ז), הרשב"א (עבודת-הקודש שער ראשון סי' א'), והאור-זרוע (ח"ב סי' רמ"ח) חולקים, ולדעתם יש מלאכות אוכל נפש האסורות מדאורייתא.

מקשה הר"ן הנ"ל על שיטת הרמב"ן, האוסר מלאכת טחינה ומלאכות הדומות לה מהתורה:

"וכל זה אינו מספיק לי: למה יהא אסור לטחון חטים מן התורה, ויהא מותר לדוך כל הנדוכין כדרכן, שהרי שחיקה ודאי תולדה דטוחן הוא".

קושיית הר"ן היא, כיצד יכול להיות שאב מלאכה - טוחן - אסור ביום טוב מן התורה, ואילו תולדותיו - דיכת מלח ותבלינים - מותרות ביום טוב מלכתחילה.

מכוח קושייה זו דוחה הר"ן את שיטת הרמב"ן, ומאמץ את שיטת הרמב"ם, שאיסור מלאכות אוכל נפש ביום טוב הוא מדרבנן בלבד.

הרשב"א מקבל את שיטת הרמב"ן, שיש איסור דאורייתא במלאכות אוכל נפש האסורות ביום טוב. אבל הוא סוטה מהסברו של הרמב"ן, ומחדש שהתורה נתנה כוח ביד חכמים להגדיר איזו מלאכה מותרת מהתורה ואיזו אסורה. אמנם האיסור הוא מדאורייתא, אבל חכמים הם שקבעו את גדריו. נראה שקושיית הר"ן, ואי-מציאת הגדרה ברורה לדין מלאכת אוכל נפש ביום טוב, הניעו את הרשב"א לחדש את חידושו.

הרמב"ן לא התעלם מן הקושי שבשיטתו:

"ואף על פי שמצינו היתר במלאכות הללו - טוחנים את הפלפלין בריחים שלהן, וכל הנדוכין כדרכן נמי טחינה היא, ונותנין לתלויה ביום טוב והיא תולדה דבורר - הנהו מלאכות דיום נינהו. ומכל מקום נתמעטה קצירה ותולדותיה, כגון תולש פירות הנאכלים, שלא התירה תורה אלא להכשיר אוכלין שברשותו, אבל לעקור דבר מגדולו לא, ואפילו לפירות הנפגמים מיום לחבירו כגון תאנים ותותים, וכל שכן צידת בעלי חיים, שהוא בכלל מלאכת עבודה" (מלחמות ה', ביצה, יג: באלפס).

הרמב"ן מחלק בין "מלאכות דיום" המותרות ביום טוב, לבין "מלאכת עבודה" האסורה ביום טוב, אבל דבריו עדיין צריכים תלמוד.

שנינו במשנה (מגילה ז:): "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד". החילוק בין גדרי מלאכה ביום טוב לבין גדרי מלאכה בשבת מבוסס על שני מקורות: האחד - בפרשת בא, והשני - בפרשת המועדות שבספר ויקרא.

בפרשת בא נאמר:

"וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם, כל מלאכה לא יֵעשה בהם, אך אשר יֵאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות י"ב, טז).

התורה אוסרת כל מלאכה ביום טוב כבשבת, חוץ ממלאכת אוכל נפש שמותרת ביום טוב.

בפרשת המועדות שבספר ויקרא (כ"ג, ח, וכן ברוב המקומות בהם מוזכר איסור מלאכה ביום טוב) נאמר: "והקרבתם אשה לה' שבעת ימים, ביום השביעי מקרא קדש כל מלאכת עבֹדה לא תעשו". בשבת וביום הכיפורים נאמר: "כל מלאכה לא תעשו", ואילו בימים טובים מדגישה התורה "כל מלאכת עבֹדה לא תעשו".

נחלקו המפרשים בהסבר הביטוי "מלאכת עבודה". רש"י שם כותב: "מלאכת עבודה - אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך, שיש חסרון כיס בבטלה שלהן, כגון דבר האבד". לדעת רש"י המושג "מלאכת עבודה" אינו מיועד להבחין בין שבת ליום טוב, אלא ללמדנו שבחול המועד מותרת מלאכת דבר האבד.

הר"ח (המצוטט ברמב"ן שם) חולק על הבנת רש"י, ולדעתו "מלאכת עבודה" הוא מקור להיתר מלאכות אוכל נפש ביום טוב: "פירוש מלאכת עבודה, מלאכה המשתמרת לעבודת קנין, כגון זריעה וקצירה וחפירה וכיוצא בהם. אבל אוכל נפש אינה מלאכת עבודה" (ומבאר הרמב"ן: "אלא מלאכת הנאה").

בספרי מצוי הסבר שלישי למונח "מלאכת עבודה":

" 'כל מלאכת עבודה לא תעשו' - מגיד שאסור בעשיית מלאכה. ומנין להתיר בו אוכל נפשות? נאמר כאן 'מקרא קודש' ונאמר להלן 'מקרא קודש'. מה 'מקרא קודש' האמור להלן להתיר בו אוכל נפש, אף 'מקרא קודש' האמור כאן להתיר בו אוכל נפש" (ספרי, פנחס, פיסקט ט"ז).

הרמב"ן (ויקרא כ"ג, כ) מסביר את דברי הספרי: "ונראה לי כי 'עבודה' אצל רז"ל טורח ועמל שאדם עובד בו לאחֵר, מלשון 'עבודת עבד' ".

המגיד-משנה (שביתת יום טוב א', ה) הולך בדרך זו בביאור המושג "מלאכת עבודה":

"ואני אומר ש'מלאכת עבודה' כולל כל מה שדרך העבד לעשות לאדוניו, ואין רוב בני אדם עושין אותה לעצמן אלא שוכרין אחרים לעשותן, לפי שהוזהרנו במלאכות אלו לזכור כי היינו עבדים והיינו עושי מלאכות אלו לאדונינו. אבל כל מלאכה שדרך רוב בני אדם לעשותה כל אחד בביתו לעצמו לא הוזהרנו, לפי שאינה מלאכת עבדים, אלא אף האדונים עושין אותה".

המגיד-משנה מודה לר"ח ולרמב"ן שהביטוי "מלאכת עבודה" מלמדנו דין בהלכות מלאכת יום טוב, אבל הוא חולק עליהם בתוכן הדין הנלמד מביטוי זה. לדעת הר"ח והרמב"ן, "מלאכת עבודה" מלמדנו היתר מלאכות אוכל נפש. המגיד-משנה חולק, ולדעתו היתר מלאכות אוכל נפש נלמד מ"אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", והפסוק "מלאכת עבודה" בא לצמצם את ההיתר ולהגבילו למלאכות שאינן מלאכות עבדות.

המחלוקת הפרשנית בהסבר המושג "מלאכת עבודה" משמעותית בקביעת מקור היתר מלאכות אוכל נפש ביום טוב. לפי פירושיהם של רש"י והמגיד-משנה, היתר מלאכת אוכל נפש נלמד מהפסוק שבספר שמות בלבד. להבנת הר"ח והרמב"ן שני הפסוקים מהווים שני מקורות שונים להיתר מלאכות אוכל נפש.

יש חשיבות רבה לקביעת המקור להיתר מלאכת אוכל נפש, מכיוון שיש הבדלים מהותיים בין שני המקורות הללו, הבדלים בעלי נפקא-מינות להלכה:

א. לפי הילפותא שבספר שמות, המסגרת הבסיסית של איסור מלאכה ביום טוב זהה לאיסור מלאכה בשבת - "כל מלאכה לא יעשה בהם" - ועל גבי בסיס משותף זה, חידשה התורה ביום טוב היתר מלאכת אוכל נפש. לפי הילפותא שבספר ויקרא, איסור מלאכה ביום טוב שונה ביסודו מאיסור מלאכה בשבת. בשבת אסרה התורה "כל מלאכה", ואילו ביום טוב "מלאכה" סתם אינה אסורה, והאיסור הוא על "מלאכת עבודה" דווקא.

ב. לפי הילפותא שבספר שמות, היתר מלאכת אוכל נפש הוא היתר במגמת המלאכה: התורה התירה כל מלאכה שנעשית כדי ליצור אוכל נפש. לפי הילפותא שבספר ויקרא, היתר מלאכת אוכל נפש איננו מתייחס למגמת המלאכה אלא להגדרתה: התורה אסרה מלאכה המוגדרת כ"מלאכת עבודה", והתירה מלאכה המוגדרת כ"מלאכת הנאה".

הראשונים הסוברים שיש מלאכות אוכל נפש האסורות מדאורייתא, חלוקים בהגדרת מלאכת אוכל נפש האסורה מהתורה. הרמב"ן סובר שמלאכה שדרך לעשותה לימים רבים אסורה מדאורייתא, ורק "מלאכות דיום" - מלאכות תמידיות הנעשות בצורה יומיומית - מותרות ביום טוב. תוספות (מגילה ז: ד"ה כאן) חולק, ולדעתו אף מלאכות שרגילים לעשותן בצורה תדירה ויומיומית אסורות ביום טוב, אם אפשר לעשותן מערב יום טוב. התורה התירה ביום טוב רק מלאכות שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב.

ניתן להסביר שמחלוקת הראשונים בגדרי מלאכת אוכל נפש נובעת ממחלוקת במקור הדין. הרמב"ן לומד דין מלאכת אוכל נפש מ"מלאכת עבודה", והתוספות לומד מ"אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם".

לדעת הרמב"ן, הלומד היתר מלאכת אוכל נפש ביום טוב מ"מלאכת עבודה", אין הבדל בין מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב לבין מלאכה שאי אפשר לעשותה מערב יום טוב, והחילוק היחידי הוא בין מלאכה יומיומית שהיא "מלאכת אכילה", לבין מלאכה לימים רבים שמוגדרת כ"מלאכת עבודה". תוספות חולק, ולדעתו הדין נלמד מ"אך אשר יאכל לכל נפש", פסוק המהווה "היתר" למלאכת אוכל נפש, "היתר" המצומצם למלאכה שאי אפשר לעשותה מערב יום טוב בלבד.

כפי שנאמר לעיל, יש הבדל בין שני המקורות בנוגע ליחס בין איסור המלאכה ביום טוב לבין איסור המלאכה בשבת. על פי המקור של "אך אשר יאכל לכל נפש", יש קשר הדוק בין איסור המלאכה ביום טוב לאיסור המלאכה בשבת. אבל על פי המקור של "מלאכת עבודה", אין קשר בין שני האיסורים.

לפי זה שיטת הרמב"ן מתבארת, ואין מקום לקושיית הר"ן. הר"ן מבין שהמקור להיתר מלאכת אוכל נפש ביום טוב הוא "אך אשר יאכל לכל נפש", ולפיכך הוא מקשה, כיצד יכול להיות שאב אסור מהתורה ותולדותיו מותרות. הרמב"ן חולק, ולדעתו דין מלאכת אוכל נפש נלמד מ"מלאכת עבודה". לפי מקור זה גדרי מלאכה ביום טוב שונים מגדרי מלאכה בשבת. בשבת אסרה התורה "כל מלאכה", ואילו ביום טוב אסרה תורה "כל מלאכת עבודה". לפיכך, למרות שלפי גדרי "מלאכת יצירה" של שבת כתישת תבלינים היא תולדה של טוחן, לפי גדרי "מלאכת עבודה" כתישה איננה תולדה של טחינה, כיוון שטחינה היא מלאכת עבודה - שהרי נעשית היא לימים רבים, וכתישת תבלינים היא מלאכת אכילה - שהרי היא מלאכה יומיומית.

הבחנה זו בין שני המקורות השונים בדין מלאכת אוכל נפש, מבארת דינים נוספים בגדרי מלאכת אוכל נפש.

הגמרא בשבת קלד. מקשה, מדוע מותר ביום טוב לכבות גחלת בעשיית בשרא אגומרי, ואסור לכבותה למתק החרדל. בראשונים שתי גרסאות לתירוצה של הגמרא: רש"י גורס: "התם לא אפשר הכא אפשר". הרי"ף (ביצה יב. באלפס) גורס: "התם ליכא כבוי, הכא איכא כבוי", ומבאר המאירי שלדעת הרי"ף אסור לכבות אפילו לצורך אוכל נפש.

נראה להסביר, שהרי"ף לומד את דין מלאכת אוכל נפש מ"מלאכת עבודה", והוא סבור שרק מלאכת יצירת האוכל נכללת ב"מלאכת אכילה". כיבוי אינו מייצר את האוכל אלא רק מונע את קלקולו, והרי הוא בכלל מלאכת עבודה האסורה ביום טוב.

המגיד-משנה, בדעת הרמב"ם, מצמצם אף הוא את היתר מלאכת אוכל נפש, ומלאכות מסוימות אסורות, לדעתו, אף לצורך אוכל נפש.

הרמב"ם כותב:

"כל מלאכה שחייבין עליה בשבת, אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה לוקה... כל שיש בו צורך אכילה מותר, כגון שחיטה ואפייה ולישה וכיוצא בהן. וכל שאין בהן צורך אכילה אסור, כגון כתיבה ואריגה ובניין וכיוצא בהן" (שביתת יו"ט א', ד).

מדייק המגיד-משנה מלשונו של הרמב"ם, שמלאכות שביסודן אינן מלאכות של אכילה, כגון כתיבה, אריגה ובניין, אסורות ביום טוב אף כשעשאן לצורך אוכל נפש, ומאידך בשחיטה, אפייה ולישה אינו לוקה אף כשעשאן שלא לצורך אוכל נפש.

שיטת המגיד-משנה בדעת הרמב"ם היא, שדין מלאכת אוכל נפש נלמד מ"מלאכת עבודה", ואינו מותנה במגמת המלאכה אלא בהגדרתה. מלאכות שחיטה, אפייה ולישה אינן מלאכות עבודה אלא מלאכות הנאה, ומותרות הן ביום טוב אף כשעושה אותן שלא לצורך אכילה; מלאכות כתיבה, אפייה, אריגה ובניין הן "מלאכות עבודה", ולוקה עליהן אף כשעשאן לצורך אוכל נפש.

על שיטת המגיד-משנה יש שתי קושיות. הקושייה הראשונה היא מהרמב"ם (ג', יב), הפוסק שהאיסור של הגמרא בשבת (קלד.) לגַבֵּן ביום טוב הוא מדרבנן בלבד, ושורשו באפשרות לגבן מערב יום טוב, ומדאורייתא מותר לגבן גבינה אף ביום טוב עצמו. ולשיטת המגיד-משנה קשה - הרי גיבון הוא תולדה של מלאכת בונה, ומלאכת בונה איננה מלאכת אכילה, ואסורה היא ביום טוב מדאורייתא אף לצורך אוכל נפש [1].

אולם לפי דרכנו אין כאן קושייה כלל. אכן מלאכת בונה אסורה ביום טוב אף לצורך אוכל נפש. אבל גיבון מותר ביום טוב, כיוון שרק בגדרי מלאכת שבת גיבון הוא תולדה של מלאכת בונה, ואילו בגדרי מלאכת יום טוב, דין מגבן שונה מדין בונה, ומותר הוא ביום טוב [2].

הקושייה השניה היא מהגמרא בביצה כח., האומרת שלר' יהודה המתיר מכשירי אוכל נפש מותר להשחיז סכין על גבי חבֵרתה. השחזת סכין איננה מלאכה המוגדרת ביסודה כמלאכת אוכל נפש, ומוכח שלצרכי אוכל נפש מותר לעשות כל מלאכה, ודברי המגיד-משנה צריכים עיון.

על כורחנו חייבים אנו לומר, שלדעת המגיד-משנה היתר מלאכות אוכל נפש נאמר במלאכות שבמהותן הן מלאכות אוכל נפש בלבד, אולם דין מכשירי אוכל נפש נאמר במלאכות כולן. אין הכי נמי: מלאכת אוכל נפש לא גרעה ממכשירי אוכל נפש, וכל היתר הקיים במכשירי אוכל נפש קיים, בקל וחומר, גם במלאכות אוכל נפש. אולם היתר עשיית מלאכות שבמהותן אינן מלאכות אוכל נפש, לצורך אוכל נפש, מותר אך ורק בהתאם לגדרי מכשירי אוכל נפש.

לכן, לשיטת המגיד-משנה בדעת הרמב"ם מותר מדאורייתא לבשל ולאפות ביום טוב גם כשאפשר היה לעשות זאת מערב יום טוב. אבל לבנות לצורך אוכל נפש מותר רק כשאי אפשר היה לעשות זאת מערב יום טוב, כדין מכשירי אוכל נפש, האסורים מהתורה כשהיה אפשר לעשותם מערב יום טוב.

מהסבר דברי המגיד-משנה מתחדש לנו, שיש שני דינים בהיתר מלאכת אוכל נפש:

א. מלאכת אכילה מותרת ביום טוב.

ב. מלאכה שמגמתה ומטרתה יצירת אוכל נפש מותרת ביום טוב.

הדין הראשון מתיר רק מלאכות שבמהותן הן מלאכות אוכל נפש. הדין השני מתיר כל מלאכה הנעשית לשם עשיית אוכל נפש, אף אם במהותה אינה מלאכת אוכל נפש.

קיים הבדל בסיסי בין שני הדינים הללו. הדין הראשון מגדיר מה הן המלאכות שאינן נכללות באיסור מלאכה ביום טוב. הדין השני מתיר לנו מלאכות מסויימות, שביסודן הן מוגדרות כמלאכות האסורות ביום טוב, אולם התורה התירתן כשמגמת המלאכה היא אוכל נפש.

שני הדינים הללו נובעים ממקורות שונים, והם בעלי גדרים שונים. הדין הראשון, המתיר לגמרי מלאכות שבמהותן הן מלאכות אוכל נפש, נלמד מ"כל מלאכת עבודה לא תעשו" - אבל מלאכות אכילה תעשו, כיוון שהן אינן נכללות באיסור מלאכה ביום טוב. הדין השני, המתיר כל מלאכה לצורך אוכל נפש, נלמד מהפסוק "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" - כל מלאכה מותרת כשהיא נעשית לצורך אוכל נפש.

הנפקא-מינה למעשה היא, שהדין הראשון מתיר לגמרי מלאכות מסויימות, שאין בהן כלל איסור מלאכה ביום טוב, ולפיכך מותר לעשותן אף כשאפשר היה לעשות זאת מערב יום טוב. הדין השני מהווה רק "היתר": התורה התירה משום שמחת יום טוב עשיית צרכי אוכל נפש, אולם "היתר" זה הוא רק כשאי אפשר לעשותן מערב יום טוב.

לפי זה דינו של המגיד-משנה ברור. מלאכות שבאופיין הן מלאכות אוכל נפש, אינן מוגדרות כ"מלאכת עבודה", ומותרות בין כשאפשר לעשותן מערב יום טוב ובין כשאי אפשר. מלאכות שבאופיין אינן מלאכות אוכל נפש, מוגדרות כ"מלאכת עבודה" האסורה ביום טוב. אולם אם הם נעשות לצורך אוכל נפש, מותר לעשותן ביום טוב, אם אי אפשר היה לעשותן מערב יום טוב.

דין נוסף שניתן לבאר לאור ההבחנה בין שני המקורות השונים הוא דין 'מתוך'. אנו פוסקים כבית הלל (ביצה יב.), ש"מתוך שהותרה הוצאה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך". בגמרא לא מובא מקור לדין 'מתוך', והוא נלמד מסברה. וצריך עיון, שהרי הסברה היא בדיוק להפך: מניין לנו להתיר אף מלאכות שאינן לצורך אוכל נפש, בשעה שהתורה התירה מלאכות הנעשות לצורך אוכל נפש בלבד?

לפי האמור עד כה, התשובה תלוייה במקור דין מלאכת אוכל נפש. אם מקור אוכל נפש הוא "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", הקושייה במקומה עומדת [3]. אולם לפי הילפותא מספר ויקרא, לא קשה כלל. התורה הגדירה מלאכות אוכל נפש כ"מלאכות הנאה", ואחרי שהן הוגדרו כך, הן מותרות אף שלא לצורך אכילה. אכן אין צורך במקור נוסף לדין 'מתוך', שהרי הדין נלמד מהגדרת "מלאכת עבודה".

הראשונים חולקים בהיקף דין "שלא לצורך" המותר משום 'מתוך'. רש"י (ביצה יב. ד"ה אלא מדלא) סובר שמהתורה מותר לעשות מלאכות אוכל נפש אף שלא לצורך כלל. התוספות (שם ד"ה ה"ג) ורוב הראשונים חולקים, ולדעתם היתר 'מתוך' נאמר רק כשהמלאכה נעשית לצורך המועד.

ניתן להסביר, שכל הראשונים מודים שדין 'מתוך' נלמד מ"מלאכת עבודה". רש"י סובר, שמלאכות המיועדות ליצירת אוכל נפש אינן מוגדרות כ"מלאכת עבודה", ולפיכך מותרות הן מהתורה אף שלא לצורך כלל. התוספות חולק, ולדעתו כל מלאכה שאינה לצורך המועד כלל, הרי היא מוגדרת כ"מלאכת עבודה". רק מלאכה הנעשית לצורך המועד ראוייה להיקרא "מלאכת הנאה", המותרת ביום טוב. (כמובן, רק מלאכות אוכל נפש הן "מלאכות הנאה", אבל שאר מלאכות מוגדרות כ"מלאכת עבודה" אף כשהן נעשות לצורך יום טוב).

הראשונים חולקים באלו מלאכות נאמר דין 'מתוך'. הרמב"ם (שביתת יום טוב א', ד) מצמצם מאוד את דין 'מתוך', ולדעתו דין זה נאמר במלאכות הוצאה והבערה בלבד. תוספות (שבת צה. ד"ה והרודה) מרחיב מאוד את דין 'מתוך', ולדעתו מותר מהתורה לאדם שביתו נפל ביום טוב לבנותו ביום טוב, שמתוך שהותר לגבן גבינה -שהיא תולדת בונה - לצורך, מותר לבנות ביתו שנפל אף שלא לצורך. למאירי (ביצה יב. ד"ה לא, שאר) שיטת ביניים. לדעתו מדין 'מתוך' הותרו רק מלאכות שנעשות תמיד לצורך אכילה: הבערה, שחיטה ובישול, וכמובן גם הוצאה.

השיטות הקיצוניות מובנות. הרמב"ם סובר שהמקור להיתר מלאכות אוכל נפש הוא "אך אשר יאכל לכל נפש", ולפיכך לדעתו אין דין כללי, שכל מלאכות אוכל נפש הותרו אף שלא לצורך. רק מלאכות הוצאה והבערה, שאינן מלאכות אכילה, אלא מלאכות המשרתות את האכילה, היתרן לצורך אוכל נפש מתיר אותן אף שלא לצורך כלל.

כנגדו סובר התוספות, שכל מלאכה שיש בה צורך אוכל נפש אינה מוגדרת כמלאכת עבודה, וניתן להתירה לצורך המועד [4]. אולם שיטת המאירי צריכה הסבר - מדוע רק במלאכות אפייה, שחיטה, הבערה והוצאה יש דין 'מתוך'. מדוע במלאכה כמו כיבוי, המותרת לצורך אוכל נפש, אין דין 'מתוך' (כך מפורש במאירי עצמו, בדף כג. ד"ה ופסק).

לפי דרכנו בדין מלאכת אוכל נפש ביום טוב, מתבאר המאירי כמין חומר. שתי הילפותות מלמדות אותנו שני דינים במלאכת אוכל נפש. מהילפותא שבספר שמות אנו למדים, שכל מלאכה שמגמתה יצירת אוכל נפש מותרת ביום טוב, בין אם היא מלאכת אוכל נפש במהותה, ובין אם אינה כזו. אולם דין זה מוגבל רק לצורך אוכל נפש, ואין בו דין 'מתוך'. מהילפותא שבספר ויקרא אנו למדים, שמלאכות שבמהותן הן מלאכות אוכל נפש אינן מלאכות עבודה אלא מלאכות הנאה, ומותרות הן אף שלא לצורך.

לפיכך סובר המאירי, שמלאכות אפייה, שחיטה, הוצאה והבערה, שהן מלאכות אוכל נפש במהותן, היתרן נלמד מדין "מלאכת הנאה", ועל כן יש בהן דין 'מתוך'. אבל כיבוי, שאינו נכלל בדין "מלאכת הנאה", מותר לצורך אוכל נפש מדין "אך אשר יאכל לכל נפש", וממילא אין בו דין 'מתוך'.

סיכום

בתורה שני מקורות שונים להיתר מלאכת אוכל נפש: "כל מלאכת עבודה לא תעשו", ו"כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". את היחס בין שני הפסוקים ניתן להבין בשלוש דרכים:

א. גדרי מלאכה ביום טוב נלמדים מהפסוק בספר שמות - "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" - ו"מלאכת עבודה" אינה מלמדת את דין מלאכת אוכל נפש.

ב. גדרי מלאכה ביום טוב נלמדים מ"מלאכת עבודה", והפסוק שבספר שמות מלמדנו שכל "אשר יעשה לכל נפש" איננו "מלאכת עבודה".

ג. שני דינים במלאכת יום טוב. מהפסוק "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" למדים, שכל מלאכה המיועדת לצורך אוכל נפש מותרת ביום טוב. מהפסוק "כל מלאכת עבודה לא תעשו" למדים אנו, שכל "מלאכת הנאה" מותרת ביום טוב.

לפי הדרך הראשונה, גדרי מלאכה ביום טוב מבוססים על גדרי מלאכה בשבת, וסביר לומר שדין אוכל נפש הוא "היתר" בלבד, היתר המוגבל למקרה שאי אפשר היה לעשות את המלאכה ביום טוב.

לפי הדרך השנייה, אין קשר בין גדרי מלאכה ביום טוב לבין גדרי מלאכה בשבת, ולפיכך אין צורך להגביל את ההיתר למקרה שאי אפשר היה לעשותה מערב יום טוב. אולם רק מלאכות שנכללות בגדר של "מלאכת הנאה" נכללות בהיתר. לכן ניתן לצמצם את היתר המלאכה למלאכות יומיומיות בלבד, או למלאכות המייצרות אוכל (ולא כיבוי), או למלאכות שבמהותן הן מלאכות אוכל נפש.

לפי הדרך השלישית, שתי האפשרויות הללו נכונות, ושני היתרים קיימים בעשיית מלאכות אוכל נפש ביום טוב.

ולפיכך, מתירים אנו - לשיטת המגיד-משנה - כל מלאכת הנאה, אף שאפשר היה לעשותה מערב יום טוב, ואילו מלאכות אחרות לצורך אוכל נפש מותרות רק כשאי אפשר היה לעשותן מערב יום טוב. וכן לשיטת המאירי, מתירים אנו מדין 'מתוך' רק מלאכות הנאה, ואילו לצורך אוכל נפש מתירים אנו אפילו מלאכות עבודה.

---