חינוך כהן גדול - מלכות ושליחות / יעקב פרנצוס

שנינו ביומא:

"דתניא: 'וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו' - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר 'שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו', אין לי אלא נתרבה שבעה ונמשח שבעה; נתרבה שבעה ונמשח יום אחד, נתרבה יום אחד ונמשח שבעה, מניין? ת"ל: 'אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו' " (ה.).

בגמרא בהוריות (יב:) מבואר, שגם ריבוי בגדים בלבד מועיל לחינוך כהן גדול:

" 'ומלא את ידו ללבוש את הבגדים' - זה מרובה בגדים. על כולן הוא אומר - 'ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא' ".

בברייתא ביומא מבואר, שלכתחילה מושחים כהן גדול שבעה ימים, ומרבים אותו בבגדים שבעה ימים. בדיעבד, מסתפקים במשיחה יום אחד ובריבוי שבעה ימים, או בריבוי יום אחד ובמשיחה שבעה ימים.

משמעות הברייתא היא, שחינוך כהן גדול הינו תהליך של שבעה ימים, כאשר לכתחילה עושים הן ריבוי והן משיחה בכל יום, ובדיעבד די באחד מהם במשך שבעה ימים ובשני במשך יום אחד. לא מוזכרת אפשרות של כהן גדול שעובד ללא חינוך שבעה ימים, וכן לא מוזכר כהן גדול שלא נמשח כלל או שלא נתרבה כלל. ואילו בהוריות מבואר, שגם כהן גדול שמרובה בגדים בלבד כלול בפרשת כהן גדול.

הרמב"ם (הלכות כלי המקדש ד', יג) פוסק, שבדיעבד מסתפקים בחינוך כהן גדול ביום אחד, וכן מסתפקים במשיחה או בריבוי בגדים:

"וכשם שריבוי בגדים שבעה, כך משיחה בשמן שבעה יום אחר יום. ואם עבד קודם שיתרבה בבגדים כל שבעה או קודם שימשח כל שבעה, עבודתו כשירה. הואיל ונתרבה או נמשח פעם אחת - נעשה כהן גדול לכל דבר".

אולם הראב"ד שם חולק, וסובר שרק לעניין עבודת יום הכיפורים יש צורך בחינוך שבעה ימים. לגבי הדינים המוזכרים בפרשת אמור, די בחינוך יום אחד. הראב"ד אף סבור שכהן גדול שהתחנך יום אחד, עובד לכתחילה בשמונה בגדים [1].

במשנה בהוריות (יא:) שנינו, שאין בין כהן המשוח בשמן המשחה לכהן מרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצוות. רבי מאיר חולק, וסובר שמרובה בגדים מביא פר הבא על כל המצוות כמו כהן משוח.

לפי רבי מאיר, אין הבדל בין מרובה בגדים ומשוח בשמן המשחה. אף שלכתחילה צריך גם משיחה שבעה ימים וגם ריבוי בגדים שבעה ימים, זה רק למצווה, אך גם אם לא היתה משיחה, קדושת הכהן הגדול חלה במלואה.

חכמים סוברים שיש שוני בין כהן משוח ומרובה בגדים. מהגמרא בנזיר (מז.-מז:) משמע שיש חיסרון בקדושת הכהן מרובה הבגדים לעומת הכהן המשוח. הגמרא דנה במצב של שני כהנים גדולים הפוגעים במת מצווה, וצריך לבחור איזה מהם ייטמא:

"משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים - משוח בשמן המשחה עדיף, דאילו משוח בשמן המשחה מביא פר הבא על כל המצוות, ואילו מרובה בגדים אין מביא".

הקביעה שהכהן מרובה הבגדים נטמא, נובעת כנראה מכך שקדושתו ברמה פחותה, ודין פר הבא על כל המצוות הוא ביטוי לחיסרון בקדושה. לפי זה, לדעת ר' מאיר אין סיבה שמרובה הבגדים ייטמא לפני המשוח. כך, אמנם, משתמע מהסוגייה התולה את עדיפות המשוח בכך שהוא מביא פר הבא על כל המצוות.

לפי חכמים, חינוך על ידי משיחה שונה מחינוך על ידי ריבוי בגדים. אך ייתכן שאופי החינוך שווה, אף שהתוצאה שונה. משיחה היא טקס של מינוי לתפקיד מיוחד: כמו שמלך נמשח, כך כהן גדול נמשח. ייתכן, שגם ריבוי בגדים הוא טקס של מינוי: מלבישים כהן הדיוט בבגדים מיוחדים לכהן גדול, ועל ידי זה ממנים אותו להיות כהן גדול. אך כדי למנות כהן גדול המביא פר הבא על כל המצוות, צריך דווקא משיחה.

אפשרות אחרת היא, שהשוני בין מעמד כהן משוח ומעמד כהן מרובה בגדים הוא ביטוי להבדל בין משיחה וריבוי בגדים באופיים. משיחה מתייחסת בצורה ישירה לקדושת הכהן, והיא מייחדת ומקדשת אותו; אך ריבוי בגדים אינו מקדש את הכהן. ריבוי בגדים מהווה היכר שאדם זה הוא כהן גדול, ובכך הוא מתמנה. אמנם, מי שמתמנה להיות כהן גדול ממילא גם מקבל מעמד של כהן גדול לגבי האיסורים המיוחדים לו, אך יש מימד של קדושה התלוייה במשיחה המקדשת, שאינה נובעת מעצם התפקוד של הכהן הגדול.

רש"י ביומא (יב. ד"ה במה מחנכין אותו) מפרש את שאלת הגמרא איך לחנך כהן כאשר הכהן הגדול הראשון נפסל באמצע יום הכיפורים:

"ובמה הוא ניכר שהוא כהן גדול".

בר"ח שם יש ביטוי קיצוני לגישה זאת. רב אבא בר אהבה סובר שהכהן המחליף את הכהן הגדול מתחנך על ידי לבישת אבנט. הר"ח מפרש שהכוונה היא לאבנט של כלאיים שהכהן הגדול לובש כל השנה. היות שכהן הדיוט לובש אבנט של שש, לבישת אבנט של כלאיים מהווה היכר שהכהן הלובש מתמנה להיות כהן גדול. אין צורך בלבישת כל שמונת הבגדים; די בלבישת האבנט.

אך ייתכן שמשיחה וריבוי בגדים מבטאים שני פנים שונים של הכהן הגדול. מצד אחד, יש לכהן הגדול קדושה מיוחדת הבאה לידי ביטוי באיסורים המיוחדים לו. כהן גדול לא פורע ולא פורם; הוא מוזהר על אלמנה, מצווה על בתולה, ואינו מיטמא לקרובים. מצד שני, יש לכהן הגדול תפקיד מיוחד כמי שעובד בשמונה בגדים כל השנה. ביטוי לכך הוא שכהן גדול מקריב אונן, לעומת כהן הדיוט שאינו מקריב אונן. לכתחילה חינוך הכהן הגדול מתייחס לשני ההיבטים האלו. המשיחה מתייחסת באופן ישיר לקידוש הגברא, ואילו ריבוי הבגדים מייחד את הכהן הגדול כמי שממונה לעבוד בקביעות במקדש בשמונה בגדים. ואף שבדיעבד גם על ידי ריבוי בגדים הכהן הגדול מתקדש, מכל מקום אין התייחסות ישירה לקדושת הגברא. לפי חכמים, כתוצאה מכך מרובה בגדים אינו מגיע לרמת קדושה של משוח [2].

כהן שנמשח ולא נתרבה בבגדים מתחנך בצורה הפוכה. המשיחה מקדשת אותו בקדושת כהן גדול, וממילא הוא נכנס לתפקיד של עבודה קבועה במקדש ועובד בשמונה בגדים. כך פוסק הרמב"ם שם:

"ואם עבד קודם שיתרבה בבגדים כל שבעה או קודם שימשח כל שבעה עבודתו כשירה, הואיל ונתרבה או נמשח פעם אחת - נעשה כהן גדול לכל דבר" [3].

אך יש מקום לומר, הן מקרא והן מסברא, שמשיחה לבד אינה מועילה לחנך כהן גדול האמור לעבוד בשמונה בגדים. מבחינת המקור, אף שיש ריבוי למרובה בגדים שלא נמשח, אין לימוד מפורש שאפשר לחנך כהן גדול במשיחה בלבד. מסברה ניתן לומר, שאף שמינוי לעבוד בקביעות במקדש בשמונה בגדים קשור בהכרח גם לרמת הקדושה של הכהן, קדושת הגברא אינה קשורה בהכרח בעבודה בשמונה בגדים.

משוח מלחמה עובד בארבעה בגדים, לפי מסקנת הגמרא ביומא (עג.), ואינו עובד אונן, כמבואר בהוריות (יב:), אך כל האיסורים שיש לכהן גדול חלים גם עליו. המשיחה מקדשת את הגברא, אך אותה קדושה אינה גוררת עבודה בשמונה בגדים [4], וכך משמע בדברי רש"י (יומא עג., ד"ה ואם איתא).

הרמב"ן בפירושו לויקרא (י', ז) מקשה, מדוע אלעזר ואיתמר לא נטמאו לאחיהם נדב ואביהוא, על פי ההלכה שכהן הדיוט מיטמא לקרובים. הרמב"ן מציע שני הסברים: הסבר אחד הוא שאמנם אלעזר ואיתמר היו רשאים להיטמא לקרובים כמו כל כהן הדיוט, אך מפני הוראת שעה לא עשו כן. אך בהסבר השני מבאר הרמב"ן, שמפני שאלעזר ואיתמר נמשחו חל עליהם איסור טומאה לקרובים, כפי שהוא חל על הכהן הגדול. אף שאלעזר ואיתמר עבדו בבגדי כהן הדיוט, היתה להם קדושה אישית כמו לכהן גדול.

את ההבנות השונות באופי ריבוי הבגדים, ניתן לייחס למחלוקת בעניין מינוי משוח מלחמה. לפי רב דימי (יומא עב:) משוח מלחמה עובד בשמונה בגדים. בתוספות ישנים (יומא לט., ד"ה למה סגן בימינו) מבואר, שאף לרב דימי היה משוח מלחמה רק בבית ראשון לפני שיאשיהו גנז את שמן המשחה. המנחת-חינוך מדייק שלפי רב גם בבית שני היה משוח מלחמה, מפני שניתן היה לחנכו בריבוי בגדים.

אם ריבוי בגדים הוא טקס של מינוי כמו משיחה, ייתכן שהוא מועיל אף למשוח מלחמה, מפני שעל ידי ריבוי בגדים נותנים מעמד מיוחד לכהן המתרבה. אך אם ריבוי בגדים ביסודו מבטא את כניסת הכהן הגדול לתפקיד המיוחד שלו במקדש, ובתוקף תפקידו הוא מקבל מעמד מיוחד גם ברמת הקדושה האישית, ודאי שריבוי בגדים לא יועיל למשוח מלחמה. ברור שהעבודה בבגדים אינה התשתית שעליה אפשר ליצור את הקדושה המיוחדת שלו, אלא תוצאה מקדושתו המיוחדת. אם ריבוי בגדים בנוי על היכר, נראה שהוא לא יועיל למשוח מלחמה, מפני שדווקא הכהן הגדול, שתפקידו העיקרי לעבוד בשמונה בגדים, ניכר על ידי לבישת אותם בגדים.

ייתכן שגם צורת החינוך על ידי ריבוי בגדים תלויה באופי החינוך.

רש"י (יומא ה., ד"ה ריבוי שבעה) סובר, שריבוי בגדים מחנך רק כאשר הכהן הלובש את הבגדים גם עובד בהם:

"ריבוי שבעה - שישמש כהן הגדול שבעה ימים רצופים כשממנין אותו בכהונה גדולה, וילבש שמונה בגדים בשעת עבודה. וריבוי לשון מרבה, מרובה בגדים שהוא משמש בשמונה וההדיוט בארבעה".

אולם הרמב"ם שציטטנו קודם סובר שריבוי בגדים אינו קשור לעבודה:

"כיצד מרבין אותו בבגדים? לובש שמונה בגדים ופושטן וחוזר ולובשן למחר שבעת ימים יום אחר יום, שנאמר - 'שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו'. וכשם שריבוי בגדים שבעה, כך משיחה בשמן שבעה יום אחר יום. ואם עבד קודם שיתרבה בבגדים כל שבעה, או קודם שימשח כל שבעה, עבודתו כשירה, הואיל ונתרבה או נמשח פעם אחת - נעשה כהן גדול לכל דבר" (הלכות כלי המקדש ד', יג).

הראב"ד חולק, וסובר שכהן גדול רשאי לעבוד בתוך שבעת ימי החינוך. אך גם לפי הראב"ד אין דרישה שהריבוי בבגדים יתבצע דווקא בצירוף עבודה.

אפשר לפרש את המחלוקת בין רש"י לרמב"ם על פי ההבנות השונות באופי חינוך על ידי ריבוי בגדים. אם המשמעות של ריבוי בגדים היא כניסת הכהן הגדול לתפקידו, ודאי שהדבר כרוך בעבודה, כדעת רש"י [5]. אך אם ריבוי הבגדים הינו טקס מינוי פורמלי כמו משיחה, מסתבר שאין צורך בעבודה, ודי בלבישת הבגדים כדעת הרמב"ם.

הרמב"ם גם פוסק:

"ואין מושחין אותו אלא ביום... וכן אם נתרבה בבגדים בלבד אין מרבין אותו אלא ביום" (שם, טו).

הכסף-משנה מציע, שאולי הרמב"ם למד דין זה מדאיתקש משיחה לריבוי בגדים. אם לבישת בגדים משמעותית מצד הטקס, כמו משיחה, מובן ההיקש למשיחה. אם ריבוי הבגדים מועיל מצד תחילת עבודה, נראה יותר שאין צורך דווקא בלבישה ביום [6].

הרש"ש ביומא (יב. ד"ה גמרא) מעלה אפשרות שאין היכר בלבישת שמונה בגדים בלי עבודה, מפני שגם משוח מלחמה לובש שמונה בגדים בשעה שהוא שואל באורים ותומים. לפי זה, גם אם לבישת שמונה בגדים מועילה מצד היכר ולא מצד תחילת עבודה, עדיין יש צורך בעבודה כדי להראות שאמנם מדובר בלבישת כהן גדול, ולא בלבישת משוח מלחמה.

אפשר גם לומר, שאמנם לבישת שמונה בגדים הינה טקס פורמלי של מינוי, אבל רק לבישת בגדים בעלת משמעות מועילה. לבישת הבגדים משמעותית רק אם הלבישה מכשירה את הכהן הגדול הלובש. כהן גדול יכול לעבוד רק בשמונה בגדים, וממילא העבודה בשמונה בגדים מעניקה חשיבות ללבישתם.

הגרי"ד זצ"ל, ב"קונטרס בעניין עבודת יום הכפורים" (להלן - ה"קונטרס"), מבאר שגם לפי הרמב"ם לבישת בגדים שאינה מלווה בקיום אינה מועילה לחינוך. אך לפי הרמב"ם יש קיום לכהן גדול בלבישת הבגדים, מפני שהרמב"ם פוסק שהציץ מרצה רק כשהוא נמצא על מצח הכהן הגדול. בית-הלוי מבאר, שדווקא לבישת ציץ כחלק ממערכת של שמונה בגדים מרצה. לפי הרמב"ם, לבישת שמונה בגדים ללא עבודה מועילה מפני שהלבישה מלווה בקיום. לפי זה ייתכן, שגם הרמב"ם סובר שריבוי בגדים מועיל מצד כניסת הכהן הגדול לתפקיד, אלא שלדעת הרמב"ם עצם הלבישה מהווה קיום של כהן גדול.

מתוך דברי הרמב"ם משמע, שקיימים שני מסלולים של ריבוי בגדים. כאשר מושחים את הכהן הגדול, המשיחה מהווה מעשה פורמלי, וריבוי הבגדים מסמל את כניסת הכהן הגדול לתפקידו המיוחד במקדש. אך בהעדר שמן המשחה, ריבוי הבגדים מתפקד גם כמעשה פורמלי של מינוי, מעין הכתרה. הלכך, לפי הרמב"ם ריבוי הבגדים, כשאין שמן המשחה, צריך להתבצע ביום דווקא, מפני שאז ריבוי הבגדים ממלא גם את התפקיד של השמן. "ואין מושחין אותו אלא ביום... וכן אם נתרבה בבגדים בלבד אין מרבין אותו אלא ביום". התנאי של ריבוי הבגדים ביום נאמר רק כאשר אין משיחה [7].

לפי ה"חתם סופר", גם המעמד הסופי של מרובה הבגדים שונה באופן מהותי ממעמד המשוח. החתם-סופר, בהגהות לירושלמי בהוריות פ"ג [8], כותב שהדין המוזכר בתוספות (יומא יב:, ד"ה כהן גדול) שכהן גדול מסתלק בפה, נאמר רק במרובה בגדים. קדושת מרובה הבגדים נובעת מתפקידו, ולכן כשמסלקים את הכהן מתפקידו, גם קדושתו פוקעת [9]. המשיחה מקדשת את הגברא, והקדושה אינה תלוייה בתפקיד. לכן, גם כאשר משוח מסתלק מתפקידו, קדושתו בעינה עומדת.

ר' חיים (מובא ב"קונטרס", עמוד יג) מפרש גם, שיש שתי קדושות לכהן גדול - קדושה אישית מצד אחד, וקדושה מתוקף תפקידו מצד שני. אפשר לסלק רק את הקדושה השנייה, והקדושה הנשארת מקבילה לקדושת משוח מלחמה, שיש עליו איסורי כהן גדול, אך עובד בארבעה בגדים. אולם ר' חיים סובר, שגם מרובה בגדים מקבל קדושה אישית, שלא ניתן לבטל אותה [10].

הסוגייה ביומא יב דנה בכהן גדול שנטמא באמצע עבודת יום הכיפורים, וצריך להחליף אותו בכהן אחר. הכהן השני, שאינו כהן גדול, טעון חינוך. מבואר בגמרא, שאם הכהן הגדול נפסל לפני תמיד של שחר, מחנכים את הכהן השני בתמיד של שחר. אך אם הכהן הגדול נפסל לאחר תמיד של שחר, והתחילו עבודות היום בבגדי לבן, צריך לחנך את הכהן השני בדרך אחרת. לדעת רב אדא בר אהבה, מחנכין אותו באבנט. אך למ"ד שאין הבדל בין אבנט של כהן גדול לזה של כהן הדיוט, אי אפשר לחנך באבנט, ולכן סובר אביי שהכהן לובש שמונה בגדים ומהפך בצינורא. רב פפא סובר שעבודתו מחנכתו: כמו שכלי שרת מתחנכים על ידי עבודתם ואין צורך במשיחה, כך הכהן הגדול מתחנך על ידי עבודתו בלבד.

את דברי רב אדא בר אהבה ניתן לפרש במספר דרכים: ייתכן שלדעתו ריבוי בגדים מועיל עם עבודה. ניתן גם לפרש, שריבוי הבגדים לבד מועיל, אף שמדובר בארבעה בגדים של יום כיפור ולא בשמונה בגדים של כל השנה [11]. הר"ח נוקט בדרך שלישית, ומסביר שלבישת האבנט של כל השנה מספיקה לפי רב אדא בר אהבה, ובזה סגי להיכר שהכהן מיועד להיות הכהן הגדול.

דברי רב אדא בא אהבה מתאימים לדין הרגיל של חינוך כהן גדול, הן אם די בריבוי בגדים בלבד, בתוספת החידוש שגם בבגדי לבן אפשר לחנך כהן גדול, והן אם צריך עבודה עם ריבוי בגדים - אם נפרש שלפי רב אדא בר אהבה צריך גם עבודה.

לפי אביי צריך לבישת שמונה בגדים ועבודה. לפי רש"י, שריבוי בגדים מצריך עבודה, מדובר לכאורה על דין רגיל של ריבוי בגדים. אך לפי הרמב"ם, הסובר שריבוי בגדים מועיל בלי עבודה, צריך עיון מדוע אביי מצריך עבודה.

דברי רב פפא מחודשים לכולי עלמא. בכל הסוגיות של חינוך כהן גדול מוזכרים רק משיחה בשמן המשחה וריבוי בגדים. כך בסוגיות ביומא (ה.) ובהוריות (יב:), וכך בתורת כהנים. ואילו רב פפא מחדש שבעבודה בלבד מתחנך כהן גדול, ללא קשר לדין ריבוי בגדים [12].

הגבורת-ארי (יב. ד"ה אלא) מסיק, שחינוך כהן גדול בריבוי בגדים, על פי שיטת רב פפא, אינו נובע מעצם לבישת הבגדים. כהן גדול מתחנך על ידי עבודה שניכר על ידה שהוא כהן גדול. במשך כל השנה ניכר שהכהן העובד הוא כהן גדול רק על ידי לבישת שמונת הבגדים. אך ביום הכיפורים, היות שעבודת היום כשרה רק בכהן גדול, עצם העובדה שכהן עובד ביום הכיפורים מראה שהוא כהן גדול. אביי סבור שצריך היכר דווקא בעבודה בשמונה בגדים. לפי רב אדא צריך לומר, שהדין הבסיסי הוא ריבוי בגדים בתנאי שיש עבודה או ריבוי בגדים גרידא, ואילו אביי, המצריך שמונה בגדים והיפוך בצינורא, סובר שצריך עבודת כהן גדול בשמונה בגדים, או שאמנם הלבישה מחנכת, אך אין משמעות ללבישה ללא עבודה.

גם בתוספות-ישנים על אתר משמע שמדובר בדין הרגיל של חינוך כהן גדול. התוספות-ישנים (יב. ד"ה במה מחנכין) סוברים, שבימי בית ראשון, לפני שנגנז שמן המשחה, היו מושחים את הכהן השני במקרה שהכהן הגדול נפסל (וכך סובר הריטב"א). מבואר בדבריהם, שמדובר בדין הרגיל של חינוך כהן גדול.

הגרי"ד זצ"ל ב"קונטרס" סובר אף הוא שמדובר בדין הרגיל של חינוך כהן גדול. לפי אביי לבישת שמונה בגדים ללא עבודה אינה מועילה, אך לפי רב פפא יש מסלול נוסף של 'עבודתו מחנכתו', הנלמד מדין כלי שרת. ממילא, דין ריבוי בגדים שנלמד מן הפסוקים מתייחס ללבישת בגדים ללא עבודה. אם ריבוי בגדים היה מצריך עבודה, החינוך היה חל מפאת דין עבודתו מחנכתו. רק כהן גדול יכול לעבוד בשמונה בגדים, וממילא העבודה בשמונה בגדים נחשבת לעבודה שדרכה הכהן הגדול מתחנך. אך היות שהפסוק מלמד על ריבוי בגדים, צריך לומר שריבוי בגדים מצד עצמו מועיל [13].

אך עדיין צריך עיון בסוגייה. לפי הגבורת-ארי בדעת רב פפא, אף שבפסוק מוזכרת בפירוש לבישת הבגדים - היא אינה מעכבת. לחינוך כהן גדול צריך עבודה שמיוחדת לכהן גדול, ועבודה בשמונה בגדים מהווה רק דוגמא לעבודה שכשרה רק בכהן גדול. הסבר הגרי"ד בדברי הרמב"ם צריך עיון, מפני שבהלכות כלי המקדש הרמב"ם אינו מזכיר כלל את דין 'עבודתו מחנכתו', אף שלפי ההסבר ב"קונטרס" עקרונית קיים מסלול כזה. גם הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים צריך עיון לפי זה, מפני שמשמע מדבריו [14] שאף כשנפסל הכהן הגדול לפני תמיד של שחר, הכהן שעובד במקומו מתחנך מדין עבודתו מחנכתו, ואילו לפי הגרי"ד הכהן השני מתחנך על ידי לבישת שמונת הבגדים.

הרש"ש וכן הליקוטי-הלכות בזבח-תודה מביאים את דברי התורת-כהנים:

"אין לי אלא אהרן עצמו, מנין לרבות כהן אחר? ת"ל: 'אשר ימשח אותו'. אין לי אלא משוח בשמן המשחה, מרובה בגדים מנין? ת"ל 'ואשר ימלא את ידו' מנין לרבות כהן אחר המתמנה? ת"ל: 'וכפר הכהן' " (אחרי מות, פרק ח' ה"ד).

מדברי התורת כהנים משמע, שיש דרך אחרת למנות כהן גדול, חוץ ממשיחה וריבוי בגדים.

בירושלמי (יומא פ"א ה"א, ומגילה פ"א ה"י) מפורש שמדובר על מינוי מסוג אחר:

"ומניין לרבות כהן אחר המתמנה? ת"ל: 'וכפר הכהן'. במה הוא מתמנה? רבנן דקיסרין בשם ר' חייא בר יוסף: בפה".

מעבר למשיחה ולריבוי בגדים, יש אפשרות למנות כהן גדול בפה. ניתן לפרש, שמדובר כאן על דין כללי. יש שלוש דרכים למנות כהן גדול: על ידי משיחה, על ידי ריבוי בגדים ועל ידי מינוי בפה. תוספות (יומא יב:, ד"ה כהן גדול) כותבים:

"דכהן גדול מתמנה בפה ומסתלק בפה. ובירשלמי דריש ליה מקרא" [15].

בירושלמי יש ילפותא רק לעניין מינוי בפה. אך לפי תוספות, כשם שהמינוי בפה, כך הסילוק בפה. לפי זה, אין כאן דין כללי שניתן לסלק בפה כהן גדול ממעמדו - בין אם מדובר בכהן משוח ובין אם מדובר בכהן מרובה בגדים. רק כהן גדול שנתמנה בפה גם מסתלק בפה, היות שכל מעמדו נובע מן המינוי.

בירושלמי לא מוזכר כלל הצורך בחינוך כשהכהן הגדול נפסל ביום הכיפורים, ומשמע שבמינוי בפה בלבד סגי. אך בגמרא ביומא מוזכר שיש צורך בחינוך, ואם אפשר למנות כהן גדול בפה, יש לעיין מדוע צריך חינוך נוסף. אפשר לפרש, שאף שעל ידי מינוי מקבל הכהן מעמד של כהן גדול לגבי איסורים, מכל מקום כדי שיוכל לעבוד - כהן גדול צריך חינוך [16].

לפי הדעה שמשיחה לבד אינה מועילה, מפני שצריך ריבוי בגדים כדי להכשיר את הכהן לעבודה ככהן גדול, הוא הדין שאף שמינו את הכהן הגדול עדיין צריך ריבוי בגדים. אך ייתכן, שאף שעל ידי מינוי הכהן נהפך לכהן גדול, עדיין צריך חינוך כדי שיוכל לעבוד במקדש. כמו שיש צורך במנחת חינוך כאשר הכהן הגדול מתחיל לעבוד, כך יש צורך בחינוך בעבודה לכהן גדול המתמנה [17].

אך ניתן לפרש שמדובר בדין ייחודי ליום הכיפורים. אף שבכל השנה כהן גדול מתמנה דווקא על ידי משיחה וריבוי, ביום הכיפורים אין צורך בתהליך הרגיל. התורת-כהנים דורשת מן הפסוק בפרשת אחרי מות, שביום הכיפורים גם כהן גדול שמתמנה בדרך שונה מהרגיל יכול לעבוד [18].

הראב"ד בפירושו לתורת-כהנים (אחרי מות, פ"ח ה"ד) מבאר, שיש לימוד מיוחד למקרה שצריך להחליף את הכהן הגדול הרגיל ביום הכיפורים:

"מנין שצריכים אנו להתקין לו כהן אחר שמא יארע בו פסול, וזו התקנה תהא במקום משיחה או ריבוי בגדים שצריך להיות בכהן גדול קודם יום הכיפורים. ולפי שאי איפשר לו למשחו קודם לכן או להלבישו שמונה בגדים, לפי שאין ממנין שני כהנים גדולים כאחד משום איבה, ההתקנה הזו היא במקום משיחה וריבוי בגדים".

משמע שההתקנה באה במקום התהליך הרגיל של משיחה וריבוי בגדים.

בראב"ד משמע שההתקנה לפני יום הכיפורים הינה משמעותית, ולא ברור מה פשר אותה התקנה. מכל מקום היא נעשתה שבעה ימים לפני יום הכיפורים, ואם כן, מדובר על תהליך של שבעה ימים. נראה לפרש שלפי התורת-כהנים, כפי שהראב"ד מסביר אותה, פרישת הכהן השני שבעה ימים עומדת במקום משיחה וריבוי. רבנו יהונתן בפירושו למשנה הראשונה ביומא סובר, שלמסקנה פרישת הכהן השני אמנם מעכבת לפי ר' יוחנן. גם בתוספתא ובירושלמי מבואר שהיו מפרישים את הכהן השני [19]. בימי הפרישה היו גם מזים על הכהן. לפי זה, ייתכן שההתקנה שעליה מדבר הראב"ד קשורה לפרישה שבעה ימים ולהזאה במי חטאת [20].

בליקוטי-הלכות בזבח-תודה מובאת התורת-כהנים כמקור לכך שדין חינוך שונה ביום הכיפורים, ודי במינוי. אך עדיין יש צורך להראות שהכהן מתמנה ככהן גדול כדי שיקבל מעמד קבוע ככהן גדול, ולא יחזור להיות כהן הדיוט (עיי"ש בלשונו). על פי זה הוא מבאר את דברי הרמב"ם, המזכיר דין 'עבודתו מחנכתו' רק בהלכות עבודת יום הכיפורים.

אפשר להציע, שיסוד ההבדל בין יום הכיפורים לשאר הימים נעוץ בכך שהכהן הגדול מתפקד כנציג של כלל ישראל, ומכפר על כל העם [21]. רמז לכך מוצאים אנו בדברי רש"י. המשנה ביומא קובעת:

"בכל יום כהנים עולין במזרחו של כבש ויורדין במערבו, והיום כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע" (מג:).

ורש"י מפרש:

"כהן גדול מראה כבודו וחיבתן של ישראל, שהוא שלוחן ועושה עצמו כבן בית" (ד"ה והיום).

וכן מוצאים במשנה (יח:):

"... ואמרו לו: אישי כהן גדול, אנו שלוחי בית דין, ואתה שלוחנו ושליח בית דין" [22].

מפני זה ביום הכיפורים, המינוי לייצג את העם או תחילת העבודה כנציג של הציבור כולו, כבר מהווים כניסה למעמד של כהן גדול. הפן המיוחד הזה קיים רק ביום הכיפורים, מפני שעבודת היום כשרה רק בכהן גדול. הלכך, יש דין מיוחד שביום הכיפורים כהן גדול מתחנך בצורה שונה מכל השנה. המינוי לייצג את כנסת ישראל ותחילת העבודה בעד כל הקהל מייחדים את אותו כהן ככהן גדול [23].

את הדין הייחודי של חינוך כהן גדול ביום הכיפורים אפשר לפרש גם בדרך אחרת.

התוספות ישנים (יב: ד"ה שני) מביאים מחלוקת בשאלה מי מביא את פר הכהן הגדול ביום הכיפורים, כאשר הכהן הגדול נפסל. לפי ריב"א הפר הוא של הראשון, ובתוספות במגילה (ט: ד"ה אין) מבואר, שהפר הוא דווקא של הראשון, ואילו תוספות ישנים מביאים את דעת "רבנו", שהכהן המחליף מביא את הפר. הגרי"ד נשאר בצריך-עיון מדוע לפי תוספות במגילה צריך דווקא פר של הכהן הראשון. לכל היותר אפשר לומר, ששני הכהנים הגדולים שווים ומתכפרים מקיבעא, ואם כן, הפר יכול להיות של כל אחד מהם.

אך מניין נובע מעמדו המיוחד של הכהן המשמש שבגינו הפר צריך להיות דווקא שלו, לפי דעת "רבנו" שבתוספות-ישנים?

בתורת כהנים צו שנינו:

" 'אותו' - אין מושחים שני כהנים גדולים כאחד" (פרשתא ג' ה"ד).

הריטב"א במכות (יא. ד"ה מתני') כותב שאין מושחים שני כהנים גדולים בדור אחד, ואם הכהן הגדול גלה, ממנים במקומו כהן מרובה בגדים. אך הרמב"ם מביא את הדין בצורה אחרת:

"אין מעמידין כהן גדול אלא בית דין של אחד ושבעים, ואין מושחין אותו אלא ביום, שנאמר 'ביום המשח אותו', וכן אם נתרבה בבגדים בלבד אין מרבים אותו אלא ביום. ואין ממנים שני כהנים גדולים כאחת" (הלכות כלי המקדש ד', טו).

ובהלכה טז שם:

"וממנין כהן אחד יהיה לכהן גדול כמו המשנה למלך והוא הנקרא סגן...".

ובהלכה יב:

"וממנין כהן גדול הוא ראש לכל הכהנים, ומושחין אותו בשמן המשחה, ומלבישין אותו בגדי כהונה גדולה...".

מבואר בדברי הרמב"ם, שהכהן הגדול אינו הכהן הלובש שמונה בגדים והאחראי על תפקוד בית המקדש, אלא שהוא ראש לכל הכהנים, נשיא השבט. לכן אין ממנים שני כהנים גדולים כאחד, מפני שרק כהן אחד יכול להיות נשיא השבט. ולפי זה מובנים גם דברי התוספות (יומא יב:, ד"ה כהן גדול) שמינוי הכהן הגדול תלוי במלך ובאחיו הכהנים. מובן גם מדוע הפר צריך להיות של הכהן הגדול הקבוע, שהרי הכהן הקבוע מכפר בקרבנו על כל השבט מפני שהוא נשיא השבט. אך אם הוא נפסל, הכהן העובד תחתיו צריך להשתמש בפר של הכהן הגדול הקבוע. וכך מפורש בתוספות ישנים:

"ועוד, כיון שהראשון חי והקרבן שלו כדפירשנו לעיל היינו כשלו, שאינו אלא שלוחו של ראשון, ופר עצמו קרינא ביה" (מ"ט: ד"ה שחט ומת).

ומפני זה חינוך הכהן הגדול ביום הכיפורים שונה מחינוכו כל השנה. לא מדובר על מינוי כהן גדול כראש שבט, אלא על ממלא מקום שצריך לעבוד במקום הכהן שנפסל. מפני זה לא משתמשים בחינוך הרגיל של הכהן הגדול, ולא מושחים אותו גם בזמן שיש שמן המשחה. וכן גם מבואר ברמב"ן על התורה (ויקרא ט"ז, לב), שכשהכהן הגדול נפסל ביום הכיפורים, הכהן שעובד תחתיו לא היה נמשח.

נראה שלפי זה אפשר להבין את דברי אביי, שלובש שמונה בגדים ומהפך בצינורא, גם לדעת הרמב"ם, הסובר שכהן גדול מתחנך על ידי ריבוי בגדים ללא עבודה. לפי אביי אין דין 'עבודתו מחנכתו', אך מנגד גם לא רוצים לחנך כהן גדול על ידי ריבוי בגדים בלבד. כשהכהן הגדול נפסל, רוצים למנות כהן גדול רק לעניין עבודה, ולא כמינוי פורמלי לראש שבט. לכן לא מסתפקים בלבישת בגדים כטקס שיכול להיות תחליף למשיחה, אלא דווקא מחנכים את הכהן הגדול על ידי לבישת בגדים ועבודה, כדי להראות שמינויו הוא ככהן שיכול לעבוד ככהן גדול, אך לא כראש שבט.

על פי זה ניתן גם להסביר את פסק הרמב"ם, שגם לפני תמיד של שחר הכהן המחליף מתחנך מצד עבודתו מחנכתו, ולא מדין ריבוי בגדים. מצד ריבוי בגדים הכהן היה מקבל מעמד של כהן גדול קבוע, אך הכהן הזה אמור להיות כהן גדול רק לעניין עבודת הכהן הגדול. משום כך, גם כשהגמרא דיברה על חינוך בתמיד של שחר, הכוונה היתה לחינוך על ידי ריבוי בגדים ועבודה, כדברי אביי. אלא שלרב פפא עבודתו מחנכתו ולא משתמשים כלל בריבוי בגדים. ואף שבפועל לובש שמונה בגדים, היות שהלבישה אינה בשביל חינוך - החינוך בעבודה.

לפי זה צריך לחלק בין מקרה שהכהן הגדול נפסל לבין מקרה שמת. במקרה השני צריך למנות כהן גדול בתהליך הרגיל, וממילא צריך משיחה כשיש שמן המשחה, או על ידי לבישת שמונת הבגדים.

---