חיוב כהן גדול בעבודת יום הכיפורים / הרב אמנון בזק והרב ראובן ציגלר

חלק א'

א. הפרשיות בתורה

עבודות המקדש ביום הכיפורים מפורטות בתורה בשתי פרשיות. בפרק ט"ז בויקרא מתואר בהרחבה "סדר העבודה" של הכהן הגדול בבואו אל הקודש, והפרשה מסתיימת בציווי:

"והיתה לכם לחֻקַּת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש" (פסוק כט).

כל הפרק מופנה כלפי הכהן הגדול, מתחילתו ("דבר אל אהרן אחיך... בזאת יבא אהרן אל הקדש" - פס' ב-ג) ועד סופו ("וכפר הכהן אשר ימשח אֹתו, ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו" - פס' לב), ובמשך כל תיאור העבודה חוזרת התורה ומדגישה: "והקריב אהרן" (פס' ו, ט, יא), "ונתן אהרן" (ח), "וסמך אהרן" (כא), וכו'.

לא כך בפרשת פנחס, בפרק העוסק בקרבנות המוספים (במדבר כ"ט). חיוב הקרבנות הוא סתמי - "והקרבתם" (פס' ח), במקביל לחיובי הקרבנות בשאר המועדים המוזכרים בפרק.

מפשטי המקראות משתמע איפוא, שרק עבודת היום המיוחדת ליום הכיפורים, מצוותה שתיעשה דווקא על ידי כהן גדול, בעוד שקרבנות המוספים, ובפשטות גם קרבן התמיד המוזכר בפרשת פנחס (שם פס' יא), יכולים להעשות גם על ידי כהן הדיוט.

ב. דין הברייתא

אולם, בניגוד לחלוקה העולה מן הפרשיות, הרי שהברייתא ביומא (עג.) [1], המונה את ההבדלים בין כהן גדול לכהן הדיוט, אומרת בין השאר:

"וכל עבודות יום הכיפורים אינן כשירות אלא בו".

ואכן, העובדה שהכהן הגדול ביצע לא רק את עבודת היום, אלא גם את העבודות הקבועות במקדש, התמידין והמוספין, עולה מסדר העבודה המתואר במשניות ביומא לכל אורכו: שחיטת התמיד, קטורת של שחר (פ"ג מ"ד), קרבנות המוסף (פ"ז מ"ג) ועוד.

אף על פי כן, בכמה מקומות אנו מוצאים יוצאים מן הכלל, שלכאורה מערערים במקצת את הקביעה ההלכתית, שכל עבודות היום כשרות דווקא בכהן גדול:

1. הפייסות - גדולי הראשונים התחבטו בשאלה ידועה זו, עליה נעמוד בהרחבה בחלקו השני של המאמר. לענייננו נזכיר כעת, שבפרק השני במסכת יומא מציינת המשנה את ארבעת הפייסות שהיו נוהגים בכל יום - תרומת הדשן, עבודת קרבן התמיד והעלאת האיברים לכבש, הקטרת הקטורת, והעלאת האיברים מהכבש למזבח. מהזכרת המשניות הללו במסכת יומא עולה לכאורה, שהפייסות היו נוהגים אף ביום הכיפורים, ואם כן, היו עבודות שהכהן הגדול לא היה עושה.

2. הגמרא (מב.) מביאה את מחלוקת רב ושמואל, האם שחיטת פר כהן גדול של יום הכיפורים כשרה בזר. לדעת רב שחיטה זו כשרה בזר, כיוון ש"שחיטה לאו עבודה היא" [2]. גם שמואל חולק רק משום גזירת הכתוב של "אהרן וחוקה", דהיינו הפסוקים בפרשת אחרי מות - "והקריב אהרן", "והיתה זאת לכם לחקת עולם". משמע ששחיטת התמיד למשל, שעליה לא נאמר "אהרן וחוקה", כשרה בזר! [3]

3. מפשט לשון המשניות משתמע, שהכהן הגדול לא היה עושה את העבודות שלפני קרבן התמיד, שהרי בתיאור ליל יום הכיפורים אומרת המשנה (פ"א מ"ז): "בקש להתנמנם... ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה". אכן, הכהן הגדול מופיע בסדר היום רק בטבילה שלפני שחיטת התמיד (פ"ג מ"ב).

ג. שיטת הריטב"א בשם הרמב"ן

פיתרון המיישב, לכאורה, בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, ועונה גם על הבעייתיות שבתוך ההלכות שבמשנה ובגמרא, עולה מדברי הריטב"א, המצטט את "מורי הרב... בשם רבינו הגדול ז"ל" - כינויו הקבוע של הרמב"ן בפי הריטב"א [4]. כך מביא הריטב"א:

"דמדאורייתא אין חובה בכהן גדול אלא בעבודת היום ממש, אבל תמידין ועבודות של כל יום ויום כשרות אפילו בכהן הדיוט, אלא דמצוה בכהן גדול טפי, ורבנן שוו חובה בכהן גדול אף בתמידין, ולא התירו אלא דברים שאינן עיקר העבודה... והיכא דכהן גדול חלוש, עושין עבודת התמידין אף בכהן הדיוט, והיינו דקא תני תנא דיני פייסות במכילתין" (יב: סד"ה ה"ג).

כלומר, מדאורייתא יש לחלק בין עבודת היום לעבודה של כל יום. רק מדרב נן חייבו כהן גדול גם בעבודות הקבועות, ובמצבים שונים התירו את ע שייתן על ידי כהן הדיוט [5].

הרש"ש בחידושיו ליומא (יב. ד"ה רש"י) מביא ראיה חזקה, לכאורה, לשיטה זו, מהסוגייה בדף ע:. הגמרא שם מביאה מחלוקת כיצד להבין את הפס' "מלבד עֹלת הבֹקר" (במדבר כ"ח, כג), ממנו משמע, שיחד עם קרבן התמיד היו מקריבים חלק מהמוספים. לדעת ר' יהודה, מקריבים עם התמיד של שחר רק אחד משבעת הכבשים, ואת היתר לאחר עבודת היום. טעמו - "דילמא חולשא חליש כהן גדול", ומבאר רש"י - "דילמא חליש ולא מצי למיעבד עבודת היום, והוא עיקר הכפרה". ואכן, אם מבינים שחובת היום היא מדאורייתא, והעבודות הקבועות הן רק מדרבנן בכהן גדול, מובן מדוע חששו לחולשת הכהן הגדול דווקא בעבודות היום. אך אם כל עבודות היום הן מדאורייתא בכהן גדול - מדוע יש לחשוש רק לחלקן? [6]

יצויין, שגם ר' אלעזר בר' שמעון, הסובר שעם קרבן התמיד היו מקריבים שישה מכבשי המוספים, אינו חולק על עצם העיקרון, אלא שלדעתו, מבחינה פסיכולוגית, עדיף שיעשה קודם את הקרבנות הרגילים - "דילמא פשע, דלגבי עבודת היום זריז הוא" [7].

מרן הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל מביא בשם אביו ספק בהבנת שיטת הרמב"ן:

"האם הקובע הוא עבודת היום במובן המצומצם, דהיינו הנעשית בבגדי לבן, או - כמשמע מלשונו, שלא מיעט אלא 'תמידין ועבודות של כל יום ויום' - עבודה המיוחדת ליום זה. ונפקא מינה לגבי איל העם, המיוחד ליום הכיפורים אך הנעשה בבגדי זהב" [8] ("קונטרס עבודת יום הכיפורים", עמ' כ. להלן - הגרי"ד).

מובן, שאם נלך בעקבות הפרשיות בתורה, הרי שמשתמע יותר ככיוון השני, שכל העבודות המיוחדות ליום הכיפורים - אף אם הן נעשות בבגדי זהב - הרי הן כלולות בפרשת אחרי-מות, בה מודגשת עבודתו של הכהן הגדול לאורך כל הדרך.

ברם, על שיטה זו, הנראית פשוטה וברורה, ישנו קושי גדול מדברי הגמרא בדף לב. :

"גמירי: חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום" [9].

כלומר, אנו למדים שמדאורייתא ישנם חמישה שלבים בעבודת יום הכיפורים, הנובעים מחילופי העבודות שבין בגדי זהב לבגדי לבן. מכוח זה, לומדת הגמרא שישנה כניסה מיוחדת לקודש הקודשים בבגדי לבן, לשם הוצאת הכף והמחתה, שכן רק כך ניתן יהיה להגיע לחמש טבילות, הנובעות משינויי הבגדים. באופן כללי, כך הוא סדר העבודה על פי שינוי הבגדים, כפי שמסכמת הברייתא שם:

א. בגדי זהב - תמיד של שחר.

ב. בגדי לבן - עבודת היום.

ג. בגדי זהב - אילו ואיל העם [10].

ד. בגדי לבן - הוצאת כף ומחתה.

ה. בגדי זהב - תמיד של בין הערביים.

היות שלא ניתן להגיע למִכסה זו של חמש טבילות בלא לומר שגם העבודות הקבועות היו נעשות בכהן גדול, הרי שמוכח מכאן שאף עבודות אלו הן מדאורייתא בכהן גדול!

על קושייה זו משיב בדוחק המקדש-דוד:

"דמדרבנן כל עבודות התמיד אינן כשרות אלא בו, כמו עבודות היום, ומדאורייתא ליכא דין בעבודות התמיד דאין כשרות אלא בו, אבל מ"מ מדאורייתא חובה על כהן גדול ללבוש בגדי זהב ולעבוד בעבודות התמיד ולהחליף אח"כ מבגדי זהב לבגדי לבן, וזה הוי חובה" (סי' כ"ד - עבודת יום הכיפורים, סעיף ז').

כך משיב גם החזון-איש:

"ונראה דמודה הרמב"ן דבשביל מצות י' קידושין וחליפת בגדים, שהוא מצות היום, צריך כהן גדול... ומה שכתב הרמב"ן שאינו אלא למצוה טפי בכהן גדול, מבואר שם דמדרבנן קאמר, היינו שלעניין מצות ה' עבודות שצריך שיהיה בכהן גדול, היה סגי שיזרוק כהן גדול דם התמיד, אבל לא אכפת לן אם ישתתפו כהנים אחרים בעבודת התמיד, וחכמים תיקנו על עצם עבודת התמיד, שיצטרך כל עבודה כהן גדול דווקא, וזה אינו אלא למצוה ומדרבנן..." (אורח חיים סי' קכ"ו ס"י).

אך למרות הסבר זה, דומה שהקושי נשאר, וצריך עיון.

ד. שיטת הרמב"ם

בניגוד לשיטת הרמב"ן כותב הרמב"ם:

"נמצאו כל הבהמות הקרבים ביום זה חמש עשרה... עבודת כל חמש עשרה בהמות אלו הקריבין ביום זה אינה אלא בכהן גדול בלבד... וכן שאר העבודות של יום זה, כגון הקטרת הקטורת של כל יום והטבת הנרות - הכל עשוי בכהן גדול נשוי, שנאמר: 'וכפר בעדו ובעד ביתו' - 'ביתו' - זו אשתו" (א', א-ב).

לדעת הרמב"ם, אם כן, כל העבודות הקבועות, וכן התמידין והמוספין - כולם נעשים בכהן גדול בלבד, ולא עוד אלא שגם דין התורה " 'ביתו' - זו אשתו", חל לגבי כל העבודות. מדבריו משתמע שביום הכיפורים כל העבודות - גם הקבועות - הופכות להיות מערכת אחת של כפרה, ואינו דומה קרבן התמיד, למשל, של כל השנה, לתמיד של יום הכיפורים, הנכלל ב"וכפר בעדו ובעד ביתו".

מקבילה לרעיון זה אנו מוצאים בדיון הגמרא בזבחים צ:-צא. בשאלה מה קודם - תדיר או מקודש. הגמרא שם אומרת:

"תא שמע: תמידין קודמין למוספין, ואף על גב דמוספין קדישי!".

כלומר, מהעובדה שקרבנות התמיד קודמים לקרבנות המוספים משתמע, שהתדיר, שבמקרה זה נוהג בכל יום, קודם למקודש - הנוהג רק בשבת. אך הגמרא דוחה:

"אטו שבת למוספין אהני, לתמידין לא אהני?!".

דהיינו, הגמרא קובעת שקדושת השבת איננה באה לידי ביטוי דווקא בקרבנות השבת, אלא מאצילה קדושה גם על קרבן התמיד, ועל כן אין הוא ברמה פחותה מקרבנות המוספין. הרי לנו דוגמה נוספת לכך, שהיום המיוחד גורם קדושה לא רק לקרבנות הבאים כחובת היום, אלא גם למערכת הקבועה [11].

יש להבין מהו המקור לשיטה זו, שהרי מפשטי המקראות, כאמור, משתמע לכאורה, שרק את עבודות היום המיוחדות צריך לעשות הכהן הגדול, ולא את העבודות הקבועות.

1. ניתן לומר, שההלכתא בה עסקנו לעיל - "גמירי: חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום", היא המקור לשיטת הרמב"ם, שהרי התקשינו מאד לבארה על פי שיטת הרמב"ן. כאמור, לפי ההלכתא משמע, שכל העבודות נכנסות תחת מסגרת אחת של עבודת יום הכיפורים, כמרכיבים בתהליך הכפרה [12].

2. הרשב"א בחולין כט:, ביחס לדיון הגמרא לגבי "מירק אחר שחיטה על ידו" (עיין הערה 5 לעיל), מעלה אפשרות אחרת:

"ואי נמי למאן דאמר פרו פסולה, לא דוקא פרו, אלא כל הקרבנות, דגמרינן מיניה, ולא נקט התם פרו אלא משום דקרא כתיב ביה" (ד"ה הויא).

כלומר, המקור שממנו לומדת הגמרא שפר כהן גדול פסול בזר (יומא מב. - "דכתיב 'אהרן' ו'חוקה' "), מלמד לא רק על פר כהן גדול, אלא על כל עבודות יום הכיפורים. נראה שגם מקור זה תלוי בהבנתנו, שכל העבודות כלולות במסגרת אחת של כפרה [13].

הקושי המרכזי בשיטה זו, הוא ביאור עניין הפייסות שהזכרנו, ובכך נעסוק בחלקו השני של המאמר.

חלק ב'

א. מחלוקת הראשונים בעניין הפייסות [14]

כאמור, המשניות בפרק השני ביומא עוסקות בארבעת הפייסות שהיו נוהגים בכל יום במקדש:

1. הפייס הראשון - תרומת הדשן (ומי שזכה בה היה מסדר גם את המערכה ומעלה שני גזרי עצים למזבח).

2. הפייס השני - שחיטת התמיד וזריקת דמו, דישון המזבח הפנימי, דישון המנורה, והעלאת איברי התמיד לכבש (הכהן שזכה בפייס היה שוחט את התמיד, זה שלימינו היה זורק את הדם, ויתר העבודות, כולל העלאת איברי התמיד לכבש על ידי חמישה כהנים, התבצעו על פי סדר הכהנים בהמשך לכיוון ימין).

3. הפייס השלישי - הקטרת הקטורת.

4. הפייס הרביעי - העלאת האיברים מהכבש למזבח.

האם פייסות אלו נהגו גם ביום הכיפורים? בעניין זה נחלקו הראשונים. בעל-המאור כותב:

"והוי יודע כי בעלי הקרובו"ת [15] שהכניסו בפיוטיהן בסדר עבודת היום ארבעה פייסות, טעו כולן במשנתנו, ולא הבינו כי הפייסות החשובים במשנתנו לשאר ימות השנה הם ולא ביום הכיפורים, לפי שכל עבודת היום אינה כשרה אלא בכהן גדול" (א. באלפס).

לעומתו כותב הרמב"ן במלחמות שם:

"גם בעיני יפלא, אבל אף בסדר עבודת הבבלי אשר מימי רבותינו כתוב בו פייסות, וכן בדברי הפייט הראשון ר"א ברבי קליר ובקרובות הגאונים... ואי אפשר שיטעו כל רבותינו ואבותינו, ולבעל-המאור הזה לבדו נתנה חכמה ואין לזרים אתו. ונתתי לבי לדרוש ולתור היאך שנו זה הפרק בסדר יומא, שהוא אמור על הסדר, והכא בזה הפרק אין בו דבר מסדר היום כלל. ועוד, היאך שנו אותו סתם ולא פירשו שהדברים אמורים בשאר הימים חוץ מן יום הכיפורים. ולפיכך נראה לי כי יש שם פייסות לעולם ואפילו ביום הכיפורים והם שנויות במשנתינו...".

לכאורה, ניתן להסביר בפשטות את מחלוקת הרמב"ן ובעל-המאור: בעל-המאור סובר כשאר הראשונים דלעיל, שכל עבודות היום - גם הקבועות - נעשות מדאורייתא בכהן גדול בלבד, וממילא אין מקום לפייסות; בעוד שהרמב"ן לשיטתו, שרק עבודות היום המיוחדות נעשות מדאורייתא בכהן גדול בלבד, ולכן הוא יכול לסבור שגם מדרבנן לא ביטלו את הפייסות [16] לגמרי. אולם הבנה זו אינה הכרחית כלל וכלל, ובשיטת הרמב"ן ייתכן שהיא אפילו בלתי אפשרית, וכדלהלן.

בשיטת בעל-המאור ייתכן, שגם לדעתו רק עבודות היום המיוחדות נעשות מדאורייתא בכהן גדול, אך היות שמדרבנן לכו"ע כהן גדול עושה גם את העבודות הקבועות, הרי שאין מקום לפייסות. ניתן לנמק זאת בשלוש דרכים:

1. ייתכן שעצם קיום הפייסות פוגע במעמד הכהן הגדול, שכן הפייס מערער את היותו של הכהן הגדול הדמות המרכזית בעבודת היום. סברה זו בוודאי מבארת את שיטת העיטור (סדר עבודת יום הכיפורים), שכתב: "ונראה שלא היה פייס ביום הכיפורים, אלא כהן גדול נותן לאוהבו או לקרובו", ומשמע שקיום הפייס כשלעצמו מפריע. ואף שבעל-המאור ודאי חולק על האפשרות לתת את העבודות לאוהביו של הכהן הגדול, מ"מ ייתכן שאף הוא מסכים שהבעיה היא בעצם קיום הפייסות, אלא שלדעתו, כיוון שבטלו הפייסות - נעשות כל העבודות בכהן גדול.

2. ייתכן שהבעיה היא לאו דווקא בפייסות, אלא בתכליתם - העובדה שגם כהנים אחרים עובדים באותו יום, פוגעת במעמד הכהן הגדול, לפחות מדרבנן. המשנה בדף מג: אומרת:

"בכל יום כהנים עולין במזרחו של כבש ויורדין במערבו, והיום כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע" [17].

ומבאר רש"י:

"והיום כהן גדול מראה כבודו וחיבתן של ישראל שהוא שלוחן".

ייתכן שכבודו וחיבתן של ישראל באים לידי ביטוי גם בכך, שרק הכהן הגדול עובד ביום הכיפורים.

3. גם לשיטת הרמב"ן במלחמות הפייסות לא היו מתבצעים כדרכם בכל יום, שהרי לכו"ע הכהן הגדול היה מבצע את פעולות התמיד, הקטורת וכו', וכדלהלן. ממילא ניתן להסביר בפשטות, שבעל-המאור העדיף לומר שביום הכיפורים לא היו פייסות כלל, ולא ראה סיבה להידחק כרמב"ן ולחדש שהיו פייסות מיוחדים ביום הכיפורים, דבר שאין לו רמז בגמרא. אם אי אפשר לעשות את הפייסות כדרכם, הם לא התבצעו כלל.

מאידך גיסא, בשיטת הרמב"ן מוכח, שלדעתו גם את הקרבנות ואת העבודות הקבועות היה עושה הכהן הגדול מדאורייתא, כפי שיבואר להלן, ובניגוד לשיטתו המובאת בריטב"א. הרמב"ן דן בכל פייס לגופו, ומנסה להסביר כל פייס על פי ההיבטים המעשיים הקשורים אליו, ואינו מנסה להתוות כיוון כללי שיסביר את קיום כל הפייסות. מניעיו של הרמב"ן הם פשוטים - ההנחה ש"אי אפשר שיטעו כל רבותינו ואבותינו", והבעיה הטקסטואלית - "היאך שנו אותן סתם, ולא פירשו שהדברים אמורים בשאר הימים, חוץ מן יום הכיפורים".

על מנת לעמוד על שיטת הרמב"ן יש לבחון, אם כן, כל פייס לגופו.

ב. הפייס הראשון - תרומת הדשן

המשנה בתחילת פרק שני מבארת את הנסיבות שבהן נתקן הפייס הראשון - תרומת הדשן, והגמרא (כב.) אומרת, ש"מי שזכה בתרומת הדשן - זכה בסידור מערכה ובשני גזרי עצים".

בניגוד ליתר הפייסות, בפייס זה מסביר הרמב"ן שנהג ככל יום לכל דבר, ולגבי תרומת הדשן אין כל בעיה:

"הואיל והוא כשר קודם חצות - אינו עבודת יום הכיפורים, אלא עבודת לילה, ואינו בכהן גדול כלל, שלא נתנו לכהן גדול אלא עבודת היום".

יסוד דברי הרמב"ן בסוגיית הגמרא בריש פרק שני (שם); שם מבארת הגמרא מדוע הוחלט בשלב מסוים להפיס על עבודה זו:

"מעיקרא סבור, כיון דעבודת לילה היא לא חשיבא להו ולא אתו; כיון דחזו דקאתו ואתו לידי סכנה - תקינו לה פייסא".

כלומר, הפייס תוקן ביסודו כדי למנוע סכנת ריב ופגיעה בין הכהנים [18], אלא שבתחילה סברו שלא יבואו לריב על תרומת הדשן, שהיא רק "עבודת לילה" (רש"י - "לא חשיבא ליה לכהנים"), וכיוון שראו שאף עליה באים הרבה כהנים, תיקנו לה פייס. הגמרא מקשה מהעלאת איברים ופדרים, שגם לה תיקנו פייסות, אף על פי שהיא עבודת לילה; ומתרצת - "סוף עבודה דיממא היא".

אך כאן חוזרת הגמרא לדון ביחס לתרומת הדשן:

"האי נמי תחלת עבודה דיממא היא, דאמר ר' יוחנן: קידש ידיו לתרומת הדשן, למחר אין צריך לקדש, שכבר קידש מתחילת עבודה!"

משמע, אם כן, מדברי ר' יוחנן, שתרומת הדשן היא תחילת עבודת היום. אך הגמרא דוחה, שיש להבין את דברי ר' יוחנן אחרת:

"אימא, שכבר קידש מתחילה לעבודה".

לפי הסבר זה, אין מקום לראות את תרומת הדשן כתחילת עבודת היום, אלא היא מוגדרת כעבודת לילה, ועל כך מבוססת שיטת הרמב"ן.

ייתכן שבעל-המאור, בנוסף לסברות שהעלינו לעיל בשיטתו, חולק גם בנקודה זו על הרמב"ן. הוא יכול לטעון, שאף שהגמרא מגדירה כאן את תרומת הדשן כעבודת לילה, הרי שלכו"ע יש לה זיקה לעבודות היום, שכן אין צורך בקידוש ידיים ורגליים נוסף ביום, אם קידש לתרומת הדשן בלילה.

שניות זו תיישב גם את קושיות הרמב"ן (וכן מקשים תוספות כא. ד"ה משום), שגם אם תרומת הדשן מתבצעת על ידי כהן גדול, הרי שהיא מחייבת קידוש ידיים ורגליים לפניה, ואם כן מספר הטבילות והקידושין גדל, בניגוד לברייתא שהזכרנו - "חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום" (לב.). ייתכן, שדווקא השניות לגבי תרומת הדשן - עבודת לילה שיש לה זיקה לעבודת היום - היא המיישבת את מעמדה המורכב:

"העובדה שתרומת הדשן סוללת הדרך לקראת עבודת היום, מספקת כדי להצריך כהן גדול לתרומה זו ביום הכיפורים לדעת בעל-המאור. אך קיום של עבודת היום ממש אין כאן, היות שהיא מתבצעת בלילה, וממילא שאין למנות קידוש ידים ורגליים דתרומה זו במניין טבילות וקידושים דיום הכיפורים" (גרי"ד, עמ' כא).

יש לציין, כי רק בסוגייה הנ"ל דחתה הגמרא את הגִרסה בדברי ר' יוחנן - "שכבר קידש מתחילת עבודה", בעוד שבמקומות אחרים שבהם הוזכרו דברי ר' יוחנן, הם הוזכרו כפשוטם, ובהם משמע לכאורה, שאכן תרומת הדשן נחשבת כעבודת יום. הסוגייה בדף כז: מביאה בשם ר' יוחנן, שזר שסידר את המערכה חייב, ועל כך הקשתה - "וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר?". הגמרא דחתה קושייה זו: "והרי תרומת הדשן!" - שהיא עבודה שכשרה בלילה, ואכן פסולה בזר, וחזרה ודחתה - "תחלת עבודה דיממא היא, דאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: קידש ידיו לתרומת הדשן...". ואכן, הראשונים שם העירו, שהסוגייה חולקת על הסוגייה בכב., ולדעתה תרומת הדשן היא עבודת יום, בניגוד לשיטת הרמב"ן [19]. וכבר העיר הריטב"א שם (ד"ה שכבר קידש), שתירוץ הסוגייה בכב. - "שינויא דחיקא הוא, וליתיה אלא ללישנא קמא". כך גם משמע בהמשך הסוגייה שם (כח.), ובעיקר בירושלמי (פ"א ה"ח), המביא את דברי ר' יוחנן כפשוטם: "תרומת הדשן תחילת עבודה של מחר היא".

מקור נוסף העוסק בעניין תרומת הדשן ביום הכיפורים, הוא דברי הגמרא בדף כ:, מהם עולה בפשטות כבעל-המאור, שאף תרומת הדשן היתה נעשית על ידי כהן גדול. הגמרא שם מבארת, שביום הכיפורים מקדימין לתרום את הדשן מחצות (ולא מזמן קריאת הגבר כבכל יום), משום - "דאיכא חולשא דכהן גדול", ומבאר רש"י - "שהרי עליו לבדו הוא מוטל, צריך להשכים יותר". הראשונים התייחסו לסוגייה זו, והסבירו את שיטת הרמב"ן בשתי דרכים:

1. ריב"א (כ:, תוספות ד"ה משום) - שינה את הגרסה ל"דאיכא חולשא דכהן".

2. ר"י (שם) והרמב"ן במלחמות - אין הכוונה להקל על עבודת הכהן הגדול, אלא להאריך את זמן היום - "דלהכי מקדמי לתרום ולסדר מערכה ולסלק האברים שלא נתעכלו, כדי שימצא כהן גדול מזומן כל מה שצריך מיד כשיעלה עמוד השחר, קודם שיהיה רעב וחלש" (לשון ר"י).

ג. הפייס השני - קרבן התמיד ודישון המזבח והמנורה

כאמור, הפייס השני כלל את עבודות התמיד, דישון המזבח והמנורה והעלאת האיברים לכבש המזבח. לגבי חלק מהעבודות, אין ספק שהכהן הגדול היה מבצען, שהרי משנה מפורשת היא:

"הביאו לו את התמיד, קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו, קבל את הדם וזרקו, נכנס להקטיר... ולהיטיב את הנרות, ולהקריב את הראש ואת האברים" (לא.).

ואכן, הרמב"ן סובר שהפייס השני נעשה רק בעבודות שהמשנה לא מציינת:

"הפייס השני - רוב בעלי הקרובות פירשוהו ואמרו בו: מי מדשן המזבח הפנימי ומי מדשן את המנורה. ולא כתבו בו מי השוחט, ולא מי זורק, ולא מי מעלה איברים לכבש, מפני ששחיטת התמיד, אף על פי שלא מצינו שחיטה שפסולה אפילו בזר, מ"מ אינה נעשית אלא בכהן גדול שהוא מסדר היום. ואין צריך לומר, אפילו זריקה והעלאה שאינן כשירות אלא בו, שאין להם פייס כלל".

כלומר, לשיטת הרמב"ן נכללו בפייס השני רק דישון המזבח הפנימי ודישון המנורה, שלגביהם לא מוזכר במשניות ביומא שכהן גדול היה עושה אותם. כעת ניתן לדון באופיין של עבודות אלו, ומדוע אין צורך שהכהן הגדול יעשה אותן:

1. דישון המזבח הפנימי - ניתן להעלות כמה אפשרויות להסבר שיטת הרמב"ן:

א. הרמב"ן כותב: "דישון המזבח הפנימי אינה עבודת יום אלא עבודת לילה, דומיא דהרמת דשן בחיצון... אלא מפני שהיא עבודה קלה, לא רצו חכמים להטריח עליה לדשן בלילה, והתקינו שתהא נעשית ביום". לפי כיוון זה, יש להתייחס לדישון המזבח הפנימי כמו להרמת הדשן, שבה עסקנו לעיל. באופיו הוא עבודת לילה, אלא שהוא נמנה בסידור המערכה [20] כחלק מעבודות היום, מסיבה טכנית - היותו "עבודה קלה".

ב. הרמב"ן עצמו מעלה אפשרות נוספת להסביר מדוע דישון המזבח הפנימי יכול להיעשות לא רק על ידי הכהן הגדול: "שעיקר דישון נראה שהוא מדבריהם, שאין לו עיקר מן התורה". הבנה זו הינה מחודשת, שכן ממספר מקומות עולה בפשטות, שדישון המזבח הפנימי הוא חיוב מן התורה:

(1) המשנה במעילה יא: אומרת - "דישון המזבח הפנימי והמנורה - לא נהנין ולא מועלין", ואומרת הגמרא: "בשלמא מזבח החיצון דכתיב ביה 'ושמו אצל המזבח'; מזבח הפנימי מנלן? אמר ר"א דאמר קרא: 'והסיר את מוראתו בנוצתה' - אם אינו ענין למזבח החיצון, תנהו ענין למזבח הפנימי". רש"י שם אמנם מבאר שהלימודים נאמרו לעניין דין מעילה, אולם התוספות (ד"ה בשלמא) דחו פירוש זה, ולשיטתם שאלת הגמרא לגבי דישון המזבח הפנימי היתה - מנלן שיש לדשנו [21]. משמע, לכאורה, שדישון המזבח הפנימי הוא מדאורייתא.

(2) בירושלמי ביומא (פ"ב ה"ב) מובא מקור נוסף לעניין - לימוד גזירה שווה "עליו" - "עליו" מקטורת - "מה הזייה בגופו, אף הקטרה בגופו", ומשמע שהדישון מדאורייתא.

הגרי"ד (עמ' כב) תירץ בשם אביו, שהרמב"ן התכוון רק לשלול חיוב דאורייתא לדשן את המזבח הפנימי בכל יום ויום, אך אף הוא מסכים שעיקר הדישון הוא מהתורה - אם כי רק לפרקים [22].

ג. כיוון שונה לחלוטין עולה בדברי המקדש-דוד (סי' כ"ד - עבודת יום הכיפורים, סעיף א): "ונראה מזה, שכל עבודה שהיא בשאר ימות השנה בשניים, אף ביום הכיפורים עבדינן בשניים...".

בדבריו מבאר המקדש-דוד שישנם שני סוגים של עבודות הנעשות בריבוי כהנים:

(1) ריבוי הכהנים בהקרבת התמיד, הנעשה, כאמור, על ידי שלושה עשר כהנים - מטרתו של ריבוי זה היא שיזכו הרבה כהנים, אך אין משמעות עצמאית לעצם הריבוי, ועל כן ביום הכיפורים, הכל היה נעשה על ידי הכהן הגדול.

(2) דישון המזבח הפנימי והמנורה - כאן הטעם בריבוי הוא שונה, וכדברי הירושלמי (פ"ב ה"א): "והלא כהן המדשן את המזבח הפנימי יכול הוא לדשן את המנורה? אלא לעשות פומבי לדבר". ריבוי הכהנים, אם כן, נעשה לצורך עבודת המקדש - שהעבודה תעשה בפומבי ובעסק גדול. משום כך אין חוששין לבעיית ביאה ריקנית, ולמרות שניתן להסתפק בכהן אחד, משתמשים בשניים. כיוון שדישון המנורה היה נעשה ביום הכיפורים על ידי הכהן הגדול, ממילא דישון המזבח הפנימי היה נעשה על ידי כהן אחר.

2. דישון המנורה:

הרמב"ן טוען שגם דישון המנורה לא היה נעשה על ידי הכהן הגדול, ולדבריו יש לחלק בין שני מושגים - דישון המנורה והטבת הנרות. דישון המנורה הוא - "הסרת הפתילות שכבו וכל השמן שבנר" (מקור הדברים בסוגייה במנחות פח:), ומשום כך - "ודישון זה של מנורה דומה לדישון המזבח הפנימי, והוא הדין והוא הטעם, שמפני שאינה עבודה אלא מכשירי עבודה - מפני כך לא הצריכן הכתוב לכהן גדול". אולם הטבת הנרות - נתינת שמן ופתילות אחרות - כשרה רק בכהן גדול, כפי שציינה המשנה (לא:) - "נכנס להקטיר קטורת של שחר ולהיטיב את הנרות". וביאר הגרי"ד (עמ' כג), שדישון המנורה הוא קיום במנורה, הצריכה להיות נקייה כדי לאפשר את ההדלקה, ולפיכך הוא רק כמכשירי עבודה, בניגוד להטבת הנרות, הנעשית בחפצא של הנרות, ולפיכך ביום הכיפורים אינה כשרה אלא בכהן גדול [23].

בהמשך הדברים, שואל הרמב"ן:

"ואם תשאל, מפני מה לא אמרו שידשן כהן גדול מאחר שהוא מטיב, כמו שעושין בכל יום שהמדשן הוא מטיב, כדאיתא בסדר התמיד?".

ועונה:

אין זו שאלה, שלא דיו מה שהטילה עליו תורה אלא שנטיל עליו עבודות אחרות?!".

מכאן משמע, שהטבת הנרות, היא אכן "מה שהטילה עליו תורה", ומוכח שוב שלדעת הרמב"ן כאן (בניגוד לשיטתו המובאת בריטב"א), כל עבודת היום היא חובת הכהן הגדול מדאורייתא, אף בעבודות הקבועות שאינן מיוחדות ליום הכיפורים, וכפי שהזכרנו לעיל.

ד. הפייס השלישי - הקטורת

לגבי הקטורת מפורש במשנה:

"נכנס להקטיר קטורת של שחר" (לא:).

כיצד אם כן ניתן לקיים את הפייס השלישי - "חדשים לקטֹרת [24] באו והפיסו" (כו.)?

הרמב"ן טוען שהפייס היה לתפקיד המסייע בהקטרה - האוחז במחתה, שהרי במשנה בתמיד (פ"ה מ"ד-מ"ה) מתוארת עבודתם המשותפת של "מי שזכה בקטֹרת" ו"מי שזכה במחתה". אמנם, היה פייס אחד לשתי העבודות, ו"מי שזכה בקטורת אומר לזה שעל ימינו: אף את למחתה; נמצאתה אומר - שני כהנים היו מתברכין בכל פעם" (ירושלמי פ"ב ה"ג). אך ביום הכיפורים, שאת הקטורת היה מקטיר הכהן הגדול, עדיין היה נשאר מקום לפייס על המחתה.

הרמב"ן מדגיש, שכל זה דווקא בקטורת של כל יום, וברור שבקטורת המיוחדת ליום הכיפורים - לפני ולפנים - הכהן הגדול בלבד היה נכנס ומבצע את שתי הפעולות. כך מפורש בתוספתא:

"בכל יום ב' כהנים נכנסין, אחד בכף ואחד במחתה; היום נוטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו. בד"א? בקטורת של לפני ולפנים, אבל בקטורת של מזבח הזהב הרי הוא כקטורת של שאר ימות השנה" (פ"ב ה"י).

כיוון זה מובן במיוחד לאור סברתו של המקדש-דוד שהזכרנו לעיל, שעבודה שביסודה נעשית בשניים אף ביום הכיפורים מתבצעת בשניים, וכיוון שבכל השנה הקטרת הקטורת היתה מתבצעת בשני כהנים, הרי שאף ביום הכיפורים יש חשיבות "לעשות פומבי לדבר", וכדלעיל.

ה. הפייס הרביעי - העלאת האיברים למזבח

גם כאן, לכאורה, מפורש במשנה:

"נכנס להקטיר... ולהקריב את הראש ואת האברים" (לא:).

על מנת ליישב את מציאותו של הפייס הרביעי גם ביום הכיפורים, נדחק הרמב"ן ומציין, שהמדובר באיברים שנותרו מערב יום הכיפורים, שסודרים אותם על המערכה הרביעית של איברים ופדרים, כשיטת ר' מאיר (מה.). ואפילו לרבנן החולקים עליו שם, וסוברים שאיברי חול אינם קרבים ביום הכיפורים, מכל מקום - "משכחת לה בשל אחר השבת, דחלבי שבת קרבים ביום הכפורים, והעלאה זו עבודת לילה היא, או סוף של יום שעבר, ואינה מסדר היום, והיא צריכה פייס, כדמפורש (כב.): 'והרי אברים ופדרים דעבודת לילה היא, ותקינו לה רבנן פייסא' " [25].

הבעיה המרכזית באוקימתא זו היא, שלהלכה קיימא לן כר' עקיבא (שבת קיד.), שחלבי שבת אינם קרבים ביום הכיפורים (וכן פסק הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין א', ז). משום כך, העלה התוספות יום טוב (פ"ב מ"ב) כיוון אחר: "דפייס הרביעי היה לשיושיטו האיברים לכהן גדול, והכהן הגדול זרקן ומעלן למערכה, וכדתנן בסוף תמיד נשחט, שכך דרכו של כהן גדול בכל יום כשרוצה להעלות האיברים, וכך היו עושין גם ביום הכיפורים משום כבודו וגדולתו" [26].

"וא-ל מלך יושב על כסא רחמים, יזכנו לראות בבניין בית עולמים, ואז תדע דברי מי קיימים" (דברי הרמב"ן בסוף דיונו).

---