דחיית אבלות בחתן / ערן פרינס ויצחק ברט

הגמרא בכתובות דנה בחתן שמת אביו קודם כניסתו לחופה:

"הרי שהיה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג, ומת אביו של חתן או אמה של כלה - מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי המשתה, ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות" (ג:).

ננסה לברר את מהותו של דין דחיית אבלות עקב שמחת החתן.

הגמרא במועד קטן כותבת:

"אבל אינו נוהג אבילותו ברגל, שנאמר: 'ושמחת בחגך'. אי אבילות דמעיקרא הוא (=שהתחילה לפני הרגל) - אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ואי אבילות דהשתא הוא (= שהתחילה באמצע הרגל) - לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים" (יד:).

הגמרא מסבירה שרגל דוחה אבלות, שכן הרגל הוא עשה של רבים ואבלות היא מצוות יחיד, והכלל הוא שעשה דרבים (רגל) דוחה עשה דיחיד (אבלות).

רש"י על הגמרא בכתובות דלעיל, האומרת שימי החתנות דוחים אבלות, כותב:

"דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל, ולא אתיא אבילות וחיילא, ונוהג שבעת ימי המשתה וכו'" (ד. ד"ה ופורש).

רש"י מסביר שמאחר ותהליך הנישואין הסתיים לפני תחילת האבלות, נדחית האבלות מפני שבעת ימי המשתה, כשם שהיא נדחית מפני הרגל הבסיס לכך הוא שימי האבלות אינם מתחילים מרגע מות האב אלא מסתימת הגולל. לכן בשעת החתונה האבלות עדיין לא החלה, וממילא ימי החתנות החלו לפני תחילת ימי האבלות.

הרמב"ם בהלכות אבל פוסק:

"שבעת ימי החתנות הרי הן כרגל. ומי שמת לו מת בתוך ימי המשתה - אפילו אביו ואמו - משלים שבעת ימי השמחה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות. ומונה השלושים מאחר ימי השמחה" (י"א, ז).

גם הרמב"ם מסכים אם כן שדחיית האבלות בחתן נובעת מהגדרת שבעת ימי החתנות כרגל.

יש לציין שבעת ימי החתנות הם עשה דיחיד ולא עשה דרבים, ולכן קשה ללמוד את דחיית האבלות בהם מרגל. לבעיה זו נתייחס בהמשך המאמר.

הרמב"ם בהלכות אישות פוסק:

"וכן תקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים - אינו עוסק במלאכתו ולא נושא ונותן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח...
יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת ביום אחד, ומברך ברכת חתנים לכולן כאחת. אבל לשמחה צריך לשמוח עם כל אחת ואחת שמחה הראויה לה" (י', יב-יג).

בשתי הלכות אלו יש הפרדה ברורה בין השמחה ובין השבע-ברכות. בגמרא בכתובות ז. מובא שישנם שני דינים: "יום אחד לברכה ושלשה לשמחה." והסביר הגרי"ז (מובא בחידושי הגר"ח לש"ס סי' ק') שבשבעת ימי החתן ישנם שני דינים נפרדים - שמחת החתן והכלה וברכת החתנים.

לפי ההלכה האחרונה שראינו ברמב"ם לא מובן מדוע לא יידחו ימי השמחה מפני האבלות. אנו רואים שישנה אפשרות לדחות את ימי השמחה כשאדם מתחתן עם שתי נשים - מדוע לא ינהג חתן-אבל את שבעת ימי האבלות ואחריהם את שבעת ימי השמחה?

בפרקי דר' אליעזר מובא:

"החתן דומה למלך. מה מלך אינו יוצא לשוק לבדו, כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו. מה המלך לובש בגדי כבוד, כך החתן לובש בגדי כבוד כל שבעת ימי המשתה. מה המלך כולם מקלסין אותו, כך החתן הכל מקלסין אותו כל שבעת ימי המשתה. מה המלך פניו מאירות, כך החתן פניו מאירות כאור החמה, שנאמר "והוא כחתן יוצא מחופתו" (סוף פרק ט"ז).

ניתן להסביר שבחתונה יש שני פנים:

א. פן שבעת ימי המשתה - שאופיו נלמד מרגל.

ב. פן השמחה, המתחלק גם הוא לשני חלקים: 1. - השמחה ביין ובבשר, הנלמדת מרגל [1]. 2. - השמחה החיצונית (לובש בגדי כבוד וכד'), הנלמדת ממלך [2].

לגבי אבלותו של מלך פוסק הרמב"ם:

"וכשמברין אותו - כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הדרגש" (הלכות מלכים ב', ד).

הרמב"ם חוזר על דין זה גם בהלכות אבל (ז', ז) ושם מדייק הרדב"ז שהמלך נוהג אבלות בצנעה, שכן רק כאשר העם מברין אותו בפרהסיא הוא מיסב על הדרגש, אבל כאשר הוא לבדו - יושב המלך על הארץ כאבל רגיל [3].לפי זה מובן שחתן נוהג אבלות בצנעה בענייני שמחה הנלמדים ממלך.

נותר לנו לברר את ענייני החתנות הנלמדים מרגל. הרמב"ם בהלכות אבל פוסק:

"הרגלים וכן ראש השנה ויום הכיפורים - אין דבר מדברי אבלות נוהג בהן" (י', ג).

כלומר, לדעת הרמב"ם אין נוהגים ברגל אפילו אבלות שבצנעה. השו"ע חולק על הרמב"ם ופוסק:

"הקובר מתו ברגל בחול המועד... נוהג דברים שבצינעא" (יורה דעה שצ"ט, ב).

פסק זה מסתמך על הגמרא בכתובות:

"דאמר ר' יוחנן: אף על פי שאמרו אין אבילות במועד, אבל דברים של צינעא נוהג" [4] (ד.).

יוצא שלדעת הרמב"ם חתן-אבל ינהג אבלות בצנעה רק בעניינים הנלמדים ממלך, בעוד שלפי השו"ע חתן-אבל ינהג בצנעה גם את ענייני האבלות הנלמדים מרגל.

הגמרא בכתובות ד. כותבת על חתן-אבל: "הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים", ומשמע שהוא חייב באבלות בצנעה, שכן אינו רשאי לישון ביחד עם אשתו שמא יבוא עליה, דבר האסור בזמן האבלות. לפי השו"ע הדבר מובן, אולם לפי הרמב"ם קשה - מדוע נוהג החתן אבלות בצנעה גם בדברים הנלמדים מרגל?

כפי שראינו, לומדים מרגל רק את שבעת ימי החתנות ואת השמחה בבשר ויין. ניתן לומר שבדברים אלו ממילא לא שייכת אבלות בצנעה, ולכן יוצא למעשה גם בשיטת הרמב"ם שחתן נוהג אבלות בצנעא בדברים שהוא יכול - שכן כולם נלמדים ממלך בלבד. לא שייך לברך שבע ברכות ביחיד או לשמוח בבשר ויין לבד, ולכן ממילא החתן אינו נוהג דברים אלו בצנעה. רק בענייני השמחה החיצונית הנלמדים ממלך שייך שהחתן ינהג אבלות בצנעא, וכך אכן הוא עושה - הן לדעת השו"ע והן לדעת הרמב"ם.

לימוד אבלות מרגל

כבר הזכרנו שיש קושי מסויים בלימוד דחיית אבלות בחתן מרגל. מהגמרא עולה שכל הסיבה שדוחים אבלות ברגל היא ש"אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד". אך שמחת החתן היא עשה דיחיד, ולא מובן כיצד נוכל ללמוד מרגל - עשה דרבים - לדחות את האבלות.

ברגל קיימות שלוש מצוות עשה שונות. וכן כתב הרמב"ם בריש הלכות חגיגה:

"שלוש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן:
הראייה - שנאמר 'יראה כל זכורך',
והחגיגה - שנאמר 'תחוג לה' א-לוהיך',
והשמחה - שנאמר 'ושמחת בחגך'.
הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג, ויביא עמו קרבן עולה....
החגיגה האמורה בתורה היא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג בבואו להֵראות...
והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב יתר על שלמי חגיגה, ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה".

ובהלכות יום טוב כתב:

"אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו - כל אחד כראוי לו" (ו', יז).

ניתן לחלק בין מצוות הראייה והחגיגה ובין מצוות השמחה. רמז לחלוקה זו ניתן לראות ברמב"ם בהלכות חגיגה:

"כל החייב בראייה חייב בחגיגה, וכל הפטור מן הראייה פטור מן החגיגה, וכולן חייבים בשמחה" (ב', ד).

לגבי מצוות הראייה נאמר בתורה:

"שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' א-לוהיך" (דברים ט"ז, טז).

וכן -

"בבוא כל ישראל לראות את פני ה' א-לוהיך" (דברים ל"א, יא).

על מצוות החגיגה נאמר בתורה:

"וחגֹתם אֹתו חג לה'... חֻקת עולם לדֹרֹתיכם" (ויקרא כ"ג, מא).

ואילו מצוות השמחה נלמדת מהפסוקים:

"ושמחת בחגך - אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך. שבעת ימים תחֹג לה' א-להיך... והיית אך שמח" (דברים ט"ז, יד-טו).

אנו רואים מפסוקי התורה שמצוות הראייה והחגיגה הן מצוות דרבים ("כל זכורך", "כל ישראל", "וחגֹתם"), ואילו מצוות השמחה היא מצווה דיחיד ("ושמחת בחגך", "והיית אך שמח", פירוט כל אדם ואדם). העובדה שמצוות הראייה היא עשה דרבים ניכרת גם מהקשר בתורה בינה לבין מצוות הקהל, המבטאת את שיא השיתוף של כלל ישראל: "בבוא כל ישראל לֵראות... הקהל את העם".

חשיבותה של מצוות הראייה היא בכך שכל ישראל, כאיש אחד, עולים לראות את פני ה' בבית הבחירה ברוב עם. מצוות השמחה, לעומת זאת, היא בעלת אופי פרטי יותר - כל משפחה ומשפחה לעצמה, וכמו שכותב הרמב”ם בהלכות יום טוב (ו', יז): "יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו, כל אחד כראוי לו".

זמנן של מצוות הראייה והחגיגה הוא ביום טוב הראשון של החג, כפי שגם פוסק הרמב"ם בהלכות חגיגה:

"הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג... החגיגה האמורה בתורה היא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג..." (א', א).

לעומת זאת, למצוות השמחה אין יום מיוחד לקיומה, וכל ימי החג מהווים את זמנה של מצוות השמחה.

בקורבנות הראייה והחגיגה כל ימי החג הם רק תשלומין ליום הראשון, כמו שפוסק הרמב"ם בעקבות הגמרא בחגיגה ט', בפרק א' מהל' חגיגה הל' ד'-ה':

מי שלא הקריב ביום טוב הראשון עולת ראיתו ושלמי חגיגתו - הרי זה מקריבן בשאר ימות הרגל... וכולן תשלומי ראשון הם. ומצוה להקדים ולהקריב בראשון... וכל המאחר הרי זה מגונה, ועליו נאמר "גוני ממועד אספתי"

וכן בפרק ב' מהל' יום טוב הל' ה':

מי שהיה חיגר או סומא ביום הראשון ונתרפא בשני - פטור מן הראייה ומן החגיגה.

כיוון שהחיוב חל רק ביום הראשון - מי שלא נתחייב ביום הראשון אינו חייב להקריב כלל. לעומת זאת במצוות השמחה מי שהיה פטור בראשון ונתחייב בשני חייב במצוות השמחה בשאר ימי החג.

אם כן ראינו שישנם שני הבדלים בין מצוות הראייה והחגיגה ובין מצוות השמחה. שמצוות הראייה והחגיגה הן עשין דרבים ומצוותן ביום הראשון, ואילו מצוות השמחה היא עשה דיחיד ומצוותה כל שבעת ימי החג.

מכיון שרק מצוות הראייה והחגיגה הן עשין דרבים - רק הן מבטלות לגמרי את האבלות. מצוות השמחה,לעומתן, היא עשה דיחיד - ולכן רק דוחה זמנית את האבלות. אם האבלות החלה לפני תחילת הרגל, אזי כשהגיע יום טוב הראשון של הרגל, בו יש עשין דרבים של ראייה ושל חגיגה, ממילא האבלות התבטלה (אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד). אולם אם האבלות החלה בתוך ימי הרגל, הרי שמעולם לא "נפגשה" האבלות עם עשין דרבים אלא רק עם עשה דיחיד - ולכן האבלות נדחית אך לא מתבטלת. ממילא הלימוד לחתן הוא הוא ממצוות השמחה: כשם שעשה דיחיד דשמחה דוחה אבלות, כך גם עשה דיחיד דחתנות דוחה אבלות, ולכן החתן נוהג שבעת ימי המשתה ורק אחר כך נוהג את אבלותו.

לפי זה עדין קצת קשה פשט הגמרא במו"ק הכותבת "ואי אבילות דהשתא (באמצע הרגל) - לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים", שלפי דברינו אין כלל עשה דרבים בשאר ימי הרגל, ולכן לשון הגמרא לא מובן.

ניתן להבין את הגמרא במו"ק כך שהיא מתיחסת ליום טוב הראשון בלבד:

אבל אינו נוהג אבילותו ברגל, שנאמר "ושמחת בחגך". אי אבילות דמעיקרא (שהתחילה לפני יום טוב הראשון של הרגל, משמע לפני הרגל) - אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ואי אבילות דהשתא (= עכשיו, שהתחילה באמצע היום טוב הראשון של הרגל) - לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים.

אם האבלות התחילה לפני היום טוב הראשון של הרגל, משמע לפני תחילת החג, אזי היא מתבטלת לגמרי. לפי הדברים שראינו גם אם האבלות מתחילה בעצם יומו הראשון של הרגל - גם אז היתה צריכה האבלות להתבטל כלא היתה, שכן היום טוב הראשון, שהוא עשה דרבים, מבטל אותה. לכן באה הגמרא ומחדשת שאם האבלות היא דהשתא - משמע התחילה בתוך יומו הראשון של הרגל - אזי אין היום טוב מפקיע את האבלות, והיא נדחית בלבד ולא מתבטלת.

אך עדין עלינו להבין מדוע עומד העשה דרבים של ראייה וחגיגה עומד בסתירה לאבלות ודוחה אותו.

שתי אפשרויות לתרץ הדבר:

א. בתוספתא כפשוטה על מסכת חגיגה בפרק א' מציע ליברמן שבשמחה ישנם שני צדדים. יש את הקרבת הקורבן שזה שלמי שמחה וצד נוסף של אכילת הבשר וזה ניתן לקיים גם על ידי בשר קורבנות הראייה והחגיגה. אם כך משתמע שגם בהם קיים פן של שמחה וממילא הם עומדים בסתירה לאבלות.

ב. הרב סולוביצ'יק עומד ב"ובקשתם משם" (הערה עמ'209-212) על כך ששמחה מבטאת את העמידה לפני ה' ולעומתה האבלות מבטאת גירוש ופרישה מאת פני ה'. אם כך הרי ודאי שראייה שכל ענינה הוא לראות את פני ה' אינה יכולה להתקיים בכפיפה אחת עם האבלות המבטאת בדיוק את ההפך הגמור.

דחית האבלות על ידי החתנות

הרמב"ם בפרק א' מהל' אבל הל' א' פוסק:

מצוות עשה להתאבל על הקרובים, שנאמר "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'". ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה. אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה... ומשה רבינו תיקן להם לישראל שבעת ימי אבילות ושבעת ימי המשתה.

מהלכה זו ברור ששבעת ימי המשתה של חתן הם תקנת משה, ואילו היום הראשון של האבלות הוא דאורייתא. לפי זה לא מובן כיצד שבעת ימי החתנות דוחים את האבלות דאוריתא, במקרה ששניהם חלים בעת ובעונה אחת [5]. ניתן להסביר דבר זה בכמה אופנים:

א. הרא"ה כותב (ובעקבותיו גם הר"ן) שחכמים מבטלים את מצוות האבלות בשב ואל תעשה. כידוע לחכמים יש סמכות לעקור דבר מן התורה, ולצוות על האדם שלא לקיימו - ובלבד שההוראה אינה הוראת "קום עשה" אלא הוראת "שב ואל תעשה". אם כן גם פה הורו חכמים לחתן לדחות את אבלותו ולקיים את שבעת ימי המשתה בשב ואל תעשה.

אולם תירוץ זה אינו נראה, שכן שבעת ימי החתנות אינם ימים פאסיבים, והוראת בי"ד על קיומם אינה יכולה להחשב כהוראת "שב ואל תעשה". לא יתכן שהחתן יקיים את ימי חתונתו - "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים בחופתם ונערים ממשתה נגינתם" - בשב ואל תעשה. כיצד ניתן להעלות על הדעת אמירת "שהשמחה במעונו" בבית שקול השמחה שבת ממנו.

ב. לשיטת הרמב"ם, שאבלות ביום הראשון היא דאורייתא רק אם המת נקבר ביום מיתתו, הרי שכשאנו ממתינים מלקבור את המת עד לסיום החתונה - ממילא יום המיתה ויום הקבורה אינו אותו יום, ולכן האבלות גם ביום הראשון היא דרבנן בלבד, ואין כל תימא בכך ששבעת ימי המשתה דוחים אותה. לחכמים יש כח לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, וכך עקרו את הלאו של "בל תלין" (שלא להלין את המת) על ידי הוראה פאסיבית להמתין מלקבור את המת.

אולם תירוץ זה אינו מסתדר במקרה בו המת נקבר לאחר החתונה אך במהלך אותו יום - שכן אז לדעת הרמב"ם האבלות היא דאורייתא, וממילא שוב קשה כיצד שבעת ימי החתנות דרבנן דוחים אותה.

כמו כן תירוץ זה יהיה קשה אם נסבור שלא כרמב"ם, שאבלות דאורייתא גם אם לא נקבר המת ביום מיתתו.

ג. ושמעתי מפי מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט”א, על סמך דברים שחידש הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל [6], שיכולתם של חכמים להפקיע דבר מן התורה בשב ואל תעשה אמורה במצוות עשה בלבד, ולחכמים אין כלל את הסמכות להפקיע לאו מן התורה. והרא"ל הציע שחידוש זה מסתמך על כך שההגדרה "שב ואל תעשה" האמורה בהלכה זו אינה מתיחסת למעשה אלא לאיסור. לחכמים יש כח לצוות לעבור על מצוות עשה, אפילו כאשר העבירה נעשית על ידי מעשה אקטיבי, אך אין להם כח לצוות לעבור על לאו, גם כאשר הציווי הוא פאסיבי בלבד. ממילא במקרה דנן אין בעיה, שכן יש כח ביד חכמים להפקיע קיום מצוות עשה דאורייתא - כמו אבלות היום הראשון, ולא אכפת לן כלל שההוראה היא הוראת "קום עשה" והשומע להוראתם מבצע מעשה אקטיבי.

האם ימי השמחה עולים לו לימי השלושים.

לגבי הרגלים פוסק הרמב"ם בפרק י' מהל' אבל הל' ג' שימי הרגל עולים לו למנין שלושים. לעומת זאת לגבי חתן הוא פוסק בפרק י"א הל' ז' שימי השמחה לא עולים לו למנין השלושים - "ומונה השלושים יום מאחר ימי השמחה". לכאורה ההגיון הפוך - בחתן, שנוהג אבלות בצנעא, ימי השמחה היו צריכים לעלות למניין, ואילו הרגל, בו פוסק הרמב"ם שאין אבלות כלל, לא צריך היה להימנות במנין ימי השלושים.

ראשית עלינו להבין דין כללי באבלות: אבלות השלושים אינה רמת אבלות הומוגנית שאורכה שלושים ימים. אלא אבלות השלושים מורכבת משתי רמות: אבלות השבעה - שבעת הימים הראשונים, ואבלות השלושים - עשרים ושלושה ימים לאחר אבלות השבעה. בשבעת הימים הראשונים אין "חפיפה" בין אבלות השבעה והשלושים, אלא אבלות השבעה בלבד היא זו שחלה, ואבלות השלושים (שאורכה למעשה עשרים ושלושה ימים) מתחילה לנהוג רק לאחר תום ימי השבעה.

וכל הקובר את מתו אפילו שעה אחת קודם הרגל או קודם ראש השנה ויום הכפורים - בטלה ממנו גזירת שבעה (רמב"ם, הל' אבל י',ג)

כפי שניתן לראות ברמב"ם, כאשר אבלות נפגשת עם רגל - הרגל מבטל רמת אבלות אחת.

אם האבל נכנס לרגל בתוך ימי השבעה שלו - הרי הרגל משלים את הימים שהאבל כבר נהג לשבעה ימים, ומבטל את אבלות השבעה. אם האבל נכנס לרגל בתוך אבלות השלושים - הרי אז הרגל מבטל רמה זו, ולאחר היום טוב האבל אינו נוהג עוד אבלות שלושים.

עתה מובן שכאשר האבל התחיל לנהוג את אבלותו לפני הרגל, ונכנס לרגל בעודו באבלות השבעה שלו - הרי הרגל (היום טוב הראשון) מבטל את אבלות השבעה, וכך בעצם "מוחק" מלוח האבלות את שבעת הימים הראשונים. מיד לאחר הרגל - עם תחילת ימי חול-המועד - האבל מתחיל לנהוג את אבלות השלושים, ומתחיל לספור מהיום השמיני לאבלותו (היום הראשון לאבלות השלושים, המתחילה - כזכור - רק לאחר תום אבלות השבעה).

הטור מתיחס לשאלה מדוע ימי השלושים נמנים בחול-המועד. הוא מביא שני הסברים: זה של הרמב"ן (ב"תורת האדם") וזה של הרא"ש. הרמב"ן מסביר שבימי הרגל נוהגים אבלות בצנעא כימי השלושים (אין לובשים בגדים מכובסים וכו'), לכן ממילא האדם מקיים את אבלותו בימי חול-המועד, ובודאי שימי האבלות נספרים באותם ימים. לדעת הרא"ש, לעומת זאת, אין האבל מקיים את אבלותו בימי חול-המועד, וממילא לא ברור מדוע ימי השלושים נמנים באותם ימים.

ורגל עולה למנין שלושים, שהרי דין שלושים, דהיינו גיהוץ ותספורת, נוהגין ברגל. וכתב הרמב"ן: ולא מתורת רגל בלבד אסור בהן, אלא אף מתורת אבל, שהרי מתורת הרגל מותר ללבוש בגדים מגוהצים חדשים ולבנים, ונוטל צפרניו במספרים, ושמח שמחת מריעות, והבא ממדינת הים ומבית השביה ומשאר דרכים שמנו חכמים מותרין לספר ולכבס, ומדין אבלות אסור בכולן כמו בחול, שהוא אסור בתספורת ובגיהוץ - בין לכבס בין ללבוש, ואפילו הבא ממדינת הים, ואסור בשמחת מריעות, ואסור בנטילת צפרנים במספרים.

ומדברי אדוני אבי הרא"ש ז"ל יראה שאינו אסור כלל מתורת אבילות אלא בדברים האסורים לו מחמת הרגל (טור יו"ד סי' שצ"ט).

אם-כן הטור מסביר שהיות וחלק מחיובי האבלות נוהגים גם בחול-המועד, לכן ימי האבלות נמנים באותם ימים. בחול-המועד, כמו בימי אבלות השלושים, אסור לכבס בגדים, אסור להסתפר ועוד. לכן האבל מקיים (כמו כל בית ישראל) בחול המועד חלק מחיובי האבלות, ולכן האבלות נמנית,. למרות שהאיסורים החלים עליו אינם נובעים מימי האבלות, כי אם מימי הרגל - בכל אופן האבל אסור בתספורת ובכביסה, ולכן שעון השלושים מתקתק בימי חול המועד. אם-כך מובן שאכן ברגל האבל אינו נוהג אבלות בצנעא (לדעת הרא"ש, וכן דעת הרמב"ם), אך מצד שני שעון אבלות השלושים מתקתק גם בימי חול המועד.

חתן, לעומת רגל, אינו עשה דרבים כי אם עשה דיחיד. לכן לימי החתנות אין כוח לבטל רמת אבלות - פעולה שרק עשה דרבים מסוגל לבצע, וימי החתנות מסוגלים לדחות בלבד את ימי האבלות. לכן במקרה והאבלות מתחילה לאחר החתנות - ימי החתנות דוחים את ימי האבלות. במילים אחרות: ימי החתנות דוחים בעצם את ההתמודדות עם האבל, ולא מנסים בכלל לנצח אותו. בניגוד לרגל, המסוגל להתמודד עם האבל במגרשו הוא ולהביס אותו, ימי החתנות אינם מסוגלים לעשות אותו דבר - ולכן הם רק מבטלים את ההתמודדות ודוחים את ימי האבל עד תום ימי החתנות.

אם-כך ברור שאבלות השלושים לא נמנית בימי החתנות, שהרי הם כלל אינם חלים באותם ימים. מצד שני, כמו שראינו, בחתנות יש גם צדדים הנלמדים ממלך - ומלך, כזכור, אינו נוהג אבלות בצנעא. דיני האבלות הפומבית, בהם שייכת אבלות בצנעא, נלמדים כולם ממלך, ולכן החתן נוהג אבלות בצנעא (ראה בחלק הראשון).

עתה מובן מדוע בימי החתנות, בהם נוהגת אבלות בצנעא, בהם מונה האבלות עומד מלכת, בעוד בימי הרגל, בהם אין כלל חיובי אבלות, שעון השלושים מתקתק.

---