חובות האישה לבעלה / שמואל קלוגהפט ז"ל

במקום הקדמה

בנוהג שבעולם אדם כותב מאמר פרי עיונו ולימודו, מרחיבו, מתקנו, מנסחו, עורכו, מגיהו, מחבר לו הקדמה ראויה ומוציא מתחת ידיו דבר מתוקן לפי טעמו.

לו זכינו היה שמוליק ז"ל מעביר את דבריו תחת שבט ביקורתו שלו, מרחיבם כאוות נפשו, מתקנם כראות עיניו, מנסחם, עורכם ומגיהם כרצונו וכבקשתו, כותב להם הקדמה ראויה, וּודאי שהיה מוציא מתחת ידיו מאמר מתוקן ומתוכן שהיה מתברך בו בפי מכריו ומוקיריו.

לא זכינו, ושמוליק נלקח מעמנו בדמי ימיו, בהרף עין של רשף אש לא מכוון, שדומם שפתיו לעד.

בבואי להשלים את מלאכתו ניסיתי להלך בין הטיפין - מחד השתדלתי לשמור ככל האפשר על המאמר כפי שהותירו שמוליק, ומאידך לא להותיר על כנם דברים שלפי דעתי היה שמוליק משנה בעצמו לפני פרסום המאמר.

התוצאה לפניכם. מאמר שבו רוב רובם של הדברים משל שמוליק הם ובניסוחו הוא. לא מאמר שלם ומהוקצע ישנו כאן, אלא חיבור שמחברו החל בעיצובו ובפיתוחו אך לא יסף. ניצנים שאך החלו ללבלב, ודווקא משום כך מועצמת תחושת ההחמצה שבידיעה כי לא יוסיפו ריחם ולא יעשירו צבעיהם.

יהי המאמר הזה נר זיכרון לשמואל, תנצב"ה.

אלעזר נחלון.

א. פתיחה

במסגרת חיי הנישואין קיימים שני אלמנטים מרכזיים:

1. חיי אישות.

2. חיובים ממוניים הדדיים בין בני הזוג.

במאמר זה נדון בחיובי אישה כלפי בעלה, ונראה כיצד משתלבים בהם שני היסודות הללו.

ב. סקירת ההלכות

המשנה בכתובות נט: [1] מונה מספר מלאכות שהאישה מחוייבת בהן כלפי בעלה:

"ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת, ואופה, ומכבסת, מבשלת, ומניקה את בנה, מצעת לו המיטה, ועושה בצמר. הכניסה לו שפחה אחת - לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת, שתיים - אין מבשלת ואין מניקה את בנה, שלש - אין מצעת לו המטה ואין עושה בצמר, ארבע יושבת בקתדרה".

יש כאן שני סוגים של מלאכות:

א.   זכות הבעל במעשי ידי האישה - "עושה בצמר".

ב. קיום משק בית תקין, הכולל שש מלאכות המנויות במשנה: "טוחנת, ואופה, ומכבסת, מבשלת, ומניקה את בנה, מצעת לו המיטה" [2].

ניתן להוסיף, על פי הגמרא, עוד סוג:

ג. מלאכות של חיבה - בגמרא (ד:, סא:) מובאת מימרא בשם רב הונא:

"...אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו את המטה [3] ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו".

מלאכות אלו - אין האישה נפטרת מהן לעולם, בניגוד לראשונות, שאותן אינה צריכה לעשות לבעלה כאשר היא מכנסת לו שפחות. בנוסף לכך, בגלל אופיין המיוחד אסורה האישה לעשותן לבעלה בימי נידתה, שמא יבוא עליה [4].

קבוצה משנית נוספת היא של מלאכות קטנות שהאישה עושה לבעלה, כגון לילך בשליחות להביא לו חפץ מבית לעלייה (רש"י נט: ד"ה יושבת בקתדרא). מלאכות אלו אמנם אינן מנויות במשנה, אך נראה שהיא מתייחסת אליהן כמובנות מאליהן, משום שכאשר האישה מכניסה לבעל שלוש שפחות היא נפטרת מכל המלאכות המנויות במשנה, אך רק בארבע נאמר שהיא "יושבת בקתדרה", ומשמע שכל זמן שלא יושבת בקתדרה עושה מלאכות אחרות.

ג. מעשה ידיה - צמר

בעניין מעשה ידיה קיימות שתי שיטות עיקריות - רב הונא וריש לקיש. ההבדל העיקרי ביניהם הוא לגבי אפשרות כפיית רצון הבעל על אשתו בנושא מעשה ידיה:

"אמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה לומר לבעלה - איני ניזונת ואיני עושה, קסבר - כי תקינו רבנן מזוני עיקַר [5] ומעשה ידיה משום איבה" (נח:).

לרב הונא תיקנו מעשה ידיה תחת מזונות, כשמזונות הם העיקר ומעשה ידיה נתקן כנגדם משום איבה, ולכן אם רוצה האישה לוותר על מזונותיה - הרשות בידה, משום שהתקנה נועדה עבורה. לריש לקיש תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, שהוא התקנה המרכזית.

נפרט עתה ביתר הרחבה את שיטת רב הונא לגבי סיבת התקנה ואופייה. בהבנת היחס בין מעשה ידיים למזונות ולאיבה לפי דעתו ניתן ללכת בשלושה כיוונים:

א. החובה בשורשה היא עניין ממוני. למרות שלעיתים אין האישה יכולה לתת תמורה מלאה למזונות, תשלום זה הוא דמי אחזקתה ומכסה את עלות צרכיה. מעשה ידיה נתפש כתמורת המזונות, אך גם מצב שבו לא כיסתה האישה את עלות מזונותיה נחשב לגיטימי, כיוון שעשתה כפי יכולתה. על פי כיוון זה, דברי הגמרא שציטטנו לעיל - "ומעשה ידיה משום איבה" - יתפרשו כסיבה העומדת מאחורי התקנה ומנמקת אותה, אך אינה משפיעה על אופייה.

ב. באופן עקרוני אף לאחר התקנה אין האישה צריכה לתת תמורה למזונות שמעביר לה הבעל, והיא נותנת לבעל את מעשה ידיה רק משום חשש איבה. כאן האיבה איננה סיבת התקנה בלבד, אלא גורם המעצב את אופייה.

ג. "משום איבה" הוא מסלול עצמאי - אין פה צד ממוני בלבד. חיובה של האישה במעשה ידיים מושפע ישירות מסיבת התקנה - איבה. האישה חייבת לשאת בעול עם בעלה, ולכן עליה לתרום לפרנסת הבית, וזוהי הגדרת התקנה, שאינה חיוב ממוני של האישה ליתן את מעשה ידיה לבעלה [6].

כיוון זה עולה בדברי הראב"ד:

"ומכל מקום ממלאכה נמי הויא מורדת... אבל משאר מלאכות שהיא חייבת דלא תליין במזוני הויא מורדת לכ"ע. ורב הונא גופיה דאמר ממעשה ידיה לא הויא מורדת, אפשר לומר דוקא היכא דאמרה איני ניזונית ואיני עושה, אבל היכא דשקלה מזוני מיניה ולא עבדא ליה פשיטא דהויא מורדת"   (כו. באלפס).

הראב"ד מבין שלדעת רב הונא אכן יכולה אישה לנתק את הקשר בינה לבין בעלה מבחינת יחסי מזונות ומעשה ידיים; אך כל זמן שלא ניתקה, ובוודאי לדעות האחרות, אם אינה ממלאת את חובתה ניתן לכפותה לעבוד על ידי הכרזתה כ"מורדת". עצם מוסד הכפייה לעבוד אינו מוכר לנו בפרעונות חוב רגילים, ובוודאי שלא השימוש במושג "מורדת". נראה שהראב"ד הבין שמאחורי תקנה זו מסתתר יחס עקרוני יותר בין האישה לבעלה - חיובה לישא בעול יחד עם בעלה.

ד. המלאכות הנותרות

המשנה דלעיל מזכירה שבע מלאכות שהאישה חייבת לעשות (והגמרא מוסיפה עליהן). חלק מן המפרשים (ר"ן, ריא"ז) כתבו שמלאכות אלו מהוות מדגם מייצג בלבד, ואין כל הבדל משמעותי בינן לאחרות.

וכך כותב הריא"ז:

הרי אלו שבע מלאכות שהאשה עושה לבעלה, חוץ משאר מלאכות קטנות שחייבת לעשות לו, כגון לערוך לפניו שלחן ולהביא כלים ולסלק מלפניו, ושאר כל צרכי הבית"   (מובא בשלטי-גיבורים, כד. באלפס).

הר"ן מצטט את הירושלמי:

"ירושלמי תני - שבעה גופי מלאכות מנו, והשאר לא הוצרכו חכמים למנותן"   (כד. באלפס ד"ה מתני').

המאירי לעומתם מביא בפירושו למשנה, שעיקר השעבוד הוא דווקא על שבע מלאכות אלו, ואם נדרה האישה שלא לעשותן הנדר איננו חל. בשאר המלאכות הנדר חל, ועל הבעל להפר אותו אם ברצונו לזכות בהן:

"ויש מפרשים דאף על גב דבעלמא כופה, מכל מקום השעבוד אינו אלא בשבעה מלאכות, אבל שאר דברים אף על פי שהיא חייבת לעשותם אין עִקר השעבוד חל עליהם, ומתוך כך נדר חל בהם".

ראינו כי אין האישה יכולה להדיר את בעלה, משום שמלאכות המשנה משועבדות לו. האם לשיטת רב הונא יכולה האישה לנתק את השעבוד על ידי אמירת "איני ניזונית ואיני עושה"?

בראשונים מופיעות שלוש דעות בעניין זה:

א. שיטת התוספות - האישה תיפטר מכל המלאכות פרט לאלה שהן משום חיבה (בהן נדון להלן):

"...אלא כי אמרה איני ניזונת ואיני עושה פטורה מכל ז' מלאכות"  (סג. ד"ה רב הונא).

ב. שיטת הרשב"א בשם ה"ר אפרים:

"וכתב ה"ר אפרים ז"ל בתשובה דדוקא במלאכת ידיה, אבל אופה היא ומבשלת ועושה שאר המלאכות השנויות במשנתינו, שאין אותן המלאכות תחת המזונות אלא משעובדת היא לו לאותן המלאכות בין ניזונית בין אינה ניזונית..." (נט: ד"ה וכתב).

מדבריו שמענו שאינה נפטרת מהן באמירה זו.

ג. במאירי שהבאנו לעיל ניתן להציע אפשרות נוספת. האישה תתחייב בכל המלאכות המפורטות במשנה (פרט לצמר), אך משאר המלאכות שאינן נזכרות בפירוש תיפטר, משום שבנוגע להן לא חל עליה שעבוד לבעל אלא חובה בעלמא.

ה. מלאכות משום חיבה

קבוצת המלאכות השלישית מוגדרת בירושלמי (פ"ה ה"ו) בתור "דברים של יחיד": "מהו דברים של יחיד - סכת לו את גופו, ומרחצת לו את רגליו, ומוזגת לו את הכוס".   לקבוצה זו ניתן לשייך גם את המלאכות שמונה רבי יצחק בר חנניה בשם רב הונא בבבלי (סא.), הדומות לאלו המובאות בירושלמי: "...מוזגת לו כוס, ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו וידיו ורגליו".

קיימים מספר הבדלים בין מלאכות אלו למלאכות רגילות: האישה חייבת בהן כלפי בעלה בלבד ולא כלפי שאר בני הבית הסמוכין, ועליה לעשותן בעצמה בעוד שמשאר מלאכות אחזקת הבית יכולה להיפטר ע"י שפחות.

סוג המלאכות וההבדלים בינן לבין המלאכות הרגילות הביאו את הירושלמי להסתפק:

"למה - משום שהיא חייבת לעשות לו, או משום שאינן ראויין להשתמש בשפחה? מה נפק מן ביניהון - הכניסה לו עבדים; אין תימר משום שאין ראויין להשתמש בשפחה - הרי הכניסה לו עבדים. הוי לית טעמא משום שהיא חייבת לו" (שם).

מסקנת הירושלמי על פי הנוסח שבדפוס היא שישנו חיוב של האישה לעשות את המלאכות הללו, אך עצם התלבטותו משקפת שני כיוונים שניתן להציע גם לאחר הכרעתו:

א. מלאכות אלו דינן כמלאכות רגילות, ולמרות ההבדלים ביניהן, באופן בסיסי הן שואבות מאותו עולם מושגים.

ב. מלאכות אלו כלל אינן מלאכות (ייתכן שמשום כך המשנה לא מנתה אותן); אלו הם חיובים שנובעים מהרחבת מעגל האישות בין הבעל לאשתו.

שתי תפישות אלו נובעות מחוסר הבהירות לגבי מעמדן של המלאכות הללו ומקור יניקתן, וממיקומן בין מלאכות רגילות לבין תשמיש.

ייתכן שאפשר למצוא יתד בראשונים לכל אחת מתפישות אלו.

א. התוספות אליו ציינו לעיל כותב:

"וליכא למימר... ומורדת ממלאכה היינו מזיגת הכוס והצעת המיטה והרחצת פניו ידיו ורגליו... דאין נראה שתהא מורדת אלא מהמלאכות המפורשות במתניתין..."   (סג. ד"ה רב הונא).

תוספות הבין שהמושג "מורדת ממלאכה" שבו משתמש ר' יוסי בגמרא שם שייך גם לגבי "מלאכות מדין חיבה" גם אם לא חל עליהן. מעבר לכך, יש להניח שאילו סבר כי מלאכות אלו היו קרובות לעולם האישות, היה טוען שתֵחשב מורדת בגלל סירובה לעשותן, לפחות כפי שנחשבת מורדת כאשר מסרבת לעשות את המלאכות האחרות, שהרי קל הרבה יותר להכריז על מורדת בדין אישות מאשר בדין הקשור למלאכה.

ב. מרש"י משמע כגישה ההפוכה:

"...ומשום דמילי דחיבה נינהו כדי שתתחבב עליו... הני לא כפי לה [7], אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל"  (סא. ד"ה אבל) [8].

ו. סיכום

בראש המאמר חילקנו בין שלושה סוגי מלאכות שהאישה חייבת לבעלה.

דנו באופייה של תקנת מעשה ידיה לבעלה (בלשון המשנה - "ועושה בצמר"), ועמדנו על זיקת מעשה ידיה לחשש האיבה ולמזונות.

לאחר מכן עסקנו במלאכות הנותרות: הבאנו שתי דעות לגבי מידת הדמיון בין המלאכות המוזכרות במשנה לאלה שאינן מוזכרות בה, ושלוש דעות לגבי הדמיון בין המלאכות הללו למלאכת הצמר.

בהסבר אופיין של מלאכות החיבה העלינו שתי הצעות, וניסינו אף למצוא להן אחיזה בדברי הראשונים.

---