משמעותה הדתית של מדינת ישראל [*] / הרב יהודה עמיטל

בציבור הדתי רווחות שתי גישות מרכזיות בנוגע למשמעותה הדתית של מדינת ישראל: האחת היא גישתו של הציבור החרדי, הטוען שמבחינה דתית אין למדינה כל משמעות, או אף שיש לראותה כתופעה שלילית. הגישה השנייה היא הגישה הגאולית, הטוענת שיש להחיל על מדינת ישראל את כל התארים שבהם הכתיר אותה הרב קוק, הרבה לפני הקמתה: "יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה שיהיה ה' אחד ושמו אחד". ברצוני להציג עמדה שלישית בסוגייה חשובה זו. ונתחיל בעיון בדבריו של מורנו הגדול, הרב קוק.

הרב חי ופעל לנוכח התופעה המופלאה של תחייתו הלאומית של עם ישראל בארץ ישראל. ההתרחשות החריגה הזו היתה תופעה מורכבת, שהצריכה התייחסות מורכבת. גדולתו של הרב התבטאה בכך, שהוא לא הסתפק בהתייחסות לאחד מההיבטים של שיבת ישראל לארצו, אלא ראה את התהליך כולו, על הסיבוך והמורכבות שנשזרו בו, על האורות והצללים שבו. ואכן, היו גם צללים.

בתהליך שיבת ציון המתחדש, בולטת בעיה חריפה וכואבת: מחוללי התהליך היו אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. פשוט וקל היה, אילו החזרה לארץ היתה מלווה בחזרה לתורה, אך לא כך היו פני הדברים. אישיה הבולטים של התנועה הציונית נטשו, ברובם הגדול, את אורח החיים הדתי. השיבה לארץ לוותה במרידה במסורת ישראל ובפריקת עול. התמודדותו של הרב עם הבעיה הזו ידועה ומוכרת; הוא לימד סניגוריה על בוני הארץ החילוניים, וטען בתוקף שאין לבחון אותם על פי מעשיהם החיצוניים, אלא לרדת לעומק התהליכים הרוחניים הכלליים של התקופה, ומתוך כך גם לעומק התופעות הנפשיות הפרטיות של החיים בה. הרבה פחות ידועה הבעיה הנוספת שראה הרב בתנועה הציונית, והיא בעיה מהותית יותר.

קיים ניגוד מהותי, שכבר הנביאים עמדו עליו, בין קיום מדיני עצמאי לבין חיים מוסריים, במלוא המובן של מושג זה. קשה מאוד להקפיד על אמות מידה מוסריות טהורות בקיום לאומי מלא. וכך כתב הרב, בהתייחסו לקושי המיוחד שבניהול מדינה בהתאם לכללי המוסר והצדק:

"אמנם, עבודה קשה היא ביחוד שמירת התורה הכללית והממלכתית, עבודה הרבה יותר קשה מהשמירה של התורה היחידית. כי התורה ומצוותיה באו לצרף את הבריות, ומלאכת הצירוף של הכלל כולו בתור חברה הזקוקה לעניינים מדיניים, הוא הרבה יותר מסובך בדרך עבודתו ממלאכת הצירוף של כל יחיד כשהוא לעצמו בתור איש פרטי... וחלילה לנו לחשוב שהגלים הסוערים שבשאיפה המדינית רשאים הם לעוור את עינינו, מבלי לראות נכוחה, וקל וחומר שחס לנו ליתן ליצר המפלגתי העלול להתעורר ביותר, בעת שהתנועה המדינית הולכת להווצר, שיעביר אותנו על מידת הצדק והאמת... כי חובתנו היא לא רק להיות אנשי קודש בתור אנשים פרטיים, כי אם גם וביחוד להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש"   (מאמרי הראי"ה, חלק א', עמוד 174).

רעיון זה מופיע גם במקומות נוספים בכתבי הרב. במקום אחר מקשר הרב רעיון זה לעברו של עם ישראל, ורואה בו את סיבתה של הגלות:

"עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלי רשעה וברבריות; זהו הזמן שאנו מקווים... בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה. והנה הגיע הזמן, קרוב מאוד, העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין לעצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה הא-להית הברורה... אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה" (אורות המלחמה, עמוד יד).

הרב חוזר על רעיון זה גם בהקדמתו ל חיבורו "שבת הארץ". הרב מתאר שם ב ביטויים קש ים את ההתנגשות שבין ערכי המוסר לבין "הנגישה והכפיה ולחץ ההקפדה של קנין ורכוש, המוכרחים להֵראות בעולם המעשי" (שבת הארץ, עמוד ח). כאשר ההשפעה השלילית של חיי המעשה התעצמה, כותב הרב, לא היה מנוס מ"הניתוח הנורא, התרחקות האומה מהארץ" (שם, עמוד יא). והגלות, הפרידה מכל חיי המדינה המעשיים, היא שריפאה את עם ישראל מכל המחלות המוסריות שפשו בו. הרוחניות הצרופה שבה למעלתה, כשהופרדה מהקיום הלאומי הממשי. והרב משתף אותנו בלבטיו: כיצד נוכל לדעת האם תמה תקופת הריפוי, והגיעה העת לשוב ולחדש ימינו כקדם, בארצנו החדשה-ישנה?

"מי בא בסוד ד', לדעת מתי הטהרו כליל הגוי והארץ מטומאת הנידה אשר להם?... אין איתנו יודע עד-מה. ובכן עינינו נשואות לראות את חביוני המסתרים במקום   רואים - בחזון קץ המגולה, אשר חכמים מאז הביעו: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: 'ואתם הרי ישראל, ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבא' "  (שם, עמוד יב).

דומה שהרב קוק, כשדיבר על מעלתה של המדינה, הושפע לא רק מניתוח המציאות, אלא גם מתפישתו ההיסטוריוסופית: הרב לא יכול היה להשלים עם כך שהמהלך הגדול של הגלות לא תיקן את מחלותיה של האומה. הוא לא יכול היה להאמין, שעם ישראל השב לארצו יכונן שוב ממלכה שתהיה נגועה בחולאים של ימי בית שני. לכן מוכרח היה הרב להאמין, שמדינת ישראל המתחדשת תהיה מדינה מתוקנת מכל הבחינות, מדינה שהנהגותיה הציבוריות יהיו טהורות מהצד המוסרי.

התפישה הזו הובילה את הרב להתבונן בפנימיות הדור, ולא בחיצוניותו. על פי מאמר הזוהר, המדבר על דורא דעיקבא דמשיחא, שהוא "טב מלגאו וביש מלבר", חיפש הרב את הפנימיות הטהורה של בני הדור (אגרות הראי"ה, ח"א, עמוד שע). מתוך התפישה הזו נולדו הצהרותיו המפורסמות של הרב:

"בפועל עוד לא הוציא שום דבר למעשהו דורנו הנרעש. אבל בכח יש לו רב. דור כזה... לא יוכל להיות שפל, אפילו אם המטרות הן לגמרי מוטעות, אבל רוחו הוא נשגב, גדול ואדיר"   (אדר היקר, עמוד קיא).

בטחונו של הרב באופי הגאולי של שיבת ישראל, הביא אותו להאמין "כי בעומק הנפש נתרפאה כמעט כנסת ישראל בחלק רשום מתחלואיה המוסריים, אשר חלו בה עוונות ראשונים. כור ברזל מצרף ומטהר היה לה הגלות הארוך האיום והנורא..." (שם, עמודים קיד-קטו).

כאן יש להדגיש נקודה משמעותית מאין כמותה: אסור לנו להתחמק מהעמדת דבריו של הרב במבחן המאורעות ההיסטוריים שהתרחשו בין זמנו לזמננו-אנו. הרב כתב בפירוש שכבר "קרוב מאוד" הזמן, בו אפשר יהיה לנהל מדינה על אדני הצדק והיושר, כי העולם יגיע לדרגה כזו, ששוב לא יהיה צורך בכל ההנהגות השליליות. הדברים נכתבו לפני כשמונים שנה. האם התקרבנו מאז, ולו כמלוא הנימה, למצב האוטופי שמתאר הרב?

הרב היה סבור שתרבות המערב מלאת-הדמים עומדת לקרוס לאחר מלחמת העולם הראשונה. הקץ הגיע, כך חשב, לכל תרבות השקר המבוססת על רמייה ודרכי עקלקלות:

"נכתם עוון שופכי הדמים, מלכי אדמה הזדים וכל מרגיזי ארץ. לא יכופר לארץ לדם אשר שופך בה כי-אם בדם שופכו, והכפרה מוכרחת לבוא: בטול כללי לכל מכונות התרבות של עכשיו, עם כל שקרן ותרמיתן, עם כל זוהמתן הרעה וארסן הצפעוני. כל התרבות, המתהללת בצלצלי שקרים, מוכרחת להכחד מן העולם, ותחתיה תקום ממלכת עליונין קדישין. אורם של ישראל יופיע, לכונן עולם בעמים בעלי רוח חדשה"   (אורות המלחמה, עמוד טו).

האם שיער בנפשו הרב, האם יכול היה לשער, כי מלחמת העולם הראשונה לא תהיה הנוראה במלחמות? האם העלה על דעתו כי תרבות הדמים לא תיכחד, אלא תלך ותשגשג?   האופטימיות של הרב, היא האופטימיות שלפני אושוויץ והירושימה. ואנו, ננסים על כתפיו של ענק, יודעים כי לא נכחדה מן העולם תרבותם של שופכי הדמים. לא הגיעה עוד העת בה אפשר לנהל מדינה על אדני הצדק והיושר. ודרך הדמים לא פסחה עלינו גם לאחר שנות השואה: עד היום אנחנו לכודים במעגל נורא של מלחמות, ואוייבינו עדיין מנהלים נגדנו מאבק דמים מתמשך.

מעבר לשאלת המצב הבטחוני, נתבונן גם בחייה הפנימיים של המדינה. גם בתחום זה היה הרב קוק אופטימי. הוא היה בטוח שביישוב היהודי בארץ ישראל מתפתחת חברת מופת, שתהיה אור לגויים:

"עומדות הנה המושבות בארץ ישראל במצב של אבטונומיה בחייהן המיוחדים הצבוריים כשהם לעצמם... והנה נבחין נא את מידת מוסרם ביחש למוסר האנושי שבהמון של כל עם ולשון היושבים על אדמתם, ולמצב עמנו בתקופה הקדמוניה. עלינו להודות שהנם עומדים במצב כ"כ נעלה, עד שראוי שנתפאר בהם לעיני כל העולם כולו. אותן העבירות החמורות, שההמון רגיל בהן ברבויו, גזילה, גניבה, רציחה, וכדומה, אין נשמעות כלל, טהרת המשפחה באופן הגון, הדלתות יכולות להיות פתוחות בלילה באין כל פחד... עלינו להודות: מכאובי הגלות החישו רפואות תעלה, והם החזירו את קדושתם של ישראל למכונה. ועלינו עתה להתפאר בצדק, שנוכל להבטיח שכל מה שיהיה הצבור הישראלי יותר ניכר ויותר מסויים, יותר עולה במעלת חייו החברתיים ומכשיריהם, כן יוסיף הדרו ותפארתו, תרבותו ותפארת הנהגתו, לתפארת א-להים ואדם"   (מאמרי הראי"ה, חלק ב', עמודים 286-285).

זהו חזונו האופטימי של הרב: ככל שהאוטונומיה של החברה היהודית תגדל, כך תתפתח גם דמותה המוסרית. וההתפתחות הזו, כפי שראינו לעיל, היא שמרוממת את המדינה לדרגתה הנשגבה, והיא המבטיחה את תיקון חטאי העבר. הבה נביט במציאות בעיניים פקוחות, ללא כחל ושרק: האם אכן זהו המצב היום בחברה הישראלית?   האם בחברה שלנו "גזילה, גניבה, רציחה, וכדומה, אין נשמעות כלל"? האלימות, השחיתות, הפערים החברתיים המתעצמים, כל אלו לא מותירים מקום לספק, שלא הגענו למדינה האידיאלית שעליה חלם הרב, שנים הרבה לפני שהוקמה מדינתנו שלנו, מדינת ישראל.

האם אנו חייבים להשתמש ביחס למדינת ישראל הריאלית באותם מושגים בהם נקט הרב ביחס למדינה האידיאלית של חזונו? האם אנחנו רשאים לעשות כך? ראינו כבר שהרב היה חדור בתפישה אופטימית ביחס להתפתחותה של האנושות כולה, ועל כך השעין את חזונו בדבר ההתפתחות המוסרית של כנסת ישראל. לצערנו - מוטב לומר: לאסוננו - לא כך קרה. עלינו לנסות ולבחון את המדינה כפי שהיא, ולבדוק איזה מקום יש לה בהשקפת עולמנו.

עם כל הבעיות שבמדינה, אסור לנו להתעלם מהניסים הגדולים שזכינו להם בעת הקמתה וביסוסה, ומהזכויות ההיסטוריות הרבות שלה. הרמב"ם הכיר היטב את אופיים של מלכי בית חשמונאי:

"...אבל בימי בית שני, שהיו בו העניינים בלתי מושלמים כמו שידעת, והמלכים לא היו הולכים לפי המסורת הישרה, והיו מעמידים כהן גדול בכח, אף על פי שאינם ראויים לכך..."   (פירוש המשניות, יומא פ"א מ"ג).

ובכל זאת, הרמב"ם טען שכינון מלכות בית חשמונאי הוא סיבה עיקרית לתיקון ימי החנוכה:

"...וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום, והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנים... ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו, שתחלתן כ"ה בכסלו, ימי שמחה והלל"   (הלכות חנוכה ג', א-ג).

זהו המודל שלאורו עלינו לבחון את מדינת ישראל של היום, כחמישים שנה לאחר הקמתה: ימי בית שני. קיום לאומי עצמאי, שעדיין אינו שלם, אך אין להתעלם מן ההיבטים החיוביים שבו. מנהיגינו שלנו היום אינם גרועים ממלכי בית חשמונאי, ומדינתנו אינה גרועה ממדינתם. להיפך: מבחינה מוסרית, ההנהגה שלנו, וגם החברה שלנו, עולות בהרבה על אלו שלהם.

איך אפשר שלא להודות לקב"ה, כשאנו רואים את חסדיו הגדולים עימנו? ראשית לכל, מדינת ישראל היא מקלט ומגן לחמישה מליון יהודים. לאחר שנות השואה הנוראות, מאות אלפי פליטים יהודיים נדדו בעולם, מארץ לארץ. ורק כאן, בישראל, מצאו להם בית ומקלט. חשובה לאין שיעור גם תרומתה של המדינה לשיקום הגאווה היהודית, לאחר חילול השם הנורא של השואה. גם בימינו יש למדינה תרומה עצומה לתודעתם היהודית של אחינו הגרים בארצות נכר. אצל רבים מהם, הקשר הנפשי למדינה הוא השריד האחרון של זיקתם לכנסת ישראל ולא-לוהי ישראל.

דיברנו על כך שהרב קוק לא יכול היה להשלים עם כינונה של מדינה שלא תגשים את הייעוד הגאולי, ולכן טען שמדינת ישראל העומדת לקום היא המדינה האידיאלית של ימי הגאולה. אך האם בכל התפקידים הכבירים שהזכרנו אין בכדי להצדיק את הקמתה של המדינה, גם אם אינה המדינה האידיאלית? לאחר החורבן הנורא של השואה, שהרב קוק לא יכול היה לחזותו, מילאה המדינה תפקיד חיוני בשיקומו של עם ישראל. קשה לדמיין איך היה העם היהודי נראה בימינו, אם - חלילה - לא היתה קמה המדינה.

אני, שראיתי את הימים הנוראים של שואת יהודי אירופה, יודע גם להעריך את הפלא הגדול של תחיית ישראל בארצו. האם אין אנו חייבים להודות לקב"ה על כל הטובה אשר גמלנו? ודאי שכן! ולא רק ביום העצמאות; בכל יום ויום חייבים אנו לומר לפניו שבע פעמים הלל, על כל הניסים והנפלאות שחולל לנו: "שבע ביום הללתיך"!

יתרה מזו, עצם קיומנו כאן הוא התגשמות חזון הנביאים:

"עד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלם, ואיש משענתו בידו מרב ימים. ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה"   (זכריה ח', ד-ה).

זהו החזון עליו אומר הנביא:

"כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם - גם בעיני יפלא, נאֻם ה' צבאו-ת"   (שם, ו).

זה מה שייפלא בעיני ה'! מה שאנו רואים בעינינו בכל יום: זקנים וזקנות ברחובות ירושלים! עדיין לא התגשמה בימינו הגאולה השלמה, עדיין לא זכינו למדינה שהיא "יסוד כסא ה' בעולם". אך זכינו לראות בעינינו קיבוץ חלק גדול מנדחי ישראל בארצם, ותופעה זו עצמה היא בבחינת "אתחלתא דגאולה". חלק מהמאפיינים של תקופת הגאולה מתגלים כבר בימינו. גם על גאולה חלקית, שאינה כוללת את כל מרכיביה של הגאולה המלאה, נאמר הלל ושבח לַבוחר בעמו ישראל.

העולם הרוחני שלי מבוסס על מה שקיבלתי מתורתו של הרב קוק. כתביו של הרב הם שהחזיקו אותי בימים הקשים של מחנה העבודה, ובזכותם יכולתי לעמוד בנסיונות הקשים שעברתי. אך דווקא בגלל מה שינקתי ממשנתו של הרב, אני סבור שעלינו, על ממשיכי דרכו של הרב, להתבונן במציאות של ימינו כמות שהיא, ולא לצטט משפטים שנכתבו לפני כשמונים שנה, בלי לבחון את התאמתם לתקופתנו.

לא נצטרף לחרדים, המקטרגים על המדינה ושוללים את דרכה; אך האהבה הגדולה שאנו אוהבים את מדינתנו לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה. אנו עוד רחוקים, רחוקים מאוד, ממדינת ישראל האידיאלית. ועלינו לעשות ככל שביכולתנו כדי לקרב אותה: חברה צודקת יותר וערכים ציבוריים ראויים הם תנאי הכרחי לכינונה של זו. אם רוצים אנחנו לקרב את הגאולה השלמה, אנו חייבים להקפיד יותר על ערכים מוסריים בחיי הפרט והכלל. צמצום פערים חברתיים, דאגה לחלשים בחברה, מלחמה בעוני, וגם יחס הוגן לנוכרים שחיים עימנו - כל אלה יקרבו אותנו ליום שאליו אנו מייחלים. ואנו מקווים ומאמינים, כי מדינתנו שלנו תתפתח ותהיה למדינה האידיאלית, "יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה שיהיה ה' אחד ושמו אחד".

---