נערות שאין להן קנס / הרב יאיר קאהן

א. שיטת הרמב"ם

הרמב"ם פוסק בהלכות נערה בתולה:

"ואלו שאין להן קנס: הבוגרת, הממאנת, והאילונית, והשוטה, והחרשת, ומי שיצא עליה שם רע בילדותה ובאו שנים והעידו שתבעה אותן לזנות עמה, והמגורשת מן הנישואין ועדיין היא נערה בתולה" (א', ט).

הלכה זו קשה מכמה סיבות שאפרט להלן. מאידך, נראה שעל ידי העמקה בהלכה זו נוכל לעמוד על שיטת הרמב"ם ביחס לתשלומי אונס ומפתה.

1. ממאנת

הרמב"ם פוסק שאין לממאנת קנס, כדברי הברייתא (לה: [1]). אלא שלשיטתו פטור זה אינו מובן. רש"י מפרש שפטור ממאנת הוא מפני שאינה בחזקת בתולה. אבל הרמב"ם במקום אחר מחלק בין ממאנת לבין פטורות אחרות מקנס, שאינן בחזקת בתולות. הרי הרמב"ם קובע: "וכל בת שאין לה קנס - כך אין לה לא בושת ולא פגם... חוץ מבוגרת וממאנת ושוטה וחרשת" (ב', י) [2]. כלומר, הבנות שאין להן קנס מפני שאינן בחזקת בתולות, כגון הגיורת והשבויה והמשוחררת, אין להן גם בושת ופגם. אבל ממאנת, אף על פי שאין לה קנס, יש לה בושת ופגם. ועל כרחך פטור ממאנת אינו מפאת שאינה בחזקת בתולה.

קשה גם לטעון שהרמב"ם מסביר ממאנת כשיטת בעלי התוספות (לה: ד"ה הממאנת), שמדובר במקרה שהבעל אנס אותה ואחר כך מיאנה. לשון הרמב"ם "האונס את... הממאנת" (ב', יא) מעיד שלא מדובר בבעלה. ועוד - מסברה קשה לקבל שהאונס את אשתו ואחר כך מיאנה יתחייב תשלומי בושת ופגם. ועוד - הרי הרמב"ם (ב', ט) מונה ממאנת ברשימת עשר הבנות שאין להן קנס כלל, וברשימה זו לא כלולים מקרים שבהם אין קנס עקב הקשר הייחודי בין הבועל והאישה (כגון מחוייבי מיתות בית דין). הכלל העולה מדברינו - לא ברור לשיטת הרמב"ם מדוע אין לממאנת קנס.

2. איילונית

כידוע, שיטת הרמב"ם בעניין איילונית תמוהה, וכבר השיג עליו הראב"ד:

"גם זה טעות, שהאילונית לדברי חכמים יש לה קנס עד שתהיה בת עשרים, שמקטנותה יצאה לבגרות" (א', ט).

השגת הראב"ד מבוססת על דברי הגמרא (לו.), הטוענת שהברייתא הקובעת שאין קנס לאיילונית היא לפי ר' מאיר הסובר שאין קנס לקטנה, הואיל ויש לאיילונית הצעירה מבת עשרים דין קטנה. אבל לסוברים שיש קנס לקטנה, גם לאיילונית יש קנס. והרי הרמב"ם פוסק (א', ח) שיש קנס לקטנה, ואם כן, מדוע פוסק הרמב"ם שאין קנס לאיילונית? [3]

3. שוטה וחרשת

גם בזה השיג הראב"ד: "אף זו טעות, דלהדיא לרבנן יש לה קנס ופיתוי". ומקורו בברייתא בלו. - "החרשת והשוטה והאיילונית - יש להן קנס, ויש להן טענת בתולים". לפי הראב"ד, אף על פי שהגמרא בהמשך מצטטת ברייתא החולקת, היינו רק בעניין טענת בתולים, אבל לכולי עלמא יש להן קנס. וכך הבין גם הרמב"ן במלחמות שם:

"שה"ה דלר"ג אית לה קנס, וזו ששנויה בתוספתא 'הבא על החרשת ועל השוטה ועל הבוגרת ועל מוכת עץ אין להן קנס' אינה משנה, שאלמלא כן לא שתקו בגמרא מלהקשות מקנס לקנס" (יג: באלפס).

כלומר, מחלוקת הברייתות, התלויה במחלוקת רבן גמליאל ורבי יהושע, היא רק בנוגע לטענת בתולים. אבל לכולי עלמא יש קנס לחרשת ולשוטה.

מאידך, בתוספתא (הנדחית על ידי הרמב"ן) שנינו במפורש שאין קנס לחרשת ולשוטה. ועיין בתוספות רי"ד אשר גרס בסוגייתנו שהברייתא השנייה חולקת גם בעניין קנס. ומסתבר דכך היא גרסת הרמב"ם. ובטעם הדבר, אפשר לפרש שאין להן טענת בתולים לפי הברייתא השנייה, הואיל והן בחזקת מוכות עץ כדברי התוספות (ד"ה החרשת), או בחזקת בעולות כדברי בעל המאור. ממילא גם אין להן קנס. אלא שעדיין לא עלתה ארוכה לשיטת הרמב"ם. הרי אין הרמב"ם יכול לפרש את הברייתא כמו תוספות, שהרי הוא פוסק שיש קנס למוכת עץ [4]. ואין הרמב"ם יכול לקבל את שיטת בעל המאור, כיוון שהרמב"ם פוסק שאף על פי שאין קנס לחרשת ולשוטה, יש להן תשלומי בושת ופגם (ב', י); אם כן, חרשת ושוטה אינן בגדר בעולות, שהרי אלו מופקעות גם מתשלומי בושת ופגם.

4. המגורשת מן הנשואין

אין זכר בבבלי לכך שאישה שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין לה קנס. אמנם שנינו (יא.): "בתולה, אלמנה, גרושה, וחלוצה מן הנישואין - כתובתן מנה, ואין להן טענת בתולים". רש"י מפרש: "דבחזקת בעולה קיימא משנכנסה לחופה". ומשמע שמניחים שהיא ממש נבעלה [5]. לפי פירוש רש"י פשוט שגם אין לה קנס, הואיל והיא בחזקת בעולה. הרמב"ם (הלכות אישות י"א, א-ב) חולק על רש"י, וסובר שאישה זו עדיין בתולה בפועל. אך הרמב"ם טוען שכתובתה מאה מסיבה אחרת:

"שמשנשאת הרי היא כבעולה... ומפני מה תיקנו חכמים לאלו כתובה מאה, ואף על פי שהן בתולות - הואיל וחזקת הנשואה שתבעל... תיקנו לאלו מאה בין נבעלו בין לא נבעלו, והרי הן כבעולות לכל דבר".

גם לפי הרמב"ם אפשר לטעון, שאין לה קנס אף על פי שאינה בעולה בפועל, הואיל ויש לה דין בעולה. אבל יש להעיר, שבירושלמי (כתובות פ"א ה"ב) מובא במפורש שיש לחלק בין דינה בנוגע לסכום כתובתה, לבין דינה לגבי קנס: "הרי בתולה מן הנישואין יש לה קנס וכתובתה מנה". ואם כן יש לתהות, מנא ליה לרמב"ם לפסוק נגד ירושלמי מפורש.

אפשר כמובן להתייחס לכל אחת מהבעיות הנ"ל בנפרד. אבל מאידך, ייתכן שיש בהלכה זו ביטוי לתפישה מחודשת של הרמב"ם לגבי דין תשלומי אונס ומפתה. תפישה שלפיה הכל יבוא על מקומו בשלום.

ב. "והיא חברתך ואשת בריתך"

הירושלמי שהזכרתי לעיל דן בעניין כתובת חרשת:

"אמר ר' יוחנן... פיקח שנשא חרשת יש לה עליו מזונות וכתובה... רבי יוסי לא אמר כן, אלא אילו מי שבא על חרשת - שמא יש לה קנס? וכל שאין לה קנס אין לה כתובה. א"ר יודן: וכי בקנס הדבר תלוי? הרי בוגרת אין לה קנס וכתובתה מאתים; הרי בתולה מן הנישואין יש לה קנס וכתובתה מנה" (כתובות פ"א ה"ב, לגרסת הפני-משה [6]).

יש לציין שתי נקודות: א. גרסה זו עומדת בניגוד לטענת הרמב"ן, שאין שום דעה הפוטרת חרשת ושוטה מקנס, ותומכת בפסק הרמב"ם שאין קנס לחרשת. ב. ר' יוסי קובע שיש קשר בין פטור קנס לחיוב כתובת מאתיים. יש לעמוד על אופי קשר זה, למרות שר' יודן מתיר אותו. ברור שלפי ר' יוסי אין פטור חרשת מקנס מבוסס על היותה בחזקת בעולה או מוכת עץ, דאם כן פשוט שאין לה כתובת מאתיים, ולא מובנת דחייתו של ר' יודן. אלא על כרחנו, שאף על פי שחרשת בחזקת בתולה, מכל מקום אין לה קנס, וכמו שדייקנו בשיטת הרמב"ם. אבל אם כן, מהי סיבת הפטור מקנס, ומה הקשר בין פטור זה לחיוב הכתובה?

יש להציע שחיוב כתובת מאתיים, בניגוד לכתובת אלמנה, מבטא את הקשר והאישות האידיאליים בין החתן לכלה. הראשוניות והתמימות של אשת נעורים באות לידי ביטוי ב"מוהר הבתולות". דווקא כאשר אדם נושא בתולה, יש כריתת ברית קדושה ובלעדית ביניהם בכל יופיה והדרה, כדברי הגמרא בסנהדרין (כב:). וכשחס ושלום יש הפרה של ברית נשגבה זו, "אפילו מזבח מוריד עליו דמעות... 'על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך, אשר אתה בגדתה בה, והיא חברתך ואשת בריתך' " (גיטין צ:) [7].

לפי הצעה זו, יש פטור מכתובת מאתיים לא רק כאשר אישה אינה בתולה. גם אישה שמסיבות אחרות לא ניתן ליצור איתה אותו קשר אישי אידיאלי, ייתכן ומופקעת ממוהר הבתולות. חרשת ושוטה הן בתולות במישור הביולוגי, אבל חז"ל לא תיקנו להן כתובה, מפני שאין להן את הנתונים האישיים המאפשרים לרקום מערכת יחסים נשגבת ומקודשת. כאמור, ר' יוסי טען שכמו שאין לחרשת קנס, כך אין לה כתובה. לפי הצעתנו יש לטעון, שחיוב קנס הוא הצד השלילי של "אשת בריתך". חיוב אונס ומפתה הוא מפאת הריסת האפשרות של קשר אישות אידיאלי. המנצל אישה לסיפוקו האישי על ידי אלימות או על ידי שנינות לשונו, תוך כדי ניפוץ כל חלומותיה ושאיפותיה לחיי אישות אידיאליים, מחוייב בתשלומי קנס [8]. ועיין ברמב"ם שאם רצו המפתה, האישה ואביה בחתונה - "אינו משלם קנס, אלא כותב לה כתובה כשאר הבתולות" (א', ג). ויש להעיר על לשון הרמב"ם "כתובה כשאר הבתולות" - שהרי אינה בתולה. ונראה שהפטור מקנס כשכנסה, נובע מהפיכת הפיתוי למערכת יחסים נורמטיבית של בעל ואישה. במילים אחרות, יש כאן ניסיון להגשים את השאיפה של חיי אישות אידיאליים, על ידי כך שהמפתה הופך את ביאת הזנות לתחילתה של ברית הנישואין. ממילא, סכום הכתובה המתאים לאישות זו הוא מאתיים, "כמוהר הבתולות" [9].

ממילא, חיוב קנס מצומצם לנשים שיכלו לשאוף להגיע לקשר של "אשת בריתך". בעולה מחד, ושוטה מאידך, נכללות בין הבנות שאין להן קנס, כמו שמופקעות מכתובת מוהר הבתולות. לפי זה, מובנת שיטת הרמב"ם הקובעת שלחרשת ולשוטה אין קנס, למרות שהן עדיין בחזקת בתולות.

אלא שעדיין קשה לבסס את הרמב"ם על ר' יוסי בירושלמי, שהרי ר' יודן דחה את דבריו, והוכיח מבוגרת ומבתולה מן הנישואין שאין קשר בין קנס לכתובה. אלא שכבר ראינו שהרמב"ם דחה את דברי ר' יודן בבתולה מן הנישואין, ופסק שאין לה קנס. ולפי הנ"ל יש להסביר, שאף על פי שמבחינה פיזיולוגית עדיין היא בתולה, במישור האישי החווייתי לא שייכת אותה ראשוניות של אשת נעורים [10], הואיל וכבר נישאה לאיש אחר [11]. וכמו שאין לה מוהר הבתולות של כתובת מאתיים, כך אין לה קנס. כלומר, הרמב"ם דחה את דברי ר' יודן, ואימץ את שיטת ר' יוסי. לפיכך פסק שאין קנס לשוטה, לחרשת ולמגורשת מן הנישואין, כמו שאין להן כתובת מאתיים, אף על פי שהן בתולות במישור הביולוגי [12].

אבל לפי הצעתנו בתפישת הרמב"ם, קשה להבין את פסקו ביחס למוכת עץ. הרי הרמב"ם פוסק שהכתובה של מוכת עץ היא רק מנה. ואם לפי הרמב"ם יש קשר בין כתובה לתשלומי קנס, מוכת עץ צריכה להיות בין הנשים שאין להן קנס (וכך פסקו הרבה ראשונים). אבל הרמב"ם עצמו משמיט מוכת עץ מרשימת הבנות שאין להן קנס. ומשמע שלדבריו יש תשלומי קנס למוכת עץ, אף על פי שאין לה כתובת מוהר בתולות.

ויש להסביר שלפי הרמב"ם אין היחס בין כתובה לקנס קשר טכני, אלא קשר מהותי. כתובת בתולה מבטאת רמה מסויימת של אישות כדאמרינן לעיל. אין קנס כאשר חסרה האפשרות לשאוף לאישות זו. רק כאשר כתובת מנה משקפת חיסרון בשאיפה לאישות האידיאלית, יש גם פטור מקנס. אם יש אישה מסויימת שאין לה כתובה של מאתיים עקב סיבה טכנית, ייתכן שיש לה קנס. לפי זה אפשר לטעון, שפטור מוכת עץ אינו נובע מחוסר יכולת להגשים ברית אישות מושלמת. וכי משום שיש לה פצע חיצוני היא פחות מסוגלת לרקום מערכת יחסים עמוקה? נראה פשוט שגם למוכת עץ יש יכולת להגשים את החלום של אשת בריתך [13]. מכל מקום, לחכמים כתובת מוכת עץ היא רק מנה מפאת סיבות צדדיות [14], ולא משום שנחסמת בפניה האפשרות של "אשת בריתך" [15].

ולפי זה יש להסביר את שיטת הרמב"ם לגבי ממאנת. הרמב"ם, כאמור, פוסק שאין לה קנס אף במקרה שהיא עדיין בחזקת בתולה. מכל מקום ברור שמדובר על ממאנת מנישואין שנכנסה לחופה ולא נבעלה, שהרי הרמב"ם פוסק נגד ר' יוסי הגלילי, שיש לארוסה קנס (א', ט). ולפי הנ"ל אתי שפיר, שאף על פי שעל ידי מיאון יש ביטול של הנישואין במישור ההלכתי, אי אפשר לשנות את העבר במישור החווייתי. אם כן, אין הממאנת מועמדת ל"אשת בריתך" אחרי שכבר נכנסה בפועל בברית נישואין עם אחר.

כאן אנחנו יכולים לחזור ולפרש את המיוחד באותן בנות שיש להן בושת ופגם אף על פי שאין להן קנס: בוגרת, ממאנת, חרשת ושוטה (ב', י). כולן בתולות, ופטורות מקנס עקב סיבות אחרות. בוגרת בגלל שאינה בגדר "נערה", והשאר הואיל ואינן מועמדות ל"אשת בריתך". ממילא כולן נפגמות על ידי האונס, והופכות מבתולות לבעולות. אבל מגורשת, שבויה, גיורת ומשוחררת [16], כולן מוגדרות הלכתית כבעולות. ממילא, לא שייך לגביהן פגם זה.

לפי הנ"ל יש לפרש סוגייתנו בדרך חדשה, לפיה הגמרא עצמה תהיה המקור לנקודה הקשה ביותר בהלכה זו - הפסק שאין לאיילונית קנס. אחרי שהגמרא מצטטת את הברייתא שאין לאיילונית קנס, היא שואלת: "ורמינהי - החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס ויש להן טענת בתולין". הגמרא דוחה: "הא ר"מ הא רבנן". הגמרא ממשיכה בניסיון לברר מה עלה על דעת המקשה בשאלה זו, ועונה: "משום דאית ליה למירמא אחריתי עילויה: החרשת והשוטה והבוגרת ומוכת עץ אין להן קנס ואין להן טענת בתולים" (לפי גרסת תוספות רי"ד). הגמרא משיבה לסתירה ביחס לטענת בתולים של חרשת ושוטה: "לא קשיא - הא רבן גמליאל הא ר' יהושע". ורבו הדעות בהסבר חילוק זה [17]. ונראה שיש לרמב"ם דרך מיוחדת להסביר מדוע אין לחרשת ולשוטה טענת בתולים, וכיצד זה תלוי במחלוקת ר' יהושע ור' גמליאל.

הרמב"ם פוסק:

"אבל החרשת והשוטה לא תיקנו להן כתובה" (הלכות אישות י"א, ד).

ובהמשך כותב:

"כל בתולה שכתובתה מאתים יש לה טענת בתולים, וכל שכתובתה מאה או שלא תיקנו לה חכמים כתובה אין לה טענת בתולים" (שם, ח).

כלומר, הרמב"ם מבין שאף על פי שחרשת ושוטה הן בחזקת בתולות, אין להן טענת בתולים, הואיל ולא תיקנו להן כתובת בתולים. אלא שיש להבין מדוע זה תלוי בשיטת ר' גמליאל. ונראה להסביר זאת על פי הלכה נוספת ברמב"ם:

"חכמים הם שתיקנו עיקר כתובה לאשה, והם התקינו ואמרו שכל הטוען טענת בתולים, והאשה מכחשת אותו - נאמן, ועליה להביא ראיה ולא על האיש" (שם, יד).

ולכאורה דין זה שייך רק לשיטת ר' גמליאל, שהרי לר' יהושע האיש תמיד נאמן נגד טענת האישה, ו"לא מפיה אנו חיין". ממילא, רק לר' גמליאל טענת בתולים תלויה בתקנת כתובה. אבל לר' יהושע יש טענת בתולים גם כאשר אין תקנת כתובה, ואם כן יש טענת בתולים בחרשת ובשוטה.

אבל לפי גרסת הרי"ד קיימת סתירה נוספת בין הברייתות, בעניין קנס חרשת ושוטה. ולפי פירוש הרמב"ם, אין הפטור מקנס תלוי בחסרון חזקת בתולה, אלא קשור לעובדה שלא תיקנו כתובה לחרשת ולשוטה. אם כן, לפי הרמב"ם, שני דיני הברייתא, הפטור מקנס והפקעת טענת בתולים, תלויים באותה נקודה - שלא תיקנו כתובה לחרשת ושוטה. יוצא, שהברייתא השנייה יצאה לדון בדבר חדש: תיתכנה נשים שאין להן קנס אף על פי שהן נערות בתולות, הואיל וקיים לגביהן חיסרון ביכולת להגיע לאישות של "אשת בריתך".

עכשיו אפשר לחזור לתחילת הסוגייה, אשר הקשתה מהברייתא "איילונית אין לה קנס", ואחר כך דחתה קושייה זו. לפי רוב המפרשים, הגמרא דחתה קושייה זו לגמרי, והזכירה אותה רק כדי לשאול שאלה אחרת, שלגמרי לא קשורה לקנס של איילונית. אבל לפי דרכנו, אפשר לפרש שהגמרא מודה שאין סתירה בין הברייתות, מפני שאפשר לפרש את הברייתא אליבא דר"מ. מכל מקום עלה על דעת הגמרא, שייתכן שאף לרבנן הסוברים שיש קנס לקטנה, אין לאיילונית קנס, בשל מחלוקת נוספת בין התנאים בעניין חרשת ושוטה. מכוח מחלוקת זו, התחדש שיש פטור מקנס לנשים אשר מנועות מלהגשים אישות מושלמת, כמו חרשת ושוטה. לפי זה סברה הגמרא, שגם איילונית, אף על פי שיש לה כתובת בתולה, מנועה מלהגיע לאישות מושלמת, מפני שאינה מסוגלת להוליד ילדים וליצור משפחה. ממילא גם לא יהיה קנס לאיילונית, אף על פי שהיא בתולה, אפילו לשיטת חכמים החולקים על ר' מאיר [18].

ג. סיכום

מפסקי הרמב"ם בעניין הנשים שיש ושאין להן קנס, עולה גישה חדשה בהבנת תשלומי אונס ומפתה. ניסינו לבסס את שיטתו על דבריו של ר' יוסי בירושלמי, הטוען שאין קנס לנשים שאין להן כתובת בתולה. הסברנו את הקשר המהותי בין כתובת בתולה וחיוב קנס, והראינו שפסקי הרמב"ם תואמים את שיטת ר' יוסי לגבי חרשת, שוטה ואישה שנכנסה לחופה ולא נבעלה. על בסיס הבנה זו, העלינו פירוש חדש בגמרא, אשר מוביל לפסק הרמב"ם לגבי איילונית. נמצא שדברי הרמב"ם מיוסדים על אדני פז.

עולה מדברינו, שלפי הרמב"ם תשלומי קנס באונס ובמפתה הם עבור העוול הנעשה לאישה זו. קודם היתה מועמדת לכריתת ברית ייחודית על ידי חופה וקידושין, והיום החלום הזה חלף ואיננו עוד. ממילא, אין קנס לנשים שאינן ראויות מלכתחילה במישור המהותי ל"מוהר הבתולות", המשקף ברית ייחודית זו.

מכלל לאו אתה שומע הן, ומתוך פרשה עצובה ועגומה זו, מתגלית לנו משמעותו של מצב האישות הרצוי, שאליו יש לשאוף. נישואין הם ברית בלעדית וייחודית בין שני אנשים, החתן והכלה. ביחד הם בונים את ביתם, ובמשותף הם יוצרים חיים. הם קושרים יחד את גורלם לאורך חייהם. הם יוצאים לדרך ביחד, בחור ובתולה תמימים מלאי תקווה ותפילה, ומגיעים ביחד אל ייעודם, זקן וזקנה, למודי ניסיון ומלאי זכרונות. "ראה חיים עם אשה אשר אהבת... כי הוא חלקך בחיים" (קהלת ט', ט).

---