נדרים ברבים ונדרים על דעת רבים / הרב ראובן טרגין

א. מקור הדין

יסודו של הדין במשנה:

"המוציא את אשתו משום שם רע - לא יחזיר, משום נדר - לא יחזיר. רבי יהודה אומר: כל נדר שידעו בו רבים - לא יחזיר, ושלא ידעו בו רבים - יחזיר"   (מה:) [1].

  בגמרא נאמר:

"אמר רבי יהושע בן לוי: מ"ט דר' יהודה - דכתיב 'ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה'. ורבנן: התם מי חלה שבועה עלוייהו כלל? כיון דאמרו להו - מארץ רחוקה באנו, ולא באו, לא חיילה שבועה עילוייהו כלל. והאי דלא קטלינהו, משום קדושת השם"   (מו.).

בסוגייה קודם לכן מובא:

"תנן - 'הנושא נשים בעבירה, פסול עד שידור הנאה'. ותני עלה: 'נודר ועובד, יורד ומגרש'. ואי אמרת אינו צריך לפרט את הנדר, ליחוש דילמא אזל לגבי חכם ושרי ליה? דמדרינן ליה ברבים. הניחא למאן דאמר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה, אלא למאן דאמר יש לו הפרה, מאי איכא למימר? דמדרינן ליה על דעת רבים. דאמר אמימר: הלכתא, אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה"   (לה:-לו.).

נשאלת השאלה, היכן מצאנו מחלוקת ביחס לנדר ברבים? כל הראשונים הבינו שהכוונה היא למחלוקת רבי יהודה וחכמים הנ"ל. אבל צריך עיון, שהרי אם רבי יהודה מתייחס לנדר ברבים, מדוע הוא קורא לו נדר "שידעו בו רבים"?

ב. שני סוגי נדרים

לגופו של עניין, מהגמרא לא ניתן לדעת מדוע אי אפשר להתיר נדר שנעשה ברבים או על דעת רבים, אבל מפסקו של אמימר (שההלכה כמותו) ברור לכל הפחות שיש הבדל בין נדר ברבים לנדר על דעת רבים. נקודה זאת מהווה בסיס לחילוק שהציעו הרמב"ן והרשב"א. ואלו דבריהם:

"חלוק יש בין נדר שהודר ברבים לעל דעת רבים: דבהודר ברבים הוי טעמא משום דכל מילתא דמתעבדא באפי תלתא אלימא, ולא יכול חכם למשלפה... אבל נדר שהודר על דעת רבים, הוי טעמא משום שהוא מבטל דעתו לדעתם"   (רשב"א לו. ד"ה ועל) [2].

לאור חילוק זה, מובנים חילוקים שעשו הראשונים בין שני הסוגים. תוספות מחלק ואומר: "...דלפעמים יש היתר בעל דעת רבים, כגון לדעתם של אותם רבים או לדבר מצוה... אבל ברבים... דבשום ענין אין לו הפרה למ"ד אין לו הפרה, לא שנא לדבר מצוה ולא שנא לדבר הרשות" (לה: ד"ה אבל) [3]. הרשב"א עצמו מבסס שתי נפקא-מינות על חילוק זה. בדף לה: (ד"ה תנאי) הוא מסביר, שאפילו אם נאמר שבעל אינו יכול להפר נדרי אשתו שנעשו ברבים, הוא יכול לבטל נדרי אשתו שנעשו על דעת רבים [4]. באותו קטע שמובא לעיל הוא קובע, שאף על פי שבדף מו. נאמר שהמילה "רבים" של נדר ברבים פירושה לפחות שלושה אנשים, בנדר על דעת רבים ניתן לומר ששניים מספיקים [5].

ג. שני נדרים הנובעים מאותו יסוד

  לעומת זאת, ישנם ראשונים שלא פיצלו בין שני הנדרים. כך בריטב"א - "אלא טעמא דעל דעת רבים אין לה הפרה וטעמא דמ"ד דברבים אין לו הפרה משום דאלימא מילתא..." (לו. ד"ה ואסיק) [6], כך בר"ן (על הרי"ף יח: ד"ה אמר), ובאופן דומה ברמ"ה (לו. ד"ה אמר). השוואה זו מאפשרת היקשים מדין אחד לשני. שלושת הראשונים המוזכרים סוברים שגם לנדר על דעת רבים צריך שלושה אנשים [7], כפי שמובא ברא"ש (פ"ד סימן מ"ז) - "ונראה (=בעל דעת רבים) דפחות מג' לא מיקרי רבים כי הכא (=ברבים)" [8]. על בסיס אותה הנחה מביאים הר"ן והריטב"א ראיה לשיטת ר"ת, הסובר שאין הפרה לנדר על דעת רבים אפילו לדבר מצווה, מדינו של רבי יהודה בדף מו. לגבי נדר ברבים. את הלימוד מנדר ברבים לנדר על דעת רבים הם מצדיקים על סמך הקביעה, ש"ברבים לר' יהודה כעל דעת רבים לרבנן" (ר"ן שם ד"ה הני, ריטב"א שם ד"ה הני).

כאמור, שלושת הראשונים מסכימים ששני הסוגים בנויים על אותו יסוד. הם גם מסכימים שיש לבנות את שני הסוגים על אחד היסודות של הרשב"א; אך הם חולקים בשאלה איזה יסוד של הרשב"א נכון לשני הסוגים. כבר ראינו שהריטב"א הסביר גם נדר על דעת רבים כמבוסס על ההסבר של הרשב"א לגבי נדר ברבים - "אלימא מילתא". כך מובא גם בר"ן - "וטעמא משום דכל שנשבע על דעת רבים אלימא מילתא..." (שם ד"ה אמר). אבל הרמ"ה הולך בכיוון הפוך, ומבסס גם נדר ברבים על הסבר הרשב"א לנדר על דעת רבים: "דר' יהודה סבר - כיון דנדר בפני רבים, אדעתיהו נדר" (לו. ד"ה אמר) [9]   [10].

ד. מה בין ההבנות השונות?

עד עתה נוכחנו לדעת שיש שלוש שיטות בראשונים: הרשב"א סובר שדין על דעת רבים בנוי על תלייה בדעת הרבים, ואילו דין נדר ברבים הוא משום דאלימא מילתא. הר"ן והריטב"א סוברים ששניהם הם משום דאלימא מילתא, והרמ"ה סובר שבשניהם יש תלייה על דעת הרבים. תהיינה, כמובן, נפקא-מינות בין ההבנות השונות בנדרים השונים, ובעיקר בשני תחומים: באופן יצירת הנדר, ובאפשרות הפרת הנדר.

1. יצירת הנדר

ביחס לנדר ברבים, נאמר בגמרא:

"וכמה רבים? רב נחמן אמר ג', ר' יצחק אמר עשרה. רב נחמן אמר ג' - ימים ב', רבים ג' (=רש"י: גבי זבה דרשינן הכי בשילהי נדה). רבי יצחק אמר עשרה - דכתיב 'עדה' "   (מו.).

צריך עיון מדוע מעדיף רב נחמן לימוד מהפסוק של זבה על לימוד מהפסוק שהוא המקור לדין נדר ברבים [11]. לגרסת הריטב"א והר"ן רב נחמן אפילו לא מביא מקור לשיטתו; לשיטתם קשה שבעתיים, שהרי רב נחמן דוחה את שיטת ר' יצחק ללא הסתמכות על מקור כלשהו. נראה לומר ששיטת ר' יצחק מובנת רק אם מבינים נדר ברבים כדין של אלימא מילתא, מפני שאם הוא דין של תלייה בדעת אחרים יש לשאול - "וסברא נמי הוא - דמידי הוא טעמא אלא משום [ד]נדר על דעת אחרים, מה לי עשרה מה לי תלתא", כפי ששואל הרמ"ה (מו. ד"ה ור' יצחק). לכן, אם נאמר שרב נחמן מבין נדר ברבים כדין של תלייה בדעת הרבים, מובן מדוע הוא חולק על רבי יצחק אפילו ללא מקור לדבריו.

אף לגבי נדר על דעת רבים קיימת מחלוקת בעניין אופן יצירתו. רב האי גאון פסק בתשובה שהנודר צריך לנדור בפני הרבים [12]. רוב הראשונים מקבלים שיטה זו להלכה; ומנמק הרמ"ה: "דאי לאו הכי... יש לו הפרה, דכיון דהנך רבים דקא נדר אדעתיהו לא קא ידעי ביה בנדריה, מאי דעת רבים (אלא) איכא?". לכן, מובן שהר"ן והריטב"א דוחים שיטה זו, וכלשון הר"ן (שם): "וכל זה אינו במשמע, אלא אפילו על דעת רבים סתם אין לו הפרה. וטעמא משום דכל שנשבע על דעת רבים אלימא מילתא, ואי אפשר לה שתהא ניתרת". (שיטת ביניים בסוגייה היא שיטת ר"ת, המובאת בתוספות לו. ד"ה אבל: "אומר ר"ת ד'על דעת' היינו כשאומר 'על דעת פלוני ופלוני', אפילו שלא בפניהם, אבל על דעת רבים סתם לאו כלום הוא"; ועוד נדון בשיטה זו בהמשך).

2. הפרת הנדר

ביחס להפרת נדר על דעת רבים, פוסקת הגמרא ששאני דבר מצווה:

"לדבר מצוה יש לו הפרה, כי ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא על דעת רבים, דהוה פשע בינוקי, ואהדריה רבינא, דלא אישתכח דדייק כוותיה"   (לו.).

לראשונים היתה מסורת שר"ת סבר שאין להקיש מאותו מעשה לשאר מצוות. רוב הראשונים הבינו את החילוק בכיוון של הרשב"א:

"דדוקא לדבר מצוה שהיא כעין אביהם של תינוקות דשייכי בנדר ובמצוה, דחרטתן שוה, דאנן סהדי דשבשתא כיון דעל על, וכל האבות שלדעתם הודר משום פשיעת בניהם, אנן סהדי שנתחרטו כולם משום למוד בניהם, ועל דעתם הודר. אבל בנדר שאין אותם הרבים שייכין ביה ולא בחרטתו, אין לו הפרה, ואפילו לדבר מצוה - לפי שאין חרטת הרבים החורטים שוה להתחרט בענין אחד"  (לו. ד"ה על) [13].

תוספות הביאו הסבר זה כפירוש לסוגייה עצמה - "אומר ר"ת משום דמסתמא ניחא להו לרבים משום מצוה" (לו. ד"ה אבל).

מובן שהר"ן והריטב"א לא יכלו לקבל הסבר זה. לכן חולק הריטב"א על שיטת ר"ת: "דלא שני לן בין האי מצוה למצוה אחרת" (לו. ד"ה והני). הר"ן מקבל את החילוק של ר"ת, אבל מנמק אותו בכיוון שונה לגמרי:

"דלא אמרינן דלדבר מצוה יש לו הפרה אלא כעין ההיא עובדא, דהו"ל כעין נדרי טעות... אבל בשביל מצוה אחרת שאין הנדר טעות מחמתה, אין לו הפרה"   (שם ד"ה הני) [14].

כיוון שלר"ן אי אפשר לבנות על חרטת הרבים, שהרי אין הנדר נעשה על דעתם, יש להסביר שדבר מצווה מגדיר את הנדר כנדר טעות [15].

עוד שאלה הקשורה לשיטת ר"ת היא מקרה שבו הסכימו הרבים להתיר. מהבנת הרשב"א ותוספות בר"ת משמע שבדבר מצווה יש לו הפרה, הואיל והרבים מסכימים להתיר. לכן, תוספות מסיק שגם שלא במקום מצווה, אם הרבים מסכימים להתיר, יש לו הפרה [16]. מובן שהר"ן והריטב"א, המבינים נדר על דעת רבים מדין אלימא, חולקים על ההיקש מדבר מצווה להסכמת הרבים. הסבר זה למחלוקת מובא בשו"ת מהר"ח אור-זרוע:

"ולפי מה שמפרש ר"ת דלדבר מצוה יש לו הפרה, ש"מ משום דמסתמא ניחא להו בהכי להנהו רבים שנדר על דעתם. ונראה לפרש דעל דעת רבים אין לו הפרה היינו שלא בהסכמתם, אבל אם יסכימו להתיר אותם רבים שנדר על דעת... יש להם הפרה, אפילו שלא לדבר מצוה... מיהו יכול להיות שאף לפי' רבינו אין לו הפרה, אפילו ע"י אותם רבים, אם אינו לדבר מצוה, כי היכי דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה, למאן דאית ליה דאלמא לנדריה כשעשאו ברבים, הכי נמי על דעת רבים לכ"ע אין לו הפרה... כיון דאלמיה לנדריה כשעשאו על דעת רבים"   (סימן ע') [17].

הראב"ד סובר, שהדין שנדר על דעת רבים אין לו הפרה שייך רק במקרה שנדר לקיים מצווה, ולא כשנדר על דבר הרשות. ניתן להבין אותו בדרכים שונות, אבל הריטב"א מבין ששיטתו מבוססת על הבנת נדר על דעת רבים כתלוי בדעת הרבים:

"ותירץ הרב אב ב"ד, דכי אמרינן דעל דעת רבים אין לו הפרה, דוקא במי שנשבע לקיים את המצוה... שכן דעת רבים בידוע אינה מסכמת להתר, אבל לדבר הרשות, (דאין) דעת הרבים נסכמת עליו, כיון שאין בו קיום מצוה" (לה: ד"ה דמדרינן) [18].

ה. היחס בין נדרים ברבים לנדרים על דעת רבים

כבר ראינו, שלרשב"א ולאלו שרואים את שני הסוגים כמבוססים על יסודות שונים, מובן שנחלק בין דיני נדר ברבים לדיני נדר על דעת רבים. לעומת זאת, לריטב"א, לר"ן ולרמ"ה שני הסוגים בנויים על אותו יסוד, ולכן אין סיבה לחלק ביניהם. כך ניתן להסביר את שיטת רבי יהודה שאינו מחלק בין נדר ברבים לנדר על דעת רבים [19], אבל איך נבין את הפסק שלנו (כאמימר), שברבים יש הפרה ובעל דעת רבים אין הפרה?

1. הסבר הפסק לדעת הריטב"א והר"ן

הפסק שמחמיר יותר בנדר על דעת רבים מאשר בנדר ברבים קשה יותר לריטב"א ולר"ן, הסוברים שנדר על דעת רבים הוא מדין נדר ברבים. כנראה שגם לריטב"א ולר"ן, אף על פי ששניהם מטעם ד"אלימא מילתא", קיים הבדל כלשהו ביניהם; ויש לדון מהו הבדל זה. הרשב"א (לה: ד"ה תנאי) מסביר ש"נדר שהודר ברבים,   טעמא... משום דכל מילתא דמתעבדא באפי תלתא אלים טפי, ולא יכול חכם למשלפיה" [20]. משמע שעצם העובדה שהנדר נעשה בפני רבים יוצרת נדר יותר חזק, ולכן אי אפשר לבטלו. המאירי מוסיף: "ברבים אין לו הפרה - טעם הדבר, שכל שהוא מפורסם ביותר אין חכם ולא בעל יכולים להתיר או להפר" (מכות טז: ד"ה יש) [21].

נראה לי להסביר, שכיוון שהנדר ידוע לרבים הוא נקבע כעובדה שאי אפשר לשנותה. את המשמעות של ידיעת הרבים אנו רואים בהרבה תחומים: יצא שמה בעיר שהיא מקודשת, הרי זו מקודשת (גיטין פח:); הוחזקה נדה בשכנותיה, בעלה לוקה עליה משום נידה וכו' (קדושין פ.); ועוד. וכך ניתן להבין את הדין ש"כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא, לית בה משום לישנא בישא" (בבא בתרא לט.). ולכן מובן מדוע צריך שלושה אנשים בנדרים ברבים ועל דעת רבים. מצאנו גם דין דומה בעולם ההפלאה לגבי שבועת שווא: "איזו היא שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע... אמר עולא: והוא שניכר לג' בני אדם" (שבועות כט.). דבר שלא ידוע לשלושה בני אדם לא נחשב ידוע. ולפי זה מובן גם ניסוח המשנה "כל נדר שידעו בו רבים" (מו.) [22].

אם כך, דין זה של הרשב"א שייך רק בנדר בפני רבים, אבל בנדר על דעת רבים, שלפי הריטב"א והר"ן אינו נעשה בפני רבים, יש להבין כיצד מקבל הנדר את אלימותו. הריטב"א מפרש: "אלא ודאי (על דעתו) הנשבע על דעת חבירו לא תלי מידי בדעתייהו, אלא משמעות לשונו שלא יהא נדון כמשמעותו, אלא כמשמעות בני אדם. אלא טעמא דעל דעת רבים אין לה התרה, וטעמא דמ"ד דברבים אין לו התרה, משום דאלימא מלתא בנשבע על דעת רבים, ומשום הכי אין לה התרה" (לו. ד"ה ואסיק). החלות נוצרת לא בגלל עצם העובדה שנעשה ברבים, אלא משום שכך כיוון הנודר [23].

מסברה ניתן היה ליישם את הסבר הריטב"א גם לנדר ברבים, אבל יש לדייק בריטב"א, שהוא משתמש בהסבר רק ביחס לנדר על דעת רבים. כך משתמע מחזרתו בסוף ל"נשבע על דעת רבים", ומחתימתו: "ומשום הכי אין לה התרה" (ולא 'להם'). נושא הקטע הוא נדר על דעת רבים [24]; נדר ברבים מוזכר רק כדי להדגיש שאליו יש להקיש נדר על דעת רבים. לכן, יש לקרוא "אלא טעמא דעל דעת רבים... (=וטעמא דמ"ד דברבים...) משום דאלימא מלתא בנשבע על דעת רבים ומשום הכי אין לה (=לעל דעת רבים) הפרה". אף על פי שבשניהם "טעמא משום דאלימא מילתא", יש הבדל בדרך יצירת התוקף הנוסף: המקור לתוקף הנוסף בנדר על דעת רבים הוא כוונת הנודר, אבל המקור בנדר ברבים הוא, כפי שהסביר הרשב"א, העובדה שהנדר נעשה ברבים. לפי זה, אין קושי בכך שלהלכה אנחנו מכירים רק בתוקף שמבוסס על דעת הנודר, ולא במסלול השני.

2. הסבר הפסק לדעת הרמ"ה

הרמ"ה מתייחס להבדל ההלכתי בין נדר ברבים לנדר על דעת רבים:

"רבי יהודה סבר - כיון דנדר בפני רבים, מסתמא אדעתיה נדר... ורבנן סברי אע"ג דנדר(י) בפני רבים נמי, סתמא לאו אדעתיהו קא נדר, אבל היכא דפריש דנדר אדעתיהו, כ"ע לא פליגי דאין לו הפרה"   (לו. ד"ה אמר).

הקושי לרמ"ה הוא דווקא בשיטת רבי יהודה, המשווה בין נדר ברבים לנדר על דעת רבים - אם אפילו בנדר ברבים גרידא מניחים שאדעתייהו נדר, מה נתווסף בנדר על דעת רבים? לפי שיטת הר"ן ור"ת, שעל דעת רבים שייך גם אם הנודר לא נדר בפני הרבים, ניתן לומר שעל דעת רבים היא דרך לתלות נדרו בדעת הרבים ללא נוכחותם. אבל הרמ"ה דחה את השיטות הללו: "והוא דנדר באפי הנך רבים, דאי לאו הכי...[ד]כיון דהנך רבים דקא נדר אדעתיהו לא קא ידעי ליה בנדריה, מאי דעת רבים (אלא) איכא?". לכן, לדעת הרמ"ה יש לשאול איך נדר על דעת רבים עדיף מנדר ברבים. כמו כן יש להקשות על שיטת ר"ת (לפי תוספות, שהבין שלר"ת על דעת רבים היא תלייה בדעת רבים [25]), כיצד יתרץ את תמיהת הרמ"ה - איך שייך לדבר על דעת הרבים בלא ידיעת הרבים על הנדר?

כדי להבין את המחלוקת בין הרמ"ה ור"ת, יש לדון במשמעות הביטוי "על דעתייהו נדר". מניסוח הרשב"א - "מבטל דעתו לדעתם" (לו. ד"ה ועל) - משמע שאף על פי שהנודר אומר את הנדר, דעת הרבים נחשבת לדעת הנדר [26]. שאלות בפרשנות הנדר יש לשאול את הרבים, ולא את הנודר. לכן אומרים תוספות (לה: ד"ה אבל), שאם הרבים מסכימים להתיר את הנדר, ניתן להתיר נדר שעל דעת רבים [27]. הרשב"א מסכים עקרונית לדעת התוספות, אלא שלדעתו בדרך כלל אין הפרה, "לפי שאין חרטת הרבים החורטים שוה להתחרט בענין אחד, ופתחו של זה אינו כפתחו של זה..." (לו. ד"ה על).

לכן תמוהים הם דברי הרמב"ן:

"ופירש ר"ת ז"ל דדוקא כי האי מקרי דרדקי, שעל דעתם הדירו ועל דעתם התירו, לפי שיצא שכרם בהפסדם, ואנן סהדי דלאו אדעתא דהכי אדרוה. אבל במצוה אחרת אין לה הפרה, כיון שעל דעת רבים נשבע, דמנא לן שכך היה דעתם משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו. וא"ת יהו נשאלין עליו? כיון שאינן מושבעין, אינן נשאלים עליו. ועוד, דאיהו למיסר עליה שוינהו ולא למישרי ליה, הלכך אין חרטתם כלום למישרא ליה" (לו. ד"ה ה"ג).

קשה להבין מהו נימוקו של הרמב"ן; מה כוונתו ב"למיסר עליה שוינהו, ולא למישרי ליה"? [28]   ונראה לי שהרמב"ן הבין, ש'על דעת רבים' אין משמעו שהנודר מחליף את דעתו עם דעת הרבים, אלא שהנודר מתנה את התרת נדרו בהסכמת הרבים; הנודר נשאר בעל הנדר ודעתו היא דעת הנדר, אלא שהוא מוותר על זכותו להתיר נדרו. כך ודאי הבין הריטב"א בדעת המבינים שעל דעת רבים היא תלייה בדעתם, ולכן הוא שואל עליהם: "ועוד, דאם כן ישָאל תחילה על שנשבע על דעתם ואחר כך ישאל על נדרו, [כ]מי שנשבע על מנת שלא יהיה היתר לשבועתו" (לו. ד"ה ואסיק) [29].

שאלה נוספת שאולי תלויה בשתי ההבנות באופי התלייה, היא יכולת הבעל להפר נדר שאשתו עשתה על דעת רבים. הרמ"ה פוסק:

"דלא שני לן בהאי ענינא בין בעל לחכם (=גם בעל לא יכול להפר), ואי משום דכל הנודרת, על דעת בעלה היא נודרת, ה"מ בסתם... אבל היכא דפריש על דעת רבים, הא פריש, ואנן סהדי דלאו אדעתה דבעלה קא נדרה"   (לה: ד"ה ורב).

הרמב"ן משתמש גם הוא באנן סהדי, אבל בכיוון ההפוך:

"שאני על דעת רבים משום דרב פנחס, דאמר 'כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת'. הלכך, אע"פ שאמרו לה על דעתנו אנו משביעין אותך, ירדה תורה לסוף דעתה, שאינה רוצה שיחול נדרה אלא על דעת בעלה. ומה שנדרה על דעת רבים, לומר שאם רצה הבעל לקיים, יתקיים על דעת הרבים"   (לה: ד"ה תנאי).

נראה לי לומר שהרמב"ן והרמ"ה הם לשיטתם. לרמ"ה, כוונתה של הנודרת על דעת רבים היא להציב את דעת הרבים במקום דעתה; לכן, אין מקום ליישם כאן את האומדנא דכל הנודרת וכו'. ההכרזה של "על דעת רבים" היא מוחלטת, ואנן סהדי שאינה חושבת על בעלה כלל. לעומת זאת, הרמב"ן, המבין על דעת רבים כהתניה חיצונית, יכול להניח שאפילו במקרה שהיא תולה נדרה בדעת הרבים, היא עדיין חושבת על בעלה. ניתן "לרדת לסוף דעתה" וליישם את האומדנא דכל הנודרת וכו', כיוון שאינה סותרת את ההכרזה "על דעת רבים". לכן נזקק הרמב"ן להוסיף "ומה שנדרה על דעת רבים..." [30].

ניתן לומר שבזה נחלקו גם ר"ת והרמ"ה. ר"ת סובר שעל דעת רבים היא התניה חיצונית, ולא התייחסות לדעת הרבים כאל דעת הנדר עצמו. לכן, אין צורך שהרבים יֵדעו על הנדר, כפי שאבי האישה אינו צריך להיות נוכח בטקס הקידושין במקרה של מקדש על מנת שירצה אבא. הרמ"ה, לעומתו, סובר, שבנדר על דעת רבים, דעת הרבים היא דעת הנדר. לכן, כדי להתפיס נדר על דעת רבים צריך שיֵדעו בו הרבים; כדי שיֵדעו הרבים, צריך לנדור בפניהם. כך מסביר הרשב"א בתשובותיו את הצורך בג' אנשים - רק כשיש ג' אנשים "כח הרבים גדול לבטל דעתו וחרטתו אצלם ולשים אותה בידם" (ח"ג, סימן ש"ג) [31]. לפי זה מובנת שיטת העיטור: "ומסתברא על דעת רבים ליכא אלא בפני רבים ורבים צריכים לאותה הדרה" (כתובות לב.) [32]; לעיטור, כדי שהרבים ישתייכו לנדר, צריך שיהא להם עניין בו [33].

וכך ניתן להסביר את שיטת רש"י, שמפרש "על דעת רבים" - "כך יאמרו לו: הרי אנו מדירין אותך על דעתינו" (לו.) [34]. כדי להכניס את דעת הרבים לתוך הנדר, צריך שהרבים (בית דין) ייזמו את הנדר [35]. אם כן, יש לשאול - איך מכניסים לנדר את דעת הרבים במקרה של נדר ברבים? ניתן לתרץ שרש"י סובר כרשב"א, שאף על פי שנדר על דעת רבים הוא תלייה בדעתם של הרבים, נדר ברבים הוא מדין "אלימא מילתא". אבל ניתן לומר שאפילו אם נדר ברבים הוא דין של תלייה בדעת הרבים, יש הבדל בין נדר ברבים לנדר על דעת רבים. בנדר על דעת רבים משווים את דעת הרבים לדעת הנדר, ולכן הוא אפשרי רק ביוזמת הרבים, אבל נדר ברבים הוא רק התניה בדעת הרבים, וזה אפשרי ללא יוזמתם [36].

וכך צריך לומר בשיטת רבי יהודה, לפי הרמ"ה. אף על פי שגם נדר על דעת רבים צריך להיות ברבים, על ידי הכרזת "על דעת רבים" משתנה הנדר מנדר שמותנה בדעת הרבים לנדר שדעתו היא דעת הרבים.

ו. סיכום  

ראינו שהרשב"א ועוד ראשונים רואים את הנדרים על דעת רבים וברבים כעולמות שונים לגמרי; לכן, הם חילקו ביניהם ביחס למספר הרבים הנצרכים, ובאפשרויות השונות להתיר במקרים מסויימים. לעומת זאת, הריטב"א, הר"ן והרמ"ה מבינים ששני הסוגים דומים זה לזה: הריטב"א והר"ן סוברים שגם נדר על דעת רבים הוא מדין "אלימא מילתא", והרמ"ה מבין שגם נדר ברבים הוא מדין תלייה בדעת הרבים. לכן, ראשונים אלו מניחים שניתן להשוות בין שני הסוגים ולהקיש מאחד למשנהו. הסברנו שישנן מספר השלכות להבנות השונות בנדרים השונים: אופן יצירת נדרים ברבים (מספר האנשים הדרוש), ונדרים על דעת רבים (הצורך בנוכחותם), ואפשרות ההפרה (לדבר מצווה ולדבר רשות).

בחלק השני הוכחנו, שגם לראשונים אלו קיימים הבדלים בין נדר על דעת רבים לנדר ברבים. דייקנו בדברי הריטב"א, שאפילו אם נאמר שנדר ברבים יוצר "אלימא" על ידי תוצאת הפרסום לרבים, האלימא של על דעת רבים נוצרת על ידי כוונת הנודר. מצד שני, הסברנו שיש שני סוגי תלייה ברבים: החשבת דעת הרבים כדעת הנדר, והתנאת ההתרה בהסכמת הרבים. הוכחנו שהרמב"ן, ר"ת והרמ"ה חולקים איזו תלייה נוצרת בנדר על דעת רבים. הסברנו לפי זה את שיטת רש"י, והצענו שלדעתו אף על פי שבנדר על דעת רבים הופכת דעת הרבים לדעת הנדר, נדר ברבים יוצר התניה בעלמא. בכיוון זה הסברנו גם את ההבדלים בין נדר ברבים לנדר על דעת רבים לפי הרמ"ה.

---