"ונפטר בשם טוב מן העולם" / הרב ברוך גיגי
"ר' יוחנן כי הוה מסיים ספרא דאיוב, אמר הכי: סוף אדם למות, וסוף בהמה לשחיטה, והכל למיתה הם עומדים. אשרי מי שגדל בתורה, ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו, וגדל בשם טוב, ונפטר בשם טוב מן העולם. ועליו אמר שלמה: 'טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הִוָלדו' " (ברכות יז.).
דבריו של ר' יוחנן, שאותם אמר בסיימו ספר איוב, מביעים, לכאורה, שני יסודות חשובים:
א. לכל ענייני הגשמיות שבעולם הזה יש סוף - "סוף אדם למות, וסוף בהמה לשחיטה, והכל למיתה הם עומדים". אולם ר' יוחנן לא מציע לנו להיכנע לעובדה פשוטה זו, ומבין שעל האדם לדאוג לכך שהסוף הזה לא יבוא. יש לפעול להמשכיות, שהרי אף על פי ששמן טוב בא לידי קיצו, הרי שם טוב יכול להיות שם עולם. וזהו שאמר הכתוב: "טוב שם משמן טוב".
ב. נדמה שיש בדברי ר' יוחנן רעיון יסודי נוסף, והוא חובת האדם להציב יעד ותכלית לחייו. האדם צריך לפעול כדי שבמיתתו תושג הגשמת תכלית האדם במפעל חייו. וזהו שהוסיף ר' יוחנן "אשרי מי שגדל בתורה, ועמלו בתורה וכו' ", כדי להדגיש שרק אז, אם עמל האדם בתורתו ומתוך כך מגיע ליום מיתתו, הרי מילא שליחותו בעולם הזה. וזהו שאמר הכתוב "ויום המות מיום הִוָלדו".
שתי הנקודות שעליהן דיבר ר' יוחנן - הצורך בנטילת שליחות ובקביעת יעד, לצד הדאגה להמשכיות ולשם עולם, שתיהן באו לידי מיצוי נפלא בשמוליק ז"ל.
שמוליק ז"ל, בכל דרכיו ומעשיו, פעל מתוך אמונה ושלמות, מתוך עמל ויגיעה. כשישב ללמוד בבית המדרש, תבע ודרש מעצמו למצות את כוחותיו ולשכללם. היתה בו תסיסה רוחנית, שבאה לידי ביטוי ברצונו להבין עד הסוף ולחפש אתגרים בלימוד. לא נתן לעצמו מנוח, וגם לא לרבותיו ולסביבתו, עד שמצא את שביקשה נפשו. בסוף החורף נתבקשו הבחורים לכתוב עבודות בנושאים שונים. שמוליק ז"ל נטל על עצמו משימה זאת במלוא האחריות, כדרכו, ובעמלו חקר ושאל, בירר וליבן בלא ליאות. אחריותו ללימוד ולבית המדרש באה לידי ביטוי בכך, שהיה מן המאחרים לצאת מבית המדרש בסופי הסדרים לכיוון האוכל, והמשיך ללמוד דקות ארוכות לאחר השעה הרשמית.
לקראת בין הזמנים, הוכרז כי הישיבה תלמד מסכת מכות ותסיים אותה בתקופת בין הזמנים. סיפרו חבריו, שברגע פנוי שהיה לו, ניגש לספריית הסניף ופתח מסכת מכות, והתחיל ללמוד עוד טרם התחיל בין הזמנים, כדי לנסות ולהספיק לסיים את המסכת; וסיפר לחבריו שיש לו תכניות שונות בבין הזמנים, והוא חושש שלא יוכל להספיק... זהו שמוליק ז"ל שעמל בתורה.
שמוליק ז"ל ידע שלא הביישן למד, ויחד עם זאת היתה בו ביישנות. ידע לתבוע ולדרוש - אבל בדרך אמת ומתוך צניעות וענווה, תובענות שיש בה נעימות. שילוב מיוחד זה השפיע מאוד על כל מי שבא עימו במגע. כאשר בא שמוליק לטפל בנושא שהיה חשוב לו מאוד - אם היה דבר בתחומי בית המדרש או בתחום הצבא - נהג שמוליק בדרכו המיוחדת. מחד, העביר תחושה של נחיצות, חשיבות ואכפתיות אשר גבלו בדרישה, ומאידך שילב רוך ונעימות בדבריו. שילוב זה יצר בקשה שנעים וטוב להיענות לה ולסייע במימושה. אך לא רק מהחברה דרש שמוליק. בראש ובראשונה דרש שמוליק מעצמו. הן במישור החברתי הרחב כתרומה מירבית בצבא, והן במישור החברתי הקרוב כאחריות למשפחתו, לחבריו ולסביבתו הקרובה. החיוך הקורן מפניו השרה אווירה נעימה על כל מי שפגש בו.
נתקיים בו בשמוליק ז"ל מאמרו של ר' יוחנן - החל לגדול בתורה, עמל ויגע בה, ועשה נחת רוח ליוצרו, בתחומים שבין אדם למקום ובתחומים שבין אדם לחברו, כדבריהם ז"ל במשנת אבות: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו - רוח המקום נוחה הימנו" (אבות פ"ג מ"י), וכדבריהם במסכת יומא: " 'ואהבת את ה' א-להיך' - שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות... ועליו הכתוב אומר: 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר' " (יומא פו.).
בזכות כל אלה קנה לו שם טוב. שמוליק ז"ל נפטר כבן ישיבה וכחייל בצה"ל, זכה להיפטר מן העולם ב"שם טוב", בתקופה שכולה מוקדשת לתורה, לעמל תורה, לגמילות חסדים לכלל ולפרט, עוד בטרם יכול היה לעשות לביתו.
מתפללים אנו, שתקויים בו הבטחת הנביא ישעיהו:
"שמרו משפט ועשו צדקה, כי קרובה ישועתי לבוא, וצדקתי להִגָלות. אשרי אנוש יעשה זאת, ובן אדם יחזיק בה... ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו, אשר לא יכרת" (ישעיהו נ"ו, א-ה).