|
ונר א-להים טרם יִכבה
נר אחרון,
נר זיכרון,
מגן וחרב ומלחמה
ודגל כִּמעיל עוטה ארון.
| ודבר ד' היה יקר בימים ההם
אין
חזון נפרץ;
ויקרא ד' אל שמואל, ויאמר: הנני!
נכון למשימה, אל הקודש הוא רץ.
|
ושמואל משרת פני ד'
נער חגור
אפוד בד
ומעיל קטֹן תעשה לו אִמו
וחיוך מבוייש וטוב לב לו נועד.
| אי זה בית הרֹאֶה,
שאל איש
בלכתו לדרוש א-להים.
אל הר-עציון העפיל נער,
עדינו
העצני יָנִיק וחַכִּים.
|
ויגדל שמואל לעזרת העם בגיבורים,
וד' היה אִתו;
לוחם עַז, חובש רב חסד,
ותשובתו עציון - כי שם ביתו.
|
ונר א-להים טרם יכבה ושמואל שוכב,
אשאלה מד' כי יָרֹה יָרָה;
נר הזדקר וסער - וַתצא אש זרה,
ויִּסֹּב שמואל ללכת, וַיַּחֲזֵק בכנף מעילו -
וַיִּקָּרַע.
|
|
והיפה שלנו, בחיוך מתנצל, שוב "הנני"
קורא,
אך הקול יענה: לא קראתי, שוב שכב, בצל א-ל תחסה
וַנִּוָּתֵר
אנו קרועי לב באמונה,
כי ד' הוא, הטוב בעיניו יעשה.
|