"אם בעליו עמו לא ישלם" / הרב משה טרגין
א. הצורך במלאכה
המשנה הראשונה בפרק השמיני של בבא-מציעא מביאה את הפטור של "בעליו עימו":
"השואל את הפרה ושאל בעליה עמה או שכר בעליה עמה, שאל הבעלים או שכרן ואחר כך שאל את הפרה, ומתה, פטור. שנאמר 'אם בעליו עמו לא ישלם' " (צד.) [1].
המשנה אינה מפרטת מה היא הגדרת "עימו". רש"י על המשנה מסביר שדין בעליו עימו קיים כשבעל החפץ הנשאל עובד בעד השואל, ומשמעות "עימו" היא "עימו במלאכה": "כל היכא דהוו בעלים עמו במלאכתו... קרינא ביה אם בעליו עמו" (צד. ד"ה השואל). דברי רש"י מבוססים על דיון הגמרא (צה:) בעניין סוג המלאכה הנדרש לפטור בעליו עימו. הגמרא מביאה את שיטת רב המנונא ד"לעולם הוא חייב עד שתהא פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריה". לפי רב המנונא הפטור קיים רק אם הבעלים עוסק באותה מלאכה שאליה מיועד החפץ הנשאל. בשיטת רב המנונא מסתתרת ההנחה שהפטור שייך רק כשהבעלים עוסק במלאכה. תגובת הגמרא לרב המנונא גם היא מדגישה את הצורך במלאכה: "שאלה ושאל בעליה עמה, שכרה ושכר בעליה עמה, שאלה ושכר בעליה עמה, שכרה ושאל בעליה עמה - אע"פ שהבעלים עושין מלאכה במקום אחר ומתה, פטור". רב המנונא ורבנן חולקים האם הבעל צריך לעבוד באותה מלאכה של בהמתו. הצד השווה שבהם הוא שהבעל צריך להיות עם השואל למטרת מלאכה.
הגמרא (פא.) מספרת על מפקיד שאופה לחם בשביל השומר, שבאותה העת פשע בשמירת החפץ. רב פפא חייב את השומר לשלם על הפשיעה, והגמרא הקשתה שפטור בעליו עימו נוגע גם לחיוב פשיעה (לפי דעה אחת בדף צה.). הגמרא השיבה: "איגלאי מילתא דההוא שעתא שכרא הוה קא שתי" - הווי אומר, שלפני שהמפקיד מתחיל לעסוק בפועל במלאכתו, הפטור עדיין לא תופס. מסוגייה זו משמע שפטור בעליו עימו שייך רק בשעת המלאכה ממש - כפי שמשתמע מהסוגייה בצה: שצוטטה לעיל.
לאור סוגיות אחרות יש להעמיד הבנה זאת בספק. מלשון הגמרא (צד:) "בעלים באמירה ופרה במשיכה" משמע שפטור בעליו עימו תופס משעה שהמשאיל הסכים לעבוד, אפילו לפני שהוא מתחיל לעבוד. ועיין תוספות צד. ד"ה פרה, שהקשו על הקביעה דבעלים באמירה מהסוגייה של שתלא וטבחא (צז.), ממנה משמע שהשומרים פטורים דווקא בעידן עבידתייהו, ומחוץ לשעות העבודה אין פטור. התוספות מתרצים:
"דלאו דוקא בעידן עבידתייהו, אלא בשעת הליכתן או אפילו מזמנים עצמן לילך ולעשות חשוב בעידן עבידתייהו, אבל ודאי משעת אמירה של קודם פסק מלאכה לא חשוב שאילה בבעלים".
יוצא מדברי התוספות דפטור בעליו עימו שייך רק במסגרת עבודה. אלא שהתוספות מחדשים שמסגרת העבודה קיימת כבר משעה שמכינים עצמם או הולכים למקום העבודה. בכל אופן, לפי תוספות בעינן מצב של מלאכה ממש כדי לפטור.
בניגוד לדברי תוספות, השיטה-מקובצת שם מביא בשם הראב"ד דעה חולקת: "כל היכא דלא הדרי בהו, באמירה בעלמא שאולין נינהו". לפי הראב"ד הפטור קיים משעת אמירה ממש, וכפשטות לשון הגמרא דבעלים באמירה.
אפשר להסביר שהראב"ד מסכים עם סברת התוספות, שרק בהתחלת המלאכה חל הפטור; אלא שלפי דעתו יש להגדיר אפילו אמירה והסכם בין שני אנשים כהתחלת המלאכה. הראב"ד מודה שהפטור שייך רק במסגרת של מלאכה, אבל לדבריו תהליך המלאכה מתחיל כבר משעת האמירה. הבנה כזו בשיטת הראב"ד עולה אולי מלשון הנימוקי-יוסף על אתר (נד: באלפס): "אמירה דידהו כתחילת מלאכה היא". לפי זה הראב"ד מסכים עם התוספות בנוגע לדין בעליו עימו, וחולק עליו רק לגבי הגדרת "תחילת מלאכה".
אך אפשר להסביר את שיטת הראב"ד אחרת: אולי הוא סובר שהפטור של בעליו עימו שייך גם כשאין עשיית מלאכה בפועל, מהרגע שהמשאיל משועבד למלאכת השואל. הרי כבר אחרי האמירה (ואולי אחרי הקניין) משועבד הפועל לעבוד אצל המעביד, וממילא כבר חל הפטור של בעליו עימו. ועיין עוד בלשון תוספות רבנו פרץ על אתר, שמביא את שיטת הראב" ד, ומסביר: "וי"ל דהכי קאמר: דהם משועבדים לעסוק במלאכה... כיון ששעבד עצמו לעשות עם השואל מיד, אע"פ שעדיין לא התחיל במלאכה... משעת אמירה קרינא ביה עמו במלאכתו". ומוכח מדבריו דסגי לפי הראב"ד במצב של שעבוד למלאכה, אפילו אם המפקיד לא התחיל במלאכה.
ועיין עוד בגמרא בבבא-בתרא מב:, דשותף, ביום שהוא משתמש עם החפץ, נחשב שומר שכר על חלקם של שאר השותפים. ועל זה מקשה הגמרא (מג:) - והלא הווי שמירה בבעלים, דכל שותף מחוייב לשמור ביום שלו בעד כולם, ונמצא דהמפקיד (=שאר השותפין) שאול למלאכה לשומר (כי שאר השותפים ישמרו על החפץ ביום שלהם). ומתרץ רב פפא: "דאמר ליה - שמור לי היום, ואשמור לך למחר". מהסוגייה משמע שכל עוד המפקיד לא התחיל לעבוד, הוא לא פטור מדין בעליו עימו. ובמקרה של הגמרא השותפים המפקידים אצל השותף שמשתמש באותו יום ישמרו מחר בלבד, וממילא אין כאן פטור בעליו עימו. ומזה משמע נגד שיטת הראב"ד, שפטור בעליו עימו אינו תופס ברגע שהמפקיד משועבד, כל עוד לא התחיל במלאכה ממש. ועיין שם תוספות ד"ה דאמר, דמקשה מסוגייתנו בה נאמר שהבעלים באמירה - אם אכן הפטור מתחיל משעת האמירה, מדוע לא נפטר השותף? ותוספות שם מתרצים ד"שאני התם דבאמירה משעבדי עצמם ליכנס במלאכתם מיד; אבל הכא לא משעבדי עד למחר". מדברי תוספות משמע כראב"ד, דמעיקרא דדינא לא בעינן התחלת מלאכה או הכנה למלאכה, וסגי בהתחייבות ובשעבוד למלאכה לחוד כדי לפטור את הנפקד. בסוגייה בבבא-בתרא אין פטור בעליו עימו מפני שמשועבדים רק "לאחר זמן", מה שאין כן בבבא-מציעא שהשעבוד הוא למלאכה מיידית.
אם כן, בספקנו נחלקים התוספות בבבא-מציעא (צד.) והתוספות בבבא-בתרא (מג:). התוספות בבבא-מציעא הבינו שבעליו עימו פוטר רק כשהמפקיד עושה מלאכה ממש או מכין עצמו לכך. ממילא הוצרכו להסביר "בעלים באמירה" מדין תחילת מלאכה. תוספות בבבא-בתרא חלקו וסברו שהפטור שייך כל זמן שיש שעבוד לשומר; באותם רועים-שותפים השעבוד היה לאחר זמן.
ב. שתלא וטבחא
יש לבחון את יישום פטור בעליו עימו כשהמפקיד רק משועבד למלאכה לאור סוגייה אחרת - דיונה של הגמרא מסביב לדין שתלא וטבחא (צז.). הסוגייה שם קובעת דפועלי העיר "בעידן עבידתייהו כשאילה בבעלים דמי". וידועה המחלוקת בין רש"י לשאר הראשונים האם הפטור תופס גם כשאינם עובד ים בפועל. רש"י שם ד"ה כשאילה טוען שפועל פטור רק אם הפקיד "כשהיה במלאכה אצל השואל". ולכאורה נימוקו עימו, דאחרת אין כאן עשיית מלאכה בעד השואל. הריטב"א חולק על רש"י וסובר, דגם כשהפועלים עובדים בעד שמעון, ראובן ששאל מהם פטור. הריטב"א מסביר:
"ואפילו כשעושין מלאכה לא' מהן כאילו עושין לכלן, כי לכלן הן נשכרין, והוו להו כאחד מן השותפין ששאל ובשעת שאילה נשאל לכלן...".
הריטב"א טוען שלגבי עבודת הפועלים נחשבים כל בני העיר שותפים, ומלאכה שנעשית לשותף אחד נחשבת לפי ההלכה כנעשית לכל השותפים. הלכה למעשה חולקים רש"י והריטב"א האם הפטור קיים כשהאדם עובד בפועל אצל אדם אחר מהעיר. אבל מסברה גם לרש"י וגם להריטב"א פטור בעליו עימו שייך רק כשהמשאיל עושה מלאכה בשביל השואל - או בשבילו ממש או בשביל שותפו.
גישה אחרת לסוגייתנו נמצאת בחידושים המיוחסים להריטב"א על אתר. בסוף דבריו הוא מביא "אית דמפרשי" שחולק גם על הריטב"א וגם על רש"י. לדעתו כוונת הגמרא ב"עידן עבידתייהו" היא בעת "הראוי להם לעשות מלאכה" - אף על פי שבמציאות לא עובדים בשביל אך אחד בשעת השאילה. הבנה כזאת עולה גם מדברי הר"ח (המובאים בשיטה-מקובצת שם): "כי הללו כולן כשכורין הן בעתות שדרכן להתעסק בצרכי ציבור". אלא שנשאלת השאלה, אם אין כאן עשיית מלאכה מה אכפת לנו שהפקיד אצל אחרים בעתות הראויות לעסוק בצרכי ציבור? היה מקום לתרץ, שמצב שבו אדם מתפנה מכל עסק אחר ויושב ומחכה לאנשים שיבואו אליו למלאכה, מוגדר כעשיית מלאכה. עשיית מלאכה (גם במונחים המודרניים שלנו) אינה רק ביצוע תפקידים ספציפיים אלא גם היערכות והיענות לדרישות שיצוצו. אלא שהאית דמפרשי במיוחסים לריטב"א מסביר אחרת:
"אע"פ שאינו עושה עכשיו בשעת שאילה לזה השואל כלום, כיון דאילו אמר ליה עשה עמי ואיני זנך אינו יכול לעכב, שהם אומנים משועבדים לכל בני העיר שירצו, הוה ליה כאילו נשאל עמו".
יוצא בהדיא מדברי המיוחסים לריטב"א, שכדי לפטור מדין בעליו עימו לא זקוקים לעשיית מלאכה בפועל, ומספיק מצב של שעבוד למלאכה, כדברי התוספות בבבא-בתרא.
ראינו שקיימת מחלוקת בראשונים האם פטור בעליו עימו תופס כשהמפקיד עדיין לא התחיל לעשות מלאכה ורק משועבד למלאכת השואל. מהתוספות בבבא-מציעא משמע שהפטור חל דווקא בעת עשיית מלאכה, ואילו מהתוספות בבבא-בתרא ומהאית דמפרשי במיוחסים לריטב"א בבבא-מציעא עולה, שגם שעבוד למלאכה מספיק כדי לפטור את השומר.
ג. כפיפות ושעבוד בלי מלאכה
הצד השווה בין כל השיטות שסקרנו הוא, שלכולן פטור בעליו עימו תלוי בהיבט כזה או אחר של עשיית מלאכה. אפילו לשיטת התוספות בבבא-בתרא והראב"ד בכל זאת משועבד המפקיד למלאכה. מדברי כמה ראשונים אחרים יוצא שיש מקום לחלוק על כל התפישה הזו, ולומר שהשומר פטור לא רק כשהמפקיד עושה מלאכה או משועבד למלאכה. ניתן לפטור את השומר גם כשיש "יחסי שעבוד" ביניהם, אפילו אם אין שעבוד למלאכה דווקא.
אפשר לבסס סברה כזו על הסוגייה בצז. - "אמר רבא: האי מאן דבעי למישאל מידי מחבריה וליפטיר, נימא ליה אשקיין מיא, דהוי שאילה בבעלים". לפי רבא שואל שהוא פיקח וחכם יכול להיפטר מכל החיובים שלו כשהוא מבקש כוס מים מהמשאיל בעת מסירת הפיקדון. לכאורה השקיית כוס מים אינה מוגדרת כמלאכה, וממילא המשאיל המשקה אינו מוגדר כ"עימו במלאכה". ובכל זאת טוען רבא שהשואל נפטר בכך מחיובי שומרים.
יש מן הראשונים שהתייחסו לבעיה זו. עיין בשיטה-מקובצת בשם ר' יהונתן (ד"ה נימא ליה): "נימא ליה אשקיין מיא, כלומר - באותו כלי עצמו". ר' יהונתן מגביל את הפטור למקרה שבו החפץ השאול עצמו משמש לשתיית המים. ר' יהונתן בעצם דורש שהבעלים והחפץ ישמשו את השואל באותה מלאכה, אף שנפסק נגד שיטת רב המנונא, המצריך "בעליו עימו באותה מלאכה". כנראה שלפי ר' יהונתן אין כאן מקרה רגיל של בעליו עימו הואיל והשקיית מים אינה מלאכה חשובה, ולפיכך דורשים באופן חריג שיעשה עימו באותה מלאכה. יוצא שהפטור מבוסס בכל זאת על עשיית מלאכה, ומאחר שמדובר באמת במלאכה זעירה ולא משמעותית דורשים כאן תנאי נוסף שבדרך כלל אינו נדרש.
והנה יש לומר שזו גופא מסקנת הסוגייה וחידושה. כדי לפטור את השואל, אין צורך שהמפקיד יעשה מלאכה חשובה; די בכך שהוא עושה מלאכה סמלית ושהוא נחשב פועלו של השואל, כדי לפטור אותו מחיוביו. וזוהי לשון הרמב"ם:
"...ואחד ששואל את הבעלים לאותה מלאכה, או ששאלן ושכרן למלאכה אחרת, או לשום דבר בעולם, אפילו אמר לחבירו השקני מים... הרי זו שאלה בבעלים, ופטור" (הלכות שאלה ופיקדון ב', א).
מהרמב"ם משתמע שעצם הדין של "אשקיין מיא" מחדש לנו דלא בעינן מלאכה חשובה, וסגי במלאכה כל דהו - "שום דבר בעולם", כלשון הרמב"ם.
מאידך, בעל תרומת-הדשן הבין את סוגייתנו בדרך אחרת. עיין שם בסימן ר' (בפסקים) לגבי אישה שהשאילה לחבירתה נזמי זהב יקרים והלכה בעצמה עם נזמים פחותי ערך. תרומת-הדשן טען, שבכך שהיא מעדיפה את צרכי חברתה על צרכיה האישיים, היא מגלה לנו שהיא "כפופה ומשועבדת לה, מידי דהוי אאשקין מיא", ויש פטור בעליו עימו אם קרה אונס באותם נזמים. מדבריו משתמע שהשקיית מים אינה נחשבת מלאכה כלל, ובכל זאת שייך פטור בעליו עימו. בדרך כלל צריך מלאכה כדי ליצור כפיפות ושעבוד של המשאיל ביחס לשו אל. משאיל אינו יכול להשתעבד לשואל ולשעבד את השואל בבת אחת. עשיית מלאכה לשני היא הדרך הפשוטה ביותר ליצור מצב כזה של שעבוד. לו יצוייר שתיווצר כפיפות בדרכים אחרות, יהיה פטור בעליו עימו גם אם המשאיל אינו עוסק במלאכה. בהשקיית השואל לא עוסק המשאיל במלאכה חשובה, ובכל זאת הוא מפגין בכך השתעבדות וכפיפות לשואל. הוא הדין והוא הטעם באישה שמשאילה את נזמיה לאחרת, ומראה בכך כפיפות ושעבוד לחברה ולצרכיה; מצב זה ויחס זה ביניהן פוטרים את האישה השואלת מחיובי שואל. הרי שלפי תרומת-הדשן הדין של בעלי ו עימו אינו תלוי במלאכה כלל. לדבריו מספיק שיש מצב של כפיפות המפקיד לנפקד.
לכאורה יש להביא ראיה להבנת תרומת-הדשן מדברי הגמרא בהמשך הסוגייה בעניין רב ותלמידיו. מפשטות הגמרא משמע שביומא דכלה (ל' יום לפני הרגל) הרב נחשב עימו מבחינת התלמידים (=ואם משאיל הרב לתלמידיו הם פטורים), ובשאר ימות השנה התלמידים נחשבים עם הרב (= ואם הרב שואל מתלמידיו הוא פטור). והנה, בשלמא ביומא דכלה הרב מבצע עבודה ומלאכה בתפקידו כרב, ומכיוון שאין לו ברירה ושהוא צריך ללמד דווקא ענייני רגל, הוא נחשב כאדם שעוסק במלאכה בשביל התלמידים; אולם מדוע בשאר ימות השנה נחשבים התלמידים "עמו" לרב - איזו מלאכה הם עושים אז בשביל הרב? הם לומדים ממנו ומקבלים שירות ממנו!! מדוע יש אז דין בעליו עימו הפוטר את הרב השואל מתלמידיו?
ונראה מפשטות הסוגייה שמכאן יש הוכחה לדברי תרומת-הדשן, דלא בעינן עשיית מלאכה ממש, וסגי בכך שיש מערכת יחסים של שעבוד וכפיפות בין המשאיל לשואל. אכן, התלמידים אינם מספקים שום מלאכה לרב, ומכל מקום הם משועבדים לו מדין "מורא רבך כמורא שמים"; יחס זה בולט בעיקר בשאר ימות השנה, בהם אין להם אפילו את הבחירה מה ללמוד.
ומכל מקום, לדברי הסובר דבעינן מלאכה ממש, יש לדחוק ולתרץ שהמלאכה שהתלמידים עושים לרב היא עצם ביאתם ללמוד, וכלשון הרמב"ם: "והם היו קבועים לבֺא תמיד" (הלכות שאלה ופיקדון ב', ד). יש להציע שלפי הרמב"ם, מכיוון שהם חייבים ללמוד, ובשאר ימות השנה אינם בוחרים את הנושא הנלמד, ממילא הם עושים עבודה לרב. ועיין בתשב"ץ (דבריו מובאים בבית-יוסף חושן-משפט סימן שמ"ו) דגם שליח-ציבור שאין הקהל יכולים להישמט ממנו פטור מאונסין, מכיוון שהציבור שאול לו לבוא ולשמוע את תפילתו. יש לתלמידים ולציבור הרחב חיוב ללמוד תורה ולהתפלל, וממילא הם באים בעל כרחם לשמוע את תורת הרב ואת תפילת החזן, וההליכה הזאת עצמה מוגדרת כמלאכה. אלא שבכל זאת הסבר זה קצת דחוק, משתי סיבות: ראשית, לא מצאנו באף מקום שהליכה נחשבת מלאכה הלכתית; ומדוע דווקא כאן כניסתם וביאתם לשיעור ולתפילה מוגדרות כמלאכה? שנית, מלאכות אלו אינן מתבצעות בשביל הרב ובשביל הש"ץ. הציבור ממלא את חובתו כלפי שמיא, והרב והש"ץ מכהנים בעל כרחם ושלא מרצונם. אף שהמלאכה המתבצעת מהנה את הרב, היא אינה נעשית בשבילו ממש.
מכוח קושיות אלו אולי יש לדחוק ולומר, שהגמרא במסקנתה באמת לא התכוונה לומר שיש ממש פטור בעליו עימו לרב השואל מתלמידיו בשאר ימות השנה. אמנם ביומא דכלה נחשב הרב עובד ופועל של התלמידים, הואיל והוא עושה מלאכה אמיתית והם מכתיבים את הנושא, ויש פטור של בעליו עימו. בשאר ימות השנה הרב אינו פועל של התלמידים, כי הוא בוחר את חומר הלימוד, אבל מצד שני הם לא פועלים של הרב, ושניהם אינם פטורים. הגמרא מעולם לא אמרה שיש דין בעליו עימו הפוטר את הרב. היא רק העמידה את שאר ימות השנה כניגוד של יומא דכלה וכמצב שבו הרב אינו מוגדר כאדם העושה מלאכה לאחֵר, מפני שבשאר ימות השנה הוא בוחר את נושא הנלמד. ויש לבחון הבנה זאת לאור לשון הגמרא עצמה. בתחילה רבנן דבי רבא רצו לשאול חפץ מרבא. רבא הסביר להם שהם חשבו שלא ישלמו כי הוא משועבד להם, והם טעו, כי "אתון שאילתון לי". לא ברור האם רבא באמת התכוון לומר שהוא פטור מאונסים כלפיהם, או שהתכוון רק לומר שההווה-אמינא שלהם אינה נכונה ושהם ישלמו לו, אבל גם הוא ישלם אונסים להם. שאלה זו עולה גם בהמשך הגמרא: "ולא היא (= לא רבא צודק לחלוטין ולא הם צודקים לחלוטין ); איהו שאיל להו ביומא דכלה, אינהו שאילו ליה בשאר יומי". אך יש להודות שהביאור המחודש שהצענו דחוק מאוד בגמרא, ומפשטות הסוגייה באמת משמע שאפשר לפטור שומר בכל מקרה שהמפקיד משועבד וכפוף לנפקד, גם אם אינו מבצע עבורו שום מלאכה. וממילא הרב השואל מתלמידיו יהיה פטור בשאר ימות השנה אף על פי שאינם עושים שום מלאכה בשבילו, מפני שהם כפופים אליו.
יש להביא סימוכין נוספים לדברי תרומת-הדשן מדברי רבנו ברוך דברי הגמרא (צד.) דבעלים באמירה. ראינו שלפי הראב"ד אין צורך בהתחלת מלאכה בכל מקרה שהמפקיד משועבד למלאכה. מיד לאחר שהסכימו (לכאורה דרך קניין) כבר נחשב המפקיד פועל של הנפקד. אמנם, האור-זרוע שם הביא בשם רבנו ברוך, דבאדם ששעבד עצמו למלאכה על ידי נדר השומר פטור מדין בעליו עימו. לכאורה קשה להגדיר את המצב אחרי הנדר כשעבוד למלאכה, כל עוד לא היה הסכם או קניין (כפי שמופיע בשאר הראשונים). כנראה שלפי רבנו ברוך על ידי נדר נוצר מצב של התחייבות, שעבוד וכפיפות, ודי בכך כדי לפטור את השומר מתשלומים. ולכאורה רבנו ברוך יסכים לתרומת-הדשן דלא בעינן מלאכה ממש, ואין צורך אפילו בשעבוד הגוף למלאכה.
ד. עשיית מלאכה בלי שעבוד וכפיפות
עד עכשיו העלינו שלפי כמה ראשונים אין צורך במלאכה ממש, ודי בכך שהמפקיד משועבד וכפוף לשומר, גם אם אינו עושה שום עבודה. מצד שני ראינו שלפי רוב הראשונים הדין של בעליו עימו מתבסס על עשיית מלאכה על ידי המפקיד. אך אולי אפשר לומר שגם לראשונים הללו, הדורשים מלאכה ממש, לא סגי במלאכה, וכדי לפטור את השומר יש צורך גם ביחס של כפיפות.
בדף צז. מסופר על מרימר, שהשכיר חמור ויצא לעזור לחברו בטעינת הבהמה. לפי מסקנת הסוגייה אין במקרה זה פטור של בעליו עימו, כי "למיסר טעונה הוא דנפק". לפי רש"י שם מרימר באמת לא עזר לשוכר ורק הסתכל שלא יטען יותר מדי. ממילא לרש"י יוצא שהמשכיר לא עשה כלום ולא שייך לפטור את השוכר. אלא שלרש"י קשה - מה החידוש, אם באמת מרימר לא עזר לשוכר בכלל. ועיין בשיטה-מקובצת שם בשם הר"ח שבאמת המשכיר סייע לשוכר, ומכל מקום כיוון "דלהנאתו עשה" - שבהמתו לא תתמוטט מכובד המשא - אין פטור בעליו עימו. יוצא לפי הר"ח שרק מלאכה הנעשית לטובת השומר פוטרת אותו, מה שאין כן כשהמפקיד מתכוון לטובת עצמו. ולכאורה הסברה היא שלפי הר"ח חלק מתפקיד המלאכה הוא להראות שעבוד של המפקיד לנפקד. שעבוד כזה קיים רק כשהוא עושה עבודה עבורו. כשהוא עושה מלאכה עבור עצמו, גם אם הנפקד נהנה, מכל מקום לא נוצר מצב של שעבוד, ואין פטור בעליו עימו. ייתכן שלפי הר"ח כדי לפטור מדין בעליו עימו זקוקים גם לעשיית מלאכה וגם ליחס של שעבוד וכפיפות.
נחזור לסוגיית הגמרא שם בשתלא וטבחא. ראינו שלפי רש"י הפטור שייך רק כשהפועל עושה מלאכה לאותו הנפקד ממש בשעת מסירת הבהמה. ויש לשאול: אם כן, מהו החידוש - ברור שבמקרה זה יש דין בעליו עימו. ועיין בריב"ש תשובה תל"ו, דאף על פי שהוא בשכירות כל המדינה, מכל מקום אותו אדם שמקבל שירות עכשיו פטור מדין בעליו עימו. היתה הווה-אמינא שמלאכה שהוא עושה לראובן לא תפטור את ראובן, כי הפועל משועבד גם לשמעון ולשאר בני העיר. יוצא שלפי הריב"ש ההווה-אמינא בגמרא היא, שעשיית מלאכה פוטרת את השומר רק אם היא במסגרת של שעבוד וכפיפות לאיש מסויים.
השאלה היא מהי מסקנת הסוגייה. עיין בשיטה-מקובצת שם ד"ה מיקרי שכתב:
"עם כל זה בשעת מלאכתן הן כנשכרין או נשאלין לאותן שהם מתעסקין אז במלאכתן, ולא לאחרים, ולא לשום אחד מהציבור".
לדעת השיטה-מקובצת החידוש של הגמרא הוא שאכן הפטור שייך רק כשיש שעבוד אישי לאותו נפקד, ובכל זאת פועלי העיר בעצם משועבדים לאותו אדם שמקבל את השירות ולא לשום אדם אחר (לכאורה בניגוד לריטב"א שראה את כל האנשים כשותפים). ועיין עוד בלשון החידושים המיוחסים לריטב"א בפירוש הראשון שלו:
"דהא אשמועינן רבא: דהוה אמינא כיון שבכל יום עושין מלאכה לאחרים, אע"פ שהוא עושה מלאכה לזה ששואל ממנו, כיון דלאחריני נמי עביד בכל שעתא, הוה ליה כמי שאינו נשאל לזה. אשמועינן רבא דבעידן עבידתייהו מיהת, כלומר - בשעה שעושה מלאכה לזה השואל, כנשאל לו דמי".
ולכאורה כוונתו כדברי השיטה-מקובצת, דזה עצם חידושו של רבא שהפועל משועבד דווקא לאדם שאצלו הוא עובד. יוצא לדבריהם שגם למסקנה יש צורך גם בעשיית מלאכה וגם במצב של שעבוד כדי לפטור את השומר. הגמרא מחדשת שגם פועלים הנתונים למלאכת כל בני העיר משועבדים בכל זאת באופן מיוחד לאותו אדם שלמענו הם עובדים ברגע מסויים.
מצד שני, יש מקום לומר שזה גופא החידוש של רבא: אם הפועל עושה מלאכה אצל הנפקד פטור גם אם אינו משועבד לו, כי הדין של בעליו עימו תלוי רק במלאכה ולא בשעבוד. אולי רבא בא בפירוש לסתור את ההבנה שעלתה בדברי תרומת-הדשן, ששעבוד המשאיל לשואל דרוש כדי לפטור אותו מדין בעליו עימו. לפי זה, החידוש של שתלא וטבחא הוא דסגי בעשיית מלאכה גם כשאינה משקפת שום שעבוד. ויוצא שלתרומת-הדשן סגי בשעבוד לחוד בכדי לפטור מדין בעליו עימו, ולפי רבא לא רק שזקוקים למלאכה, אלא שעניין השעבוד כלל אינו משמעותי.
ה. אופי הפטור של בעליו עימו
לסיום, יש לבחון את דברינו לאור הבנת אופי הפטור של בעליו עימו. סביר לומר שהגדרת בעליו עימו תהיה תלויה בסיבת הפטור. רבים כבר תמהו מדוע ייפטר השואל רק מפני שהמשאיל עובד איתו. ועיין בתוספות (צו.) ד"ה ונשאל, שטען ש"שאילה בבעלים אין סברה לפטור, והוי כחִדוש, ואין לך בו אלא חדושו". ראשונים אחרים העלו טעמים מטעמים שונים. ידועים דברי החינוך במצווה ס', שאם המשאיל עובד בעד השואל הוא נמצא ממילא אצל פקדונו, ועליו לשמור עליו, וממילא השומר נפטר. כמה ממפרשי התורה העלו טעם אחר לפטור בעליו עימו. עיין בפירוש הרלב"ג לשמות כ"ב, יד: "כי מפני שבעליו הם תחת ידו בשעת שאלה, הנה לא יתכן שישתעבד לו זה אז בשמירת הבהמה, כי מן השקר שיהיה האדם עבד ואדון יחד לאיש". השומר פטור הואיל ואי אפשר להשתעבד בחיובי שומר לאדם שאתה משועבד אליו. ועיין עוד בר' יוסף בכור שור (שם): "והסברה כיון דהבעלים משועבדים עמו בשעת משיכה, מששעבד עצמו כל שכן ממונו, דומיא דמה שקנה עבד קנה רבו". ועיין עוד בתורה-תמימה שם (אות קנ"ג): "ואפשר לומר הסברה בזה, משום דבכלל אי אפשר לאדם אחד שיהיה בעת ובעונה אחת משועבד ומשעבד לאיש אחד". משיטות אלו משמע שפטור בעליו עימו נובע מכך שהמפקיד משועבד כעת לנפקד, ושוב אינו יכול לחייב את הנפקד בחיובי ושעבודי שומרים. לא כל כך ברור מדבריהם מדוע אדם אינו יכול להיות משועבד ומשעבד בבת אחת. אבל לכאורה לפי כל השיטות האלו פטור בעליו עימו לא יהיה תלוי רק בעשיית מלאכה ממשית, אלא כל שיש שעבוד וכפיפות לנפקד פטור - בין אם מדובר בשעבוד למלאכה דווקא, ובין אם מדובר בשעבוד כללי, בלי קשר למלאכה שתתבצע.
ו. סיכום
הראשונים נחלקו האם הפטור של בעליו עימו שייך כשהמפקיד משועבד לנפקד ואינו עושה עימו מלאכה ממש. פשטות הסוגייה בצז. בעניין רב ותלמידיו מורה שהפטור אכן שייך גם ללא עשיית מלאכה. תרומת-הדשן נוקט בשיטה זו על סמך הגמרא שם בעניין השקיית המים, שלדבריו אינה מוגדרת כמלאכה אלא רק מראה שעבוד וכפיפות. הראשונים חולקים בנקודה זו בכמה סוגיות אחרות. לכאורה מחלוקת זו נובעת משאלה יותר כללית: מה אופי הפטור של בעליו עימו.
[1] הפניה סתמית לגמרא במאמר זה מכוונת למסכת בבא-מציעא.