זכיית קטן / יובל וייס ואריאל שופר

המושג זכייה בהקשר שבו נדון מציין זכייה ממונית. בהקשר זה הוא משמש בשני תפקידים. לעתים הוא מציין חלות של בעלות ממונית של מישהו על חפץ מסויים, ולעתים נקרא כך מעשה הקניין עצמו. ממספר סוגיות בש"ס משתמע כי יכולתו של הקטן לזכות, בשני מובנים אלה, הינה בעייתית. הדבר מתקבל על הדעת לאור בחינת מעמדו של הקטן בתחומי הלכה אחרים.

א. הבעיות בזכיית קטן

ניתן להעלות מספר בעיות שיפריעו לקטן לזכות:

א. חיסרון בדעת - כדי לזכות נדרשת דעת שתוכיח כי מעשה הזכייה הוא רציני   ואינו פעולה סתמית נטולת ערך. קטן ממוצע טרם רכש ידע נדרש ומקיף, שכלו טרם התפתח, ולפיכך אין משמעות למעשיו. ייתכן כי אפילו קטן המפותח שכלית לא יוכל לזכות, הואיל ואיננו סומכים על היציבות וההחלטיות של דעתו.

ב. חיסרון פורמלי - כדי לזכות צריך לתפקד כאישיות משפטית, והקטן איננו עונה להגדרה זו. לקטן יש מעמד נחות בדיני ממונות בכלל: הוא מופקע משליחות ("איש" ולא קטן) ומעדות. מעמדו של הקטן במישור של "אורח-חיים" גרוע אף יותר: הוא פטור (כמעט לגמרי) ממצוות. ממילא ניתן גם לומר שהקטן אינו אישיות משפטית שיכולה לזכות. ואמנם אנו מוצאים הד לחיסרון פורמלי כזה בגמרא בקידושין מב., הלומדת מגזירת הכתוב "איש זוכה ואין קטן זוכה".

הנפקא-מינות בין ההבנות השונות ברורות: ראשית, אם הבעיה של קטן היא חוסר הדעת, ייתכן שכאשר מדובר בקטן חכם ונבון, הוא יהיה מסוגל אף לזכות [1].

הבדל נוסף יעלה במצב בו קיימת דעת אחרת שמקנה. כאן ניתן לומר כי הצורך בדעת מסופק, וממילא אם הבעיה היא רק חיסרון בדעת, זכייה כזו תתאפשר. אך אם בעיית הקטן היא שאינו מהווה אישיות משפטית, גם הדעת האחרת לא תוכל להועיל.

ניתן כמובן גם להניח כי שתי הבעיות הללו, הבעיה הפורמלית והחיסרון בדעת, קיימות זו לצד זו, או שכל אחת מהן מתייחסת לרובד אחר של זכייה.

ב. זכייה לעצמו וזכייה לאחרים

מן הסוגייה בגיטין סד: עולה כי ישנן רמות שונות של זכייה, ובנושא זה נחלקו האמוראים:

"אמר רב יהודה אמר רבי אסי: צרור וזורקו אגוז ונוטלו - זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים, חפץ ומחזירו לאחר שעה - זוכה בין לעצמו ובין לאחרים. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: דא ודא אחת היא. מאי דא ודא אחת היא? אמר רב חסדא - אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים"   (גיטין סד:).

שיטת רבי אסי נראית בפשטות כמתמודדת עם בעיית הדעת, המהווה, כאמור, נקודת תורפה בזכייתו של הקטן. רבי אסי מגדיר רמת דעת מינימלית של קטן המבין טיבו של דבר שקיבל - "צרור וזורקו אגוז ונוטלו" - כרמה שבה יוכל הקטן לזכות. לכשתתרחב דעתו והוא ידע לקבל חפצים ולהחזירם הוא יוכל אף לזכות לאחרים. שמואל חולק על רבי אסי בנושא הזכייה לאחרים.

ניתן להבין את דעת שמואל בשני אופנים. ייתכן שהוא מסכים עם רבי אסי כי זכיית הקטן לאחרים היא פונקציה של רמת הדעת שלו, אלא שהוא חולק כמותית לגבי רמת הדעת שציין רבי אסי, וסובר שדרושה רמה גבוהה יותר. לחילופין ייתכן שלדעת שמואל הבעיה בזכייה לאחרים מורכבת יותר ואינה קשורה רק לשאלת הדעת. הבעיה בזכייה לאחרים היא פורמלית, וכאן גם העלאה של רמת הדעת לא תועיל.

ברמה הטקסטואלית משתמעת בדברי שמואל ההבנה השנייה, שכן הוא אינו מציע שיעור חלופי ביחס לזכייה לאחרים. משום כך פירשו רוב הראשונים כי לפי שמואל השיעור הנדרש לזכייה לאחרים הוא הבאת שתי שערות, ואף לא רגע אחד קודם לכן [2].

יש לציין כי ייתכן שהמקרה בגיטין אינו מקרה כללי. סוגיית זכיית הקטן שם עולה על רקע השאלה אם גט שניתן לקטנה מועיל. מתוך מקרה זה ממשיכה הגמרא ודנה בזכיות של קטן באופן כללי. סביר ביותר שהמקרה הכללי עליו היא מדברת הוא מקרה מקביל למקרה הגט, כלומר: כשקיימת דעת אחרת מקנה. ייתכן שבמקרה בו אין דעת אחרת מקנה יסברו רבי אסי ושמואל אחרת.

בראשונים דעות שונות לגבי רובד המחלוקת בין רבי אסי לשמואל. לדעת רש"י שניהם מדברים על תקנות דרבנן [3]. לעומתו סבורים תוספות ורוב הראשונים, כי מחלוקתם של שמואל ורבי אסי היא אם יש זכייה לאחרים מדאורייתא. לדעתם גם שמואל מסכים שמדרבנן אפשר להסתפק בשיעורו של רבי אסי מכוח תקנת חכמים.

כאמור, הצענו ששמואל חולק על רבי אסי משום שסובר שבהקנאה לאחרים אין די בדעת, וקטן פסול קטגורית מסיבות פורמליות. הסבר אפשרי אחר למחלוקת שמואל ורבי אסי יגרוס שבזכיית קטן לעצמו אין ויתור על דעת, כיוון שמדובר במקרה שבו קיימת דעת אחרת מקנה, כפי שכבר ציינּו. במקרה שבו הקטן מקנה לאחֵר מיוזמתו אין דעת מקנה, ולכן שמואל אינו מאפשר זאת לקטן. על השאלה מדוע מאפשר זאת רבי אסי נענה שאולי הוא מסתפק בדעת הזוכה [4].

ניתן להציע הבנה שונה. אולי שורש מחלוקתם של רבי אסי ושמואל הוא הבנת דין "זכין". לדעת רבי אסי יש כאן בעצם זכייה ישירה של האדם העומד לזכות בחפץ, כשהקטן משמש בה אך ורק כידו הארוכה של אותו אדם. אי לכך, הוא אינו דורש מן הקטן סממני דעת כלשהם פרט להוכחת יכולתו הטכנית "להוות יד", כלומר להעביר חפצים מאדם לאדם. את הדעת הדרושה להקנאה, אם נתעקש שדרושה דעת כזו, תספק לנו דעתו של המקנה הראשון.

שמואל לעומתו מבין זכייה לאחֵר כקניין שעובר דרך הקטן. הקטן זוכה קודם כל לעצמו ורק אחר כך מקנה, כביכול, לזולת. לצורך הקנאה כזו ודאי יש מקום לדרוש הבאת שתי שערות [5].

להבנה זו, מחלוקתם של שמואל ורבי אסי נוגעת למהות הדרישות מהקטן. רבי אסי רוצה שישמש כיד בלבד ואינו דורש כי אם יכולת טכנית לכך, יכולת שאין בה כל דרישה פורמלית, ואולי אפילו לא צורך בדעת. שמואל לעומתו דורש מן הקטן יכולת פעולה אקטיבית, הכוללת גם את הדרישה הפורמלית.

מן הרמב"ן על הסוגייה בגיטין משתמע קצת אחרת [6]. ניתן להבין מדבריו שהמחלוקת בין רבי אסי לשמואל היא קוטבית. רבי אסי סובר שקטן שיש לו מספיק דעת זוכה לעצמו ולאחרים מדאורייתא. שמואל לעומתו סובר כי בעייתו של הקטן היא אמנם בעיה פורמלית: "אין לו יד לזכות לאחרים"; ועל כן אין לו זכייה כלל מן התורה. חכמים הם שתיקנו לו זכייה, אולם אך ורק לעצמו [7].

ג. זכייה מכוח תקנת חכמים

הזכרנו כבר שרש"י לומד את הסוגייה בצורה שונה מתוספות [8]. לדעתו כל דיון הגמרא הוא ברובד הדרבנן, ולשיטתו ברור שללא תקנת חז"ל לא היה ביכולתנו לדבר על זכייה עצמאית של הקטן. ובאשר להיקף תקנת חכמים זו נחלקו שמואל ורבי אסי: לדעת רבי אסי תיקנו לקטן שתי תקנות, האחת שיזכה לעצמו והשנייה שיזכה לאחרים, ואילו לדעת שמואל תיקנו לו אך ורק תקנה לזכייה לעצמו.

אופי תקנת הזכייה

כדי להבין את שיטת רש"י, המדברת על רובד דרבנן, עלינו לעמוד תחילה על אופיה של תקנת חז"ל ביחס לקטן.

הגמרא בבבא-מציעא יב. דנה בקטן שמציאותיו לאביו, והיא מביאה ברייתא שבה מתיר ר' יוסי לבנו הקטן של הפועל ללקט אחריו. מכאן מסיקה הגמרא כי לדעת ר' יוסי קטן זוכה מדאורייתא. התוספות שם תוהה מדוע לא נֹאמַר שיש זכייה לקטן מדרבנן, ושאחר כך אביו זוכה ממנו מתוקף תקנת החכמים שחששה לאיבה. תוספות עונה:

"וי"ל דמדרבנן אין סברא שיתקנו שתי זכיות, שיזכה הבן קודם ואח"כ יזכה האב   ממנו..." (ד"ה אי).

תוספות טוען בעצם, שבכל מקרה לגופו עמדה לפני חכמים השאלה מה לפסוק לגבי זכיית הקטן. אין תקנה כללית של זכיית קטן לעצמו, אלא מספר תקנות נקודתיות. וכך, כאשר נתונה האפשרות לזכות את הקטן או לא לזכות אף אחד, תיקנו חכמים שקטן יזכה. אך כשהשאלה היא מי יזכה - הוא או אביו, לא תוקנה כלל זכיית קטן, וחכמים תיקנו רק שהאב יזכה.

מנגד, דוחה תוספות-הרא"ש את כל מהלך התוספות:

"...וגם מה שתירצו, דאם איתא דזכיית קטן מדרבנן למה היה להם לתקן שיזכה הוא תחלה ואח"כ יזכה אביו - הא נמי ליתא! דמעיקרא תיקנו לכל קטן זכייה, אף יתום, ותקנו אגב חרש ושוטה, ובתר הכי תקנו שזכייתו לאביו"   (ד"ה וסבר).

לטענת תוספות-הרא"ש זכיית קטן היא תקנה כללית, ורק משום שאחריה נוצרו בעיות ביחסי האב ובנו, תוקנה תקנה נוספת, שמציאת קטן לאביו [9].

התמודדות עם הבעיות בזכיית קטן

כדי להבין כי אמנם קטן זוכה מדרבנן, נצטרך להסביר כיצד פתרו חכמים את הבעיות השונות שבזכיית קטן. נוכל להסביר את מהות התקנה בכמה אופנים:

א. אם הבעיה בקטן היא דעת, הרי שחכמים צריכים לוותר לגמרי על הדרישה הזו, או לפחות להוריד את הרף הנדרש לרמה הקיימת אצל קטנים מסויימים.   הנפקא-מינה בין שתי אפשרויות אלה היא מה יקרה עם שוטה. אם ויתרנו על הצורך בדעת הרי שיש זכייה גם לשוטה (אלא אם נאמר שזו תקנה נקודתית לקטן). אם רק הורדנו את רף הדעת הנדרשת, ייתכן שלשוטה ישנה פחות דעת מלקטן, והוא עדיין לא יעבור את הרף [10].

ב. אם הבעיה בקטן היא פורמלית, נצטרך להבין כי חכמים מאפשרים להגדיר קטן הממלא תנאים מסויימים כגדול, או שחכמים פשוט מוותרים על הדרישה הפורמלית.

בסוגיות השונות אנו נתקלים בשתי סיבות שבגללן תוקנו תקנות לזכיית קטן. ישנן תקנות מפני דרכי שלום, שמטרתן לאפשר חיי חברה נורמליים. בנוסף יש תקנות "כדי חייו", כלומר כדי שהקטן עצמו יוכל להתקיים.

ייתכן שכל אחת מסיבות אלו מטפלת בבעיה אחרת. תקנות של "כדי חייו", כמו תקנת הפעוטות [11], אינן מתייחסות לבעיית חוסר הדעת (שהרי תקנה זו מוגבלת רק לפעוטות המגלים רמת דעת מסויימת), אלא לבעיה הפורמלית. ניתן לראות זאת גם לאור ההבדל בין קטן לבין חרש ושוטה, שעבורם לא נתקנה תקנה דומה, אף על פי שבעייתם היחידה היא חסרון הדעת. תקנות מפני דרכי שלום, לעומת זאת, מוותרות אולי ברמה מסויימת אף על דרישות הדעת; ואמנם תקנות כאלה נתקנו גם עבור החרש והשוטה.

ד. מציאת קטן

הזכרנו כבר במילים ספורות את הנושא של מציאת קטן. המשנה בבבא-מציעא יב. כורכת מקרה זה עם מספר מקרים נוספים בהם מציאה אינה נשארת בבעלות המוצא ומועברת לאדם אחר:  

"מציאת בנו ובתו הקטנים, מציאת עבדו ושפחתו הכנענים, מציאת אשתו - הרי אלו שלו".

מדוע המציאות של אנשים אלו אינן בחזקת מוצאיהן? בפשטות ניתן להעלות שני כיוונים:

א. המוצא אינו מסוגל לזכות במציאה לעצמו, אך באופן כלשהו הוא זוכה בה לטובת מי שאחראי עליו.

ב. המוצא יכול עקרונית לזכות במציאה, אך היא מועברת לאחראי עליו מכוח היחסים הממוניים ביניהם.

בכל אחד מן המקרים במשנה ניתן להציע כי למוצא אין יכולת זכייה עצמאית, כיוון שאינו אישיות עצמאית, וכי המציאה מועברת לידי "הבעלים" של המוצא. עבד כנעני - גופו קנוי לאדון, בנים קטנים הם קניינו של האב [12], ולגבי אישה - אשתו כגופו. לחילופין ניתן לומר שבכולם תיתכן זכייה ראשונית של המוצא, אך קיים הסכם ממוני המעביר את החפץ למישהו אחר. מציאת עבד מועברת לאדוניו לא משום שאינו יכול לזכות, אלא משום שכל הנאתו שייכת לאדון. באופן דומה, מציאת אישה מגיעה לבעלה כדין כל מעשי ידיה (כתובות סה:), ומציאת בת קטנה ניתנת לאביה משום איבה (כתובות מו:-מז.) [13].

נפקא-מינה בין שתי ההבנות תהיה בשאלה האם יש לאדם יכולת תיאורטית לזכות, יכולת שתתממש במקרה שהאדם יהיה ברשות עצמו, ללא הסכמים ממוניים כלשהם.

האם כל הדינים במשנה נובעים בהכרח מאותה סיבה? לאו דווקא. קיימת אפשרות לחלק ולומר שבחלק מן המקרים המוצא אינו יכול לזכות כלל, ובשאר הוא יכול לזכות, אך בכל זאת זוכה מישהו אחר. כך עולה מרש"י, שלגבי עבד מדבר על "גופו קנוי", ובשאר המקרים ממקד את הדיון ביחסי אב ובניו וביחסי בעל ואשתו. ואמנם, הריטב"א אומר זאת בפירוש:

"הילכך הך רישא לאו בחדא גונא, אלא כל חד וחד כדאיתא, וערבינהו ותנינהו כיון דשוו בדינא קצת"   (ד"ה ומציאת אשתו).

גם את דין "מציאת קטן לאביו" ניתן אם כן להבין בשתי דרכים:

א. האב הוא הזוכה הישיר במציאה, כיוון שלקטן עצמו אין יכולת זכייה כלל.

ב. האב הוא רק זוכה עקיף, והמציאה "עוצרת בדרך" אצל בנו [14].

וכך מנסח זאת המהר"י אבוהב:

"באו חכמים ונתנו זכייה לאב על ידי הבן, וזה אפשר להיות בשני פנים: או שהקטן זוכה ומצד זכייתו אמרנו שיתן לאביו, או נאמר שהקטן אין לו זכייה כלל, אלא בשעה שמוצאה תקנו חכמים שיהא של אביו, שהבן בכאן הרי הוא כמו האב בעצמו"     (מובא בשיטה-מקובצת שם).

ההבנות השונות הללו יכולות אולי להשפיע גם על אופי זכייה לאחר. לגבי זכייה לאחר בכלל ("זכין") נחלקו ראשונים האם היא מדין שליחות, כפי שמבינים התוספות ורוב הראשונים, או מדין יד, כפי שמבינים אחרים [15]. אם נאמץ את ההבנה הראשונה במשנתנו, בה המציאה עוברת לאב בלא שיש לבן יכולת לזכות בה, ודאי שנבין את הזכייה מדין יד. אם נגרוס כהבנה השנייה, שהבן זוכה ומזכה, הרי שנוכל לראות את הזכייה גם כווריאציה של דין שליחות [16].

מחלוקת שמואל ור' יוחנן בפירוש המשנה

בין שמואל לר' יוחנן מחלוקת כפולה לגבי הקטן המוזכר במשנה. לפי שמואל מדובר בקטן ממש, ומציאתו מגיעה לאביו מפני שאנו יודעים שהקטן מיד הולך ונותן את מציאתו לאביו. ר' יוחנן, לעומתו, טוען כי מדובר כאן לאו דווקא על קטן, אלא על מי שסמוך על שולחן אביו, יהא גילו אשר יהא. בנוסף הוא מסביר כי הסיבה להעברת המציאה לאב קשורה ליחסים ביניהם, ולאיבה שתיווצר אם הבן יוכל לשמור מציאותיו לעצמו.

לכאורה נראה פשוט לתלות מחלוקת זו בשתי ההבנות שהצענו לעיל, וכך אמנם ממשיך המהר"י אבוהב. שמואל סובר כי אין הבן יכול לזכות כלל במציאה, ומשום כך עלינו למצוא סיבה לכך שהאב זוכה בה בלי לעבור דרך הבן. ולכן הוא מעלה את הסברה שברגע שמצאה הבן מיד הוא מריצה לאביו, ועל כן בעצם ביצע את מעשה הקניין עבור אביו, אולי כידו הארוכה. ר' יוחנן, לעומתו, מבין כי לבן ישנה יכולת מעשית לזכות במציאה, ועל כן די לו במציאת סיבה צדדית הקשורה במערכת היחסים שבין האב לבנו - איבה. וכך הקטן זוכה לעצמו, והאב מקבל את המציאה מכוח יחסיו עם בנו.

אולם למעשה אין הכרח להצמיד את מחלוקת האמוראים להבנות אלו. מצד אחד ייתכן שגם שמואל יודה שישנה אפשרות תיאורטית שהקטן יזכה לעצמו: לפי מסקנת הגמרא ניתן לומר גם לפי שמואל שישנה תקנת חכמים המאפשרת זכיית קטן. נוכל אם כן לומר שעקרונית הקטן זוכה, אלא שכשיש סיבה נוספת של "מריצה", האב יזכה מכוחו.

מן העבר השני נוכל לטעון, כי גם לפי ר' יוחנן הקטן אינו זוכה כלל במציאה. את הסברו במשנה שהתמקד בחילוק בין מי שסמוך על שולחן אביו לבין מי שאינו סמוך, נוכל לפרש בשתי צורות. נוכל להסביר שקבלת טובות הנאה מן האב משפיעה על מערכת היחסים ביניהם. במקרה כזה תיווצר איבה אם לא נעניק לאב את מציאותיו. לפי זה אמנם ניטה לראות את האב כזוכה מכוח הבן, ואת טעם האיבה כגורם לכך שהמציאה לא תישאר בידי הקטן. אולם ניתן גם להגדיר "סמוך" כמי שהוא בעל תלות כלכלית מלאה באביו, ולטעון שתלות כזו אינה מאפשרת לקטן להיחשב כאישיות משפטית כלל, והיא מונעת ממנו יכולת קניינית כלשהי. כעת מקומו של טעם האיבה הוא להסביר מדוע יזכה במציאה האב, והיא לא תמשיך להיחשב הפקר.

לשאלה זו, כיצד להבין את דין סמוך, ישנה נפקא-מינה חשובה. תוספות על אתר מביאים את שיטת ר"ת [17], לפיה שמואל ור' יוחנן נחלקו גם במקומות אחרים לגבי הגדרת קטן - האם מדובר בקטן ממש או בסמוך. הרמב"ן משתומם על דעתו, ומזכיר שלא משום שהוא סמוך לא זכה הקטן במציאה, אלא מפני האיבה; ואם כן יש לבדוק בכל מקרה לגופו - האם יש בו איבה. כעת, אם נבין שלסמוך ישנה בעיה מהותית בקניינים, שאינו אישיות משפטית, ממילא בכל מקום בו מדובר על קטן בהקשר קנייני, נכלול אפילו גדול הסמוך על שולחן אביו, כשיטת ר"ת [18]. אולם אם נבין שסמוך זוכה, אך מעביר את מציאתו לאביו משום איבה, נצטרך לבדוק כל מקרה לגופו, כשיטת הרמב"ן [19].

אם בכל זאת נתלה את מחלוקת שמואל ור' יוחנן ביכולתו של קטן לזכות, הרי שלפנינו שתי דרכים שונות לחלוטין להבין את דין המשנה "מציאת קטן לאביו". דרך אחת מדברת על קטן שאינו יכול לזכות כלל, אלא רק לתפקד כאמצעי טכני להבאת המציאה לאב. הדרך השנייה אינה שוללת את יכולתו של הבן לזכות, אלא מתייחסת ליחסים שבין האב לבנו הסמוך על שולחנו, וקובעת שבגינם יזכה האב במציאה.

במבט ראשון נראים שני הסברים אלו של דברי המשנה כסותרים. אולם ניתן לטעון כי שתי ההבנות יכולות לפעול כשני ערוצים, כשכל ערוץ יופעל במקרה אחר. נוכל למשל להציע שקטן ממש לא יוכל לזכות ואביו יזכה בצורה ישירה, ואילו כשהבן סמוך, אף אם אינו קטן, יזכה האב ממנו משום איבה.

כעת נוכל לבחון את מחלוקת שמואל ור' יוחנן במציאת קטן לאור הבעיות שהעלינו בפתח הדברים לגבי זכיית קטן. לפי שמואל, קטן של המשנה הוא קטן ממש, קטן של כל התורה כולה. בקטן כזה, כמובן, קיימות שתי הבעיות שהזכרנו, הן בעיית הדעת והן הבעיה הפורמלית. לכן סובר שמואל שקטן אינו יכול לזכות לעצמו, ואביו זוכה מיד, כפי שראינו קודם לכן. לפי ר' יוחנן, לעומת זאת, "קטן" הוא גם גדול שסמוך על שולחן אביו, וכאן ראינו כי ניתן להציע שתי אפשרויות. ניתן לומר שמדובר על גדול רגיל שאין לו כל בעיה קניינית, ואכן האב זוכה אך ורק מכוח בנו, משום איבה. לחילופין ניתן להציע שהתלות הכלכלית באב היא שמעיבה כאן על הגדרתו הפורמלית כגדול, כיוון שלסמוך חסרה העצמאות הכלכלית המגדירה אישיות משפטית. אם נבין כך, נישאר גם לר' יוחנן עם בעיה עקרונית בזכיית קטן, ונֵאלץ לומר שהאב זוכה שלא דרך הבן.

ה. היחס בין הסוגיות

היחס בין הסוגייה בגיטין לסוגיית מציאת קטן בבבא-מציעא מעורר מספר סימני שאלה. למסקנת הגמרא בגיטין אין בעיה לקטן מגיל "צרור וזורקו" לזכות לעצמו. בבבא-מציעא, לעומת זאת, מתעקשת הגמרא בהתחלה להבין כי לשמואל אין לקטן זכייה כלל [20], ואינה מחלקת בהתאם לגיל הקטן.

זאת ועוד, הרי רק דפים ספורים קודם לסוגייתנו, בגיטין נט:, לימדה אותנו המשנה כי לדעת חכמים אין במציאת חרש שוטה וקטן גזל גמור אפילו מדרבנן, והאיסור הוא רק מפני דרכי שלום. מדוע שם לא נאמר כי מדובר רק בקטן שלא הגיע אפילו לגיל של צרור וזורקו?

התוספות (גיטין סד:) פותרים את הבעיה על ידי חילוק בין מקום שיש דעת אחרת מקנה, שבו זכיית קטן היא מדאורייתא במצבים מסויימים, לבין מקום שאין דעת אחרת מקנה, שבו הזכייה, אם ישנה, היא מדרבנן. לחילוק זה מסכימים רוב הראשונים, ומסכם זאת הריטב"א:

"והוי יודע, דכל מאי דאמרינן בסוגין דקטן אין לו זכיה מדאורייתא, היינו במציאה ופאה שאין שם דעת אחרת מקנה, אבל כשיש שם דעת אחרת מקנה יש לו זכיה"   (בבא-מציעא יב. ד"ה ופרכיה).

הריצב"ש מקבל את חילוקם של תוספות והריטב"א בין מציאה למכר על פי דעת אחרת מקנה, אולם להלכה הוא מוריד אותו רובד אחד:

"וקיימא לן כתנא קמא ודלא כר' יוסי, דאפילו גזל גמור מדבריהם לא הוי, דמאי דאמרינן בגיטין זוכה לעצמו היינו בדאיכא דעת אחרת מקנה, דהתם זוכה לעצמו מדרבנן והוי גזל גמור להוציאו בדיינים, אבל במציאה אפילו מדרבנן לא זכי כי אם מפני דרכי שלום"   (מובא בשיטה-מקובצת שם יב:).

אך יש שאינם מקבלים את החילוק לפי דעת אחרת מקנה, וכך טוען הש"ך:

"ולפע"ד דוחק להמציא חילוק שלא נזכר בש"ס... אלא נ"ל דהא דאמרינן... מציאת חש"ו אין בו רק מפני דרכי שלום היינו בקטן שהוא פחות מזה"  (סימן רמ"ג ס"ק ו).

הש"ך רוצה להימנע מחילוק מחודש, ולכן מעמיד את המשניות העוסקות במציאה בקטן שהוא פחות משיעור "צרור וזורקו" [21].

שיטת שמואל

פתרונות אלו עדיין אינם מסבירים לחלוטין את ההווה-אמינא של הגמרא בבבא-מציעא בדעת שמואל. שמואל מסביר מדוע זוכה האב במציאת בנו הקטן, והגמרא מבינה כי לפי שמואל אין לקטן יכולת זכייה כלל, אפילו מדרבנן (לדעת רוב הראשונים). אולם לפי מה שראינו עד כה, על מנת שקטן יזכה לאחֵר עליו למלא דרישות חמורות יותר מאשר כדי לזכות לעצמו, ודאי לפי שמואל עצמו בגמרא בגיטין, הדורש הבאת שתי שערות על מנת לזכות לאחרים. כיצד אם כן מגיעה כאן המציאה, בסופו של דבר, לאב?

אולם, ניתן להבין את ההווה-אמינא בדברי שמואל על פי ההבחנה שעשינו לעיל בין שיטת שמואל לשיטת ר' יוחנן בהבנת המשנה. לפי ר' יוחנן הקטן זוכה לעצמו, ואחר כך נותן את המציאה לאביו בגלל סיבות הקשורות למערכת היחסים ביניהם. הזכייה לאחרים כאן עוברת דרך זכייה לעצמו. אולם לפי שמואל הקטן משמש כידו הארוכה של האב, והאב זוכה במציאה ישירות ללא זכייה של הקטן. זכייה כזו תיתכן איפוא אפילו אם הקטן אינו יכול לזכות לעצמו כלל, ואין בכך סתירה לשיטת שמואל בגמרא בגיטין, שזכייה לאחֵר דרך הקטן אינה מועילה כלל.

לעיל הצענו שרבי אסי מדבר על זכייה ישירה של אחרים באמצעות הקטן, ושמואל חולק ומדבר על זכייה שעוברת דרך הקטן. כעת נצטרך לטעון שאמנם שמואל מסכים כי יש גם זכייה לאחרים באופן ישיר, ובכל זאת דיבר בגיטין על זכייה דרך הקטן. הטעם לכך נעוץ אולי בדברים שהבין שמואל מרב יהודה, שהביא לפניו את דברי רבי אסי. רב יהודה דיבר על גיל אחד שבו זוכה הקטן לעצמו, ועל גיל מאוחר יותר שבו הוא יכול גם לזכות לאחרים, כשהכוונה היא לזכייה ישירה. אך שמואל עצמו הרי סובר שהתנאי לזכייה ישירה לאחרים קל מן התנאי לזכיית קטן לעצמו, ולכן הסיק שרבי אסי לא דיבר על זכייה ישירה, אלא על זכייה דרך הקטן. לכן המשיך שמואל ושטח את דעותיו בעניין זכייה דרך הקטן, כמסופר בגיטין:

"כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: דא ודא אחת היא... אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים"   (גיטין סד:).

מהבנה מחודשת זו יצא, אם כן, שרבי אסי ושמואל נחלקו בעניין היחס בין זכיית קטן לעצמו לבין זכייה ישירה של אחרים דרכו. לפי רבי אסי בגיטין, גם זכייה ישירה כזו תועיל רק בגיל מאוחר יותר מאשר זכיית קטן לעצמו, ואילו לפי שמואל בבבא-מציעא היא מועילה בגיל מוקדם יותר מאשר זכיית קטן לעצמו.

ו. מיקח וממכר

בהמשך הגמרא בגיטין סד:, לאחר דיון במחלוקת רבי אסי ושמואל, מסכם רבא את דיני זכיית קטן:

"אמר רבא - ג' מדות בקטן: צרור וזורקו אגוז ונוטלו - זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים... הפעוטות - מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין..."   (גיטין סה.).

רבא מכניס מושג חדש לסוגייה. לגבי זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים מאמץ רבא את שיטתם של רבי אסי ושמואל. אולם בהמשך דבריו הוא מאמץ את דברי המשנה בדף נט., הקובעת שפעוטות יכולים לבצע מיקח וממכר. מדבריו לא ברור מה בדיוק הקשר בין מיקח וממכר לבין מושגי הסוגייה - האם 'מיקח וממכר' מתייחס לזכייה לעצמו ולאחרים עליה דיברנו עד כה, או שמא זוהי דרגה שונה.

כאן ניתן להעלות שתי אפשרויות. מצד אחד, לכאורה אכן מדובר בשמות נרדפים. במקומות רבים בש"ס נראה כי הביטויים הללו משמשים במקביל. מצד שני, בסוגייה עצמה די בולטת התנתקותו של רבא מדברי האמוראים הקודמים לו, וייתכן כי דבקותו בניסוח מהמשנה בנט. הוא מכוון.

תוספות בגיטין סד: (ד"ה כל שמבחנת) מניחים בפשטות שמושגים אלו שונים. הם מנסים להגדיר את היחס בין הגיל בו ניתן לזכות לאחרים ("חפץ ומחזירו לאחר שעה") לבין גיל הפעוטות המופיע במשנה, שאמור להיות מוסכם על כל האמוראים. התוספות טוענים שאם נבין שזמן "חפץ ומחזירו" קודם לעונת הפעוטות, לרבי אסי ולשמואל ישנן דעות הפוכות. לדעת רבי אסי קטן יכול לזכות לאחרים מדאורייתא עוד לפני הגיל שבו מקחו וממכרו מועילים, ואילו לדעת שמואל מקחו וממכרו מועילים עוד לפני הגיל שבו יכול לזכות לאחרים, שהרי זכייה לאחרים מועילה לדעתו רק משהביא שתי שערות.

התוספות עצמם עוצרים בנקודה זו. ניתן להבין שכוונתם היתה להוכיח ששיעור פעוטות קודם לשיעור של "חפץ ומחזירו", וכך הבין המהר"ם. אולם הסבר זה בתוספות אינו הכרחי. ייתכן כי תוספות רוצים בכל זאת לומר ש"חפץ ומחזירו" קודם לעונת הפעוטות, אלא שהתקשו בכך מסברה. תוספות התעקשו על סדר כזה של הזמנים, כיוון שהאפשרות השנייה קשה מבחינה מציאותית. רבי אסי מדבר על רמות די נמוכות של דעת, וקשה לאחֵר אותן לעונת הפעוטות, שהגמרא מסיקה שיכולה להיות אפילו גיל עשר. ננסה איפוא להמשיך את דברי התוספות, ולהסביר כיצד מסתדרות בכל זאת דעות רבי אסי ושמואל, גם אם נניח שזמן "חפץ ומחזירו" קודם לעונת הפעוטות.

לפי שמואל, זכייה לאחֵר מועילה בקטן מדאורייתא רק משיגדל ויביא שתי שערות, ואילו מדרבנן אפשר לבצע מיקח וממכר כבר מעונת הפעוטות. לפי שמואל אם כן אין בעיה להבין את תקנת חכמים - בין אם נגעה לזכיות מסוג אחר ובין אם נגעה לאותו סוג של זכייה, הרי שהיא הקדימה את הזמן הקובע מהבאת שתי שערות לעונת הפעוטות.

מנגד, רבי אסי סובר כי רמה של "חפץ ומחזירו לאחר שעה" מובילה כבר מדאורייתא ליכולת של זכייה לאחרים, ורק יותר מאוחר, בעונת הפעוטות, תיקנו חכמים שהקטן יוכל לבצע מיקח וממכר. כאן חייבים להסביר כי ישנו הבדל בין המושגים, ונוכל לבנות על מה שהצענו לעיל בדעת רבי אסי. המושג 'לזכות לאחרים' של רבי אסי מצומצם לפי דברינו לזכייה ישירה לאחֵר, כלומר למקרה שבו הקטן מקבל חפץ עבור אחר, כידו הארוכה, בלי לקבל עליו בעלות בכל שלב שהוא. ואילו במיקח וממכר מדובר על חפץ העובר דרך הקטן ושהוא צריך ממש להקנות. וכך, בזכייה לאחרים של רבי אסי מספיקה דעת המוכיחה יכולת מעשית של העברת רכוש, ואין צורך ברמה של דעת מקנה, הנדרשת מאדם בבואו להקנות את רכושו לאחר. לעומת זאת, מיקח וממכר לא יכול קטן לבצע מדאורייתא כלל, וחכמים תיקנו בשבילו את תקנת הפעוטות.

ז. סיכום

התייחסנו במאמר זה לשני סוגים של זכייה: זכיית קטן לעצמו וזכייתו לאחר. ראינו כי ניתן להבין את אופי הזכייה לאחר בשתי צורות, ועמדנו על מחלוקות אמוראים בהקשר זה. ניסינו לסקור את השיטות העיקריות בנוגע לזכייה, ולהתחקות אחר הבעיות והפתרונות המשפיעים על יכולת זו של הקטן. תוך כדי כך ניתחנו את המקורות העיקריים העוסקים בנושא, ביניהם הסוגייה בגיטין סד:-סה. הדנה בזכיית קטן, והסוגייה בבבא-מציעא יב.-יב: הדנה במציאת קטן.

ליסודותיה של הזכייה ישנן השלכות משמעותיות במגוון רחב של תחומים: הן בעולם ה"חושן משפט", שבו יהיו לסוגייתנו השלכות על אפשרויות המיקח והממכר, על צורות הקניין, ועל חלות מעשי הקניין של הקטן; והן בעולם המצוות של ה"אורח חיים", שבו יהיו לדיון זה יישומים מעשיים בכל הנוגע למצוות הכוללות דרישה לזכייה. דוגמאות בולטות לכך המופיעות בגמרא הן זכיית הקטן בלולב ביום טוב ראשון [22], והאפשרות להשתמש בקטן כדי להניח עירוב [23]. 

---