"ולב בנים על אבותם" [1] / מוריס רובינסון

בני בן השמונה-עשרה אבי סיים את לימודיו בבית הספר "מיימוניות" בברוקלין מסצ'וסטס בסיוון תשנ"ז. הוא בילה את שנת תשנ"ח בישראל, בישיבת הר עציון. אני ביליתי את ארבעת הימים האחרונים של חנוכה בלימוד גמרא איתו בישיבה. ניסיון לימודי זה התגלה כאחת החוויות המשמעותיות והמזככות ביותר שעברתי בחיי, הן מבחינה שכלית והן מבחינה רגשית.

סיפורי מתחיל בהזמנה בכתב מהישיבה להגיע וללמוד עם בני במשך שבוע בקמפוס היפהפה של הישיבה באלון שבות, כעשרים וחמישה קילומטרים דרומית לירושלים. הזמנה זו יצרה אצלי דילמה. רציתי לקבל את ההזמנה; אך מה יכולתי אני, עורך-דין בן 52 המתמחה בענייני עסקים ומס, לקוות להשיג מכמה ימי לימוד גמרא, עם אבי כחברותא שלי? לאבי יש רקע טכני חזק בגמרא, אולם אני מעולם לא למדתי גמרא לעומק, וחסרים לי הכלים הטכניים הדרושים לכך. לא ידעתי ארמית ולא הבנתי גם את מבנה הגמרא, את סגנונהּ, את קצבהּ ואת הגיונהּ. בסופו של דבר, אשתי דבי, ובעיקר בִּתי בת העשרים יהודית, האוהבת ללמוד גמרא, שכנעו אותי לנסוע.

הגעתי למסקנה שלא אוכל להשתלט על המשא-ומתן ההלכתי של הגמרא בימי לימוד מועטים עם אבי. ברם, אני עשוי להשיג הבנה עמוקה יותר של כמה מההלכות הקשורות לדיני ממונות, שנלמדו בישיבה באותו הזמן. כעזרים אינטלקטואליים החלטתי להשתמש ב"משנה תורה" לרמב"ם ובפירוש המשניות המודרני של קהתי, כיוון שיצירות מצויינות אלו כתובות בלשון ברורה, פשוטה ואלגנטית. כך אצליח לעקוף את העמימות של הגמרא, את שפתה הקשה ואת הגיונה המפותל. קיוויתי שבתום ביקורי אכתוב מאמר קצר, המתאר את אשר למדתי. הרשימה המונחת לפניכם היא המאמר הזה.

בתי יהודית הציעה שאתכונן ללימוד המשותף לפני היציאה. לכן שלח לי אבי רשימת מקורות בנושא דיני שומרים, מהתורה, מהמשנה ומהרמב"ם. שקעתי בלימוד, וגיליתי מיד כי הדבר היה קשה הרבה יותר ממה שציפיתי. אך לאחר שקראתי כל אחד מהמקורות מספר פעמים, התחלתי להבין אותם. ככל שלמדתי יותר, מיומנותי בפענוח העברית הקלאסית של המשנה והרמב"ם השתפרה במהירות. סיימתי את הכנותי הראשוניות בטיסה לישראל.

כאשר הגעתי לישיבה, אחר הצהריים של יום חמישי, נר שני של חנוכה, כל תוכניותי קרסו במהירות. ראשית, הישיבה סיימה את לימוד דיני שומרים, שאותם ביקש ממני אבי להכין. אני אֵאלץ ללמוד חומר חדש. שנית, ביקשתי משני רבנים שונים שיעזרו לי לתכנן מסלול לימודים שלא יכלול לימוד גמרא. מטרתי - כך הסברתי - היא לכתוב מאמר קצר, המשווה היבטים שונים של דיני שומרים עם הנוהל המסחרי המקובל כיום בארה"ב. שני הרבנים התייחסו לרעיון זה באדיבות, אך בקרירות. בלי לומר זאת בפירוש, שני הרבנים העדיפו בבירור שאלמד עם אבי גמרא. לכן נטשתי את תוכניותי המקוריות, והחלטתי לנסות ולהגיע לשליטה מסויימת בגמרא. לא ידעתי אז כי החלטה זו עתידה להיות אחת ההחלטות המשמעותיות ביותר בחיי.

הישיבה היתה סגורה באותה שבת לרגל חופשת החנוכה, כך שאבי ואני עזבנו את הישיבה בבוקר יום שישי, נר שלישי של חנוכה, וטיילנו בירושלים. את השבת, נר רביעי של חנוכה, בילינו אצל קרובים. במהלך הנסיעות ובמשך השבת סיימתי ללמוד כמעט את כל מסכת בבא מציעא עם פירושו של קהתי. כך קיבלתי סקירה כללית על הנושא אותו לומדת הישיבה במהלך השנה כולה. הישיבה למדה באותה עת את הגמרא על המשנה הראשונה של מסכת בבא מציעא, משנה הפותחת במשפט המפורסם "שניים אוחזין בטלית", ובדיוק התחילה את סוגיית "תקפו כהן", אחת הסוגיות המרכזיות בפרק זה. במשך השבת ניסיתי להתמודד עם סוגייה זו, בהסתייעי תחילה בפירושו של הרב שטיינזלץ בעברית, ולאחר מכן בפירוש ארטסקרול   באנגלית.

מוקדם בבוקרו של יום ראשון, נר חמישי של חנוכה, חזרנו אבי ואני לישיבה. עתה התחלתי רשמית את לימוד הגמרא עם אבי בבית המדרש של הישיבה. באותו ערב השתתפנו במסיבת חנוכה של הישיבה. אז למדתי שייתכן שקרירותם של הרבנים לתוכניתי המקורית נבעה מקונפליקט פנימי שהתעורר בישיבה. אחד מתלמידי הישיבה פרסם מכתב התוקף את לימוד הגמרא המקובל בעולם הישיבות. שני ראשי הישיבה, הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין, דיברו במסיבה בתקיפות כנגד גישה זו. לא התחלתי אפילו להבין את כל מה שאמרו, כיוון שהם דיברו בעברית, והעברית המדוברת שלי היתה חלודה במקצת, אבל עיקר המסר שלהם היה ברור: אי אפשר לוותר על עיון מעמיק בגמרא כמטרה המרכזית של הלימוד.

הרב עמיטל התייחס לנקודה נוספת. הוא אמר, יותר מפעם אחת, כי ניתן להגיע לאהבת תורה על ידי התמודדות עם הקושי והמורכבות שבלימוד הגמרא; וכי אהבת תורה כזו תוכל להביא לידי "אהבת ה' ". תמהתי למה הוא מתכוון.

לאחר ששמעתי את ראשי הישיבה, קיבלתי חיזוק להחלטתי. הייתי אורח של הישיבה; הוזמנתי ללמוד גמרא עם אבי; וגמרא היתה עיקר מהותה של הישיבה. במהלך יום שני ושלישי, נר שישי ושביעי של חנוכה, המשכתי לנסות להבין את סוגיית "תקפו כהן". שוב ניסיתי לקרוא את שטיינזלץ בעברית, לאחר מכן את ארטסקרול באנגלית, ולבסוף את שטיינזלץ באנגלית. כל המקורות הללו נמצאו בספרייתה המצויידת היטב של הישיבה. דבר לא עזר. ניסיתי לשרטט את הסוגייה בעצמי אך ללא הצלחה. ביום שני ושלישי עבר איתי אבי על הסוגייה שוב ושוב, מסביר בסבלנות את מהלך הגמרא, אך ללא הצלחה. לבסוף, הגיע יום שלישי, נר אחרון של חנוכה ולילי האחרון בישיבה. עדיין לא התחלתי להבין את הסוגייה לאחר קרוב לעשרים נסיונות. תכננתי לעזוב למחרת ולהתחיל לארוז מיד לאחר שיעור הגמרא של אבי ביום רביעי בבוקר. אני כבר הייתי מוכן לוותר - אך לא אבי. הוא בילה קרוב לשלוש שעות בסדר ערב של יום שלישי בניסיון אחרון לעבור איתי על הסוגייה. שרטטתי תרשים של מבנה הסוגייה על הדפדפת שלי. אבי המשיך לעודד ולשבח אותי: "נראה שבכל פעם אתה מבין קצת יותר". הרגשתי קצת אשם על שאני שוב עובר עם אבי על הסוגייה הזו, ביודעי שהוא מקדיש לי את זמן ההכנה שלו. כאשר סיימנו, בסביבות השעה 10:30 בלילה, ליווה אותי אבי לחדרי. עדיין לא שלטתי בסוגייה. ידעתי שאבי יחזור עכשיו לבית המדרש למספר שעות נוספות, כדי לעבור על המקורות הדרושים לשיעור שייערך ביום רביעי בבוקר.

בבוקר המחרת, נר שמיני של חנוכה ובוקרי האחרון בישיבה, נכנסתי לשיעור הגמרא של אבי. לא ציפיתי להרבה מהשיעור. אחרי הכל, עדיין לא שלטתי בסוגייה, ולא התחלתי אפילו ללמוד את המקורות הנוספים שניתנו כהכנה לשיעור. לאחר השיעור אבי ואני נאכל צהריים, ואז יגיע הזמן לארוז.

הרב טרגין פתח את השיעור בהבחינו בין קטגוריות שונות של ספקות הנמצאים בגמרא. לאחר מכן הוא דן בגישות השונות בראשונים להתייחסות ולטיפול בשאלות אלו. כאשר הוא התקדם ממקור למקור חשתי בהתפתחות האורגנית של התורה, כאשר חכמי התורה השונים תרמו את הבנתם השכלית למבנה ההולך ומתעצב.

לא ציפיתי להבין את השיעור - אבל הבנתי. לפתע הכל היה ברור, ברור להדהים. במישור האחד, דנה הגמרא בתביעותיהם של כמה בעלי דין לגבי סוגים שונים של רכוש. אבל במישור העמוק יותר, שאלה הגמרא כמה שאלות יסודיות:

מה הן המגבלות ההכרחיות לידע ולהבנה האנושית? כיצד מתקשרות מגבלות אלו לסוגי הספקות השונים הנידונים בגמרא? מהם משימותיו ותפקודיו הלגיטימיים של בית דין? והחשוב ביותר, כיצד שאלות אלו נענות בצורה שתיצור נוהל מעשי לפתרון קונפליקטים ולהשגת צדק ב"עולם האמיתי" של העסקים והמסחר?

לפתע, באופן בלתי צפוי, חוויתי תחושה רבת-עוצמה של אהבת תורה. זה היה רגע מזכך ורב-השפעה בחיי, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה רגשית; והשפעתו התחזקה, בשל היותו בלתי צפוי לחלוטין. היה עלי להתאמץ כדי לעצור את הדמעות. רציתי בכל מאודי להישאר בישיבה.

באותו ערב, נסענו אבי ואני באוטובוס לירושלים, ומשם לשדה התעופה. כאשר חיכינו בשדה התעופה, התפללנו מעריב, ואכלנו ארוחה פשוטה של לחם, גבינה ויוגורט, שאבי קנה לנו במכולת הסמוכה לישיבה. אז חזרנו על סיכומיו של אבי מהשיעור. כיוון שהבנתי את השיעור, לפחות ברמה הבסיסית, היינו עתה שותפים בלימוד ואני תרמתי ללימוד, כמעט כשווה. לאחר הלימוד, הלכנו בחזרה לתחנת האוטובוס להמתין לאוטובוס שיחזיר את אבי לירושלים ולישיבה. כאשר האוטובוס הגיע, אחזתי את ראשו של אבי בדחף פתאומי, ונשקתי לו על לחיו. הוא עלה במדרגות האוטובוס, ובמדרגה העליונה עצר, הסתובב והסתכל עלי. לחיו נראתה סמוקה מהמבוכה של הנשיקה הפתאומית; אך על שפתיו היה חיוכו של חתן השמח עם כלתו, ועיניו נצצו כזוג כוכבים בלילה בהיר מעל הרי יהודה.

הסתובבתי ולא התבוננתי לאחור. כשהלכתי לכיוון הטרמינל היה מוחי מלא תמונות מהימים האחרונים: אני לומד עם אבי בבית המדרש הנישא של הישיבה, הנראה כנשר הפורש כנפיו; אני רוקד ושר עם אבי ובחורי הישיבה; אני אוכל עם אבי בחדר האוכל שטוף השמש, עת אני צופה בפרחי ציפורני-החתול הפורחים, ברוח האביבית של החורף בישראל; אני הולך עם אבי בדרך האבות - דרך רומית שסביר ששִימשה את האבות, אשר מתפתלת קרוב לישיבה ומציעה תצפית מדהימה ביופיה על נופי הרי יהודה.

לפתע התחלתי לחזור על "הדרן עלך": הדרן עלך - אחזור אליך - שניים אוחזין. הדרן עלך - אחזור אליך - ישיבת הר עציון. אחזור אליך, כשם שאוהב מבטיח לחזור לאהובתו. הדרן עלך! 

כאשר הגעתי הביתה, פגשה אותי אשתי דבי בשדה התעופה, והראתה לי מכתב קצר שאבי שלח אלינו בדואר האלקטרוני (e-mail). בין השאר, כתב אבי:

"אבא היקר, במהלך השבוע האחרון הבאנו את יחסינו לרמה שלא השגנו אף פעם בעבר. היתה זו הרגשה מדהימה ללמוד יחד, לדון בגמרא ובנושאים הנידונים בה יחד, ולבסוף, לשלב את כשרונותינו במאמץ להגיע למטרה משותפת. תודה לך על שבאת ואִפשרת לכל זאת לקרות. במהלך פרידתנו המהירה (וכה מהירה היא היתה!) שכחתי לומר דבר אחד. אז אומר זאת עכשיו: להתראות, אבא. ואני מתכוון לכך. אני אראה אותך כאן שוב (בישיבה).

באהבה,
אבי.

נ.ב. אני בכיתי באוטובוס חצי מהדרך לירושלים. אני יודע שגם אתה עשית כך".

---