פסיקה על השער / דב דניאל ויעקב דואק

א. רקע בסיסי

הפרק החמישי של מסכת בבא מציעא, "איזהו נשך", דן באיסור ריבית. איסור זה מופיע בשלושה מקומות בתורה:

"אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, לא תהיה לו כנֺשֶה לא תשימון עליו נשך"     (שמות כ"ב, כד).

"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך. את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך"   (ויקרא כ"ה, לה-לז).

"לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל נשך כל דבר אשר ישך. לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, למען יברכך ה' א-להיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה"   (דברים כ"ג, כ-כא).

למרות שלא כל הפסוקים הדנים בנושא עוסקים בהלוואה, המקרה הפשוט של ריבית הוא הלוואה. ואכן, הפרק פותח בתיאור הלוואה בריבית. ברם, הפרק עוסק במגוון עסקאות המתקשרות ברובד זה או אחר לאיסור. וכך אומרת המשנה בהמשך:

"אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. יצא השער פוסקין [1], ואף על פי שאין לזה יש לזה"   (עב:) [2].

המשנה מתייחסת למציאות בה בכל עונה היו קובעים מחירים לתבואה או לפירות העונתיים שיצאו לשוק. בשלב מסויים, לאחר שרוב הסוחרים הוציאו את פירותיהם, המחיר היה מתייצב, וזו "יציאת השער". דרכם של אנשים היתה לאגור תבואה באוצרות, לחכות לעליית המחירים, ואז למוכרה במחיר גבוה (עיין רש"י סג. ד"ה הגיע זמן חטין).

  פסיקה על השער היא עסקה שבה משלם האדם מחיר נמוך עבור תבואה או פירות במועד מסויים, ומקבל אותם במועד מאוחר יותר, למרות שבינתיים עלה מחירם. המשנה אוסרת לפסוק על הפירות עד יציאת השער. אולם לאחר יציאת השער מותר לפסוק על הפירות אף שאין למוכר פירות, מאחר שיש שער קבוע [3]. בגמרא [4] נחלקו אמוראים על איזה שער מותר לפסוק. בעב: מופיעים שלושה סוגי שערים:

שער היוצא בשוק של עיירות - המחיר הקבוע שיוצא בעיירות. מחיר זה איננו יציב משום שהשוק קטן ונתון לשינויים כלכליים מקומיים.  

שער היוצא בשוק של דורמוס - דורמוס הוא "איטליז רב וגדול" (רש"י) - שוק שנתי שהיה נערך בצור לכבוד אל הכלכלה, דורמוס. השוק היה נמשך חודשיים-שלושה.  

שער היוצא בשוק של אכלבי וארבי - "משיתחילו בעלי בתים ואוצרי פירות לפתוח אוצרותיהם, וספינות באות בנהר המביאות תבואה למכור" (רש"י). רבנו חננאל (מובא בשיטה-מקובצת על אתר) מפרש שהפירות הנמכרים מרובים ולכן השער נמשך זמן רב יותר:

"פירוש אכלבי - אוצרות, פירוש ארבי - ספינות. מפני כשפותחין למכור פירותיהן, בעלי האוצרות ובעלי הספינות שפירותיהן מרובין אינם מסיימין מהרה למכור פירותיהן, אלא מושך השער שלהן עד זמן רב".

רבנו חננאל מפרש ששער זה ממושך יותר מהשערים האחרים. ניתן לומר ששער זה שונה מהותית משערים אחרים בכך שמחירו נקבע אף על סמך שערים במקומות רחוקים, ולכן המחיר הנקבע יציב יותר.

היות שהדרישה היא לשער קבוע, ניתן להגדיר קביעות על פי קריטריונים שונים. הריטב"א מביא בשם אחד מן הגדולים "דלא חשיב בזמן הזה יצא השער אלא כשהסיעו בני העיר על קיצותן, שלא למכור אלא כפי השער ההוא". הריטב"א עצמו מרחיק לכת יותר. הוא לא מצריך שום סימן או מוסכמה חיצונית, ודי לו בידיעה שהמחיר לא ישתנה: "אלא כל שהשער קבוע ומשוך פוסקין עליו".

ב. האיסור לפסוק לפני יציאת השער

המאירי מתאר את המקרה של המשנה:

"המלוה אומר: הריני מוציא לך בה כשער של עכשיו, שאם יקבלנה ממנו בזול בשכר המתנת מעותיו הרי זה ריבית קצוצה, אלא שאף הוא מתכוין להוציא בה כשער של עכשיו וממתין לו"   (עב:).

משמע שיש אפשרות לריבית. המוכר מתכוון לתת לו חיטים שהוא קנה בשער של עכשיו, אבל אם לא יעלה בידו לקנות אלא במחיר גבוה יותר תהיה זו ריבית. בהמשך דבריו מסביר המאירי את החשש:

"שאם לא יצא השער והוא שיהא קבוע ומפורסם - אסור, אעפ"י שנתן לו מיהא כשער היוצא, הואיל ואין השער ברור עדיין כל כך; שכל שער שאינו ברור אינו עומד ומשתנה תמיד".

ברם, כפי שנראה, ריבית זו אינה דאורייתא.

  המשנה בריש פירקין מתייחסת לשני מושגים - "נשך" ו"תרבית".

"...ואיזהו תרבית - המרבה בפירות. כיצד - לקח הימנו חטין בדינר זהב הכור, וכן השער. עמדו חיטין בל' דינרין, אמר לו - תן לי חטיי שאני רוצה למוכרן וליקח בהן יין. אמר לו - הרי חיטיך עשויות עלי בשלשים, והרי לך אצלי בהן יין, ויין אין לו [5]"   (ס:).

בגמרא מבואר שאיסור זה, המכונה במשנה "תרבית", הינו רק איסור דרבנן. הראשונים נימקו זאת בדרכים שונות. רש"י שם כותב שאיסור הריבית שבתורה "דרך הלואה משמע, כדכתיב 'מרבה הונו בנשך ובתרבית' " (ד"ה לרבית דאורייתא). דברי רש"י סתומים; לא ברור מדוע פשט הפסוק הוא שריבית היא דווקא בדרך הלוואה. ניתן להציע על בסיס ההקבלה לסוף הפסוק, "לחונן דלים יקבצנו", שמדובר במלווה. הפסוק מתאר ניגוד בין אדם אחד העושה חסד על ידי נתינת כספו לעני, לאדם אחר המלווה לחברו את כספו בריבית. נראה שלרש"י היתה גרסה אחרת בפסוק במשלי: "מלוה הונו בנשך ובתרבית". לו היה כתוב כך בפסוק היה מובן שמדובר במלווה, כמו ש מסביר רש"י [6].

תלמיד רבנו פרץ אף הוא למד שמדאורייתא איסור ריבית אינו שייך במכר:

"לכך נראה לי דנפקא לן מדכתיב 'את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך', ודומיא דהא דקאמר 'את כספך לא תתן לו בנשך', רצה לומר - דרך הלואה, הכי נמי הא דקאמר 'ובמרבית לא תתן אכלך', רצה לומר - דרך הלואה".

לריטב"א דרך אחרת בשאלה זו. לדידו, מקרה זה אינו ריבית לא משום שאינו מתאים לגדרי התורה, שעוסקת במציאות ספציפית של מִלווה, אלא משום שיש כאן חיסרון ביצירת העסקה הכוללת של ריבית. חלק אינטגרלי מהגדרת ריבית זו ה'שימה', וכשלא נקבע מראש נשך מובהק אין זו ריבית דאורייתא: "לא אסרה תורה אלא כל שיש בו נשך ברור משעת נתינה, וכדכתיב נמי 'לא תשימון עליו נשך' " [7].

ייתכן שלריטב"א תצא קולא לעומת רש"י ותלמיד רבנו פרץ. לשיטת רש"י, ברגע שהמקרה מוגדר פורמלית כהלוואה עם רווח צפוי למלווה, העסקה תהיה אסורה משום ריבית. ואילו לשיטת הריטב"א נצטרך לבחון אם העסקה נושאת אופי של ריבית.

ג. "יצא השער פוסקין"

  כפי שהובא לעיל, המשנה הראשונה בפרקנו מתארת שני מצבים: האחד ריבית דאורייתא, והשני ריבית דרבנן. במקרה של ריבית דרבנן אדם פסק על השער [8], וכשהגיע זמן הפֵרעון, דהיינו זמן נתינת החיטים, נמצא המוכר חסר חיטים. במקומם התחייב לספק ללוקח יין על פי מחיר השער שבשוק של עכשיו. עסקה זו מותרת אם יש לו יין, אך אם אין לו יין היא אסורה. בכל מקרה, אין בעיה בפסיקה הראשונית. וכך מסביר רש"י:

"והותר לו לתת מעות עכשיו על מנת ליתן לו זה חטין כל ימות השנה בדמים הללו כשיעור מעותיו, ואע"פ שעכשיו אין לו חטין, דתנן בפירקין 'יצא השער פוסקין, ואף על פי שאין לזה יש לזה', ויכול המוכר הלז לקנותם עתה במעות הללו"   (ס: ד"ה וכן השער).

אם כן, הותר לפסוק על פירות לאחר שיצא השער, משום שיש אפשרות למוכר לקנות פירות באותו מחיר כעת. ויש לבאר מדוע מועילה יכולת המוכר להשיג חיטים לעניין ריבית.

1. "כי מוקרי ברשותיה מוקרי" [9]

בסג. מובאת ברייתא של רבי אושעיא, המתארת דין דומה למשנה:

"הרי שהיה נושה בחבירו מנה, והלך ועמד על גורנו, ואמר: תן לי מעותי, שאני רוצה ליקח בהן חטין. ואמר לו: חטין יש לי שאני נותן לך, צא ועשאן עלי כשער של עכשיו. הגיע זמן חטין למכור, אמר לו: תן לי חטין, שאני רוצה למוכרן וליקח בהן יין. אמר לו: יש לי יין שאני נותן לך, צא ועשאן עלי כשער של עכשיו. הגיע זמן יין למכור, ואמר לו: תן לי ייני, שאני רוצה למוכרו וליקח בו שמן. אמר לו: שמן יש לי שאני נותן לך, צא ועשהו עלי כשער של עכשיו; כולם אם יש לו מותר אין לו אסור" [10].

לפי הברייתא מותר למוכר להמיר חיטים שהוא חייב ללוקח ביין, למרות שאין בידו מעות ויש סיכוי שיעלה מחיר היין, כל עוד יש בידו יין [11]. ומסביר רש"י: "זכי בהו האי מהשתא, ואע"ג דלא משיך, כי מוקרי ברשותיה מוקרי ולא הוי ריבית, הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע" (סג. ד"ה יש לו). אם כן, לשיטת רש"י אפשר לפסוק על פירות שיש לו בתשלום חוב כאשר יש נימה של קניין. הקניין בא לידי ביטוי בכך שאם המוכר יחזור בו הוא יקבל מי שפרע. בגלל הקניין עומדים הפירות ברשותו, ואם מחירם עולה זהו רווח של בעל הפירות, דהיינו הלוקח. רש"י מתבסס על הנחה שניתן לבצע קניין על ידי מעות הלוואה. אף הרמב"ם מסכים עם רש"י, ומוסיף וטוען שבמקרה מסויים הקניין יהיה תקף לכל עניין, ולא רק לצורך "מי שפרע": כאשר המִלווה נוצר כתוצאה מעסקת מכר קודמת (הלכות מכירה ה', ד).

רוב הראשונים חולקים על רש"י והרמב"ם בנקודה זו, על סמך הסוגיה בקידושין מז.. הם סוברים שאי אפשר לבצע קניין על ידי מעות מִלווה, ולא משנה איך המִלווה נוצר (עיין בדברי הגר"א בסג.).

הואיל ואתינן להכי, ניתן להציע שאף מקרה של פסיקה על השער יכול להיחשב למכר. למקרה של פסיקה על השער יתרון על פני המקרה של 'היה עומד על גורנו', כיוון שהכסף עומד בעינו. אבל ישנו גם חיסרון מובהק - הפירות אינם נמצאים ברשות המוכר.

שאלה זו בעניין מכירת דבר שאינו ברשותו עלתה במכילתין לעיל:

"אמר רב הונא אמר רב: האומר לחברו - שדה שאני לוקח, לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו - קנה. אמר רבא: מסתברא מלתא דרב בשדה סתם, אבל בשדה זו - לא; מי יימר דמזבין לה ניהליה? והא-להים אמר רב אפילו בשדה זו" (טז:).

רב סובר שניתן למכור דבר שאינו ברשותו, בהתאם לשיטת רבי מאיר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם. רבא איננו סובר כרבי מאיר, ובכל זאת סובר שמכירת דבר שאינו ברשותו מועילה, כל עוד הדבר בהישג ידו של המוכר. להלכה, גם רב וגם רבא נדחים (עיין, למשל, ברמב"ם, הלכות מכירה כ"ב, ה). אך העובדה שלא פוסקים כרב וכרבא לא שוללת את האפשרות שנקבל את העיקרון אותו הם קובעים: אולי עקרונית אפשר להחיל קניין על דבר שאינו ברשותו, כל עוד הוא בהישג יד במידה מספקת. הבה נבחן את ההבדלים בין מכר שדה סתם לבין פסיקה על השער.

רבא סובר שאפשר לקנות שדה כלשהו, אך לא שדה ספציפי. בשדה ספציפי ייתכן שבעל השדה אינו מעוניין למכור. לעומת זאת, מן הסתם יכול המוכר למצוא שדה כלשהו אותו יואיל בעליו למכור. אולי דברי רבא נדחים רק משום שלמעשה לא ברור שהמוכר יכול לקנות שדה כלשהו. אבל כשמדובר בתוצרת הנמכרת בשוק, אין סיבה לחשוש שבעל התוצרת יסרב למוכרה. אי לכך בפסיקה על השער המכר חל.

המשנה בעב: מביאה רשימה של מקרים שבהם מותר למוכר לפסוק על תוצרת למרות שאין שער לתוצרת זו ואינה בידו, משום שישנם בידו הכלים להפיק את התוצרת:

"היה הוא תחילה לקוצרים, פוסק עמו על הגדיש, ועל העביט של הענבים, ועל המעטן של זיתים, ועל הביצים של יוצר, ועל הסיד מששקעו בכבשן, ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה".

בעד. נחלקו רב ושמואל בגדר דברים אלו - עד כמה צריכים להיות קרובים לתוצר המוגמר: "אמר רב: מחוסר שתים פוסק, שלש אינו פוסק. ושמואל אמר: בידי אדם אפילו מאה פוסק, בידי שמים אפילו אחת אינו פוסק". כאן מופיעים שני סוגי חסרונות: חסרון מעשה של המוכר וחסרון מעשה של כוחות הטבע. לא מופיע חסרון מעשה של אדם אחר, והוא גרוע משניהם: כאן המעשה לחלוטין איננו תלוי בו אלא בדעת אחרת. אם כן, במקרה שהחפץ איננו בידו, לכאורה לא יוכל הלוקח לפסוק עליו. בדרך אל התוצר צריך המוכר לעבור את משוכת ההסכמה של התגר, דבר שאיננו בידו. ברם, כאשר יצא השער, נקבע מחיר אובייקטיבי מסחרי לתוצר בגלל תפוצתו הגדולה. לכן, חשיבות המוכר מתגמדת. כאשר ישנם חמישים סוחרים וכולם מוכרים אותה תבואה באותו מחיר, אין יחסים אישיים בין המוכר לקונה. המוכר איננו יכול להעלות את מחיריו, משום שהלקוחות לא יקנו ממנו. המוכר איננו כבעל הבית, שאת פניו צריך לחלות על מנת שיואיל למכור; הוא רק מוכר אחד מני אלף הנאבקים על הקונים. במציאות כזו, קניית תבואה כמוה כקניית פחית ממכונת שתייה. הדבר נחשב בידו לגמרי, ואינו מחוסר מעשה אלא מצד הלוקח.

אפשר להבין כך בדברי הרמב"ם. בהלכות מכירה מביא הרמב"ם את דין פסיקה על השער בסמוך לדיני דבר שלא בא לעולם. מסתבר שהרמב"ם מבין שפסיקה על השער היא מכר שחל, לעומת דבר שלא בא לעולם, שם המכר לא חל. אפשר להסביר שזוהי גם כוונת רש"י במשנתנו, וכך עולה גם מדברי התוספות (סב: ד"ה אף על פי).

עד כה העלינו שפסיקה על השער מותרת משום שיש כאן מכר והפירות מתייקרים ברשות הלוקח. לכן, לא רק שאין זו ריבית קצוצה, אפילו אבק ריבית אין. הסבר זה בנוי על הנחות שאינן פשוטות כלל וכלל. בבסיסו ניצבת ההנחה שיש קניין כלשהו המתבצע על ידי מתן מעות למוכר עבור תוצר שנמצא בהישג ידו. והרי ידוע שאף לרבי יוחנן, הסובר שמדאורייתא מעות קונות, ברובד הדרבנן נתקן שמעות אינן קונות (מז:)!

בשאלת משמעות מתן המעות במכר לאחר התקנה ישנה מחלוקת ראשונים רחבה. לפי הניסוח הקיצוני חכמים כלל לא תיקנו שמעות אינן קונות, אלא שהמוכר יכול לחזור בו לפני המשיכה. כלומר, יש קניין עם אפשרות חזרה. בראש מחנה זה צועד רש"י. בגיטין נב: הוא כותב: "כל הדיוט המוכר יכול לחזור בו כל זמן שלא משכו הלקוחות, אבל אם משך לא יכול לחזור" (ד"ה לא יהא). במחנה השני ניצב תוספות רבנו פרץ, הכותב: "כיון דאוקמוה ברשותיה דמוכר בכל דבר, בין לעניין יוקרה בין לעניין פסידה, אם כן אין ללוקח שום קנייה" (מז: ד"ה אי אמרת). לשיטתו של רבנו פרץ אין כלל קניין. לשיטת רש"י וההולכים בעקבותיו, הבסיס שהצענו להיתר פסיקה על הפירות לאחר שיצא השער, אֵיתן. לדידם, בשעת מתן המעות ישנה חלות מכר ממש, ולכן אם יתייקרו הפירות הרווח לבעליהם, היינו הלוקח. אבל לפי השיטות הסוברות כי לאחר התקנה אין מתן המעות יוצר קניין אלא רק מחוייבות מוסרית מסויימת, על מה מבוסס ההיתר לפסוק על השער? הלא הפירות שהתייקרו הם פירות המוכר, ואם כך יוצא שהמוכר נותן פירות יקרים במחיר מוזל הואיל והלוקח נתן לו מעות בשלב מוקדם יותר, וזהו שכר המתנת מעות! [12]

2. "מאי אהנית לי"

בפתח הפרק דנה הגמרא בהבדל בין נשך, גריעת ממונו של הלווה, ובין תרבית, ריבוי ממונו של המלווה. למסקנה אין הבדל מעשי ביניהם, כלומר - בכל מקרה שבו מפסיד הלווה, מרוויח המלווה. זה ברובד המעשי ברמה דאורייתא. ברם, ניתן למצוא עסקאות שבהן המלווה נשכר והלווה איננו מפסיד, וביתר קלות ניתן למצוא מקרים שבהם המלווה אינו נשכר אך הלווה מפסיד.

בגמרא בסה. מובאים שלושה סוגי טרשא [13]. אחד מהם הוא טרשא דרב פפא. רב פפא היה מוכר שֵכר בתשרי במחיר הגבוה (שעתיד להיות בניסן) לאנשים שרצו לשלם לו רק מאוחר יותר. רב פפא טען שהיות שאינו זקוק לכסף והשֵכר לא מתקלקל, אין לו דחף למכור בהקדם; ולכן, אם לא יואילו לשלם לו מחיר גבוה בתשרי, ישמור את השֵכר עד ניסן ואז ימכור במחיר הגבוה. ממילא אינו מרוויח דבר על ידי העלאת המחיר בגלל המתנת המעות. טיעון זה של רב פפא אינו מתקבל להלכה, עקב טענתו של רב ששת בריה דרב אידי:

"מאי חזי מר דקא אזלת בתר דידך? זיל בתר דידהו, דאילו הוו להו זוזי הוו שקלי כי השתא, השתא דלית להו זוזי שקלי כיוקרא דלקמיה".  

כלומר, למרות שאין זו ריבית מצד רווחי המוכר, יש כאן ריבית מבחינת הקונה, ולכן העסקה אסורה. מכאן שלא די שאין תרבית, גם נשך אסור שיהיה. אבל העיקרון העומד בבסיס דברי רב פפא אינו שגוי, ואולי ניתן להשתמש בו בהקשר אחר.

בסוגייה בסג: מסבירים רבה ורב יוסף, שטעם ההיתר לפסוק על השער הוא שאין למוכר רווח, כי בכל מקרה היה יכול לקנות במעותיו:

"רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: מאי טעמא אמרו רבנן פוסקין על שער שבשוק, ואע"פ שאין לו - דאמר ליה: שקילא טיבותיך ושדייא אחיזרי, מאי אהנית לי? אי הוו לי זוזי בידי הוה מזבנינא בהיני ובשילי בזולא".

כפי שראינו, סיבה זו - שאין המלווה נשכר, אינה מספקת להתיר בפני עצמה. אולם, בפסיקה על השער מצטרפים כמה צדדים להיתר. כך עולה מדברי הבית-יוסף:

"וטעם ההיתר, איתא בעלה סג: שהוא משום דאמר ליה - 'שקילא טיבותך ושדיא אחיזרי, אי הוו לי זוזי בידי הוה מזבנינא בהיני ובשילי בזולא'. כלומר - והילכך חשבינן כאילו המוכר קנה מיד התבואה בדמי הלוקח, וזכה בה הלוקח, וכשנתייקרה ברשותו נתייקרה, וכיון שאינו דרך הלוואה אלא דרך מקח, שאינו ריבית של תורה, לא אחמור ביה רבנן" (יורה-דעה סימן קע"ה).

נציע כאן נפקא-מינה לדיוננו. בפתח דברינו הזכרנו את שלושת סוגי השערים שמופיעים בגמרא. ניתן לחלק בין ההבנות השונות לעניין השער הדרוש כדי להתיר פסיקה על פירות: אם אנו רוצים להגדיר את החיטים כמצויות בהישג ידו על מנת ליצור חלות מכר, אולי אין צורך בשער שנמשך זמן רב [14]. בשיטות הנוקטות בדרך של "מאי אהנית לי" בצירוף עם גורמים אחרים, הגורם העיקרי הוא שהמלווה אינו מפיק תועלת מריבית זו. כאן ניתן להציע חילוק על בסיס שלהי סוגייתנו. על היתרם של רבה ורב יוסף שאלו: "והא בעי למיתב זוזי לספסירא" - למרות שאין המוכר מהנה את הלוקח בנתינת החיטים בשער הנוכחי, הרי הוא חוסך לו את הכסף שהיה צריך לשלם למתווך. הגמרא ענתה שאין הכי נמי, הלוקח צריך לתת למוכר את הכסף שהיה משלם למתווך. רב אשי השיב שמוכרי התבואה באים לביתו של בעל הכסף, ולכן איננו זקוק למתווך. בכל מקרה נמצאנו למדים, שכל הנאה ממונית, אף אם היא צדדית, אסורה בפסיקה על השער. וכך מסיק הרא"ש:

"מדבריהם למדנו שאין לו ללוקח להשתכר כלום בקנייה זו. ע"כ יראה לי שמנכה לו החסרונות שהיתה תבואה חסירה אם היתה בביתו משעת פסיקה ועד שעת פרעון, לפי הזמן ולפי המדה"   (סימן ט').

תבואה שנקנית במועד מוקדם מתקלקלת עם הזמן, ואם כן, הלוקח מרוויח בפסיקה על השער העכשווי. לו היה לוקח חיטים בעצמו היו חלקן מתקלקלות [15]. ולכן, לדעת הרא"ש צריך המוכר לחסר מהחיטים שמקבל הלוקח. ניתן לחלק ולומר, שאם מדובר בשער קצר, דבריו של הרא"ש במקומם עומדים. ברם, אם מדובר בשער מתמשך, יכול הלוקח גם הוא לקנות את החיטים מאוחר יותר.

לדרך המתירה לפסוק על השער בגלל גורם של 'לא גזרו רבנן', השאלה של משך השער הנדרש נתונה בידי חכמים. ייתכן שכדי לפסוק על השער בהיתר הצריכו יכולת רחבה של המוכר להשיג פירות בזול; או שמא הצריכו רק שתהא בידו יכולת כלשהי, ואין צורך בסבירות שאכן ישיג את הפירות בזול.

---