לפשרם של דיני שכירות פועלים [1]  / הרב אליקים קרומביין

א. סקירת המקורות

ברצוני לדון בשיטת רש"י בשכירות פועלים, שטרם זכתה לתשומת לב מספקת. אולם על מנת שנוכל להעריך את המיוחד שבשיטתו, עלינו קודם לעשות היכרות עם הסברות הידועות יותר שנאמרו בסוגייה זו. זאת נעשה בע"ה בפרק הראשון. תוך כדי סקירה מוקדמת זו, אצביע על הקשיים שלעניות דעתי נשארו תלויים ועומדים בנושא עיוננו.

בין השיטין בוודאי יקלוט המעיין את תחושתי, שאינני מסתיר, שמערכת דיני חזרה בשכירות פועלים קשה מאוד להבנה. הלומד סוגייה זו לאורם של רבותינו נתקל בכמה גופי הלכות, שקשה למצוא להם הסבר משכנע הנראה לעין, שעושים רושם של חוסר עקביות הגיונית, ושממילא מנומקים מחוסר-ברירה באמצעות אומדנא או תקנה מקומית. טענתי תהיה שבכל הקשור לפרשנות פשוטה והבנה עקבית, יד רש"י "על העליונה", אם לנקוט במינוח השגור בסוגייתנו. כמובן, אם טענה זו צודקת, יש להבין מדוע לא בחרו ראשונים אחרים בדרכו של רש"י, ומהן נקודות המחלוקת ביניהם. אך לא אטול על עצמי את המשימה הזו במסגרת המאמר הנוכחי, ולא עלינו המלאכה לגמור.

המשנה בדף עה: [2], יחד עם הברייתא המובאת בדף עו:, מציגה מערכת חיובים הדדיים בין המעביד לעובד במקרה שאחד הצדדים חוזר בו. נסקור בקצרה את החיובים, ואחר כך נשאל כיצד יש להבינם.

הרישא של המשנה מדברת על פועלים שחזרו בהם ב"דבר האבד" - שחזרתם גרמה להפסד של ממש: הפסד ממון (הפשתן התקלקל כי לא העלוהו מן המשרה), או הפסד "רצון" (לא הובאו חלילים לכלה ועבר המועד). במקרה זה הדין הוא שבעל הבית "שוכר עליהן או מטען", דהיינו - הוא לוקח פועלים אחרים על חשבון הראשונים, או שרשאי לרמותם ולשכנעם להמשיך לעבוד באמצעות הבטחות לשלם שכר מופלג, ואחר כך לשלם למעשה כפי שקבעו מראש.

מקור לחיוב מעביד שחזר בו הוא הדין שנאמר במי ששכר פועלים שכירי-יום, וחזר בו לאחר שהלכו הפועלים למקום העבודה. במקרה זה מחייבת אותו הברייתא (עו:) לשלם "שכרן משלם".

הלכה אחרת מנוסחת כתקבולת בין חיוב מעביד שחזר בו לחיוב פועלים. זו הסיפא של המשנה בעה:, העוסקת (לפי רש"י שם) בפועלים קבלנים:

"השוכר את האומנין וחזרו בהן - ידם על התחתונה; אם בעל הבית חוזר בו - ידו על התחתונה".

כפי שמתברר מתוך הברייתא המפרשת דין זה, אין מדובר כאן בגרימת הפסד של "דבר האבד" לבעל הבית. למרות זאת עלולים להוריד משכרו של הפועל, והוא יקבל פחות ממה שמגיע לו על אותה כמות עבודה שעשה, וזאת במקרה שהעבודה הוקרה לאחר חזרתו. לדוגמה, אם סוכם לעשות עבודה שלמה בשני סלעים, וחזר בו האומן לאחר שעשה חצי, ובינתיים מחיר חצי עבודה עלה לסלע וחצי, מפסיד האומן ומקבל רק חצי סלע. אם לא הוקרה העבודה או שהוזלה, מקבל האומן סלע, בהתאם לכמות העבודה שנעשתה ולפי התעריף שקבעו מראש. אשר לחיובו של בעל הבית שחוזר   בו - מדובר במקרה ההפוך, שהעבודה הוזלה בהשוואה למצב ששרר בעת עריכת החוזה. אם שכר את האומן בשני סלעים וחזר בו לאחר שבוצעה חצי עבודה, כאשר מחיר חצי עבודה ירד לחצי סלע, אינו משלם סלע, אלא סלע וחצי. אם לא היה שינוי בתעריף העבודה או שהעבודה הוקרה, משלם לקבלן בהתאם לכמות העבודה שנעשתה על פי התעריף שסוכם ביניהם, דהיינו סלע.

בראשונים ובפוסקים מופיעים מספר הסברים בעניין חיובי פיצויים אלו.

חיוב מדין נזק

נביא קודם את דברי בעלי התוספות (עו: ד"ה אין להם), המחייבים מעביד שחזר בו מדין נזק על ידי גרמי. הפועלים השכירים מפסידים יום עבודה כתוצאה מחזרת בעל הבית, ועל כן עליו לשלם את הנזק. זה יסביר גם את חיוב בעל הבית במקרה של אומנים קבלנים, המפסידים כתוצאה מהוזלת תעריף העבודה בשוק. הגר"א בביאורו לשולחן-ערוך השתמש בעיקרון של התוספות כדי להסביר גם את חיוב הפועל בדבר האבד (סימן של"ג ס"ק לד). ייתכן להסביר לפי זה גם את חיובו של הקבלן - "ידו על התחתונה" - כאשר אין זה "דבר האבד", כי בכל זאת נגרם הפסד לבעל הבית בכך שיצטרך להוציא יותר על הפועלים החדשים. וכן כתב הריטב"א (עו: ד"ה בד"א), שחיוב "ידו על התחתונה" אינו עקרון-חיוב חדש, אלא "מעין דבר האבד".

בדומה לתוספות, גם הריטב"א רואה בתשלומי הצדדים דרך לכסות את הנזקים הנגרמים להם עקב חזרה. ההבדל בינו לבין התוספות הוא, שבעוד התוספות סבורים שדין "גרמי" הכללי מועיל לזה, הריטב"א בונה על התחייבות הצדדים מדין "ערב", שלפיה על כל צד לשלם את הנזק הנובע מהאמון שנתן בו השני [3].

מהלך זה מסביר יפה את חיובו של המעביד שחוזר בו. אבל קשה להסביר באמצעותו את חיוב הפועל ש"ידו על התחתונה", כי מוסכם על כל הראשונים שבניגוד למעביד, אין הפועל חייב במקרה זה לשלם מכיסו, וניתן רק לנכות לו ממשכורתו כדי לכסות את ההפסד למעביד. פרט זה מוכח מן העובדה שאין ציור של "יד האומן על התחתונה" אלא אם התחיל לעבוד, והיינו כי אחרת לא מגיע לו שכר, וממילא אין ממה לנכות (ראה ברייתא בעו:). וכי היכן מצאנו מגבלה דומה להגנת מזיק? שאלה דומה, אם כי ברמת קושי נמוכה יותר, יש לשאול לגבי חיוב הפועל שחזר בו בדבר אבד, שאמנם חייב לשלם מכיסו לדעת רוב הראשונים, אך לא יותר מ"כדי שכרו" (על פירוש שיעור זה נעמוד להלן).

יש שמשמע מדבריהם שאין לראות בחזרת הקבלן - שלא ב"דבר האבד" - משום גרימת הפסד של ממש, ועל כן לא יהיה ב"יד האומן על התחתונה" משום חיוב מזיק מעיקר הדין. הריטב"א שהבאנו לעיל כתב שזה "מעין דבר האבד", כאשר ההפסד הוא רק ש"אין אדם רוצה שתהא עבודתו מותחלת, אע"פ שהוא יכול להמתין". נראה שההוצאה היתרה עקב העלייה בשכר אינה נחשבת הפסד, כיוון שאין המעביד חייב לעשות את העבודה כעת, ואין אפשרות לקבוע כמה באמת יצטרך לשלם בסופו של דבר. אם כך, יש לומר שחיובו של הקבלן במקרה זה אינו מעיקר הדין, ועל פי זה להסביר במידה מסויימת את הגבלת החיוב [4]. אבל בעז. משמע שחיוב זה היה מוטל גם על פועל שכיר, אלמלא גזירת הכתוב "עבדי הם", ממנה למד רב שפועל שכיר חוזר בו אפילו בחצי היום. מדוע יש צורך בפסוק לבטל חיוב שאיננו מן התורה? נצטרך לומר שהפסוק מסביר רק מדוע חכמים לא חייבו את הפועל כמו את בעל הבית.

בעל "הנתיבות" נוקט בדרך אחרת, כאשר הוא דן בחיוב המעביד וכן בפועל החוזר בו בדבר אבד (סימן של"ג ס"ק ג). לדעתו לא ייתכן לומר שחיובים אלה הם דין דאורייתא. מדובר בתקנת חכמים או באומדן של חכמים שמסתמא מקבלים עליהם שני הצדדים לפצות על נזקים. הוכחתו היא שמי שמבטיח לקנות חפץ מחברו וחזר בו, ובכך גרם הפסד למוכר שסמך עליו, פטור. אמנם אם החיוב ב"דבר האבד" - הפסד לרכוש המעביד - הוא מדרבנן, לכאורה קל וחומר הדברים ב"יד האומן על התחתונה". ונמצינו למדים שוב שגזירת הכתוב "עבדי הם" לדעת רב לא באה אלא להסביר מדוע לא חייבו חכמים את הפועל השכיר החוזר בו.

אך כאן ניצבת מולנו שאלה: האם באמת ניתן להבין את דינו של רב, שפועל חוזר בו בחצי היום, רק כיוצא מן הכלל של חיוב דרבנן, או כפטור מתשלומי נזק? לכאורה יש להוכיח שאין הדבר כן, ושמשמעות דינו של רב הוא שינוי בסיסי בחיוב העובד כלפי המעביד.

המקור הראשי לכך הוא הגמרא בדף י.. רב נחמן אומר שם שמציאת הפועל שייכת למעביד משום ש"ידו כיד בעל הבית". ומקשים כנגדו - והלא פועל יכול לחזור בו באמצע היום? כלומר, אלמלא דינו של רב, ואילו הנחנו שאין הפועל יכול לחזור בו, היה מובן מדוע ידו כיד בעל הבית. אמנם לפי מה שנתבאר עד עתה, מעולם לא עלה על דעתו של איש שאין הפועל יכול לחזור בו. רב לא בא אלא להוציא ממחשבה שאם יחזור בו, תהיה ידו על התחתונה (וכך אמנם מפרשים התוספות שם) - כלומר, שיידרש לפצות את המעביד על נזקיו, אם מדין גרמי, אם משום שהתחייב בכך כערב, ואם מכוח תקנת חכמים. אך כיצד ניתן על סמך החיובים האלה, המובנים מאוד כשלעצמם, להרחיק לכת עד כדי "ידו כיד בעל הבית" [5]?

רמב"ן: חיוב מדין "קניין"

  הסברו של הרמב"ן שונה מהותית מכל מה שראינו, ויתרון לו בהבנת הקשר בין האפשרות של חזרת הפועל בחצי היום לבין הדין שמציאתו לעצמו. לדעת הרמב"ן, חיובו של המעביד אינו מתבסס על הנזק שהוא גרם לפועל, אלא על העובדה שהוא מחוייב לשלם את שכרו, ויש לראות את תשלומיו לפועל כקיום צידו בהסכם המקורי. הרמב"ן קובע: "כשם ששאר הדברים נקנין בקנין, כך שכירות פועלים נקנית בהתחלת מלאכה". נראה שהמעביד זכה בדבר מה מבחינה משפטית ("קנה") כאשר הפועלים התחילו לעבוד, וזה מחייב אותו בתשלום. בהמשך מתברר מדברי הרמב"ן שגם חיוב הקבלן - "ידו על התחתונה" - מבוסס על אותו עיקרון [6].

קצות-החושן מאמץ דרך זו ומחיל אותה גם על חיוב הפועלים במקרה של דבר האבד (סימן של"ג ס"ק ג). בכך הוא מסביר מדוע בעל הבית החוזר משלם "שכר משלם", בעוד שבדבר האבד פוסק השולחן-ערוך שהפועלים מתחייבים רק במימון עובדים אחרים, ולא ניתן לדרוש מהם תשלום נזקים. על זה כותב הקצות:

"דפועלים לא קיבלו עליהם אלא לגמור המלאכה, ונשתעבדו לגמור מלאכתן עד כדי שכרן... אבל אם אינו שוכר עליהן (=פועלים אחרים) לא בעי שלומי, כיון דלא קיבלו עליהם תשלומין. אבל בעל הבית החוזר בפועלים עיקר חיובו דבעל הבית הוא לשלומי לפועלים... וכי היכא דפועלים בדבר האבוד מחויבין לקיים התנאי שהוא לגמור המלאכה ומשום הכי שוכר עליהן, ואם כן בעל הבית בפועלים שהוא להיפך, דעיקר תנאו לשלומי, אם כן בדבר האבוד (= הפסד הפועלים) בעי שלומי".

על פי זה טוען הקצות שחיוב הפועלים בדבר האבד מותנה בהתחלת מלאכה (בזה הוא חולק על הרמב"ן עצמו, הסובר שדבר האבד הוא חיוב נזק ואינו צריך קניין).

לשיטה זו לא נתקשה בהבנת הגמרא בדף י.. שלא כחיוב פיצויים, חיוב הפועל לדאוג להשלמת המלאכה מכוח קניין השכירות מתקשר יפה למושג העבדות, והמחשבה שידו כיד בעל הבית אינה רחוקה מכאן.

ואף על פי כן עדיין איננו נמלטים מקשיים גדולים. קודם יש לברר, מה "קנה" המעביד בהתחלת המלאכה? האם הפועל מחוייב אישית לעבוד? זה יהיה חידוש גדול, ואנחנו רואים הלכה למעשה שלא מדובר בכפיית העבודה על הפועל, אלא בחיובו בתשלומים. אם כן יש להבין שחיובו של הפועל הוא לממן את השלמת העבודה במקרה הצורך. אך אם מדובר רק בהתחייבות ממונית הגוררת את חיוב המעביד, מדוע אין המעביד רשאי לבטל את חיובו שלו על ידי מחילת חיובו של הפועל?

נניח שמצאנו פיתרון לשאלה הקודמת; אך גם כך איננו מבינים מדוע - כאשר אין "דבר אבד" - עלול העובד להפסיד רק את שכר העבודה שעשה, ואינו נדרש לשלם מכיסו (וזאת בשונה מבעל הבית שחזר בו). ורהפטיג כתב, בהקשר זה: "וצריך לומר כי מכיוון שאין מדובר בהפסד גמור כאמור, יש לנו אומדנה - ואולי הוא כן מכח תקנת חז"ל - כי לא התכוון להתחייב מעבר לניכוי משכרו" (תחומין ח', עמ' 216).

סברה מעין זו נחוצה לכאורה כדי להסביר לא רק את תשלומי הפועל, אלא גם את חיובי המעביד. אם צודק הרמב"ן שחיוב המעביד הוא בתורת קיום צידו בהסכם, לכאורה היינו צריכים לחייב אותו בכל השכר. ואילו "ידו על התחתונה" פירושו, לפי הרמב"ן, שאינו צריך לשלם את השכר שעדיין יכול הקבלן להרוויח בעבודה אחרת, שכן יש מעבידים חליפיים המחפשים פועלים. למעשה, לא ישלם המעביד אלא כשיעור הפסדו של הפועל. ומכאן נראה לכאורה שהחיוב הוא מטעם פיצוי על נזק, בניגוד להסברו של הרמב"ן על "קניין שכירות". בעניין זה נביא את דברי הרמב"ן עצמו (בנוגע לחיוב המעביד שחזר בו, כשהוזל תעריף העבודה):

"זה נתחייב בכל שכרן - שהרי נותן להם יותר ממה שעשו - וכיון שכן למה אינו נותן שכרן משלם? אלא מתני' בשמוצאין להשכיר עצמן בקבלנות אחרת, ואינן מפסידין אלא בין יוקרא דשעת שכירות לזולא דהשתא, והא קא יהיב להו".

הרמב"ן ממשיך ומסיק מכאן כלל גדול: "ושמע מינה דהיכא דמתחייב בשכרן, כשמוצאין להשכיר עצמן - פטור. ואם עשו מקצת במקום שיכולין להשכיר עצמן, אינו נותן להם אלא כפי מה שעשו".

נמצא שגם הרמב"ן, הטוען שחיוב המעביד נובע מעצם ההסכם בינו לבין העובדים, כשהגיע לדין "ידו על התחתונה", ראה לפניו רק דרך אחת להסביר את הגבלת חיוב המעביד: אין לחייב את המעביד כאשר אין הפועל מפסיד כי יכול עדיין להשתכר במקום אחר. ובפנינו לכאורה אין דרך אחרת להסביר את הקולא הזאת, אלא להידחק שוב ולומר שרק על דעת כן התחייב [7].

אך צריך להוסיף, שההסתייגות הנ"ל מוגבלת אף היא. שהרי כאשר העבודה הוקרה, ולמעשה יוכל הפועל להרוויח על חצי היום שנותר יותר מאשר בעבודתו המקורית, משלם המעביד את חצי השכר לפי התעריף שקבעו מראש, למרות שזה יותר מן ההפסד שנגרם לפועל. ונצטרך לומר ששווי העבודה שנעשתה במציאות הוא מחייב בפני עצמו, מעבר להתחייבות המעביד מדין "קניין שכירות", ועל פיו משלם המעביד אפילו יותר מכדי הפסדו של הפועל. נמצא שלרמב"ן שיטה מורכבת. שלושה גורמים שונים מחייבים תשלום במעביד שחזר בו - קניין שכירות, נזק (ראה הערה 6), והעבודה שנעשתה.

בסיום סקירה מוקדמת זו, נעיר - שערי תירוצים לא ננעלו, וניתן לחפש פתרונות לכל הקשיים שהזכרנו לשיטות השונות. ואם נצטרך לומר שהחיובים ההדדיים הוגבלו מכוח אומדן דעת הצדדים שאין לו הסבר הלכתי מוצק, כמובן שהדבר אפשרי. אך דומה שסוגייה זו עדיין מבקשת גישה הפותרת את הבעיות באופן של "קושיא מעיקרא ליתא". עם משאלה זו בליבנו, נעיין בפירוש רש"י לסוגייה, ונבדוק את המסקנות המתבקשות והמתחייבות ממנו. על מנת להקל על המעיין, נחזור בהמשך על חלק מן המקורות שהובאו לעיל, למרות שזה יאריך את דרכנו.

בטרם ניכנס לעובי הקורה, ברצוני להעלות עוד שאלה אחת, הקיימת לכל השיטות הנזכרות לעיל - שאלה שדרכה נעשה היכרות עם שיטתו של רש"י. כאשר אחד הצדדים חוזר בו מהסכם קבלנות, קובעת המשנה לגביו ש"ידו על התחתונה". אבל מדוע משתמשת ההלכה בנוסח "ידו על התחתונה"? הרי לשון זו משמעה בדרך כלל, שבמצב נתון יש אפשרות לפסוק לפי אחת משתי אפשרויות, כאשר כל אחת מהן מיטיבה עם צד אחר. ובוויכוח באיזו אפשרות לנקוט, מפסיד מי ש"ידו על התחתונה" - תמיד נבחר באופציה שהיא לרעתו. אבל בנידון שלנו, לכאורה אין שתי דרכים לפסוק. לפי תוספות, מדובר בחיוב אחד, היינו לכסות את ההפסד. השאלה היא רק האם היה כזה; אם לא, אין על מה לשלם. המצב דומה לפי הרמב"ן: לדוגמה, לפועל שחוזר בו יש רק חיוב אחד, לדאוג להמשך העבודה, והשאלה היא רק האם במציאות נחוץ מימון נוסף למטרה זו. בעיה זו כבר הטרידה את בעלי התוספות (עז. ד"ה יד). להלן נראה שרש"י מפרש את הביטוי הזה, שלא כדעות האחרות, בצורה ההולמת את משמעותו המדוייקת.

ב. "ידו על התחתונה"

ובכן, נשוב למשנתנו (עה:) - "השוכר את האומנין וחזרו בהן, ידם על התחתונה; אם בעל הבית חוזר בו, ידו על התחתונה".

בהסבר חיובו של בעל הבית, מביא הריטב"א שם בשם רש"י:

"שאם קבלו בגד בשני סלעים... וארגו חציו, וחזר בו בעל הבית, ידן (=של הפועלים) על העליונה, שאם הוקרו פועלים נותן להם סלע על מה שעשו לפי קציצתן, ואע"פ שהחצי הנשאר לא יעשוהו לו אלא בששה דינרין או יותר. וכן אם הוזלו פועלים ויעשו לו החצי הנשאר בשני דינרין, ידו (= של בעל הבית) על התחתונה, ונותן לפועלים ו' דינרין על מה שעשו".

הריטב"א ממשיך ומביא את תמיהתם של התוספות, שלא הבינו את חיוב בעל הבית בו' דינרין: "למה יתן להם ו' דינרין, שהוא יותר ממה שפסק עמהן ויותר ממה ששוה עכשיו מה שעשו?" על כן מסביר הריטב"א את חיובו זה של בעל הבית:

"דטעמא מפני שהוא דבר האבד לפועלים, שהרי כיון שהוזלו פועלים, אם באו עכשיו להשכיר עצמן לאחרים לעשות כדי הנשאר בכאן, לא יתנו להם אלא שקל, דהיינו שני דינרין, ובכל שיש דבר אבד אפילו רבנן דפליגי עליה דר' דוסא מודו שחייב לשלם".

גם הרמב"ן מבין שאופיו של תשלום זה הוא הצורך לפצות את הפועלים על הפסדם (עו: ד"ה הא): "מתני' בשמוצאין להשכיר עצמן בקבלנות אחרת, ואינן מפסידין אלא בין יוקרא לזולא דהשתא, והא קא יהיב להו".

למרות שהריטב"א פתח בהבאת דברי רש"י, אין הוא מציין את העובדה שרש"י עצמו אינו מפרש חיובו של בעל הבית כמו הריטב"א, אלא באופן הבא:

"ואם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה - יתן להם לפי מה שעשו; ואם הוזלה מלאכת פועלים, על כורחו יתן להם כמה שפסק, חוץ ממה שצריך להוצאות בהשלמתה".

אין בעל הבית מפצה את הפועלים על הפסדם. משמעות רש"י היא שבמקרה שהוזלה המלאכה, חייב בשכרם כאילו עשו את הכל, אלא שמנכה את ההוצאות הצפויות לו במימון השלמת העבודה. לכאורה הדברים בלתי-מובנים. חיובו של בעל הבית לשלם את כל השכר כפי שהבטיח הוא מחודש כשלעצמו, כפי שהקשה הריטב"א לעיל בשם תוספות, אבל תירוצו של הריטב"א אינו מקובל על רש"י, כפי שדייקנו. גם אם נניח שיש חיוב כזה, על סמך מה ניתן לאשר לו לנכות מחיוב זה את הוצאותיו? הרי הקבלן מוכן ומזומן להשלים את המלאכה ללא הוצאה נוספת?

אם נדייק בדברי רש"י בפירושו לבבא הקודמת במשנה, לגבי חזרת האומנים, נראה שרש"י אינו אלא ממשיך את הקו שכבר התווה שם. ואלה דבריו:

"השוכר את האומנין וחזרו בהן - לאחר שעשו מקצת; ידם על התחתונה - אם הוקרו פועלים ואינו מוצא מי שיגמרנה בשכר שהיה מגיע לאלה על העתיד לעשות, מעכב משכר ממה שעשו כל מה שיצטרך להוציא עד שתגמר מלאכתו בשכר שפסק עם אלו; ואם הוזלו פועלים וימצא שיגמרנה בפחות, ישום להם מה שעשו, ויתן להם מה שפסק. עשו חציה - יתן להם חצי שכרן, ואינן יכולים לומר לו - הרי פועלים אחרים תחתינו לגמור מלאכתך, ותן לנו כל שכרנו, חוץ ממה שנטלו אלו".

ראשית, נתרכז בסיום הדיבור הנ"ל. וכי מניין לנו לחשוב שהפועלים יוכלו לטעון שהפועלים החדשים הם "תחתם", ושלכן מגיע להם שכר על כל המלאכה "חוץ ממה שנטלו אלו"? התשובה שקופה: סברה זו היא אכן ביסוד משנתנו, והיא שקובעת את הדין בכל אותם מקרים שהאומנים מקבלים סכום המתחשב בשינוי בתעריף העבודה, למעלה או למטה; דהיינו - בכל המקרים שבהם אין האומנים מקבלים חצי שכר, למרות שעשו חצי עבודה.

מדברי רש"י מתברר שאמנם כל צד רשאי להחליט שעבודת האומנים לא תמשיך למעשה, כי אף אחד לא נטל על עצמו חיוב בלתי-מותנה. קיים רק חיוב אחד בסוגייה: אם הפועל יקיים את החוזה, בעל הבית חייב לו שכר עבודה. אך הפועל לא התחייב לעבוד, ובעל הבית אמנם התחייב לשלם, אך תמורת עבודה בלבד, והרי לא התחייב משפטית לתת הזדמנות לפועלים לעבוד (כמובן הוא נתן להם את מילת הכבוד שלו, ועל כן יש להם תרעומת כלפיו על חזרתו).

בנידוננו, בעיית התשלום מתעוררת כי העבודה כבר בוצעה, אבל באופן חלקי בלבד; והשאלה היא - כיצד מוגדר מצב זה? סביב שתי אפשרויות מתנהל הדיון בין בעל הבית לאומנים, במקרה שהעבודה מופסקת באמצע עקב חזרת אחד הצדדים, ונגמרת בסופו של דבר על ידי אומנים אחרים: האם הסתיים החוזה באופן בלתי-צפוי מראש, והתברר שההסכם התייחס לא לעבודה שלמה אלא לחציה, ועל פי זה ישלם השוכר? ייתכן לומר כך, אבל קיימת אפשרות לקבוע את התשלום גם בלי לשנות את ההסכם. הקבלן התחייב להעמיד עבודה גמורה תמורת שכר נקוב; ניתן לראות גם את עבודתו החלקית כקיום המשימה הזו, כי עבודתו תרמה תרומה חיונית להשלמת העבודה. אלא שהואיל והשלמת המלאכה הזדקקה גם להוצאות על פועלים אחרים, קיום החוזה המקורי ידרוש ניכוי הוצאות אלו משכרו של הקבלן. לפי האפשרות השנייה, רואים את הפועלים החדשים כבאים "תחתם" ומטעמם של הקבלנים הראשונים, ועל כן התשלום לפועלים הראשונים יהיה השכר המלא כפי שנקבע מראש, אך בניכוי הוצאותיו הנוספות של השוכר שנגרמו עקב מילוי ההסכם באופן זה [8].

מובן שבמקרה שהוזלו פועלים, האפשרות הראשונה היא לטובת בעל הבית, ואילו הפועלים רוצים שהחוזה ימשיך, כדי שיקבלו את כל שכרם בניכוי הוצאותיו המוזלות של בעל הבית. המצב הפוך אם הוקרו פועלים: בעל הבית רוצה שאחריות המשך העבודה תישאר על כתפי הקבלנים הראשונים כדי שההוצאות המוגדלות תהיינה על חשבון שכרם, ואילו הפועלים רוצים לסיים את החוזה עכשיו.

בעניין זה מכריעה המשנה, שהברירה היא בידיו של הצד שלא חזר בו. אין בידו של הצד החוזר בו להגדיר את המצב החדש, על כורחו של הצד השני. זו משמעות "ידו על התחתונה" - אם הדבר הוא לטובת הצד השני, ניתן לתקן את ההסכם המקורי ולקבוע ששכר פרופורציונלי ישולם על חצי העבודה. אבל אם דבר זה יפעל לרעת הצד השני, החוזה ממשיך, והקבלנים יקבלו את כל השכר, לאחר שמימנו מתוכו את גמר העבודה כמוסכם. על כן, כאשר לדוגמה חוזר בו בעל הבית והוקרו הפועלים, הרי שהאומנים מרוויחים מסיום החוזה כעת, שכן יוכלו לקבל שכר גבוה יותר, ועל כן מאפשרים לבעל הבית לחזור בו ולשלם חצי שכר [9]. אבל אם העבודה הוזלה, רשאים האומנים לעמוד על המשך החוזה. ואולם בעל הבית זכאי לטעון שהוא אכן ממשיך את החוזה אבל עם אומנים אחרים העובדים מטעם האומנים הראשונים. לכן יקבלו את כל שכרם, אלא שבעל הבית יוכל לנכות את הוצאותיו (המוזלות) על שכרם של האומנים החדשים, שכן רואים את הפועלים החדשים כ"תחתם" של הישנים. הקורא יוכל להמשיך בעצמו ליישם את המהלך במקרה שהפועלים חוזרים בהם.

על פי דרכו של רש"י מיושבת היטב לשון המשנה - "ידו על התחתונה". על מוזרותו של ביטוי זה לפירושים האחרים עמדנו לעיל בסוף הפרק הקודם. לרש"י, המשנה מתכוונת לברירה בין שתי הגדרות למצב החדש שנוצר לאחר שהוחלט שהאומן לא ימשיך בעבודתו, וההלכה בוחרת ביניהן תמיד לרעת הצד החוזר, והוא - "ידו על התחתונה".

לעניות דעתי, מסתבר שרש"י למד את פירושו מהסיפא של משנתנו (עו.) - "וכל החוזר בו ידו על התחתונה". פירוש דין זה מובא בברייתא בדף עז: -

"הרי שמכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מעות מהן מאתים זוז, בזמן שהמוכר חוזר בו יד לוקח על העליונה - רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי. מהיכן מגביהו - מן העידית. ובזמן שלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה - רצה אומר לו הילך מעותיך, רצה אומר הילך קרקע כנגד מעותיך".

ומבואר בסוגייה שם שמעיקר הדין לא חל הקניין (הואיל והמוכר "עייל ונפיק אזוזי"), ולכן רשאים הצדדים לחזור בהם, והשאלה היא כיצד להגדיר את המצב לאחר החזרה: האם העסקה מוגדרת כבתחילה - שדה שלם באלף זוז, ומכיוון שעסקה זו אינה מבוצעת הרי היא בטלה מכל וכל; או שמא מוגדרת מעתה עסקה חדשה של מכירת קרקע בשווי מאתיים, ועסקה זו מתקיימת, שהרי שולמו מאתיים. ונקבע הדין שידו של הצד שלא חזר בו על העליונה. באותו אופן פירש רש"י את "ידו על התחתונה" במשנתנו לעניין חזרת המעביד והאומנים. גם כאן, השאלה היא האם לאחר חזרה יש להמשיך את הגדרת ההסכם כפי שקבעו, שכר שלם תמורת עבודה שלמה, או שניתן לשנות את החוזה כך שלאחר ביצוע חצי עבודה יגיע חצי שכר. וגם כאן, יד החוזר על התחתונה.

לפי פירושו של רש"י אין צורך להידחק סביב ההגבלה על חיוב הקבלן, כי מובן מאליו מדוע הוא לא יוציא כסף מכיסו בשום מקרה (על עניין "דבר האבד" נעמוד בהמשך), בניגוד למעביד. תשלומיו של המעביד הם תמיד שכר עבודה. העובד מקבל פחות ממשכורתו השלמה מאחת משתי סיבות - או שההסכם שונה כך שהוא מקבל שכר בהתאם לכמות החלקית של עבודתו, או שבעל הבית מנכה את הוצאותיו על פועלים חדשים, כדי שהשכר המשולם יעמוד בתנאי ההסכם.

המהלך הזה דומה לפירושו של הרמב"ן בכך שמחייב התשלומין אינו נזק, אלא הסכם העבודה. אבל חשוב להדגיש את ההבדל בין שני הראשונים. לרמב"ן המעביד התחייב בקניין לשלם את שכר העובד תמורת זכות משפטית כלשהי, כנראה התחייבות הפועל לעבוד (או לממן את העבודה כנ"ל), ולכן אין חיוב זה תלוי בביצוע החוזה בפועל. אמנם מסתבר מאוד שעקרונית ישנה הדדיות בהסכם, כך שאם הפועל יתנער מרצון מחיובו, בעל הבית פטור. אבל גם במקרה הזה, מחייב התשלום (= הקניין) קיים; הפטור הוא בגלל ההדדיות. ואם המעביד הוא שחזר בו, באמת קשה להבין מדוע לא ישלם את הכל, וצריכים לדחוק כנ"ל. ואילו רש"י אינו נזקק לחדש את מושג ה"קניין" בשכירות פועלים. הפועל אינו חייב כלום כלפי המעביד. המעביד מתחייב בתשלום רק אם הקבלן קיים את צידו בחוזה ויספק את "הסחורה" - היינו העבודה, התוצר המוגמר. ואולם אם בוצעה רק חצי עבודה, אנו שואלים: מהי "הסחורה"? האם הקבלן קיים את החוזה המקורי, לספק תוצר גמור תמורת המחיר הנקוב (כך שצריך לנכות מתשלומו את עלות יתרת העבודה), או האם הוא קיים חוזה אחר על עשיית חצי עבודה? בכל מקרה, לרש"י, אם לא נעשתה עבודה, אין לדבר על חיוב תשלום כלל.

עקב ההבדל ביניהם, פטור רש"י מהתסבוכת של הרמב"ן, שנאלץ להגביל את תשלומי המעביד למקרים שהעובד מפסיד כי אין לו עבודה חליפית, משום שאחרת אין לרמב"ן הסבר מדוע אין חיוב "שכר משלם". ולא עוד, אלא שבפשטות נראה שרש"י חולק על הרמב"ן בנקודה זו, ולדעתו אין המעביד נפטר מתשלומים לקבלן עקב העובדה שהלה יכול עכשיו לקבל עבודה אחרת. שכן משנתנו לכאורה מדברת על מצב שיש מעבידים אחרים, כי אחרת אין להניח שהאומן היה חוזר בו וגורם לעצמו הפסד; ועם כל זה מפרש רש"י שכאשר המעביד חוזר בו, הוא נפטר מהתשלום המלא רק משום שהוא צריך לכסות את הוצאותיו. זאת אומרת, סיכוייו של האומן לקבל עבודה אחרת אינם מהווים גורם מקל כלל. ואילו לפי הרמב"ן המצב הפוך: הפטור של המעביד נובע רק מיכולתו של האומן למצוא עבודה אחרת. יש מכאן נפקא-מינה למעשה, כאשר השוק הוא במצב של אבטלה והאומנים שפוטרו לא ימצאו עבודה חליפית, שלפי הרמב"ן יצטרך לשלם את כל שכרם, ולרש"י עדיין יוכל לנכות את הוצאותיו [10].

יש נפקא מינה נוספת פשוטה בין רש"י ושאר הראשונים. מתי חייב בעל הבית לשלם לקבלן? השאלה מתעוררת בכל המקרים שהתשלום משתנה עקב שינוי בתעריף העבודה. לפי רש"י פירוש הדבר שהחוזה המקורי מתקיים, והאומן מעמיד מוצר מוגמר במחיר שסוכם, אלא שבמציאות המוצר נגמר על ידי אחרים שהם "תחתם" של הראשונים. הואיל ומדין תורה שכירות משתלמת רק לבסוף (סה.), יצטרך האומן להמתין עד שהמוצר באמת יושלם, ורק אז לבוא על שכרו. לשאר הראשונים אין סיבה להניח כך, והאומן יקבל את שכרו מיד בשעת החזרה. ועיין במחנה-אפרים הלכות שכירות פועלים (סימן ה'), שלדעתו שכר הקבלן משתלם רק בסוף כל המלאכה, ולדברינו היינו כרש"י [11].

ג. השתקפות שיטת רש"י אצל שאר הראשונים

בע"ה נמשיך בליבון סוגייה זו, אך בשלב זה נעשה אתנחתא לעקוב אחרי הדי גישתו של רש"י בדבריהם של ראשונים אחרים. ככלל צריך לומר שההתייחסות אל רש"י היא מועטה, ולעיתים מפתיע שהתייחסות כזו אינה נמצאת גם כאשר היא היתה צפויה לכאורה.

למשל, הריטב"א שהבאנו לעיל הביא את פירושו המילולי של רש"י לדין "ידו על התחתונה", אך מתעלם מן ההסבר שלו. מיד הוא עובר לדון בסיבה שבעל הבית שחזר בו משלם שישה דינרים כאשר קבעו שכר של שני סלעים על עבודה שלמה. כזכור, שיטתו היא שעל המעביד לשלם סלע בתור שכר עבודה, ועוד שני דינרים משום הפסד הפועל. הריטב"א אינו מציין שהסבר זה הוא בניגוד מפורש להנמקתו של רש"י.

תופעה דומה יש למצוא ברמב"ן. הבאנו לעיל את דעתו שחיובו של המעביד שחזר בו הוא תוצאה מ"קניין שכירות". לפי זה, באופן עקרוני היינו מצפים - במקרה של קבלן שעבודתו מופסקת באמצע - שהמעביד החוזר יתחייב בכל שכרו, ולא רק בחציו. כך אמנם סבור הרמב"ן, במישור העקרוני, והוא מדייק זאת אל נכון מדברי רש"י שראינו. וז"ל הרמב"ן:

"ועוד תנן במתני': 'ואם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה', ופרש"י - שאם עשו חצי פעולה והוזלה מלאכת הפועלים, נותן להם כמו שפסק חוץ ממה שצריך להוציא בהשלמתה. והתם זה נתחייב בכל שכרן, שהרי נותן להם יותר ממה שעשו"   (עו: ד"ה הא דאמרי').

ואולם הוא מוסיף לשאול: "וכיון שכן, למה אינו נותן שכרן משלם?" ובתשובת שאלה זו מתעלם הרמב"ן לגמרי ממה שרש"י עצמו כתב, שבעל הבית מנכה את הוצאותיו על גמר המלאכה, ונותן הסבר אחר, שאין הפועלים יכולים לקבל יותר מהפסדם:

"אלא מתני' בשמוצאין להשכיר עצמן בקבלנות אחרת, ואינן מפסידין אלא בין יוקרא דשעת שכירות לזולא דהשתא, והא קא יהיב להו".

ושמא נאמר שהסגנון המרומז האופייני לרמב"ן הוא שמנע מאיתנו את התייחסותו המפורשת לדברי רש"י בנידון - הסבר זה אינו תקף בקשר לר"ן, ההולך בעקבות הרמב"ן כאן (עו: ד"ה נותן) [12].

מאידך, שני ראשונים הסבירו את חיובו של בעל הבית, על פי דרכו של רש"י. הטור כתב בסימן של"ג:

"וכן בעל הבית החוזר בו שידו על התחתונה, שאם הוזלה המלאכה ויכול לגמרה בשני דינרים צריך ליתן לו ששה דינרין על מה שעשה, ולא ישאיר לו אלא שני דינרין כדי שיוכל לגמור בהן את מלאכתו כפי תנאו".

הרי שההסבר לכך שאין הקבלן מקבל את כל שכרו הוא ניכוי הוצאות בעל הבית על השלמת העבודה [13]. כדוגמת הראשונים שהזכרנו לעיל, גם מפרשי הטור עברו על הסברו זה בשתיקה.

אמנם חשוב לציין, שמהטור בסימן שי"א יוצא שלא כדבריו הנ"ל, אלא שחיובו של בעל הבית הוא לכסות את הפסד הקבלן:

"ומכאן ראיה דכל מה דאמרינן שקבלן ובעל הבית אין יכולין לחזור בהם, היינו דוקא כשיש הפסד לשכנגדו בחזרתו, שאין הקבלן מוצא להשתכר ולא בעל הבית לשכור; אבל מוצאין - יכולין לחזור בהם".

השני המפרש "ידו על התחתונה" כרש"י הוא המאירי:

"שאם חזר האומן, וטרח זה אחר פועלים להשלים מלאכתו, ולא מצא אלא ביוקר - הרי זה שוכר ביוקר ומעכב מן השכירות שנתחייב לזה ממה שעשה כל מה שהוצרך להוציא על גמר המלאכה... ואם בעל הבית חוזר בו ומוסר לאחרים - ידו על התחתונה, שאם הוקרו פועלים שם להם כמה שעשו, ואם הוזלו משלים שכרם חוץ ממה שצריך להשלמת המלאכה"   (עה:) [14].

ד. בין קבלן לשכיר

עד עכשיו דיברנו על "ידו על התחתונה" אצל פועל קבלן. נראה עתה כיצד מיושם הדיון דלעיל בעניין שכירי יום.

כנקודת מוצא, נחזור רגע לקבלן. מה דינו של קבלן שמעבידו חזר בו בטרם התחיל לעבוד? לפי כל הנ"ל, היות וכל תשלום לקבלן הוא רק כשכר על עבודה שנעשתה, בוודאי שאין מקום לחייב את בעל הבית כלל. ואולם הדין בשכירי יום שרק הלכו למקום העבודה אך טרם התחילו, ובעל הבית חזר בו, מפורש בברייתא בדף   עו: - משלם להם כל שכרם. ועוד, אין בברייתא זכר לכך שיש לבעל הבית זכות לנכות מתשלום השכר את הוצאותיו בשכירת פועלים חדשים. ואכן רש"י כנראה מצביע על כך ששכיר שונה מקבלן משתי הבחינות הנ"ל, כי הוא מציין בפירוש (עו: ד"ה בד"א שלא התחילו) ש"עד השתא פירש מידי דשכירות, והשתא פריש מילי דקבלנות", ובפשטות כוונתו ששכיר אינו צריך "התחלת עבודה" כמו בקבלן, ומתחייב ב"הלכו" בלבד, וגם שדין ניכוי ההוצאות המופיע בסיפא אינו נוהג בשכיר [15]. אבל השוני הכפול הזה טעון הסבר.

המפתח טמון בהבנת המחייב של "הלכו". לפנינו חיוב תשלום לפועלים שלא עבדו. אפשר להבין זאת כחיוב נזק, או על פי הרמב"ן הסבור שהליכה מהווה קניין שכירות כמו תחילת מלאכה. אבל איך יוסבר דין זה על ידי רש"י, שעד עכשיו - ביחס לקבלן - דבק בעמדה השוללת את שני המחייבים האלה, והמבססת את כל התשלום על קיום החוזה מצידו של הפועל? ואולם מיד נראה שרש"י אינו היחידי החייב תשובה על שאלה זו.

הגמרא בדף עז. אומרת:

"ואמר רבא - האי מאן דאגר אגורי לעבידתא ושלים עבידתא בפלגא דיומא, אי אית ליה עבידתא דניחא מינה, א"נ דכותה - מפקד להו; דקשה מינה - לא מפקד להו, ונותן להם שכרן משלם"  (עז., לגרסת הגר"א).

הראב"ד בהשגה לרי"ף בגיטין עד: שואל מדוע מקבלים העובדים את כל שכרם, בעוד שבמקרה קודם (שם) - פועלי השקיה שהובטלו ממלאכתם בגלל ירידת גשם - פסק רבא "פסידא דפועלים"? הראב"ד מביא את השיטה הבאה, כנראה תוך הזדהות:

"גם יש מי שאומר שאפילו פועל, שהוא כמו זה הענין, הכי דיניה: דאי אגריה לדולא ואתא מטרא, והיכי דמי - דאתא ליה מטרא בפלגא דיומא כי הכא, אי נמי משהתחיל במלאכה, הוי פסידא דבעל הבית. ואי אית ליה עבידתא דניחא ליה מיניה, אי נמי דכוותה, עביד לה, ואי לית ליה - יהיב ליה כפועל בטל דכולי יומא. דדמיא להא דאמר רבא (עז.) - האי מאן דאגר אגורי לעבידתא ושלים עבידתיה בפלגי דיומא... יהיב להו כפועל בטל, וכיון דאתא מטרא בפלגא דיומא כמאן דשלים עבידתיה דמי... והא דאמר רבא דאי אתא מטרא פסידא דפועלים כשלא התחילו במלאכה קאמר, אבל משהתחילו במלאכה - משמיא הוא דמסייע בהדייהו...".

הראב"ד מחדש שהשכיר יזכה בשכרו במקרה שכבר התחיל לעבוד לפני הגשם. הוא משווה מקרה זה לפועל שגמר עבודתו באמצע היום. כיצד מגדיר הראב"ד את החיוב הזה לשלם לפועלים על שעות בטלה? ניתן להבין זאת כתשלום נזק, אבל הראב"ד אינו מפרש כך, כי הוא תולה את החיוב בהתחלת מלאכה. אפשרות אחרת היא לומר שהראב"ד מסכים לרמב"ן, שהתחלת מלאכה מחייבת את המעביד בתורת קניין שכירות. אבל זה אינו נראה כלל, כי רב גובריה דהרמב"ן לחדש יסוד זה, אך לא מצאנו אותו בראשונים לפניו. לשוא נחפשנו גם בכל פירושי הראב"ד שהגיעו לידינו בסוגיית פועלים בבבא-מציעא (ראה בשיטה-מקובצת ובחידושי הריטב"א הישנים). ועוד - אם התשלום נובע מקניין שכירות, דברי ההסבר "משמיא הוא דמסייע בהדייהו" אינם מוסיפים דבר להבנת החיוב.

דעת הראב"ד היא כנראה שכל זמן שהפועל עושה את כל העבודה המוטלת עליו ביום המיועד, זכאי הוא לקבל בתמורה את השכר המוסכם. האינטרס של בעל הבית הוא לנצל את הפועל בצורה המירבית, אבל האחריות לעניין זה מוטלת על בעל הבית; התשלום לפועל אינו תלוי במספר השעות שעבד (כל זמן שאין העיכוב מצד הפועל). אין השכיר צריך להפסיד אם הצליח לגמור מוקדם, כך שבעל הבית יכול היה להפיק ממנו יותר, וזמן יקר הלך לאיבוד מבחינתו. ועדיין אין החיוב מוגדר דיו - מדוע נוטל השכיר שכר על יום שלם, אם במציאות הוא עבד פחות?

נראה מכאן שצידו של הפועל השכיר בהסכם העבודה אינו עבודתו בפועַל (כמו בקבלן), אלא העמדת כוח עבודתו לרשות בעל הבית ליום שלם. נכונות זו מצד הפועל עדיין אינה מזכה אותו בתשלום, כי בעל הבית טרם "קיבל" את ההצעה. אך ברגע שבעל הבית מנצל את הצעת הפועל, ומשתמש במסגרתה בעבודתו, על כורחו נחשב הוא כמי ש"לקח" את מה שהוצע לו. יש לו עכשיו פועל העומד לפקודתו למשך יום שלם; אנו רואים את העיסקה כמבוצעת. מעתה ואילך ניצול יום העבודה הוא עניינו של המעביד בלבד. אך ללא קשר ליעילות הניצול, מתחייב בעל הבית בתמורתו של יום שלם של עבודה בפוטנציאל, אותו העמיד השכיר לשימושו, כפי דרישותיו.

על פי עיקרון זה מובן דיונו של הראב"ד, ומדוע היה צריך לומר ש"משמיא מסייע בהדייהו". הואיל ובעל הבית מתחייב אם הפועל עמד לרשותו, הגדרת משמעות האירוע שגרם ל"אבטלת" הפועל הופכת להיות קריטית. יכולנו לחשוב שהיות ועקב הגשם העבודה היעודה אינה אפשרית, למעשה לא עמד הפועל לרשות בעל הבית ליום שלם [16]. על כך משיב הראב"ד שלאחר שהפועל התחיל, אנחנו רואים אותו כמי שעומד לרשות בעל הבית ועושה את כל המוטל עליו, וזכאי הוא למלוא השכר. הגשם מוגדר "משמיא מסייע בהדייהו", דהיינו שהוא משפיע רק על אופן, רמת וכמות הביצוע; הוא אינו משנה את העובדה שכוח עבודתו של הפועל עמד לרשות הבעלים. שיקולים אחרים - כיצד מנוצל יום העבודה, והאם העבודה מתנהלת מהר או לאט - אינם משפיעים, כי שכרו של הפועל השכיר אינו תלוי בטיב הביצועים שלו, העשויים להשתנות בגלל גורמים שונים שאין עליהם שליטה, כמו גשם. שכרו תלוי רק בעמידתו לרשות המעביד.

למען הסר ספק, עלינו להבהיר את ההבדל בין הראב"ד לבין היסוד של "קניין שכירות" מבית מדרשו של הרמב"ן. במבט שטחי הם נראים דומים - כתוצאה מתחילת העבודה, הפועל מעתה עומד לרשות המעביד, ולכן מגיע לו שכר. אך האמת היא שלא קרבו שיטות אלו זו אל זו. התיאוריה של הרמב"ן גורסת שהתחלת המלאכה מחייבת את הפועל במובן כלשהו, לפחות לממן את העבודה שהובטחה, ומכיוון שהמעביד "קנה" את הזכויות בעבודת הפועל, הוא מתחייב בתשלום השכר. לפי הראב"ד, הדבר היחידי שיכול לחייב תשלום השכר הוא קיום מעשי של החוזה על ידי הפועל. התחלת מלאכה אינה מחייבת את הפועל בכלום, ואינה מקנה למעביד שום זכות בעולם. הפועל נחשב "עומד לרשות המעביד" לא משום שהוא התחייב לכך, אלא משום שהוא עושה כן בפועל. לכן גם לאחר התחלת העבודה, יש סיכוי שבעל הבית ייפטר מכל חיוביו; כי הפועל מצידו רשאי להחליט באמצע היום שאין הוא עומד לרשותו של המעביד. אלא ש"אין שכירות משתלמת אלא בסוף", ולכן כדי לקבל שכר, הוא יצטרך לעמוד בתנאי החוזה ולהעמיד את כוח עבודתו לרשות המעביד ליום שלם [17]. "חומרה" זו על הפועל היא הלכה קבועה, ואיננה זכות מיוחדת שהתחדשה לבעל הבית כאשר הפועל התחיל לעבוד.

לסיכום: ההבדל היסודי בין חוזה שכירות לחוזה קבלנות הוא, שקבלן מקיים את החוזה על ידי ביצוע העבודה, ושכיר מקיימו בהעמדת כוח עבודתו לרשות בעל הבית לתקופה מסויימת. כך אמרנו לפי הראב"ד בגיטין, וכך תובן גם שיטת רש"י, שפועל זכאי לשכרו מהרגע שהגיע לעבוד. רש"י והראב"ד נחלקו רק בנקודה אחת: לראב"ד הפועל חייב להתחיל את העבודה עצמה על מנת שנוכל לומר שהצעתו "נתקבלה" על ידי המעביד, ואילו לפי רש"י די בהליכה למקום העבודה. הליכה זו יכולה להתפרש כהתחלת עבודה - היות והפועל עושה בזה את רצונו של בעל הבית, נחשבת הליכה זו כניצול נכונותו של הפועל לעבוד בשבילו. לחילופין ייתכן להסביר, שההליכה עצמה היא האמצעי שבו מעמיד הפועל את עצמו לרשות המעביד. בכל מקרה, מהליכה זו ואילך, אם אין הוא חוזר בו במשך היום, הרי שהפועל עמד בחוזה כפי שהוגדר בין הצדדים, וכך זוכה בשכרו. דין זה לדעת רש"י אינו נוהג בקבלן, כי אין קיום חוזה קבלנות ללא ביצוע העבודה בפועל.

על פי הדברים האלה נקל להסביר גם את ההבדל השני בין שכיר לקבלן. מדוע הברייתא מחייבת את בעל הבית "שכר משלם", ואינה מאפשרת לו לנכות את שכרם של הפועלים החדשים? התשובה היא שלגבי קבלן המשתלם עבור הביצוע, ניתן לכלול את עבודתם של אחרים בחוזה המקורי, כי "מה לו אם עשאה אחר" (כלשון רבנו קרשקש המובא בהערה 16); תוצאות הביצוע זהות הן. מה שאין כן בפועל שכיר, המשתלם תמורת כוח עבודתו. חוזה עבודה של שכיר הוא אישי ואינו ניתן להשלמה על ידי אחרים, כי כוח עבודתו של פועל זה הוא חפצא מיוחד במינו, שאינו זהה לכוח עבודתו של פועל אחר, למרות ש"תוצרת" שניהם היא זהה. הרי זה דומה למי שסיכם למכור בית ברחוב יפו, וסיפק במקומו בית אחר, הזהה לו מכל בחינה, חוץ מן העובדה שהוא נמצא ברחוב בן-יהודה. לכן בעל הבית המבקש לסגת מהסכם זה אינו יכול לדרוש כיסוי הוצאות, בטענה שהוא מקיים את החוזה המקורי על ידי פועל אחר "שיגמור את היום". כל פועל חדש נחשב כעובד מכוח הסכם נפרד שאינו קשור לחוזה הראשון.

ה. משמעות "חזרה" בחוזה שכירות

לאור דברינו לעיל יש לומר שלרש"י, לאחר שהתחשבנו בהבדלים שבין שכיר לקבלן, הדיון בשניהם הוא מעור אחד. בכל הסוגייה, על שני היבטיה, אין זכר לחיוב תשלום אחר חוץ משכר עבודה. נראה זאת כעת, כאשר נשרטט את ההלכה ביחס לשכיר תוך השוואתו לקבלן.

הן בשכיר והן בקבלן, הוויכוח בין הצדדים סובב על אותן שתי אפשרויות יסוד: אחד רוצה לשנות את החוזה ולסיימו כעת, והשני רוצה להמשיכו. בשני המקרים, למרות שאין הפועל גומר את העבודה, האופציה של "המשכת" החוזה המקורי קיימת, אולם מסיבות שונות. אצל הקבלן, הסיבה היא שהחוזה יכול להמשיך להתבצע על ידי פועל אחר, כי "מה לו אם עשאה אחר". אצל שכיר, הסיבה היא שהפועל מקיים את הבטחתו לעבוד יום שלם בעצם הופעתו לעבודה, כאשר לטענתו הוא מוכן לעבוד את היום השלם; והעסקתו בפועל במשך כל היום היא כעת בעייתו של בעל הבית.

בדיוק כמו אצל הקבלן, גם אצל השכיר הוויכוח הוא כיצד להגדיר את המצב שנוצר לאחר החזרה. צד אחד מעוניין להגדיר את ההסכם מחדש: הפועל לא הגיע כדי לעבוד יום שלם, אלא רק חצי יום. אם המעביד הוא החוזר, הוא רוצה בהגדרה החדשה, כדי שלא יצטרך לשלם שכר מלא, אלא רק חצי שכר. אם הפועל הוא החוזר, הוא רוצה בהגדרה החדשה, כי כך הוא יהיה זכאי לחצי שכר, בעוד שלפי ההסכם המקורי לא מגיע לו שום דבר, כי אין שכירות משתלמת אלא בסוף. כמובן, הצד שלא חזר בו רוצה את קיום החוזה המקורי. התוצאה היא שבעוד שבקבלנות עשוי הצד שלא חזר בו להעדיף את קטיעת החוזה (כי לא כדאי לו לשאת בהוצאות המשכתו), בשכירות הוא תמיד ירצה להמשיך אותו. לפיכך בחוזה-שכירות אין מקום לכל ההתחשבנות של הסיפא של הברייתא ביחס לעלויות של המשך העבודה.

כיצד מוכרע הוויכוח? ראינו אצל הקבלן שאין הצד החוזר יכול להגדיר את ההסכם מחדש על כורחו של השני. הברייתא מיישמת עיקרון זה גם בשכיר, כאשר המעביד חוזר בו. על כן הוא חייב שכר משלם לפועליו שהגיעו לעבוד. הואיל ומדובר בשכירות ולא קבלנות, אי אפשר לנכות מחיובו את התשלום לפועל החדש שיועסק.

יישום עיקרון זה אצל הפועל השכיר שחוזר בו אמור להוביל למסקנה שהוא מפסיד את כל שכרו. ומיד נראה שפשט דברי רש"י באמת מוכיח שכן הוא (אלמלא זכות חזרה מיוחדת המוענקת לפועל), בניגוד לדעתם של ראשונים אחרים.

ו. ההווה-אמינא לחייב פועל החוזר באמצע היום

כאמור לעיל, רב חידש (עז.) שפועל חוזר בו ואפילו בחצי היום, משום שנאמר "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". אלמלא דין מיוחד זה היינו אומרים שאין השכיר יכול לחזור בו, ולפי הבנה אחת בסוגייה זו אכן שיטת ר' דוסא. מה פירוש "אין הפועל יכול לחזור בו", ומה חידש רב כאשר הוא דחה את העמדה הזאת?

התוספות (י. ד"ה יכול) תמהו על דברי רב, שהרי כולי עלמא מודים שהפועל יכול לחזור בו, ואפילו אם נחלק ר' דוסא על רב, לא נחלק אלא לעניין התשלום, שלרב יד הפועל על העליונה ולר' דוסא ידו על התחתונה כמו בקבלן. ומסיקים התוספות שאין הכי נמי, וכל חידושו של רב הוא רק שהפועל יכול לחזור בו וידו על העליונה, דהיינו ש"אפילו אם נתייקרו פועלים בחצי היום לאחר שחזר בו, לא יפחתו לו מחצי שכרו." כלומר, תוספות מבין שדבר פשוט הוא שיכול השכיר לחזור בו באמצע היום ולקבל חצי שכרו לכולי עלמא, וכל המחלוקת בין רב לבר-פלוגתתו היא אם מנכים משכרו במקרה שהוקרו הפועלים, כדי לפצות את בעל הבית על הפסדו.

למעשה מסקנה דומה מתחייבת גם לפי הרמב"ן. אמנם לדעתו "קניין השכירות" מטיל על הפועל החוזר בו לפחות את מימון המשך העבודה, ועל כן קביעת התוספות "לכולהו יכול לחזור בו" אינה מדוייקת, כי הפועל אינו יכול להתנער לחלוטין מחיוביו הנובעים מן הקניין. אבל גם לרמב"ן נכון הוא שאם לא נקבל את דינו של רב, ביצוע החיובים ההדדיים יוצרים מצב שחצי שכר ישולם על חצי עבודה. הנפקא-מינה מדינו של רב היא רק במקרה שהפועלים הוקרו.

ואולם פשוט לעניות דעתי שרש"י לא סבר כך, שהרי סתם בנימוק דברי רב (י. ד"ה כי הדר) - "שאינו שלו כעבד, שאם בא לעזוב לו שכרו מכאן ואילך ולחזור בו, יחזור בו". כלומר, אלמלא דעת רב, חזרת הפועל באמצע היום בהכרח תעלה לו יותר מ"שכרו מכאן ואילך". אילו היה רש"י סובר שכל הנפקא-מינה מדברי רב היא רק אם חייב הפועל במקרה שנתייקרו הפועלים באמצע היום, מציאות שהיא חריגה, אין ספק שהיה מפרש זאת. מרש"י נראה שההווה-אמינא היא כפשוטם של דברים, שאין השכיר יכול לחזור בו, כי הוא לא יקבל שום דבר, כיוון שלא קיים את ההסכם, ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף, היינו (אצל שכיר-יום) בסוף היום [18].

עמדנו לעיל על הקושי שיש בהבנת התוספות, שלא בא רב אלא להציל את הפועל מחיוב נזק. הרי הגמרא בדף י. מביאה את דברי רב כדי להוכיח שמציאת פועל לעצמו, ואין ידו כיד בעל הבית. האם אכן סברה הגמרא שדי בחיוב פיצוי על הפסד - במקרה שייגרם - להביא לכך שמציאתו לבעל הבית? החשש מפני תשלום נזק עשוי להניא את השכיר מלחזור בו; אך האם בכוחו של אילוץ חיצוני זה לעשות את ידו כיד בעל הבית לעניין זכייה במציאה [19]?

בכל אופן, גישתו של רש"י אינה נתקלת בקושי זה. כשאין הפועל חוזר בו, הרי משועבד הוא עד סוף היום לרצון המעביד, כי ההלכה מונעת ממנו לשנות את הגדרת העסקה. הדרך היחידה שלו להפסיק את עבודתו היא לוותר על מעמדו לגמרי, וכמובן גם על שכרו. עבדות זו כפויה על ידי ההלכה, ומכאן משמעותה ההלכתית הנוספת: יד הפועל כיד בעל הבית. זאת בניגוד לגישת התוספות, על פיה אין החוזה כובל את ידיו של הפועל כלל, והוא חופשי להעמידו על החצי שכבר קויים ולבטל את חציו השני, כאשר הדבר היחידי המונע זאת הוא חשש מעשי: שמא יצטרך לשלם דמי נזק למעביד.

כל זה בהווה-אמינא. המסקנה לפי רב היא שבאופן יוצא מן הכלל, פועל שכיר החוזר בו רשאי להגדיר את ההסכם מחדש על דעת עצמו. עכשיו הוא משוחרר מ"עבדות". לפי זה חצי היום מוגדר כסוף העבודה, ושכירותו אכן תשתלם בסוף.

העובדה שמוכח מדברי רש"י עצמו, שאלמלא דינו של רב היה הפועל מפסיד את הכל, משמעותית מאוד. שהרי עמדנו על כך שמסקנה זו לא תיתכן לראשונים האחרים, אך היא מתחייבת מהבנתנו ברש"י. אם דייקנו נכון שזו אכן שיטתו של רש"י, מוכח מכאן שלא טעינו. שיטתו היא שאיבוד שכרו בא לא כדי לכסות את הנזק למעביד, אלא משום שבעל הבית לא התחייב בשכרו כלל, כי הוא לא קיים את החוזה. זו הסיבה שחזרה באמצע היום היתה מביאה לאיבוד כל השכר, אלמלא הדין של רב.

ז. סיכום דעת רש"י

הגיעה העת לסכם את דעת רש"י במכלול הסוגייה, ולעמת אותה עם השיטות האחרות.

לדעת רש"י, חיוב תשלום יכול לחול רק על המעביד, ורק תמורת קיום החוזה על ידי פועל. אין בסוגייה תשלומים אחרים. גם לאחר התחלת העבודה, הצדדים חופשיים להמשיך את העבודה בפועל או להפסיקה. הפסקת העבודה אינה גוררת פיצויים. השאלה היא אחת: איזה תשלום מגיע על מה שכבר נעשה? הצד שלא חזר בו הוא המחליט האם הזכות לקבל שכר תיבחן לפי הקריטריונים של החוזה המקורי, או האם לראות בחזרה עילה להגדיר מחדש את ההסכם, כשהתשלום יבוצע לפי החוזה המעודכן. סביב הברירה הזאת מתנהל דיון הצדדים, ידו של מי "על התחתונה". העלינו גם שהאפשרות להמשיך את החוזה הקודם, על אף ההפסקה בעבודה, קיימת בקבלנות ובשכירות כאחת, אך מטעמים שונים.

השיקולים של הצדדים באיזו אופציה לבחור תלויים במספר גורמים. בשכירות, הצד החוזר תמיד רוצה לקטוע את החוזה. כך לגבי המעביד שחוזר, שהרי אינו יכול לנכות את שכר הפועלים החדשים, ולכן חזרה חד-צדדית תחייב אותו בכל. עבור הפועל החוזר, ההלכה ש"אינה משתלמת אלא בסוף" היא קריטית - כי על פיה, כל עוד לא ישונה ההסכם, לא יגיע לו כלום על התקופה שקדמה לחזרה (שיקול זה מנוטרל לפי החידוש שפועל חוזר באמצע היום). גם קבלנות אינה משתלמת אלא בסוף, אבל דין זה אינו משמעותי לעניין העדפת האופציות השונות, כי גם כאשר העבודה הופסקה, הקבלנות יכולה להמשיך באמצעות פועלים אחרים, ובזכותם יֵחשב האומן כמי שהעמיד את המוצר המוגמר בסופו של דבר. לכן בקבלנות חשוב שיקול אחר - מה העלות של הפועלים החלופיים, כי שכרם ינוכה מהתשלום אלא אם כן יוגדר החוזה מחדש. לשיקול זה אין תפקיד בחזרה מהסכם עם שכיר-יום, כי ההסכם אישי ואינו ניתן להמשך באמצעות פועלים אחרים.

עד כאן תיאור מתומצת של שיטת רש"י. אין מטרתנו כאן להאריך בשיטות האחרות, שכן אלו כבר נידונו הרבה מעבר ליכולתנו במסגרת זו. ואולם השוואה לשיטות האחרות עשויה לעזור לנו לעמוד על הגרעין הרעיוני המייחד את שיטת רש"י, ועל כן נקדיש מספר שורות להשוואה זו.

נפתח בשיטה המסבירה את חיובי הצדדים כחיובי נזק (כמשתמע מתוספות). נראה שדעה זו גורסת שאין צורך לדון בשאלת הגדרה חדשה של החוזה. החוזה הראשון למעשה אינו קובע אלא תעריף עבודה, אבל אינו מחייב את הצדדים להמשיך "עד הסוף", ועל כן למעשה הוא מכיל בתוכו אפשרות של תשלום חלקי על עבודה חלקית. לדעת תוספות, קיום ההסכם הראשוני מסתכם, במקרה של חזרה, בתשלום הפרופורציונלי. אלא שיש מערכת של חיובים אחרים הבנויים על הצורך לפצות על נזקים שנגרמו מהחזרה. אבל ראינו שגם לרש"י, רשאים הצדדים לחזור בהם מהמשך העבודה בפועל. מדוע, אם כן, סובר רש"י (בניגוד לתוספות) שהחזרה מחייבת אותנו לפתוח מחדש את שאלת הגדרת החוזה?

נראה שמושג המפתח הוא הכלל שהוזכר בדיון שלנו יותר מפעם - שכירות אינה משתלמת אלא בסוף. לרש"י "הסוף" הוא סוף העבודה כפי שהוגדר בחוזה. אם העבודה מופסקת באמצע, נשאלת השאלה מאליה - האם נלך לפי החוזה הקיים, וסוף העבודה עם התשלום הם מאיתנו והלאה, או שמא נאמר שיש שינוי בהסכם המקורי, כך שהעבודה כבר נגמרה? ולשאלה זו ישנן השלכות בנוגע לגובה התשלום או לעצם חובת התשלום.

לשיטת התוספות, נראה שהדין "אין משתלם אלא לבסוף" אינו מתייחס ל"סוף" העבודה כפי שהוגדר בהסכם, אלא לסוף העבודה בפועל. מכאן שה"חוזה" הוא גמיש, והוא יתקיים בהתאם לכמות העבודה המתבצעת. וכן כתב הריטב"א (קידושין מח. ד"ה נימא כתנאי), שמכיוון שהפועל חוזר בו, בכך מתקיים הדין שהשכירות משתלמת בסוף. ואולם לרש"י נראה שאין זה פשוט, ובזה גופא נחלקו המעביד והעובד, ויד החוזר על התחתונה, חוץ מפועל שכיר שחוזר באמצע היום [20].

גם לדעת הרמב"ן, כמו לתוספות, אין דיון בהגדרת חוזה חדש. אבל הסיבה היא שונה. הפועל והשכיר התחייבו בקניין מראש על ביצוע העבודה עד תום ועל תשלום מלא של השכר. כל התשלומים מהווים קיום של החוזה המקורי - הפועל מממן את המשך העבודה, ובעל הבית דואג לשכר הפועלים. בקיצור, החוזה אכן קובע "סוף" מוגדר, אך איננו "נבהלים" מכך שהעבודה הופסקה, וכל צד ממשיך לקיים את חיוביו הבסיסיים. אמנם חיובים אלה מוגבלים, על פי אומדן דעת הצדדים או על פי תקנת חכמים, כגון במקרה שאין נזק לצד שלא חזר בו.

ניתן לומר שביחס לשיטות האחרות, מציג רש"י שיטת-ביניים. "סוף" העבודה נקבע בהסכם המקורי, כמו לרמב"ן. אבל שלא כדבריו, ההתחייבות לקיים את ההסכם היא מותנית ולא מוחלטת, ומבחינה זו דומה רש"י לשיטת התוספות, הנותנת חופש לצדדים לחזור בהם. מכאן עולה השאלה, האם ההסכם ששימש כמסגרת להתחלת העבודה ממשיך לתפקד גם לאחר החזרה.

ח. דבר האבד

ניסינו לטעון ולהראות שמהלכו של רש"י מאפשר להסביר את עיקרי הדינים בסוגייה על פי יסודות עקרוניים, ללא אומדנות ותקנות מיוחדות הבאות לסייג את חיובי הצדדים. נותר לנו להעיר בעניין חיוב הפועל בדבר האבד. לכאורה כאן ודאי יש חיוב על הפועלים החורג מן ההסכם המקורי, כי הדין הוא שהמעביד "שוכר עליהן או מטען". ואם כן גם לרש"י, המפרש את כל הסוגייה על פי גדרי הסכם העבודה, נצטרך לומר שדין דבר האבד מהווה יוצא מן הכלל. ואולם כשנבדוק את הדבר, נראה שאליבא דרש"י, חריגה זו אינה מוחלטת, ולפחות האופציה של "שוכר עליהן" מתבססת בעיקרה על הדינים האחרים שלמדנו.

בפירוש "שוכר עליהן" קובעת הגמרא בעח. - "עד כדי שכרן", ופירש רש"י: "אם עשו אצלו קצת המלאכה ולא קיבלו כלום, שוכר עליהן - כל מה שהוא חייב להן יוסיף לאחרים ויגמרו". רוב הראשונים חלקו וסברו שבמקרה זה על הפועלים לשלם מכיסם, עד כדי כפל שכרם. הריטב"א מקשה על רש"י:

"חדא, דלישנא דשוכר עליהם עד כדי שכרן משמע, שלעולם שוכר עליהם ועל ממונם כדי כל שכרם, ואפילו לא התחילו במלאכה כלל. ועוד, כשעשו קצת מלאכה, אפילו בדבר שאינו אבד נמי א"ר דוסא דיד פועל על התחתונה אם הוקרו פועלים, לתת משכרן על מה שעתיד לעשות, ותנא דידן כר' דוסא ס"ל".

ולכאורה, צודק הריטב"א בקושייתו השנייה, שזה החיוב הרגיל של קבלן שחזר בו, ואם כך מה מתחדש בדין דבר האבד.

ואולם נראה שרש"י כבר תירץ קושייה זו לעיל עו:, בפרשו את ההבדל בין דבר אבד לדבר שאינו אבד:

"בד"א דאין החוזר נפסד אלא לפי חשבון לר' דוסא, ולרבנן מקבלין במה שעשו, בדבר שאינו אבוד; ואע"ג דאין פועלים מצויין עכשיו, כדמוקי ליה בסיפא שאינו מוצא לשכור, ימתין עד שימצא, הואיל ודבר שאינו אבוד הוא. אבל בדבר שהוא אבוד אם ימתין, ואינו מוצא לשכור בכדי שכר פועלים אפילו לפי היוקר שנתייקרו, שוכר פועלים אחרים עליהן ביותר מכדי שכרן".

ואם כן אין הכי נמי, דין דבר האבד אינו מוסיף דבר על ההלכה הרגילה של קבלן שחזר בו. ההבדל הוא רק באיזו מציאות מדובר. אם ניתן לחכות עד להשגת פועלים חדשים, עושים זאת, ושכרם ינוכה משכר הקבלן הראשון. אם הדבר אינו ניתן, ויש צורך לשלם שכר מופרז על מנת למנוע נזק, עושים זאת, והשכר המופרז ינוכה משכר הקבלן הראשון. נמצא שאין לדעת רש"י שום חידוש מהותי בדין "שוכר עליהן".

ואף על פי כן, יש בכל זאת חידוש אחד גם לרש"י בדין "שוכר עליהן". לכאורה דין "דבר האבד" זהה בפועל שכיר ובקבלן. כך יוצא מרש"י במשנה, כי מיד אחרי דין דבר האבד פותחת המשנה: "השוכר את האומנין"; ופירש רש"י - "לעשות מלאכה בקבלנות", ומשמע שלפני כן היה מדובר גם בשכיר. בהסתכלות ראשונה נראה הדבר מוזר מאוד, לאחר טענתנו שקיים הבדל יסודי בין קבלן לשכיר, ושכל הדין של ניכוי הוצאות אינו יכול לנהוג בשכיר, כי החוזה הוא אישי. אכן נראה לומר שהיות שבאופן לא-מוצהר בוודאי סמך בעל הבית על השכיר שיגמור את המלאכה המצופה מאיתו באותו יום, כי אחרת עלול בעל הבית להפסיד, על כן החשיבו חכמים את השכיר במקרה זה כקבלן לחומרה, שיש לו אחריות על ביצוע העבודה, ובהתאם לכך אפשרו למעביד לנכות משכרו את הוצאותיו על גמר העבודה.

על כל פנים ברור שבדין דבר האבד תיקנו לחרוג מהמסגרת הבסיסית של דיני חזרה בשכירות, הן בכך שהנהיגו ניכוי הוצאות אצל שכיר-יום, והן בניכוי "חמישים זוז" במקרה שבאה חבילה לידו (עיין בגמרא עח.). אבל נראה לעניות דעתי שגם בחריגה זו שומר רש"י על קשר עם המסגרת היסודית. ואפשר שהשיקול הזה הכריע אצלו מבחינה פרשנית, ובגללו הוא העדיף להתעלם מקושייתו הראשונה של הריטב"א. 

נספח: מעביד שפיטר שכיר-יום שיכול למצוא עבודה

לעיל בפרק ב' כתבתי שרש"י חולק על הרמב"ן בעניין פיטורי קבלן כאשר יש לו עבודה חליפית, שלדעת הרמב"ן המעביד פטור, ולרש"י אין הכרח בדבר, כי הסיבה שהמעביד מנכה משכר הקבלן אינה רווח הקבלן מעבודה חדשה, אלא הוצאות המעביד, כמפורש ברש"י. ולכן מן הסתם לרש"י אפשרות של תעסוקה אחרת אינה סיבה להקל. אולם הרמב"ן הביא ראיה ליסוד זה מהתוספתא (פרק ז') בעניין שכיר יום:

"שכרו לחרוש וגמר את חרישו בחצי היום - לא יאמר לו בא וחרוש בשדה אחרת, שיאמר לו פרנס לי מלאכה מתוך שלך או תן לי שכרי במה שעשיתי."

כלומר, אם בעל הבית רוצה שהפועל יעבוד בשארית היום בשדה של חברו, רשאי הפועל לסרב ולדרוש תשלום על המלאכה שנעשתה. ודייק הרמב"ן מהמונח "תן לי שכרי במה שעשיתי": "משמע דלא יהיב להו אלא מה שעשו, כיון שיכולין להשכיר עצמן". ולא חילק הרמב"ן בין שכיר יום לבין קבלן. כמו כן הוכיח דבר זה מן הגמרא עט: - "השוכר את הספינה ופרקה לה בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך, ואין לו עליו אלא תרעומת". ושואלת הגמרא: "היכי דמי - אילימא דקא משכח לאגורה, אמאי אית ליה תרעומת; ואי דלא קא משכח לאגורה, כוליה אגרא בעי שלומי!".

במידה והראיות הנ"ל עוסקות בשכיר-יום, יש לדון באפשרות לחלק בין קבלנות לשכירות. בעניין זה עיין במאמרו של איתמר ורהפטיג (תחומין ז'), שליקט כמה מקורות מהם משתמע חילוק זה, ודן בהם בהרחבה, ולדעתו העיקר הוא שאין לעשות הבחנה זו. כאן אעיר בעיקר על ראיית הרמב"ן מהתוספתא.

לכאורה קשה לרדת לדעתו של הרמב"ן, כיצד הכריח מהלשון "תן לי שכרי במה שעשיתי" שאין השכיר מקבל אלא שכר פרופורציונלי - הרי בקלות ניתן לפרש שהדרישה היא שבעל הבית יתן לו עבודה בתוך שלו, או שיתן לו שכרו משלם תמורת מה שכבר עשה. ונראה לי שטעות נפלה בחידושי הרמב"ן, ולא גרס הרמב"ן "תן לי שכרי במה שעשיתי" אלא "תן לי מה שעשיתי" (וכן הוא בנימוקי-יוסף מו: באלפס), או "פרע לי כמה שעשיתי" (וכן הוא בחידושי הר"ן עו: ד"ה נותן). סימוכין לגרסה אחרונה זו ישנם ברמב"ן בספר הזכות לגיטין (לו. באלפס). אבל יש לומר שרש"י גרס כגרסתנו - "במה שעשיתי", ופירשה כפי שכתבנו לעיל. ולכן אין מכאן ראיה לחידוש זה שמתחשבים בשכר עבודה חליפית כדי להקל על בעל הבית, גם אם אין חילוק בין שכיר לקבלן.

ולכאורה הפירוש המחוור התוספתא הוא כמו שכתבנו לדעת רש"י, כי לפי הבנת הרמב"ן וסיעתו על כורחך הך תוספתא דלא כהלכתא. מהתוספתא משמע שהפועל רשאי לחזור בו באמצע היום ולקבל שכר חלקי, רק משום שבעל הבית רוצה לשולחו לשדה השכן, והלא קיימא לן ששכיר חוזר בו באמצע היום בכל מקרה. אבל לדברינו אתי שפיר, שהתוספתא מחדשת שהפועל רשאי לסרב לעבוד בשדה אחרים בלי לוותר על שכרו כלל. וכיוון דאתינן להכי, אדרבה, יש להביא ראיה מן התוספתא דווקא שלא כהרמב"ן. מכיוון שיש שדה שכן הזקוק לפועלים, מן הסתם יש עבודה חליפית (דיוק זה משתמע מן הרמב"ן עצמו). ועם זאת הדין הוא שהפועל מקבל שכר על יום שלם, למרות שלא יעבוד בחצי השני של היום, כי אין לבעל הבית מלאכה בשלו, ואין מנכים בגלל יכולתו להשתכר אצל אחרים. סיכומו של דבר, יש לומר לרש"י שהיות וחיוב בעל הבית הוא שכר עבודה, חיוב שאין לו שום קשר להפסדיו של הפועל, ממילא מסתבר שאין לנכות מחיוב זה הואיל והפועל יכול להשתכר במקום אחר.

אמנם ראייתו השנייה של הרמב"ן מהגמרא בדף עט: בעייתית יותר, שהרי לכאורה מפורש שם שאין השוכר משלם במקום "דאשכח לאגורה". אבל הנושא שם הוא "השוכר את הספינה", ואם כן יש להעמיד סוגייה זו בשכירות חפצים דווקא, ולחלק בינה לבין שכירות פועלים. ואכמ"ל.

---